לידה |
9 באוגוסט 1961 (בן 63) טבריה, ישראל |
---|---|
שם לידה | שמעון זרחין |
מדינה | ישראל |
תקופת הפעילות | מ-1989 |
עיסוק | תסריטאי, במאי קולנוע וסופר |
מקום לימודים | אוניברסיטת תל אביב |
בן או בת זוג | עינת גלזר-זרחין |
פרסים והוקרה |
|
פרופיל ב-IMDb | |
שמי (שמעון) זרחין (נולד ב-9 באוגוסט 1961) הוא במאי קולנוע, תסריטאי וסופר ישראלי. זוכה שלושה פרסי אופיר ופרס משרד החינוך והתרבות לקולנוע לשנת 1996.
זרחין נולד וגדל בטבריה. בתקופת לימודיו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, כתב וביים את סרטו הקצר "הקסם האחרון של סבא" וזכה בפרסים עליו. אחר כך עבד כמבקר קולנוע בעיתון "חדשות".
כתסריטאי זרחין כתב את התסריטים לסרטי העלילה "סיפורי תל אביב" (1992) בבימוי אילת מנחמי ונירית ירון[1], "סודות משפחה" (1997) בבימוי ניצה גונן, ואת התסריט "נודל" (2007) שכתב בשיתוף עם איילת מנחמי[2].
ב-1995 יצא לאקרנים סרטו הראשון באורך מלא, "לילסדה", שזכה בפרס התסריט בפסטיבל הבינלאומי של מונטריאול והשתתף בלמעלה מ-200 פסטיבלים ברחבי העולם[3]. ב-2016 יצא לאור הספר "ההגדה של לֶילָסֶדֶה" שמכיל את התסריט המלא של הסרט, לרבות סצנות שנגנזו, את הערות הבמאי ומאמרים על הסרט[4].
ב-1998 יצא לאקרנים סרטו "מסוכנת", שנכתב במיוחד עבור גילה אלמגור ומשה איבגי, זכה בשבעה פרסי אופיר, בהם פרס הבימוי.
ב-2001 המחזה פרי עטו "המפץ הגדול חוזר" הוצג בפסטיבל "פותחים מסך" וזכה בפרס מטעם קרן רבינוביץ[5].
ב-2003 יצא לאקרנים סרטו "הכוכבים של שלומי"[6], שזכה ב-20 פרסים ואותות הוקרה בפסטיבלים בינלאומיים שונים ברחבי העולם (בהם פרס אהוב הקהל בוואיאדוליד שבספרד; פרס הסרט, פרס התסריט, פרס איגוד המבקרים פיפרסקי ופרס ההומאניות של ארגון הכנסיות בפסטיבל פסטרויה פורטוגל[7]; פרסי הסרט והבימוי במוסקבה; פרס הסרט בג'יפוני איטליה; ופרסים אחרים בארצות הברית, פולין, צ'כיה, גרמניה, שוודיה ועוד). הסרט זכה להפצה מסחרית בבתי קולנוע בארצות הברית, צרפת, סינגפור ועוד[8]. ב-2007 רכשה השחקנית סלמה הייק את הזכויות להפקת גרסה אמריקאית של הסרט[9].
ב-2005 כיהן כמנהל תחום הדרמה בקבוצת התקשורת "כאן", שהתמודדה במכרז ערוץ 2, אך הקבוצה לא זכתה במכרז ופורקה ב-2007.
ב-2006 יצא לאקרנים סרטו הרביעי כבמאי ותסריטאי "אביבה אהובתי", אשר צולם ברובו בטבריה, עיר ילדותו[10]. על הסרט זכה זרחין בפרס אופיר, על בימוי ותסריט, והסרט זכה ב-4 פרסים נוספים, כולל הסרט הטוב ביותר לשנת 2006 אותו חלק יחד עם הסרט "אדמה משוגעת". באותה שנה זכה סרטו של זרחין בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-42 בשיקגו בפרס התסריט המצטיין.
ב-2007 יצא מארז ה-DVD של סרטי שמי זרחין, הכוללים את "לילסדה", "מסוכנת", "הכוכבים של שלומי" ו"אביבה אהובתי". במרץ 2020 יצא בחברת הליקון מיוזיק אלבום פסקול הסרט, הכולל גם רמיקסים וקטעים שלא נכללו במהדורה המקורית.
ב-2012 יצא לאקרנים סרטו "העולם מצחיק", אשר עוקב אחרי סיפורן של כמה וכמה דמויות, כולן חברות בסדנת כתיבה בספריה הציבורית של טבריה[11]. הסרט היה מועמד ל-15 פרסי אופיר, ובהם לסרט העלילתי הטוב ביותר של השנה[12], והוקרן בפסטיבל הקולנוע של שיקגו[13].
ב-2015 יצא לאקרנים סרטו "המלים הטובות"[14], שהיה מועמד ל-12 פרסי אופיר[15]. הוא הוקרן בפסטיבל בוסאן, אחד הפסטיבלים החשובים באסיה[16], ובפסטיבל טורונטו[17]. הסרט גם נרכש להפצה בארצות הברית[18].
ב-2022 יצא לאקרנים סרטו "השתיקה", דרמה משפחתית המשולבת במותחן פוליטי[19]. הסרט נעל את פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה[20].
ב-2024 יצא לאקרנים סרטו "חמדה" בכיכובם של ששון גבאי ואסי לוי.
זרחין מלמד כתיבת תסריטים ובימוי בבית הספר סם שפיגל בירושלים למן הקמתו. במסגרת זו חנך עשרות רבות של סרטי סטודנטים, ובהם הסרטים הקצרים "סוסי ים" (ניר ברגמן), "ל"ג בעומר" (שרון עמרני), "חינה" (עידן הובל), "חיילת בודדה" (טליה לביא).
בנוסף, ביים זרחין עשרות סרטי פרסומת, כמה מפרקי סדרת הטלוויזיה "האשה האחרת", ערך וייעץ לתסריטים רבים (כולל לסדרת הסרטים "שיעור מולדת"), כתב מאמרים וביקורות בעיתונים ועוד.
מכלול סרטיו ותסריטיו של זרחין מרכיבים עולם של יוצר בעל מבט ייחודי ואישי על המציאות הישראלית כמו גם על הקולנוע:
במישור אחד עוסק זרחין בסוגיות הכרוכות בחומרי הנפץ של החברה הישראלית, במתחים עדתיים וחברתיים למשל. החומרים הישראליים מרכיבים אצלו חלל פעולה ים-תיכוני, זורם וטבעי. סוגיית המזרחיות למשל, מתקיימת בסרטיו כעובדת חיים, כמרכיב טבעי של המציאות המוצגת באופן שהופך אותה בסופו של דבר לאלמנט קולנועי שווה ערך לאלמנטים אחרים ולא ל"נושא" או "מסר".
במישור השני מבקשות יצירותיו של זרחין את הקשר שבין ה"ריאליסטי" ל"פנטסטי". מתקיימת בהם דיאלקטיקה בין המציאותי והברור לבין מה שמעבר למציאות הנגישה והנראית לעין.
במישור התוכני השלישי עוסק זרחין בדמויות שבאופן עקבי מתקיים בהן הפער שבין הדימוי החיצוני, המקובע והמסרס, לבין הדימוי הפנימי המודחק אך השואף תמיד להתגבש ולנצח. הסרטים שלו מרכיבים, לעיתים בנגיעה קומית לעיתים מלודרמטית, קשת גדולה של דמויות נוגעות ללב שיש בהן מרכיבים גדולים של אטימות לסובב אותן כמו גם אטימות לעצמן. דמויות אלה נעות כמעט תמיד בתוך זירה משפחתית, מה שמאפשר לזרחין לפרק כל פעם מחדש את מושגי ה"משפחה" וה"משפחתיות".
המלודרמות-קומדיות משפחתיות שהוא כותב ומביים מציגות באור פרדוקסלי את המשפחה כתא שממנו הגיבורים חייבים להיחלץ ובה בשעה מוכרחים להמשיך ולהשתייך.
ספרו הראשון, "עד שיום אחד", יצא לאור במאי 2011 בהוצאת "כתר", זכה לביקורות טובות ובתוך שבועיים התמקם בראש רשימת רבי המכר[21]. הספר זכה ב"פרס סטימצקי" על היותו אחד משלושת ספרי המקור המצליחים ביותר ב-2012[22]. הספר תורגם לאנגלית וראה אור בסתיו 2013 בהוצאה האמריקאית New Vessel ונכלל ברשימת "הספרים הטובים ביותר לשנת 2013" של מספר כתבי עת אמריקאים[23].
ספרו השני "אח שלי איוב" יצא ב-2017 בהוצאת "כתר", רומן המספר את סיפורו של איוב, נער שאמו נפטרה בלידתו ואביו השתקן מזניח אותו[24].
שמי זרחין נשוי לעורכת הסרטים עינת גלזר-זרחין, גר בתל אביב ואב לשלושה. אחיו הוא השחקן ליאור זוהר.
פרס אופיר לבמאי הטוב ביותר | ||
---|---|---|
1990–1999 | שבי גביזון (1990) • יעקב גולדווסר (1991) • אסי דיין (1992) • אנריקה רוטנברג (1993) • שמואל הספרי (1994) • שבי גביזון (1995) • אורי סיון וארי פולמן (1996) • ג'ולי שלז (1997) • שמי זרחין (1998) • אריק קפלון (1999) | |
2000–2009 | בני תורתי (2000) • דובר קוסאשווילי (2001) • ניר ברגמן (2002) • שבי גביזון (2003) • יוסף סידר (2004) • דני סירקין (2005) • שמי זרחין (2006) • ערן קולירין (2007) • ארי פולמן (2008) • סכנדר קובטי וירון שני (2009) | |
2010–2019 | ערן ריקליס (2010) • יוסף סידר (2011) • רמה בורשטין (2012) • יובל אדלר (2013) • טליה לביא (2014) • ארז תדמור (2015) • עילית זקצר (2016) • שמוליק מעוז (2017) • אופיר ראול גרייצר (2018) • ירון שני (2019) | |
2020 ואילך | ניר ברגמן (2020) • ערן קולירין (2021) • אורית פוקס רותם (2022) • איילת מנחמי (2023) • תום נשר (2024) |
פרס אופיר לתסריט המקורי הטוב ביותר | ||
---|---|---|
1990–1999 | שבי גביזון, יונתן ארוך ויוחנן רביב (1990) • חיים מרין (1991) • אסי דיין (1992) • אנריקה רוטנברג ואסטבן גוטפריד (1993) • אסי דיין (1994) • שבי גביזון (1995) • יגאל בורשטיין (1996) • אסי דיין (1997) • איל חלפון (1998) • אריק קפלון (1999) | |
2000–2009 | יוסף סידר (2000) • דובר קוסאשווילי (2001) • ניר ברגמן (2002) • שבי גביזון (2003) • יוסף סידר (2004) • איל חלפון (2005) • שמי זרחין (2006) • ערן קולירין (2007) • ארי פולמן (2008) • ירון שני וסכנדר קובטי (2009) | |
2010–2019 | נח סטולמן (2010) • יוסף סידר (2011) • רמה בורשטין (2012) • יובל אדלר, עלי ואקד (2013) • טליה לביא (2014) • אלעד קידן (2015) • רמה בורשטין (2016) • שבי גביזון (2017) • אופיר ראול גרייצר (2018) • סאמח זועבי (2019) | |
2020 ואילך | דנה אידיסיס (2020) • ערן קולירין (2021) • מיכל ויניק (2022) • אלינור סלע וריימונד אמסלם (2023) • מאיה קניג (2024) |