יצחק ברמן

יצחק ברמן
	יצחק ברמן ב-1977; תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.; נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	3 ביוני 1913; כ"ז באייר ה'תרע"ג; ברדיצ'ב, האימפריה הרוסית
פטירה	4 באוגוסט 2013 (בגיל 100); כ"ח באב ה'תשע"ג; תל אביב-יפו, ישראל
מדינה	ישראל
תאריך עלייה	1920
מקום קבורה	חלקת גדולי האומה, ירושלים
השכלה	בית המדרש למורים העברי, אוניברסיטת לונדון, אינר טמפל
מפלגה	הציונים הכלליים (1951 - 1961); המפלגה הליברלית (1961 - 1986); המרכז הליברלי (1986 - 1988)
סיעה	הליכוד (1977 - 1984)
דת	יהדות
	12 במרץ 1980 – 20 ביולי 1981; (שנה)
	→ יצחק שמיר מנחם סבידור ←
כנסות	ה־9
	5 באוגוסט 1981 – 30 בספטמבר 1982; (שנה)
תחת ראש הממשלה	מנחם בגין
	→ יצחק מודעי יצחק מודעי ←
	13 ביוני 1977 – 13 באוגוסט 1984; (7 שנים)
כנסות	9 - 10
	28 ביוני 1977 – 12 במרץ 1980; (שנתיים)
	→ ארי אנקוריון משה מרון ←

יצחק בֶּרמן (3 ביוני 1913 – 4 באוגוסט 2013) היה פוליטיקאי ומשפטן ישראלי, כיהן כשר האנרגיה והתשתית, חבר הכנסת וכיושב ראש הכנסת.

קורות חיים

יצחק ברמן נולד ב-1913 בברדיצ'ב (אז בשטח פולין), בנם של מרים לבית רוזנבלום והרב יעקב ברמן. בשנת 1920 עלה לארץ ישראל עם הוריו. למד בבית המדרש למורים העברי בירושלים, וסיים לימודי משפטים באוניברסיטת לונדון ובאינר טמפל והוסמך כעורך דין^[1].

ברמן היה פעיל בבית"ר וקשר קשרים עם יוסף כצנלסון^[2]. בשנת 1937 הצטרף לאצ"ל, וסייע לארגון בהגנה על אנשיו בבית המשפט^[3]. בשנים 1941–1945 שירת במודיעין בצבא הבריטי והקים רשת ריגול בארצות הבלקן שתפקידה היה לדווח למודיעין הבריטי על תנועות הצבא הגרמני. באופן רשמי הוא השתייך לארגון הקניות של הצבא הבריטי (UKCC), מכיוון שבמודיעין עצמו יכלו לשרת רק אזרחים בריטיים. בשנים 1948–1950 שירת בצה"ל והשתחרר בדרגת רב-סרן.

בשנים 1950–1954 כיהן כיועץ משפטי ואחר-כך כמנכ"ל מפעלי קייזר פרייזר בחיפה^[4]. משנת 1954 עבד כעורך דין ונוטריון עצמאי בתל אביב.

משנת 1951 היה חבר מפלגת הציונים הכלליים. ב-1964 היה ליו"ר מזכירות סניף המפלגה בתל אביב, וב-1968 עמד ראש ועדת הבחירות המרכזית של המפלגה הליברלית^[5]. ב-1974 מונה ליו"ר המזכירות הארצית של המפלגה^[6]. ברמן נחשב בין הגורמים היוניים יותר במפלגה הליברלית יחד עם שלמה להט וישראל פלד^[7] והתנגד לעיבוי ההתנחלויות^[8].

בשנת 1972 מונה לחבר מליאת רשות השידור^[9]. בשנת 1977 נבחר לכנסת התשיעית מטעם רשימת הליכוד. הוא עמד בראש ועדת הכנסת ולאחר שיצחק שמיר נתמנה לשר החוץ נבחר במרץ 1980 ליושב ראש הכנסת^[10], תפקיד בו כיהן עד 1981. לאחר הבחירות לכנסת העשירית כיהן כשר האנרגיה והתשתית.

לאחר טבח סברה ושתילה, בספטמבר 1982, הצטרף לדורשים הקמת ועדת חקירה ממלכתית^[11] וב-22 בספטמבר 1982 הצביע בעד הצעת האופוזיציה להקמת ועדת חקירה ממלכתית והודיע על כוונתו להתפטר מהממשלה^[12]. ברמן חבר לדרור זייגרמן וביחד הם דרשו הקמת ועדת חקירה ממלכתית, סירבו לכל בדיקה חלופית^[13] וניהלו גישושים על הקמת מפלגת מרכז עם עזר ויצמן^[14]. גם לאחר שנאמר לו שהממשלה כנראה תמנה ועדת חקירה ממלכתית לא חזר בו ברמן מהתפטרותו^[15]. עם זאת, הודיע שבאופן כללי ימשיך להצביע עם הקואליציה וטען שלא יחבור לאופוזיציה^[16].

בשנת 1986 היה ממייסדי מפלגת המרכז הליברלי. ברמן פעל במפלגה אף על פי שלא ביקש להיות מועמדה לכנסת. הוא תמך בקבוצה של יצחק יצחקי^[17] ועל רקע זה התעמת עם שאר ראשי המפלגה בוועידת ייסוד המפלגה^[18]. בנובמבר 1986, נבחר לתפקיד יו"ר הנהלת המפלגה במקום שלמה להט שפרש מהתפקיד^[19].

ביוני 2013 ציין את יום הולדתו המאה, ואמר בריאיון לנחמה דואק: "היו לי חיים טובים, אין לי אמביציה שיזכרו אותי אחרי לכתי ואני לא מניח שיזכרו אותי. היה איש ואיננו עוד. זהו"^[20]. ברמן היה עורך הדין הפעיל המבוגר ביותר הרשום בספר עורכי הדין. הוא הקפיד לשלם את דמי החבר שלו מדי שנה, גם בגילו המופלג.

ברמן היה רווק והתגורר בשנותיו האחרונות בבית אבות בתל אביב. גיסו היה דוד צבי פנקס.

נפטר ב-4 באוגוסט 2013 בגיל 100. נטמן בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.