שניאור זלמן שכטר

שניאור זלמן שכטר
Solomon Schechter
לידה 7 בדצמבר 1847
כ"ט בכסלו תרי"א
פוקשאן, Lower Moldova, מולדביה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 בנובמבר 1915 (בגיל 67)
י"ב בכסלו תרע"ו
ארצות הבריתארצות הברית ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי עברית, יהדות, מדעי היהדות, גניזת קהיר עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות מאונט היברון עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מוסדות
בן או בת זוג Mathilde Roth Schechter עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Amy Esther Schechter, Ruth Schechter עריכת הנתון בוויקינתונים
תרומות עיקריות
גילוי והצלת הגניזה הקהירית
מיוצרי דרכה של התנועה הקונסרבטיבית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שניאור זלמן הכהן שכטר, שנודע גם בשם סולומון שכטר (Solomon Schechter;‏ 7 בדצמבר 1847, פוקשאן, נסיכות מולדובה – י"ב בכסלו תרע"ו[1] 19 בנובמבר 1915, ניו יורק), היה רב אמריקאי, יליד-מולדביה, חוקר חשוב במדעי היהדות ובמיוחד של גניזת קהיר, מייסד ונשיא איחוד בתי הכנסת של אמריקה (United Synagogue of America), מנהלו של בית המדרש לרבנים באמריקה (ה-JTS) בניו יורק ומורה דרכה של התנועה הקונסרבטיבית ביהדות.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיר פוקשאן, בנסיכות מולדובה, מאוחר יותר חלק מרומניה. אביו, יצחק הכהן, חסיד חב"ד מאזור ווהלין, התיישב עם אשתו חיה רחל בפוקשאן כדי לשמש שוחט בקהילה המקומית, ושם נולד שכטר. מספרים כי בגיל 5 ידע את התורה. למד בבית ספר יהודי בפוקשאן, בגיל 10 עבר ללמוד בישיבה בפיאטרה ניאמץ שברומניה, ומגיל 13 למד בישיבה בלמברג כתלמידו של הרב יוסף שאול נתנזון.

חזר לזמן מה לרומניה ונשא אשה, אך נישואים ראשונים אלה לא עלו יפה והוא התגרש. בשנת 1865, בגיל 18, נסע ללמוד בבית המדרש של אהרן ילינק בווינה. שם היה תלמידם של הרבנים ילינק, יצחק הירש וייס ומאיר איש שלום. בגיל 19 הוסמך כרב על ידי הרב וייס. למד פילוסופיה ודקדוק באוניברסיטת וינה, ואחר-כך המשיך לימודים כלליים באוניברסיטת ברלין ובמקביל לימודי יהדות בבית הספר הגבוה למדעי היהדות שבעיר, שם התעמק בלימוד הביקורת ההיסטורית של הספרות הרבנית. עם מוריו שם נמנו הרב ישראל לוי ופנחס פרנקל.

בברלין הכיר את קלוד מונטיפיורי, קרוב משפחתו של סר משה מונטפיורי, אשר הזמינוֹ לאנגליה. שניאור זלמן, שנודע בהמשך באנגליה ובארצות הברית בשם שלמה (סולומון), התחתן שנית ב-1887, בגיל 40, עם מטילדה רוט, ילידת ברסלאו, שאותה הכיר בעת פעילותו המחקרית במוזיאון הבריטי בלונדון. לזוג נולדו שלושה ילדים.

הוא התאמץ להשיא את ביתו, כנה, לתלמיד חכם, ומששמע על הרב שלום שכנא מאיר, התאמץ ונסע ברכבת משך יממה וחצי, לוודא להשיג את העילוי כחתן.[2]

בתום שהייה במצרים לצורך מחקריו, ביקר שלמה שכטר במשך חודש בארץ ישראל אצל אחיו התאום ישראל שכטר (1847–1912), ממייסדי זכרון יעקב, ותרם למושבה כמה מכתבי יד עבריים שגילה בגניזה בקהיר. אחד מבניו של אחיו היה ראש מועצת זכרון יעקב הראשון, אבא שכטר. אחד מניני אחיו מזכרון יעקב היה הקריקטוריסט והמחבר הישראלי דודו גבע.

פעילותו האקדמית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1881 נענה שכטר להזמנתו של קלוד מונטיפיורי ללונדון, והיה לחונכו בלימודיו לרבנות. הוא עצמו המשיך לימודיו באוניברסיטת אוקספורד. כמו כן, בגיל 35 חקר כתבים יהודים שנמצאו באוסף המוזיאון הבריטי. בשנת 1885 פרסם מאמר ראשון: "The Study of the Talmud", אשר ראה אור בכתב העת Westminster Review. כעבור 5 שנים, בשנת 1887, פרסם את מהדורת המופת שלו לספר הרבני החשוב "אבות דרבי נתן", שלא יצא עד אז במהדורה מדעית. הוא שחזר את הטקסט בעזרת עיון בכתבי יד רבים ולאחר השוואות קפדניות לתרגומים יווניים ולטקסטים אחרים אשר ציטטו אותו.

בהגיעו לאנגליה עוד לא שלט בשפה האנגלית, אך הוא למד אותה במהירות ותוך זמן קצר התקדם במסלול האקדמי שם. בשנת 1890 נבחר שכטר כחבר סגל באוניברסיטת קיימברידג' כמרצה (לקטור) לספרות תלמודית, במקום הרב שלמה שילר-סינשי (Schiller-Szinessy), שנפטר באותה השנה. משנת 1892 כיהן כדוֹצֵנְט (מרצה) לספרות רבנית.[3]

באותה תקופה נסע שכטר לאיטליה על-מנת לבדוק בספריות הגדולות שם את אוספי כתבי היד בעברית. פרי אותם המחקרים היה "אגדת שיר השירים", וכן עבודות נוספות אשר הופיעו בכתב העת Jewish Quarterly Review. באנגליה היה שכטר מעורה בחוג של מלומדים יהודים דוגמת משה גסטר, ישראל אברהמס, לוסיין וולף, ישראל זנגויל, אשר מאיירס ואחרים, והיה בעל השפעה רבה על חיי הקהילה היהודית המקומית.

תגלית הגניזה הקהירית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהילתו האקדמית הגדולה נודעה לחקירתו (בשנת 1896) את מסמכי גניזת קהיר: אוסף יחיד במינו של למעלה מ-100,000 דפים של כתבי יד עבריים שנגנזו בבית הכנסת "אבן עזרא" בשכונת פוסטאט שבקהיר העתיקה. החקירה והגילויים המרעישים חוללו מהפכה של ממש בהיקף ידיעותינו ומקורותינו על יהדות ימי הביניים ואף על היהדות בתקופות עתיקות יותר.

בתחילה שלח שכטר אוסף כתבי יד סגורים ובלתי-ממוינים אל הספרייה הבודליאנית באוניברסיטת אוקספורד שבאנגליה, אולם ב-13 במאי 1896 הראו לו שתי אחיות סקוטיות שחזרו מארץ ישראל, אגנס לואיס ומרגרט גיבסון, כמה דפים מהגניזה בקהיר, שכללו את הנוסח העברי של ספר בן סירא, שבמשך מאות שנים היה ידוע רק בתרגומו הלטיני והיווני. שכטר, נלהב ממה שראה, הזדרז, וביוני 1896 השיג תמיכה למסע למצרים אל המקום שבו התגלתה הגניזה.

שכטר זכה לעזרה מיוחדת מצד חוקר מדעי היהדות צ'ארלס טיילור (1840–1908), תלמידו של קודמו של שכטר, הרב שילר סינשי. כן התגייסו לעזרתו גורמים נוספים, יהודים ונוצרים, ודיפלומטים בריטים במצרים. שכטר קיבל בין היתר מכתב המלצות מהרב הראשי של אנגליה אל הרב הראשי של קהיר. ואכן, בהגיעו לקהיר זכה שכטר לשיתוף פעולה מצד ראשי הקהילה היהודית ומצד ראשי בית הכנסת אבן עזרא. (מטבע הדברים, נאלץ שכטר לעשות שימוש בבקשיש המסורתי כדי לפתוח דלתות נחוצות). העבודה בגניזה עצמה התנהלה בתנאים קשים: שכטר נאלץ לזחול לתוכה דרך חור בקיר עזרת הנשים שבבית הכנסת, וחלל הגניזה נעדר היה דלתות וחלונות והיה מלא אבק מחניק. הוא הצליח למיין בקפידה עבור ספריית האוניברסיטה רכישה של אין ספור כתבי יד ודפים מן הגניזה – אוסף הגדול פי שלושה מכל אוסף אחר מסוגו בעולם כולו (אוספים גדולים למדי של מסמכים מהגניזה הגיעו בעבר בדרכים עקיפות אל הספרייה הלאומית הרוסית בסנקט פטרבורג וכן למקומות נוספים, אך מבלי שייחשף מקורם). שכטר וטיילור תרמו את האוסף, הנקרא על שמם, לאוניברסיטת קיימברידג'.

במשך 6 שנים עסק שכטר בכתיבת ממצאיו ופרסומם. הוא פרסם בין היתר גם את ספר ברית דמשק המפורסם, שהתגלה אחר כך גם בין מגילות מדבר יהודה. תגלית נוספת באוסף אשר עוררה עניין רב הייתה "מכתב שכטר" (הידוע גם בשמו "מסמך קיימברידג'") – איגרת שמורה חלקית שנכתבה על ידי כוזרים מקונסטנטינופול אל נכבד יהודי, אולי חסדאי אבן שפרוט, ובה מסופר על הגיור של אותו כוזרי ובכלל על קיום היהדות אצל הכוזרים ואצל האלאנים, וכן על סכסוכיהם עם המעצמות השכנות – הרוסים והביזנטים.

בשנת 1899 התמנה שכטר לפרופסור לתחומי העברית באוניברסיטה-קולג' שבלונדון.

תרומה חשובה אחרת שלו הייתה ה"סעדיאנה" (Saadyana,‏ 1903), שקידמה את הידע על רב סעדיה גאון ועל תקופתו.

תרומתו לקהילה היהודית הקונסרבטיבית בארצות הברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בשנת 1886 הקימה קבוצת רבנים אמריקאים בעלי שאיפות למודרניזציה מוסד כדוגמת בית המדרש לרבנים של הרב פרופ' זכריה פרנקל בברסלאו. המוסד הוקם בתוך בית הכנסת הספרדי-פורטוגלי הוותיק "שארית ישראל" (Congregation Shearith Israel) שבניו יורק.

בשנת 1902 שכנעה קבוצת רבנים את שכטר לקבל עליו את תפקיד נגיד מוסד זה, שהפך לבית המדרש לרבנים באמריקה (Jewish Theological Seminary,‏ JTS), בניו יורק. שכטר הגיע לניו יורק ב-17 באפריל 1902[4] והיה לנשיאו השני של המוסד, ושימש בתפקיד זה עד למותו בשנת 1915. תחת ניהולו ידע בית המדרש תנופה והתפתחות, אשר הוסיפו לו יוקרה רבה בקרב יהודי ארצות הברית, תוך כדי קבלת תמיכה כלכלית מנדבנים יהודים מקרב משפחות יוצאות גרמניה כגון יעקב שיף, המשפחות מרשל, גוגנהיים, לויזון, וארבורג ועוד. המוסד קלט מורים חדשים מגרמניה וממזרח אירופה. הסמיטולוג והאיש רב-הפעלים סיירוס אדלר (Cyrus Adler) שיחק תפקיד חשוב בגיוס תמיכה זו במהלך הבאתו של שכטר לשם.

במסגרת בית המדרש לרבנים בהנהגתו של שכטר הוקם בשנת 1909 ה"מכון למורים" (Teachers Institute), אשר היווה בית גידול לא רק למורים שפעלו בבתי הכנסת ובתי הספר היהודים-קונסרבטיביים, אלא גם למחנכים המשתיכים ליהדות האורתודוקסית המודרנית. כל הקורסים במכון ניתנו בעברית.

בשנת 1913 הקים שכטר את איחוד בתי הכנסת "United Synagogue of America", אשר שינה בשנת 1991 את שמו לאיחוד בתי הכנסת הקונסרבטיביים של אמריקה (United Synagogue of Conservative Judaism), הכולל כיום כ-800 קהילות ברחבי ארצות הברית.

שכטר נפטר באופן פתאומי בניו יורק מהתקף לב ב-19 בנובמבר 1915, בגיל 68. את מקומו כמנהל ה-JTS נטל כורש אדלר.

אמונותיו והשקפותיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנאומו הראשון כנגיד בית המדרש לרבנים באמריקה בשנת 1902 הדגיש שכטר את מרכזיות ההלכה בחיי היהודים:[5]

היהדות איננה דת שאין לה התנגדות לדבַר.
היהדות מתנגדת במיוחד לדברים מסוימים ומצווה במפורש "אל תעשה".
היא חודרת אל כל תחומי חייך. היא דורשת שתשלוט על כל מעשיך ומתערבת אפילו בתפריט ארוחתך. היא מקדשת זמנים בשנה ומנהיגה סדר במהלך קיומך, בעבר ובעתיד כאחד. מעל לכל היא מלמדת כי כח החטא הוא באי הציות. היא מקפידה על שמירת המצוות ככתובן וכרוחן: רוח ללא הקפדה על הכתוב אופיינית לאותן נשמתין ערטילאין הידועים למיסטיקנים, הנעים ונדים בעולם ללא איזון וללא מהות... בקיצור, היהדות אינה מתיישבת באופן מוחלט עם נטישת התורה.

שכטר שימש כיו"ר הוועד שערך את הגרסה האמריקנית של "התנ"ך העברי" (Hebrew Bible) של החברה היהודית להוצאה לאור (Jewish Publication Society).

10 שנים לאחר מותו נוסדה בניו יורק ישיבה יוניברסיטי – מוסד אקדמי ותאולוגי יהודי אורתודוקסי מודרני שקיבל השראה בין השאר גם מאמונתו של שכטר במסרים האוניברסליים של היהדות.

שכטר לא ניסח בצורה שיטתית את עקרונות היהדות הקונסרבטיבית, אך התווה אותם דרך אישיותו ודרך פעילותו. הוא ראה ביהדות אורגניזם חי המשתנה מתקופה אחת לאחרת, למרות התבססותו על תורות נצחיות. על כל שינוי אשר עוברת היהדות להיות מושרש חזק במסורת, מבלי לסכן את מבנה המכלול.[6]

בנוסף לתורה, נתן שכטר משקל רב למסורת ולהיסטוריה של בני ישראל בכל תקופותיה – "המצפון הקיבוצי של ישראל הקתולית", כלשונו; הווה אומר "כלל ישראל", או ישראל האוניברסלית – כמקור להתגלות האלוהית. זאת על אף שראה בתורה כתר ופסגה של היהדות.

לפי השקפתו, עם ישראל, יחיד במינו וקדוש, הוא המקיים את המסורת, ולא להפך.

שכטר ראה בלאומיות היהודית חלק מהותי מהיהדות, ולכן היה בין התומכים הראשונים בציונות. הוא הזדהה במיוחד עם הציונות הרוחנית של אחד העם, אשר קיבלה את הרעיון שלעם ישראל יהיה עתיד גם בארץ הקודש וגם בגולה, אך היה מושכנע בהכרח שבשיבה לציון שבה תקום, לטובת כלל האנושות, מלכותו של אלוהים.

שכטר שמר על קשרים טובים עם ראשי התנועה הרפורמית למרות ביקורתו הנוקבת על דרכם, ואירח בבית ספרו את נשיא ההיברו יוניון קולג', קאופמן קוהלר (Kaufmann Kohler). השניים אף העניקו זה לזה תוארי דוקטור לשם כבוד.

יחסיו עם היהדות האורתודוקסית התערערו במיוחד לאחר שבשנת 1904 גינתה אגודת הרבנים האורתודוקסיים (Union of Orthodox Rabbis) בחריפות כ"כפירה" את שיטות המחקר הביקורתי המודרני בתחום לימודי התנ"ך והתלמוד אשר אומצו על ידי שכטר ב-JTS. שכטר לא הופיע באירועים של האורתודוקסים, ועמדתו כלפי השימוש בשפת היידיש הייתה מסויגת; הוא הגדיר אותה כ"הכרח מצער".

מוסדות הקרויים על שמו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשת בתי הספר היהודיים של התנועה הקונסרבטיבית ביהדות צפון אמריקה (Solomon Schechter Jewish Day Schools) קרויה על שמו של שכטר. עשרות סניפי בית הספר פרוסים לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית, ואף קיים סניף בקנדה. קיים גם מחנה קיץ על שמו באולימפיה, וושינגטון (camp solomon schechter). בירושלים קיים מוסד אקדמי על שמו: מכון שכטר למדעי היהדות. מכון זה מפעיל בשכונת נווה צדק את נווה שכטר המהווה מרכז לתרבות יהדות ברוח היהדות המסורתית (הקונסרבטיבית).

ספריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Studies in Judaism, 3 volumes, Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1896, 1908, 1924.
  • Some Aspects of Rabbinic Theology, 1909.
  • Seminary addresses and other papers by Solomon Schechter, with an introduction by Louis Finkelstein, The Burning Bush Press, 1959.
  • אגדת שיר השירים, ההדיר והוסיף הערות סולומון שכטר מכתב יד מפארמה, קיימברידג', 1896.

מקורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Geoffrey Wigoder ,Evrei in lume – Dicţionar biografic, coord. V Prager ed română, Hasefer, Bucureşti, 2001.
  • Encyclopedia Judaica for Youth on CD-ROM, CDI Systems and Keter Publishing House Ltd, 1992.
  • Pasachoff, Naomi, Links in the Chain: Shapers of the Jewish Tradition, Oxford University Press, New York, 1997.
  • The Taylor-Schechter Genizah Research Unit, Homepage A guide to the Taylor-Schechter Genizah collection Collection, Cambridge University Library, 1979.
  • Stefan C Reif, A guide to the Taylor-Schechter Genizah Collection, Cambridge: Cambridge University Library, 2nd edition, 1979.
  • Schechter, Solomon 1850–1915, at Novelguide.com
  • Howard Sachar, A History of the Jews in America, Vintage Books, 1993.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • N. Bentwich, Solomon Schechter, 1948.
  • B. Mandelbaum, The Wisdom of Solomon Schechter, 1963.
  • Neil Gillman, Conservative Judaism: The New Century, Behrman House.
  • H. Parzen, Architects of Conservative Judaism, 1964.
  • David J. Fine, 'Solomon Schechter and the Ambivalence of Jewish Wissenschaft', Judaism 1997, pp. 4–24.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שניאור זלמן שכטר בוויקישיתוף
  • ויקיטקסט שניאור זלמן שכטר, באתר ויקיטקסט
    • מחיבוריו
  • ויקיטקסט אבות דרבי נתן, ע"פ גירסת רש"ז שכטר, עם הערותיו, באתר ויקיטקסט

    • הערות שוליים

    [עריכת קוד מקור | עריכה]
    1. ^ התאריכים העבריים – ע"פ הכיתוב על מצבתו
    2. ^ דוד תדהר (עורך), "הרב שלום שכנא מאיר", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ו (1955), עמ' 2537
    3. ^ עד היום מקיימת שם אגודת הסטודנטים היהודים הרצאה שנתית לזכרו ועל שמו.
    4. ^ ניו יורק, המגיד, 8 במאי 1902
    5. ^ במקור: "Judaism is not a religion which does not oppose itself to anything in particular. Judaism is opposed to any number of things and says distinctly "thou shalt not". It permeates the whole of your life. It demands control over all of your actions, and interferes even with your menu. It sanctifies the seasons, and regulates your history, both in the past and in the future. Above all, it teaches that disobedience is the strength of sin. It insists upon the observance of both the spirit and of the letter; spirit without letter belongs to the species known to the mystics as "nude souls" nishmatin artilain, wandering about in the universe without balance and without consistency... In a word, Judaism is absolutely incompatible with the abandonment of the Torah."
    6. ^ ג' ויגודר, היהודים בעולם – לקסיקון ביוגרפי, מהדורה רומנית (תרגום מאנגלית), בוקרשט: הוצאת הספר, 2001.