לידה |
25 במאי 1873 Kreis 8, ציריך, שווייץ |
---|---|
פטירה |
15 במרץ 1955 (בגיל 81) ז'נבה, שווייץ |
מקום לימודים | |
מיקלה אנג'לו בסו (Michele Angelo Besso; 25 במאי 1873 – 15 במרץ 1955) היה מהנדס יהודי-שווייצרי-איטלקי מומר. נודע בעיקר בשל קרבתו לאלברט איינשטיין.
מיקלה בסו נולד ברייסבך (Riesbach), אחד מרובעיה של ציריך, לזוג יהודים איטלקים: ג'וזפה בסו וארמיניה (לבית קנטוני). המשפחה גרה בציריך בגלל עבודתו של האב כמנהל הסניף שם, של חברת הביטוח האיטלקית הגדולה אסיקורציוני ג'נרלי. הם שבו ב-1879 לטריאסטה, איטליה, מקום הולדתו של האב ומרכזה של חברת הביטוח ג'נרלי, בעקבות עלייתו של האב בדרגה ושם בסו גדל. הוא סולק מבית הספר התיכון בו למד בטריאסטה, כשהיה בן 17, למד זמן קצר באוניברסיטת רומא ובאוקטובר 1891 התקבל ללימודי הנדסה במכון הטכנולוגי של ציריך. סיים כמהנדס במרץ 1895.
כחצי שנה לאחר מכן, באוקטובר התעתד אלברט איינשטיין לגשת לבחינות הכניסה לאותו מכון והיות ומשפחת אמו של בסו ומשפחת איינשטיין היו בקשרי ידידות התבקש כנראה בסו הבוגר לעזור לאיינשטיין הצעיר בלימודיו לקראת הבחינות הללו. כך הם הכירו[1] (אף כי יש גם גרסאות נוספות לאותה היכרות ראשונית[2]) ומאז לא נפרדו דרכיהם לזמן רב, עד פטירת שניהם בהפרש של חודש בלבד אחד מהשני, כעבור ששים שנה. מעריכים שהשניים החליפו ביניהם כ-300 מכתבים ויותר, במהלך חייהם. רק כשני שלישים מהמכתבים שרדו והם מלמדים רבות, הן על חייו האישיים של איינשטיין והן ובעיקר על רעיונותיו המדעיים החל מראשית דרכו.
ב-1896 התקבל בסו לעבודה כמהנדס בחברה שווייצרית גדולה לייצור מכונות טקסטיל, "ריטר", שמרכזה היה בעיר וינטרת'ור (Winterthur) שליד ציריך. שנה לאחר מכן מי שהכיר לבסו את אשתו אנה וינטלר (1872–1944) היה אלברט איינשטיין. אהובתו הראשונה של איינשטיין הייתה מארי וינטלר, אחותה הצעירה של אנה[3]. שתיהן לא היו יהודיות.
ב-1898 נולד לבסו, בנו (בהמשך נולדה לו גם בת) ובאותה שנה הוא גם החליף מקום עבודה וחזר לאיטליה. הוא לא חזר עם זאת לטריאסטה, בה גדל, אלא למילאנו, שם גרו בני משפחתה של אמו וגם בני משפחתו של אלברט איינשטיין. במשך שלוש השנים 1898–1901 בילה אלברט איינשטיין את כל חופשותיו מהלימודים במילאנו עם משפחתו ומשפחת חברו, כשלושה חודשים מדי שנה.
באוקטובר 1901 נפטר אביו של בסו והוא עזב את מילאנו וחזר לטריאסטה. הידידות שלו עם איינשטיין, שהחלה בציריך ונמשכה במילאנו לא פסקה גם בטריאסטה, כשאיינשטיין החל במקביל לעבוד במשרד הפטנטים הרשמי השווייצרי בברן.
בינואר 1904, כשנתיים לאחר שאיינשטיין התקבל למשרד הפטנטים הצטרף לשם גם בסו. לא רק שהתקבל, היה זה אפילו כבוחן טכני בדרגה אחת מעל לאיינשטיין. עם זאת, עינו של איינשטיין לא הייתה צרה בכך, משום שזה היה בדיוק מה שאפשר לשניים להמשיך בחילופי רעיונות מדעיים באופן ישיר ומיידי[4].
בסו הוא שהכיר לאיינשטיין את עבודותיו של ארנסט מאך, מבקר הפיזיקה הקלאסית, הנחשב כמי שהשפיע על גישתו של איינשטיין לפיזיקה, ותרם בכך להתפתחות תורת היחסות. במאמרו מ-1905 על תורת היחסות בסו היה האדם היחיד שאיינשטיין הכיר בתרומתו לרעיונותיו[5].
ב-1908 איינשטיין קיבל את משרתו האקדמית הראשונה באוניברסיטת ברן ועזב את משרד הפטנטים. בסו ידידו נשאר באותו משרד עוד שנים רבות. אולם גם כשהתרחקו גאוגרפית עם השנים וגם לאחר שבסו המיר את דתו לנצרות המשיך איינשטיין וניהל מפגשים, שיחות רבות ותכתובת ענפה ביותר עם בסו, בהם דנו השניים על מהות המרחב והזמן, בנוסף לעניינים אישיים שונים. איינשטיין כינה את בסו "ארגז התהודה הטוב ביותר באירופה" בנוגע לרעיונות פיזיקליים ובמכתב מ-1918 אמר עליו: "אף אחד לא קרוב אליי כמוהו ואיש איננו מכיר אותי כמוהו".
באחד ממכתביו לבסו הקניט אותו איינשטיין על המרת הדת שעבר, אך במקביל התרשם מנכונותו ללמוד עברית גם לאחר שהיה לנוצרי. קשיי השפה הרתיעו את איינשטיין בעוד בסו התגבר עליהם[6].
ב-1926 נעשה ניסיון לפטר את בסו ממשרד הפטנטים והיה זה איינשטיין שהציל את משרתו של חברו, במכתב נלהב שכתב להנהלת המשרד. באותה עת היה איינשטיין כבר זוכה פרס נובל לפיזיקה ולכן הייתה השפעתו כה רבה[7].
בסו נפטר בז'נבה ב-1955. במכתב תנחומים ששלח איינשטיין למשפחתו הוא כתב להם את המשפט המפורסם: "כעת בסו עוזב את העולם המוזר הזה, קצת לפני. אין לכך משמעות. אנשים כמונו, המאמינים בפיזיקה, יודעים שההבחנה בין עבר, הווה ועתיד אינה יותר מאשליה עיקשת". איינשטיין נפטר חודש אחד ושלושה ימים אחרי בסו.