פרדריק קלמנס
 | |
| לידה |
16 בספטמבר 1874 לינקולן, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
26 ביולי 1945 (בגיל 70) סנטה ברברה, ארצות הברית |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת נברסקה-לינקולן |
| מנחה לדוקטורט |
צ'ארלס אדווין בסיי |
| מוסדות |
אוניברסיטת נברקסה |
| בן או בת זוג |
אדית גרטרוד קלמנס |
  | |
פרדריק קלמנס (באנגלית: Frederic Edward Clements; 16 בספטמבר 1874, לינקולן–26 ביולי 1945, סנטה ברברה) היה אקולוג אמריקאי בין מפתחי תאוריה של סוקצסיה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרדריק קלמנס נולד בעיירה לינקולן שבנברסקה. בשנת 1894 הוא סיים אוניברסיטת נברסקה–לינקולן ובשנת 1898 סיים עבודת תואר שלישי. בשנת 1899 הוא התחתן עם אדית גרטרוד קלמנס, גם היא דוקטור לבוטניקה ששיתפה איתו פעולה במחקרים. הוא החל ללמד באוניברסיטה ובשנת 1905 התמנה לפרופסור. בשנת 1907 הוא עבר למינאפוליס והתמנה לראש מחלקת בוטניקה באוניברסיטת מינסוטה.
בשנת 1917 קלמנס עבר למכון קרנגי למדע ועבד שם עד לשנת 1941. תחילה הוא התמנה למנהל תחום המחקר אך בהמשך לאור ביקורת על שיטות המחקר שלו ויחסים אישיים לא טובים מינוי זה נלקח ממנו. במהלך עבודתו במכון הוא ערך ניסויים רבים בתחנות מחקר בטוסון, סנטה ברברה ובקולורדו.
בשנת 1941 קלמנס פרש לגמלאות אך המשיך לעשות מחקרים בתחנת מחקר בסנטה ברברה.
על בסיס מחקריו וניסויי שטח קלמנס פיתח תאוריה של סוקצסיה. המונח "קליימקס" באקולוגיה שהוא תיאר ופיתח היה בין התאוריות המובילות באקולוגיה בתחילת המאה ה-20. בהמשך בעקבות ביקורת של ארתור טנסלי ומדענים נוספים שימוש בה פחת.
הספרים העיקריים שנכתוב על ידי קלמנס הם Plant Succession (1916) ו-Plant Indicators (1920).
קלמנס היה תומך של לאמארקיזם. במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 הוא ערך מספר ניסויים שהוכיחו לכאורה העברת תכונות חדשות של צמחים בתורשה. רק כעבור עשור הנושא הוכח תוך שימוש בתורת האבולוציה[1].
במהלך עבודתו קלמנס תיאר מספר רב לצמחים. אחד מהם Clementsia rhodantha נקרא על שמו.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ביוגרפיה
- ביוגרפיה מפורטת של בני זוג קלמנס
- פרדריק קלמנס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Hagen, Joel B. (1993). Clementsian Ecologists: The Internal Dynamics of a Research School. Osiris. Vol. 8, Research Schools: Historical Reappraisals. pp. 178–195.