סלומון מאיר רוטשילד

סלומון מאיר רוטשילד
Salomon Meyer Freiherr von Rothschild

סלומון מאיר רוטשילד, ציור מאת מוריץ דניאל אופנהיים
לידה	9 בספטמבר 1774 פרנקפורט
פטירה	28 ביולי 1855 (בגיל 80) פריז
שם לידה	Salomon Mayer Rothschild
מדינה	האימפריה ההבסבורגית
מקום קבורה	פריז
מקום מגורים	וינה
כינויים נוספים	הברון רוטשילד
פעילות בולטת	בנקאות
ידוע בשל	מייסד הסניף האוסטרי של בנק רוטשילד
תקופת הפעילות	1800–1848 (כ־48 שנים)
מקצוע	בנקאי
תואר	פרייהר
השקפה דתית	יהדות
בת זוג	קרוליין שטרן
פרסים והוקרה	אזרחות כבוד של וינה (1843) אביר בלגיון הכבוד

סלומון (שלמה) מאיר פון רוטשילד (9 בספטמבר 1774 – 28 ביולי 1855) היה איל הון ובנקאי יהודי באוסטריה, ומייסד הסניף של בנק רוטשילד בווינה (גר'). יצר קשרים קרובים עם מטרניך, והיה בעל השפעה רבה ביותר באימפריה ההבסבורגית. יחד עם אחיו היה פעיל גם בתיווך בין מדינות אירופה בימי מהפכת יולי. היה היהודי הראשון שזכה לאזרחות כבוד באוסטריה; יזם את סלילת מסילת הרכבת הראשונה באימפריה, והשקיע גם בתעשיות ברזל ובספנות. היה פעיל גם בשתדלנות ובהשגת זכויות עבור עמו.

קורות חיים

נולד בפרנקפורט שעל המיין, כילד שלישי למאיר אמשל ולגוטל לבית שנאפר. בשנת 1800 נשא את קרוליין שטרן (גר') ‏(1782–1854).

סלומון, שנחשב ל"דיפלומט" של המשפחה, נשלח על ידי אביו כבר בגיל צעיר לנהל את המשא ומתן עם קארל פרידריך בודרוס (גר') - פקיד המס של וילהלם הראשון, הנסיך הבוחר של הסן^[1], סלומון גם התייצב במקום אביו לחקירה משטרתית, אליה הוזמן באוגוסט 1808 בחשד שהפר את האיסור שהטיל נפוליאון על ייבוא סחורות מאנגליה (המערכת היבשתית (אנ')), חקירה אותה צלח בשלום^[2].

פעילותו הבולטת הראשונה בבנק רוטשילד, הייתה בוועידה כלכלית שנערכה באאכן בשנת בה דובר על השגת הלוואה לממשלת צרפת עבור תשלום חובותיה לאחר המלחמות הנפוליאוניות. בוועידה השתתף סלומון כנציג בנק רוטשילד ובניו, בעזרת גיסתו אדלהייד^[א] שנישאה לאחיו קרל זמן קצר לפני כן, יצר סלומון קשר עם פרידריך פון גנץ מזכירו האישי של קנצלר אוסטריה, מטרניך, שנזקק לעזרה כספית אותה העניק לו סלומון. במהלך ועידה זו - סלומון ואחיו קרל הצליחו להוציא הבטחה מגנץ להשפיע על מטרניך לתמוך במתן זכויות שוות ליהודים^[3]. ידידותו של פון גנץ עם משפחת רוטשילד נמשכה עד מותו, פון גנץ עזר לבני המשפחה ליצור קשרים והעביר להם ידיעות חשובות. תמורת זאת קיבל מתנות רבות והלוואות, ובסוף חייו אף קיבל משכורת שנתית של 10,000 פלורינים^[4].

ההגירה לווינה

בניין המלון בווינה אותו שכר סלומון רוטשילד עקב האיסור ליהודים על רכש נדל"ן. בשנת 1843 קיבל היתר רכישה, והסב אותו לארמונו האישי

מטרניך ניהל עם בית רוטשילד משא ומתן ארוך ומוסבך בעניין קבלת הלוואה גדולה, וההסדרים המסובכים להלוואה זו דרשו נוכחות של אחד מבני המשפחה בווינה. בשנת 1820 היגר סלומון לאוסטריה על מנת לייצג את בנק רוטשילד בהלוואה זו. סלומון נבחר לתפקיד זה מבין כל אחיו בעיקר בזכות כישוריו הדיפלומטיים בהם הצטיין בתוך בני המשפחה. לפי מקורות נוספים, עליית האנטישמיות בגרמניה, ובייחוד פרעות ההפ הפ שפרצו בפרנקפורט ב-1819, הוסיפו גם הם משקל לעזיבתם של סלומון ואחיו קרל את גרמניה^[5].

בשל היותו יהודי, נמנעה מסלומון אפשרות רכישת נדל"ן בעיר. בתחילה התגורר בשכירות במלון "רומישר קייזר" (הקיסר הרומאי), שהיה המלון המפואר ביותר בווינה, ובהמשך אף שכר את כל המלון. רק ב-9 בפברואר 1843, לאחר פניות חוזרות ונשנות לשלטונות בהן ביקש היתר לקניית נדל"ן, היה סלומון ליהודי הראשון שקיבל אזרחות כבוד של וינה (אנ'), לאחר מאות שנה של רדיפות והגבלות כלפי יהודי אוסטריה. הוא קנה את כל המלון ואת הבית הסמוך אליו, שיפץ אותו, והפך אותו לביתו^[6]. ב-1846 הוא רכש גם את אחוזת שילרסדורף (Castle in Šilheřovice) הממוקמת על גבעה המשקיפה על עמק עם שדות המשתרע עד נהר האודר, שילרסדורף (אנ'), מוראביה (כ-3.5 ק"מ מזרחית-דרומית לאודר שבמערב צ'כיה)^[7]. המשפחה הרחיבה ופיתחה את האחוזה. ב-1939 הוחרמה הטירה מהמשפחה ושימשה כבית חולים שדה. ב-1945 הולאמה האחוזה מידי המשפחה על ידי צ'כוסלובקיה הקומוניסטית. בהמשך היא שימשה כמוסד חינוכי.

• אחוזת שילרסדורף
• 
  חזית המבנה, בצד הפונה כלפי העמק, עם צדו הדרומי. תמונה מימי האחוזה בבעלות משפחת רוטשילד
• 
  אחורי המבנה, בצד הכניסה אליו. 2008
• 
  קיר החזית, עם מבוא הכניסה. 2011
• 
  הכניסה למבנה בצדו האחורי. 2011

השפעתו

קלמנס ונצל פון מטרניך, עמו ניהל סלומון רוטשילד קשרים הדוקים

סלומון יצר קשרים הדוקים עם קלמנס ונצל פון מטרניך. על פי המסופר, הוא ליווה את מטרניך בכל הקונגרסים הבינלאומיים אליהם נסע, ואחיו של סלומון שימשו שם כצירים בלתי רשמיים של האימפריה האוסטרית. מתוקף מעמדו הגיע לידיו מידע מודיעיני רב, והוא ניצל זאת למנף מכך רווחים כספיים. בין השנים 1822–1825 הוא הלווה למטנריך סכום של מיליון וחצי פלורינים, ובוועידה שנערכה בוורונה בשנת 1822 הוא גם שילם למטרניך את דמי שהותו בבית המלון בעיר בסך של למעלה מ-16,000 לירות איטלקיות. בזכות יחסים אלו הצליח לעכב את תשלומי הפנסיה של אחד מבעלי חובו של אחיו ג'יימס - קצין בדרגת מרשל בצבא, עד להסדרת החוב. באותה ועידה גם נחתם החוזה על ההלוואה הראשונה של משפחת רוטשילד לממשלה הרוסית על סך 6,000,000 לירות, בזכות תיווכו של פון גנץ, עליה קיבל סלומון את "אות ההצטיינות של ולדימיר". בשנה ההיא גם פנתה אליו לטיציה רמולינו, אמו של נפוליאון בונפרטה, בבקשה שישתדל אצל מטרניך להעניק לה רשות להיפגש עם בנה ז'וזף^[8]. ניהל גם את ענייני הכספים של מריה לואיזה, אשתו לשעבר של נפוליאון, אחרי מות בעלה השני בשנת 1829^[9].

ב-1830, עם פרוץ מהפכת יולי בצרפת, תיווך סלומון בין מלך צרפת החדש לואי פיליפ, שנחשב לדמוקרטי יחסית, לבין מטרניך השמרן, שראה בהפיכה הצרפתית ערעור הסדר הקיים. סלומון תרם רבות, יחד עם אחיו ג'יימס, למניעת מלחמה שהייתה עלולה לפרוץ באותה העת^[10]. בד בבד באותה תקופה של מתיחות בין המעצמות באירופה, הלווה סלומון לממשלת אוסטריה סכום של 36,000,000 פלורינים לצורך התחמשות^[11]. באותה שנה, עם פרוץ מגפת הכולרה, עזב סלומון את וינה לתקופה, בחלקה התגורר בפריז אצל אחיו ג'יימס.

העזיבה את וינה

עושרו של סלומון היה עצום; הוא רכש נכסים נרחבים והשקיע באמנות ועתיקות. עם פרוץ אביב העמים בשנת 1848 באזורים שבשליטת בית הבסבורג, נשמעו קולות הסתה רבים נגד סלומון ומשפחת רוטשילד בכלל, על אף שהוא תרם תרומות משמעותיות למטרות פילנתרופיות. הקנצלר מטרניך שהיה ידידו ומגינו הגדול נמלט מהמדינה, ובמהלך האירועים האלימים אף פרצו המהפכנים גם לגג ביתו של רוטשילד, והוא נמלט לפרנקפורט בשנותיו האחרונות התגורר בפריז עם בתו וחתנו (להוציא ביקור קצר אחד בווינה בשנת 1849), שם נפטר בשנת 1855. את הנהלת הבנק הוא מסר לבנו אנסלם, כמה חפצי אמנות מתקופת הרנסאנס שהיו שייכים בעבר לאוסף שלו, יחד עם יצירות מהמאה ה-18 נתרמו למוזיאון הלובר כולל שני ציורים של קרלו דולצ'י (אנ').

אותות כבוד ותארים

כהוקרה על שירותיו למען האימפריה, הועלה סלומון בשנת 1816 לדרגת אצולה על ידי הקיסר פרנץ הראשון, והוא נמנה עם האצולה האוסטרית (אנ'). יחד עמו זכו בתואר כל חמשת האחים לבית רוטשילד (אם כי האח נתן דחה את קבלת התואר). בשנת 1822 זכה שוב לכבוד זה יחד עם אחיו כאשר הקיסר העניק לו את התואר פרייהר - ברון.

פעילות עסקית

הסניף הווינאי של בנק רוטשילד בניהולו של סלומון, זכה להצלחה רבה ומילא תפקיד אינטגרלי בהתפתחותה של הכלכלה באוסטריה. עם הזמן הפך למממן המוביל של האימפריה ההבסבורגית, וסיפק סכום כולל של 200 מיליון גולדן (גר') באשראי.

תחנת הרכבת בנורדבנהוף שבווינה (גר'),‏ 1908, מעט אחר שהולאמה חברת הרכבות "הרכבת הצפונית הקיסר פרדיננד" (גר') מידי משפחת רוטשילד. נקודת המוצא של הרכבות הייתה בתחנה זו

KFNB Ia (גר'), קטר ששימש את הרכבת הצפונית הקיסר פרדיננד, בבעלות סלומון רוטשילד

אחר שנתן מאיר רוטשילד נוכח - באיחור - בהצלחת רכבות הקיטור באנגליה, רכבות הקיטור הראשונות בעולם, מיהר לאחיו שבמדינות אחרות באירופה, והמליץ להם על השקעה בתחום. בעקבות זאת פנה סלומון להקים חברת רכבות. הוא פנה לפרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אך סורב עקב חששו של הקיסר מהמודרניזציה. בשנת 1835, מיד לאחר מותו של פרנץ הוא פנה לפרדיננד הראשון, קיסר אוסטריה, בתיווך של מטרניך והרוזן קולווארט (אנ'), וקיבל ממנו את האישור הנדרש. באותה השנה הוא ייסד את חברת רכבות הקיטור הראשונה באימפריה האוסטרית, והראשונה ביבשת אירופה (לאחר רכבת ליברפול ומנצ'סטר (אנ') באנגליה)^{[דרוש מקור][מפני ש...]} - "הרכבת הצפונית – הקיסר פרדיננד" (Kaiser Ferdinands-Nordbahn) ‏(KFNB) ‏(אנ'), אותה קרא על שם פרדיננד הראשון, קיסר אוסטריה. החברה בנתה רשת של מסילות רכבת, והפעילה קווים בין ערים רבות ברחבי אוסטריה, בוהמיה ומוראביה, בהן: דויטש-ואגרם (אנ'), רובע פלורידסדורף (אנ') שבווינה, לונדבורג (אנ'), ברנו, פרראו (אנ'), אולומואוץ, ליפניק על הבצ'ווה, אוסטרבה, אודרברג (אנ'), ועוד מסלולים משניים רבים. הקו העיקרי שלה היה "הרכבת הצפונית" (Nordbahn (Österreich)) שהוביל מווינה לצפון מוראביה ושלזיה האוסטרית. נקודת המוצא של הרכבות הייתה בתחנת הרכבת נורדבנהוף שבווינה (Wien Nordbahnhof), ברובע "לאופולדשטאט" (גר') בווינה. התחנה נפתחה בשנת 1838, והייתה תחנת הרכבת הגדולה והחשובה של ממלכת הבסבורג. בשנת 1907 הלאימה האימפריה האוסטרו-הונגרית את החברה מידי משפחת רוטשילד. חברת הרכבות החזיקה גם במכרה פחם רבים, וכן במפעלים אחרים בתעשייה באזור אוסטרבה. אלו נותרו בידי החברה גם לאחר הלאמת רשת הרכבות שלה, עד 1945.
תחנת נורדבנהוף שבווינה נפגעה קשות בימי מלחמת העולם השנייה, ולאחריה היא הופעלה רק כתחנת הובלה לרכבות משא. רכבות הנוסעים הועברו ל-Nordwestbahnhof‏ (אנ'), ומתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 לכיכר פראטרסטרן (גר'), לתחנת הרכבת פראטרסטרן בווינה (אנ'), שהתפתחה לאחד ממרכזי התחבורה החשובים בעיר. בניין תחנת נורדבנהוף נהרס בשנת 1965. במקום התחנה, מאז שנות ה-90, נבנה רובע חדש: נרדבאנוויארטל (Nordbahnviertel). בשנת 2016 נקראה כיכר ברובע על שם משפחת רוטשילד, ובייחוד על שם סלומון: Rothschildplatz (רוטשילדפלאץ (גר')), בצומת הרחובות ברונו-מארק-אליי / יעקב-לינד-שטראסה^[12].

תעשיית הברזל בוויטקוביץ', בתקופה שבה היה בבעלותו של סלומון רוטשילד - שנת 1850.

במשך למעלה מעשור בו התעניין סלומון בחברת "ויטקוביץ תעשיות ברזל" (Witkowitzer Eisenwerke), אחת מהחברות החשובות ביותר בתעשייה הכבדה של מוראביה במאות ה-19 וה-20, שהשתמשה בטכנולוגיה מודרנית. החברה החזיקה גם מפעלי זיקוק, מכרות פחם, ייצור ברזל גולמי ופלדה, וכן הנדסת מכונות. סלומון התעניין בה במיוחד בגלל מכרות הפחם שלה. חברת הרכבות שלו, "הרכבת הצפונית – הקיסר פרדיננד", צרכה פחם רב להפעלת רכבות הקיטור, והוא לא רצה להיות תלוי במשלוחי הפחם מבריטניה. בשנת 1852 החלה בניית פיר כרייה תחת בית החרושת של המפעל, שהפחם שנכרה ממנו שימש להפעלת הרכבות. בנו אנסלם (אנ') ירש אותו לאחר מותו, והחל משנת 1870 הוא החל לצמצם את בעלותו בעסק. ב-1873 התאחדה החברה יחד עם חברה אחרת, והרוטשילדים החזיקו בבעלות של 51% לעומת 49% בהם החזיק סיטונאי הפחם היהודי וילהלם ריטר פון גוטמן. אחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון הופקעה החברה מידיהם באופן מוחלט, כחלק מהאריזציה הנאצית.

בשנת 1839 ארגן מונופול אירופי לכספית, כדי שלא להיות תלוי במשלוח הפחם מבריטניה^{[דרושה הבהרה]}. סלומון ייבא גם סיגרים קובניים.

עם הקמת "אוסטרייכיישר לויד" (גר'), חברת הספנות האוסטרו-הונגרית הגדולה ביותר, רכש בה סלומון אחוזי מניות משמעותיים, ובזכותו נמנעה התמוטטותה של החברה בעזרת הלוואה של 500,000 גולדן (גר'), ובעזרת הכנסתה של ממשלת אוסטריה כשותפה בחברה.

בנק "קרדיט אנסטלט" (Creditanstalt-Bankverein) שהיה "חברת בת של בנק רוטשילד" באוסטריה, נחשב לבנק רוטשילד עד שנת 1931. בעקבות המשבר הפיננסי בארצות הברית, נמכר רובו לממשלת אוסטריה. קיומו של בית רוטשילד באוסטריה פסק עם האנשלוס ב-1938.

פעילות ציבורית

סלומון מאיר רוטשילד, ליתוגרפיה מאת יוזף קריחובר (גר')

סלומון ניצל את קשריו ההדוקים עם קנצלר אוסטריה קלמנס ונצל פון מטרניך גם בעבור עזרה לאחיו היהודים. את פעילותו למען השגת זכויות אזרח שוות ליהודים החל עוד בוועידת אאכן שנערכה בשנת 1817, במהלכה השפיע על פרידריך פון גנץ, מזכירו האישי של מטרניך, לתמוך במתן זכויות שוות ליהודים^[3]. מאוחר יותר יצר סלומון קשר אישי וקרוב עם הקנצלר. הודות למכתבו של סלומון אליו בינואר 1837, הוא כינס ועדה שתדון בשאלת היהודים, שהחליטה כי ”אין ספק שכדאי להקל בהתאמה למצב השורר במדינה את ההגבלות השוררות בנוגע ליהודים ולהרחיב את זכויותיהם, אבל אין לזלזל גם במערכי הלב, והנטיות הנובעות מתנאי הזמן, המצב, ואפילו המשפטים הקדומים שישנם עדיין כלפיהם. בשביל שלא יטעו - חשוב כי יש ברצון הממשלה לגשת לאמנציפציה גמורה של היהודים, ולהשוותם לאזרחים הנוצרים”. הוועדה התירה לכל יהודי לרכוש בית אחד לאחר קבלת רישיון מיוחד מהקיסר.

חורבת רבי יהודה החסיד עמדה בחורבנה במשך כ-100 שנים, מיום שנהרסה על ידי נושים מוסלמים, בח' בחשוון ה'תפ"א (נובמבר 1720), אחר שהיהודים האשכנזים של ירושלים לא עמדו ביעד הפירעון. בראשית המאה ה-19 נעשו מספר ניסיונות של תלמידי הגר"א לבנות מחדש את החורבה, אך אלו לא צלחו. גם אחר שהושגו האישורים לכך מידי השלטון העות'מאני, לא הניחו צאצאי הנושים את בניית בית הכנסת. עם כיבוש ארץ ישראל בידי מוחמד עלי, שליט מצרים נוצר חלון הזדמנות חדש לפרושים. הם עתרו למוחמד עלי שיתיר להם את בנייתו המחודשת של בית הכנסת החורבה, אך הוא העדיף שלא לסטות מהמסורת המוסלמית רבת השנים שאסרה את בניית בתי הכנסת בעיר, וכפי שנקבע בתנאי עומר. רעידת האדמה בארץ ישראל במאי 1834 (ה'תקצ"ד), שנזקיה הורגשו בעיקר בצפת אך גם בירושלים, הביאה בעקבותיה היתר שיפוץ ותיקון לבתי כנסת קיימים ליהודים הספרדיים שבירושלים. היתר זה הביא תקווה בלב היהודים האשכנזים שציפו כי יותר להם לבנות מחדש את החורבה.
שלמה זלמן צורף, ממחדשי היישוב האשכנזי בירושלים, נסע למצרים לפעול בעניין, וב-23 ביוני 1836, הוא השיג ממוחמד עלי את הפירמאן המיוחל, בתמיכת הקונסולים האוסטרים והרוסים באלכסנדריה. צורף השפיע על הקונסול האוסטרי ועל מוחמד עלי באמצעות שמו של סלומון רוטשילד מווינה. מוחמד עלי קיווה כי על ידי מתן רשותו לבנות מחדש את החורבה, רוטשילד ייטה ליצור עמו קשרים כלכליים ופוליטיים, שיועילו לתמיכה פוליטית בעבורו באוסטריה ובצרפת^[13]. למעשה הפירמאן לא התיר בניית בית כנסת גדול, אלא רק השמטת החוב האשכנזי למוסלמים ובניית דירות במקום. רק שנה לאחר מכן, בראשית ה'תקצ"ז (1837) הוענק הפירמאן שהתיר את בנייתו מחדש של בית הכנסת החורבה. עיכובים שונים, ובעיקר כספיים דחו עוד את הבנייה, ולבסוף היא החלה רק כעבור שני עשורים, בי"ז בניסן ה'תרי"ז (1857).

במרץ 1840, שלחו ראשי הקהילה היהודית בקונסטנטינופול מכתב לרוטשילד, שיפעיל את השפעתו להצלת יהודי דמשק ורודוס, מעלילות הדם שאירעו בהן בתקופה זו. בזכות התערבותו שיגר קנצלר אוסטריה מטרניך ב-10 באפריל, מכתב אל ברתולומאוס פון שטירמר (אנ') - שגריר האימפריה ההבסבורגית בקונסטנטינופול ואל אנטון פון לורין (Anton Ritter von laurin) - קונסול באלכסנדריה, בנוגע לשתי עלילות הדם בדמשק וברודוס. בדבריו כתב מטרניך כי "ההאשמה שנוצרים נרצחים לשם איזה חג פסח הצמא לדם היא מטבעה אבסורד...". גם כאשר רצו להחזיר במדינת האפיפיור את ההגבלה על מגורי יהודים מחוץ לגטו, התערב מטרניך בזכות השתדלותו של סלומון וביטל את ההגבלה המתוכננת. סלומון גם ביקש ממטרניך להתערב גם לטובת יהודי פררה ב-1838 מפני הגבלות חדשות. בזכות פעילותו של סלומון, גם ביטל הדוכס של מודנה את מס הגולגולת שהוטל על היהודים והגבלות חדשות שהוטלו עליהם.

באפריל 1844 ביקר סלומון בעיר פרשבורג, לשם הוזמן כדי לבנות מסילת רכבת בהונגריה. ביקורו התקיים ברוב טקס והוא התקבל בעיר בכבוד נדיר שעורר רגשות אנטישמיים בפרשבורג. בהתייחס לפעולות האנטישמיות של תושבי פרשבורג הגויים כלפי היהודים, סיפר סלומון בקבלת הפנים שנערכה לו, כי "פרופסור אחד כאשר נזקק לצאת מהאולם בעיצומה של הרצאתו, אמר לתלמידיו אני אמנם יוצא, אך אני משאיר כאן את מעילי שיספר לי בדיוק מה אירע כאן בהיעדרי", כרמז להתנהגותם האנטישמית^{[דרושה הבהרה][14]}

משפחתו

• בנו אנסלם (אנ')
• בתו בטי (1805–1886) נישאה לדודה ג'יימס מאיר רוטשילד בשנת 1824. כנדוניה העניק לה אביה מיליון וחצי פרנקים.

עץ משפחת רוטשילד
align=center class="mw-collapsible mw-collapsed"	עץ משפחת רוטשילד
מאיר אנשל רוטשילד 1743–1812                                                                                                                                                                                 ג'יימס (פריז) 1792–1868   בטי סלומון 1805–1886     סלומון (וינה) 1774–1855   קארל (אנ') (נאפולי) 1788–1855   אנשל (פרנקפורט) 1773–1855   נתן (לונדון) 1777–1836                                                                                                                                                                                               אדמונד 1845–1934 "הנדיב הידוע"   גוסטב (אנ') 1829–1911   אלפונס 1827–1905   שמעון זאב 1828–1910   נתנאל (אנ') 1812–1870               ליונל נתן 1808–1879                                                                                                                                                             מוריס (אנ') 1857–1881   ג'יימס 1878–1957 נישא לדורותי   רוברט (אנ') 1880–1946   אדוארד (אנ') 1868–1949   נתן 1844–1881           ליאופולד 1845–1917               נתן מאיר 1840–1915                                                                                                                                                           אדמונד 1926–1997   אלאן (אנ') 1910–1982   אלי (אנ') 1917–2007             הנרי 1872–1946   אנתוני גוסטב 1887–1961   ליונל 1882–1942   אוולין אקיל 1886–1917   צ'ארלס (אנ') 1877–1923   וולטר 1868–1937                                                                                                                                             בנז'אמן 1963–2021 נישא לאריאן   אריק 1940–   גאי (אנ') 1909–2007   בת שבע 1914–1999   פיליפ 1902–1988   אוולין רוברט (אנ') 1931–2022   אדמונד ליאופולד 1916–2009   מרים רוטשילד 1908–2005   ויקטור 1910–1990   פאנוניקה דה קניגסווארטר 1913–1988                                                                                               דוד (אנ') 1942–   אדוארד 1957–   פיליפין 1933–2014                           ג'ייקוב 1936–2024

הערה: אילן יוחסין זה אינו כולל את כל חברי משפחת רוטשילד, אלא מתרכז באישים בולטים בה, בפרט בענפים הצרפתי והבריטי. |}

ביאורים והרחבות

1. כבת למשפחת הרץ, היו לאדלהייד קשרים עם חברי האצולה הגבוהה באירופה, יותר מבני משפחת רוטשילד שגדלו בגטו של פרנקפורט.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סלומון מאיר רוטשילד בוויקישיתוף

• אהרן חרמוני, הרוטשילדים, תל אביב תרצ"ו, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
• סלומון מאייר רוטשילד, בארכיון משפחת רוטשילד.

הערות שוליים

1. אהרן חרמוני, הרוטשילדים, תל אביב תרצ"ו.
2. אהרן חרמוני, הרוטשילדים, תל אביב תרצ"ו.
3. אהרן חרמוני, הרוטשילדים, תל אביב תרצ"ו, עמ' 88, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
4. אהרן חרמוני, הרוטשילדים, תל אביב תרצ"ו, עמ' 136, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
5. אהרן חרמוני, הרוטשילדים, תל אביב תרצ"ו, עמ' 100, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
6. ראו: רומישר קייזר, בארכיון רוטשילד.
7. ראו: אחוזת שילרסדורף, בארכיון משפחת רוטשילד.
   קואורדינטות: 49°55′34″N 18°16′29″E / 49.925998°N 18.274682°E / 49.925998; 18.274682.
8. אהרן חרמוני, הרוטשילדים, תל אביב תרצ"ו, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
9. אהרן חרמוני, הרוטשילדים, תל אביב תרצ"ו,עמ' 114, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
10. אהרן חרמוני, הרוטשילדים, תל אביב תרצ"ו.
11. אהרן חרמוני, הרוטשילדים, תל אביב תרצ"ו.
12. קואורדינטות: 48°13′23″N 16°23′37″E / 48.2231888°N 16.3937087°E / 48.2231888; 16.3937087.
13. אריה מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע, ירושלים תשנ"ז.
14. שמואל וינגרטן, ערים ואמהות בישראל, חלק ז', ירושלים תש"כ, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).