תחיית הלשון העברית

תחיית הלשון העברית היא תהליך שהתחולל באירופה ובארץ ישראל בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים, ובמהלכו הפכה השפה העברית מלשון כתובה וליטורגית, המשמשת בעיקר לצרכים דתיים או ספרותיים, ללשון מדוברת, רב-מערכתית ולאומית. תהליך זה לא היה תהליך לשוני גרידא, אלא הוא השתבץ במערכת רחבה של תהליכים שחלו בעם ישראל באותה תקופה, ובעיקר במהפכה הציונית ובהתפתחות היישוב העברי החדש בארץ ישראל. תהליכים אלה הביאו, בסופו של דבר, להקמת מדינת ישראל כמדינה לאומית עברית.

השם "תחייה" אינו שם מדויק לתהליך זה, משום שלפי רוב ההגדרות העברית לא הייתה לשון מתה לפני התהליך; נעשה בה שימוש נרחב וניכרו בה תהליכים של התפתחות והשתנות גם לפני תחילת התהליך. עם זאת, התהליך הוא יחיד במינו. הבלשנות המודרנית אינה מכירה מקרה נוסף שבו לשון שכלל לא הייתה מדוברת כשפת אם הפכה ללשון לאומית המשמשת באופן רב-מערכתי, וכל זאת בתוך פרק זמן של כמה עשרות שנים בלבד (מוכרים כמה תהליכים שבהם לשון שהייתה מדוברת בפי מיעוט הפכה ללשון כללית).

התהליך הביא גם לשינויים לשוניים בשפה. אף שבתודעתם של מחוללי התהליך הם רק המשיכו את השימוש בשפה "מהמקום שבו נפסקה חיותה", הרי לאמיתו של דבר הם יצרו מצב לשוני חדש, שמאפייניו שאובים גם מן השפה העברית על כל תקופותיה וגם מן השפות האירופיות שעל רקען התחולל התהליך, למשל היידיש (במידה מסוימת גם מן הארמית התלמודית, הערבית ושפות נוספות). הלשון החדשה שנוצרה היא העברית הישראלית בת-זמננו.

מאות מילים חודשו באותה תקופה, בעיקר על ידי חיים נחמן ביאליק, בהן: תגובה, מטוס וצרצר, ועל ידי אליעזר בן-יהודה, בהן: אקדח, חשמל, תשבץ, גלידה ועוד.[1]

העברית מימי חז"ל עד תקופת ההשכלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספר משנה תורה שנכתב בעברית על ידי הרמב"ם במחצית השנייה של המאה ה-12, נחשב לעמוד השדרה של ההלכה היהודית. לעומת המגמה שרווחה לכתוב ספרי הלכה בעברית, ספרי הגות, כמו מורה נבוכים והכוזרי, נכתבו באותה תקופה בערבית
ערך מורחב – תקופת הביניים של העברית

מאז שנפסק הדיבור בלשון חז"ל במאה השנייה לספירה לא הייתה העברית לשון מדוברת כשפת אם.[2] אף על פי כן, נעשה בה בתקופת הביניים שימוש אצל היהודים במגוון רחב של תחומים, ושימוש זה שימר חלק נכבד מהתכונות שאפיינו אותה.

ראשית לכול – העברית הקלאסית השתמרה באוצר גדול יחסית של מקורות שהיו מוכרים היטב, בראשם התנ"ך (בעיקר החלקים ששימשו לצרכים ליטורגיים, כלומר התורה, ההפטרות, המגילות וספר תהילים) והמשנה. מלבד התנ"ך והמשנה הייתה העברית של המקורות מוכרת גם מהתפילה, מהפיוטים, מהמדרשים ומשאר ספרי ארון הספרים היהודי שנכתבו בעברית.

במהלך ימי הביניים נעשה שימוש בעברית כלשון כתב בספרות הרבנית – שכללה ספרי פסיקת הלכה, שאלות ותשובות וספרי הגות, אך גם לצורכי תרבות כגון שירה ומעט ספרות. ברוב המקרים, ובוודאי בתקופה ובאזור שעל רקעם צמח תהליך התחייה, כלומר באירופה במאות ה-18 וה-19, השימוש בעברית לא היה טבעי, אלא עמוס במליצות ובמובאות, בצורות לא-דקדוקיות ובבלילה של לשונות לעז, בעיקר ארמית. יתר על כן, חלק מהספרות הרבנית לא נכתב כלל בעברית, אלא באחת מלשונות היהודים האחרות, כמו ארמית, ערבית יהודית, יידיש וכיוצא באלה.

מחקרים הראו שעם התפתחות החסידות חלה התעוררות בדיבור בשפה העברית, בעיקר בשבת, כן יצאה קריאה להנחלת הלשון באופן נרחב יותר.[3] הוויכוח עם תנועת ההשכלה הביא לירידת מגמה זו ומיתונה, בד בבד עם התחזקות המחקר, הכתיבה והדיבור העבריים בקרב המשכילים.[4]

הבדלים בהגייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הגיית העברית

השימוש בעברית לא היה רק בלשון כתב. העברית הייתה בשימוש גם כלשון הֲגוּיה, בבתי הכנסת ובבתי המדרש. באופן זה נשתמרו כללי ההגייה של העברית והאופן שבו מבטאים את העיצורים והתנועות. עם זאת, בשטח זה חלו שינויים רבים בשפה בהשפעת לשונות מקומיות, והתפתחו דרכי הגייה שונות, שניתן לחלק אותן באופן כללי לשלוש קבוצות:

גם בתוך כל סוג היה מגוון רחב של דרכי הגייה; לדוגמה, במסגרת ההגייה האשכנזית, הגיית יהודי פולין לא הייתה כהגיית יהודי ליטא, ושתיהן שונות מהגיית יהודי הונגריה או יהודי גליציה, וגם בהגיית היידיש היו הבדלים (למשל: פשטידת קוגל – בפולין, קיגל – בגליציה, או: א יוּד (יהודי) בפולין, א יִיד בגליציה).[6]

דיגלוסיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – שפות יהודיות

על פי עדויות שמצאו החוקרים מתברר שבחמישים השנים שקדמו לתחילת תהליך התחייה כבר היה קיים דיבור עברי בשוקי העיר ירושלים. היהודים הספרדים שדיברו לאדינו או ערבית והיהודים האשכנזים שדיברו יידיש נזקקו לשפה משותפת לצורך מסחר, ולצורך זה דיברו ביניהם בעברית. אומנם היה זה שימוש בעברית כשפה מדוברת, ואולם ברור שהעברית לא שימשה כשפת אם ילידית אלא רק כשפה משותפת בתחום מצומצם, מעין לינגואה פרנקה של היהודים.

המצב הלשוני שעל רקעו התרחש תהליך התחייה היה עדיין מצב של דיגלוסיה, כלומר של שימוש בשתי לשונות, אחת לכתיבה – לשון תרבות, שנחשבה "גבוהה" ואיכותית, כדוגמת הלטינית או היוונית – ואחת לדיבור, לשון עממית ו"פשוטה". בכל ארצות אירופה התנהל במאות האחרונות תהליך של יציאה ממצב זה, שראשיתו באנגליה במאה ה-16, ואולם עדיין השפה שהייתה מדוברת בחיי היום-יום לא הייתה לשון התרבות והספר; הרוסי דיבר רוסית עממית וכתב רוסית גבוהה או צרפתית, הגרמני דיבר בניב מקומי וכתב בגרמנית תקנית, וכן הלאה. כך גם אצל היהודים, הלשון המדוברת הייתה יידיש, ולשון הכתב הייתה עברית לצרכים דתיים, ולשון התרבות המקומית – רוסית, צרפתית, גרמנית וכדומה – לצרכים חילוניים.

תחיית העברית הספרותית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התהליך של תחיית העברית נע למעשה בשני קווים מקבילים: תחיית העברית הכתובה-הספרותית ותחיית העברית המדוברת. בעשרות השנים הראשונות התהליכים האלה היו מנותקים זה מזה ואף התרחשו במקומות שונים: העברית הספרותית התחדשה בערי אירופה, ואילו העברית המדוברת התפתחה בעיקר בארץ ישראל (היו ניסיונות לדיבור עברי גם באירופה, אולם הם נבלעו במגוון העצום של תנועות אידאולוגיות שפעלו ביהדות אירופה בתחילת המאה ה-20). המפגש בין התהליכים התחיל רק בתוך המאה העשרים, ונקודת ציון חשובה בעניין זה היא עלייתו של חיים נחמן ביאליק לארץ ישראל ב-1924. גם לאחר המעבר של העברית הספרותית לארץ נשאר הבדל ניכר בין מאפייני העברית הספרותית והמדוברת, וההבדל הזה קיים גם היום; מאפיינים של דיבור עברי חדרו ללשון הדיאלוג בספרות רק החל משנות ה-40 של המאה ה-20 (בספריהם של משה שמיר וס' יזהר), וללשון הנרטיב בספרות רק בשנות ה-90 של המאה ה-20 (מפורסמים בהקשר זה ספריו של אתגר קרת).

סופרי ההשכלה עסקו גם בתרגום של יצירות מופת אירופיות לעברית. התרגום העברי של "מסתרי פאריז" מאת אז'ן סי, שחיבר ב-1857 המשכיל הליטאי קלמן שולמאן, נחשב אבן דרך משום שהציג לראשונה כתיבה על "העולם התחתון" בעברית

העברית של תקופת ההשכלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך מקדים לתחיית העברית הספרותית התרחש בספרות של תנועת ההשכלה באירופה. המשכילים שביקשו להתרחק מן התרבות הרבנית והיידישאית שכנגדה פעלו, החליטו שספרות יפה ראויה להיכתב בעברית, ודווקא בעברית מקראית. סוגי הלשון האחרים ששימשו את היהודים נראו בעיניהם משובשים ולא ראויים לכתיבה, וביניהם לשון חז"ל הלשון הארמית-יהודית ויידיש שבה עירוב של עברית, גרמנית-פרנקית, ושפות סלביות. הספרות המשכילית שנכתבה בעברית התבססה על שני עקרונות מרכזיים: טהרנות לשונית (פוריזם) ומליצה. פוריזם היה עיקרון שלפיו בטקסט שנכתב הופיעו אך ורק מילים שמקורן במקרא (גם אם במשמעות לא מקראית). עקרון המליצה התבסס על הבאת פסוקים וביטויים שלמים כצורתם מן המקרא, וככל שטקסט ספרותי הכיל יותר מליצות כך נחשב איכותי יותר. מאפיין לשוני נוסף שהעלה את קרנו של הטקסט היה שימוש מרובה במילים יחידאיות. כדוגמה לטקסט משכילי, הנה פסקת הפתיחה של הרומן "אהבת ציון"[7] מאת אברהם מאפו:

"איש היה בירושלים בימי אָחָז מלך יהודה ושמו יוֹרָם בן אֲבִיעֶזֶר, אלוף ביהודה ושר אלף, ויהי לו שדות וכרמים בכרמל ובשרון ועדרי צאן ובקר בבית לחם יהודה; ויהי לו כסף וזהב, היכלי שן וכל שכיות החמדה, ושתי נשים היו לו, שם האחת חַגִית בת עִירָא, ושם השנית נַעֲמָה. ויאהב יורם את נעמה מאד, כי יפת תואר היא. ותקנא בה חגית צרתה ותכעיסנה, כי לחגית היו שני בנים ולנעמה לא היה ולד. אך נעמה הייתה נעימה בתארה ובמעלליה, ויעש לה יורם בית לבד, למען לא תצור אותה חגית צרתה. ועָכָן היה בן-משק בית חורם, ויתן יורם לו את חֶלְאָה, שפחת חגית הכנענית, לאשה. ואוהב דבֵק מאח היה ליורם ושמו יְדִידְיָה הנדיב, מגזע מלכי יהודה, ושר הרכוש אשר למלך, איש חמודות, רך בשנים, עשיר ומגן לבני הנביאים לִמודי ה', כי אהב נועם לקחם ויט למשל אזנו, ויתמכם בנדבת ידו, על כן קראו שמו ידידיה הנדיב. ויתנוססו יורם וידידיה כאבני-נזר בדור תהפוכות, דור אחז, כי נאמנה רוח שניהם עם אל ועם קדושיו, ויתהלכו בין למודי ה', אשר תעודת בן אמוץ צרורה אתם ותורת ה' חתומה בם"

לצד הספרות הקימו אנשי תנועת ההשכלה עולם של עיתונות עברית. החל מ"קהלת מוסר", ניסיון הבוסר של משה מנדלסון בשנות ה-50 של המאה ה-18, דרך "המאסף", "ביכורי העתים" ו"כרם חמד", ועד "המגיד", "המליץ", "החלוץ", "הצפירה", "השחר" ואחרים. המשכילים שמרו על הקשרים ביניהם באמצעות כתבי עת ועיתונים עבריים שהופצו ברחבי הקהילות באירופה וכללו פובליציסטיקה, מאמרים בחכמת ישראל וקטעי ספרות ושירה. כתבי עת אלה תרמו תרומה חשובה להתחדשות העברית ולהרחבת השימוש בשפה לז'אנרים נוספים.

הכבלים הלשוניים שבהם כבלה את עצמה הספרות המשכילית הקשו יותר ויותר על כתיבה חופשית ורחבת היקף. אם ב"אהבת ציון", רומן המתרחש ברקע מקראי, הצליח מאפו לתת תיאורים סבירים של הדמויות, המקומות והעלילה, הרי כשתיאר ב"עיט צבוע" את הטיפוסים ביהדות ליטא של זמנו נאלץ לעשות שימוש גם בלשון חז"ל. כשפנו סופרי ההשכלה לעסוק בעלילות המתרחשות בזמנים מודרניים יותר הורגש יותר ויותר המחסור באוצר מילים רחב מספיק לצורך התיאור; קל וחומר כשביקשו לכתוב ספרי מדע וטבע או לתרגם ספרות יפה מלשונות אירופה. את המחסום שנוצר פרץ, בשנות ה-80 של המאה ה-19, מנדלי מוכר ספרים.

מנדלי מוכר ספרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מנדלי מוכר ספרים

מנדלי (שלום יעקב אברמוביץ, 1836–1917) החל את כתיבתו בעברית כסופר משכילי וכתב ספרות לפי כל כללי העברית המשכילית. בשלב מסוים פנה לכתוב ביידיש וערך גם בשפה זו מהפכה לשונית, שהתבטאה בהרחבת השימוש ביידיש המדוברת לצורכי ספרות יפה. אחרי הפסקה גדולה חזר ב-1886 לכתוב בעברית, אבל החליט לוותר על השימוש בכללי העברית המקראית והכניס לתוך אוצר המילים והדקדוק שלו את לשון חז"ל והלשון הרבנית של ימי הביניים. בספרו "בסתר רעם" שיצא לאור ב-1886 פתח סגנון חדש בכתיבה העברית, סגנון קולח ומגוון המשקף את היידיש שדוברה בסביבתו, ומשתמש בכל הרבדים ההיסטוריים של העברית. לצורך ספריו העבריים, שהיו בחלקם תרגום של הספרים שכתב ביידיש, נזקק ללשון שתייצג דיבור עממי שוטף, מתובל בהלצות ובתיאורים מפורטים, ואת הצורך הזה סיפק בהשתחררות מכבלי המליצה המקראית המשכילית, בפנייה למטבעות לשון ואוצר מילים חז"ליים ובשילוב מאפיינים תחביריים מן השפות האירופיות.

שפתו של מנדלי נתפסה כ"לשון סינתטית", כלומר מורכבת מכמה רובדי לשון קודמים, ולא כהמשך ישיר של רובד לשון מסוים. בזמן האחרון עברו החוקרים לתפיסה שלשונו ממשיכה בהמשך ישיר את הספרות הרבנית והחסידית של תחילת העת החדשה, עם הוספה של יסודות חדשים, בעיקר דקדוקיים.

המשך תהליך התחייה הספרותית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסגנון של מנדלי אומץ בהתלהבות על ידי סופרי התקופה והתפשט במהירות. הוא הורחב גם לתחומים נוספים: אחד העם כתב ב-1889 מאמר בשם "לא זה הדרך" שנחשב כמופת לכתיבה עיונית בסגנון החדש, וביאליק הרחיב, עם פרסום שירו הראשון "אל הציפור" ב-1889, את השימוש בסגנון החדש לצורך כתיבת שירה. נעשה מאמץ גדול לכתוב גם ספרי טבע ומדע בעברית, ולשם כך אף הורחב אוצר המילים הטכני והמדעי. באירופה נוסדו עיתונים וכתבי עת בשפה העברית, וישיבות ודיונים של כנסים ציוניים ואחרים נערכו ונרשמו בעברית. הכתיבה העברית הלכה והתרחבה, ועם מעבר הסופרים והמשוררים לארץ ישראל, בעיקר בעלייה השנייה, השפיעה העברית הספרותית החדשה במידה מסוימת גם על תהליך תחיית הדיבור שהתנהל באותה תקופה בארץ.

על אף ההתקרבות הגאוגרפית והלשונית בין התהליכים, נשארה העברית הכתובה שונה במאפיינים רבים מן העברית המדוברת, יותר מאשר בשפות אחרות שיש להן לשון דיבור ולשון כתב. אוצר המילים, הדקדוק והתחביר העבריים מתנהגים אחרת במסמך כתוב ובדיבור זורם. גם הייצוג של העברית המדוברת בספרות היה בתחילה בסגנון גבוה ורשמי מאוד, ורק במחצית השנייה של המאה העשרים חדרו מאפיינים סגנוניים של העברית המדוברת לתוך לשון הדיאלוג הספרותי.

תחיית העברית המדוברת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אליעזר בן-יהודה – מחייה הלשון העברית

אליעזר בן-יהודה (1858–1922) מוחזק באופן עממי כ"מחיה השפה העברית", ואולם בחינה של העובדות מגלה שעיקר תרומתו הייתה בתחומים הרעיוניים והסמליים: הוא העלה לראשונה את הצורך בחידוש העברית, הוא פרסם מאמרים ועיתונים בנושא, הוא עמל על כתיבת מילון עברי מקיף והוא זה שפעל להשארת הנושא בתודעה ונלחם נגד מתנגדי התהליך. אך חוקרים רבים טוענים היום כי הפעילות המעשית שהביאה בסופו של דבר להחייאת העברית לא התקיימה, ברובה המכריע, בסביבתו של בן יהודה בירושלים, אלא במושבות העלייה הראשונה והעלייה השנייה ברחבי הארץ. שם הוקמו בתי הספר העבריים, שם הפכה העברית ללשון שבה מתנהלים ענייני הציבור ושם הפכה לבסוף ללשון מערכתית ולאומית. עדיין, זכותו של בן יהודה עומדת לו בהיותו המחולל והמנהיג הסמלי של תחיית העברית.

הגיליון הראשון של עיתון "הצבי" בעריכת אליעזר בן-יהודה. יצא לאור בשנים 1884–1915 (תרמ"ד–תרס"ה).

את תהליך תחיית העברית המדוברת ניתן לחלק לשלושה שלבים עיקריים, המקבילים באופן כללי לעלייה הראשונה, לעלייה השנייה ולתקופת המנדט הבריטי. בתקופה הראשונה התרכזה הפעילות בבתי הספר העבריים במושבות ובחוגו של בן-יהודה; בתקופה השנייה הורחב השימוש בעברית להתכנסויות ולפעילויות ציבוריות, בעיקר במושבות; ובתקופה השלישית הפכה העברית ללשון ששימשה את היישוב כולו לכל צרכיו, לרבות הכרזת העברית כלשון רשמית על ידי ממשלת המנדט. כל השלבים התאפיינו בהקמת מוסדות רבים מסוגים שונים שהתייחדו בפעילות בשפה העברית באופן אידאולוגי ופעיל, ועל רקע זה יש להבין את הקמתן של הגימנסיות העבריות: הגימנסיה העברית בירושלים, גימנסיה הרצליה בתל אביב ובית הספר הריאלי העברי בחיפה, וכן הקמתם של האוניברסיטה העברית, הגדודים העבריים, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים, ותל אביב.

לכל אורך התהליך סימנה העברית, הן בעיני מחולליו והן בעיני מתנגדיו הרבים, את האנטיתזה ליידיש: כנגד היידיש הגלותית, הרבנית וה"בעל-ביתית" עמדה העברית החילונית והציונית, שפת החלוצים עובדי האדמה – שפת המהפכה של העם היהודי ההופך לעם העברי בארצו. היידיש כונתה בזלזול "ז'רגון" ומי שדיבר ביידיש נתקל בהתנגדות חריפה.

העלייה הראשונה: בן יהודה ובתי הספר העבריים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כרזה הקוראת להימנע משירה בלועזית ברחובות מחשש מפגיעה בהשלטת השפה העברית, 1930.
פוסטר של רשת החינוך "תרבות", שפעלה להחייאת התרבות העברית בקרב תלמידיה.

עם התעוררות התנועות הלאומיות באירופה במהלך המאה ה-19 נכבש גם אליעזר בן-יהודה ברעיון הלאומי. התפיסה ששלטה אז באירופה הייתה שאחד הקריטריונים המגדירים עם הראוי לזכויות לאומיות הוא הדיבור בשפה משותפת המהווה "לשון תשתית" של החברה ושל הפרט. בן יהודה ביטא לראשונה את ההשקפה הזו במאמרו "שאלה לוהטה" (שנדפס תחת הכותרת "שאלה נכבדה") בשנת 1879 (תרל"ט), ובשנת 1881 (תרמ"א) עלה לארץ ישראל ובא לירושלים. בירושלים, שכאמור כבר היה בה דיבור עברי במידה מצומצמת, ניסה בן יהודה לעשות נפשות לרעיון הדיבור העברי. הוא קבע שבמשפחתו שלו ידברו רק עברית וניסה להשפיע על משפחות נוספות לעשות כן, ייסד אגודות לדיבור עברי (לרבות ועד הלשון העברית), החל להדפיס את העיתון העברי "הצבי", ולימד תקופה קצרה בבתי ספר, לראשונה בשיטת עברית בעברית. שנה לאחר עלייתו בסביבתו של בן יהודה לא קצרו פעולותיו הצלחה נרחבת: לפי עדות משנת 1902 אפתה אז אשתו עוגה למשפחה העשירית שקיבלה על עצמה דיבור עברי בירושלים – למעלה מעשרים שנה אחרי שהחל בפעילותו.

כרזה הקוראת לאנשי תל אביב לאמץ את השפה העברית

לעומת זאת, פעילות נרחבת, אם כי אף היא עדיין אצל בודדים, החלה במושבות של העלייה הראשונה, ועיקרה בפעילות בתי הספר העבריים. ב-1884 הקים אריה ליב פרומקין בית-ספר פנימייתי ובו הונהגה העברית כשפת הדיבור הרווחת, הן בשיעורים והן בשיחות התלמידים בינם לבין-עצמם. ב-1886 קם בראשון לציון "בית הספר חביב", בית הספר העברי הראשון, ובו נלמדו חלק מן השיעורים בעברית. שנה לאחר עלייתו בשנת תרמ"ב (1882) הגיעה קבוצה גדולה של עולים מתימן שהקפידו על מסורת דיבור עברי, אומנם בהיגוי שונה, ובאמצעותה תקשרו עם היהודים בארץ. בן יהודה ראה בעלייתם, ובאמונתם ששנה זו היא שנת הגאולה ו"תחיית המתים" סיוע לשיטתו.[8][9]

ההתקדמות הייתה איטית מאוד בשלב זה ונתקלה בקשיים רבים: ההורים התנגדו לכך שילדיהם ילמדו בשפה לא שימושית, שלא תעזור להם כשיבקשו להתקדם ללימודים גבוהים, שהיו בדרך כלל בצרפתית; בתי הספר היו ברמה נמוכה, בתי ספר ארבע-שנתיים של ילדי איכרים; והיה מחסור גדול באמצעים לשוניים עבריים, ואפילו חסר במילים שימושיות לחפצים בחיי היום-יום, שלא לדבר על ספרי לימוד. בנוסף לא הייתה הסכמה על המבטא: חלק מהמורים לימדו בהגייה אשכנזית וחלקם בהגייה ספרדית.

ב-1895 התאספו כל המורים העבריים בארץ ישראל, ומספרם היה שלושה עשר בסך הכול. בשנת 1903 הוקמה הסתדרות המורים העבריים, ובאספת היסוד שלה השתתפו שישים מורים וגננות. התהליך לא עשה כברת דרך כמותית בשלב הראשון, אולם היו לו הישגים חשובים בגיבוש גרעין של כמה מאות צעירים דוברי עברית ילידית ובהוכחה שעברית יכולה לתפקד כשפה מדוברת בחיי יום-יום.

העלייה השנייה: תל אביב והמושבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם בואם של אנשי העלייה השנייה בשנת תרס"ד 1904, החלה העברית לפרוץ מן המסגרת המשפחתית ומבתי הספר אל המרחב הציבורי. אנשי העלייה השנייה, שהונעו מאידיאלים של שלילת הגלות ותרבותה היידישאית, הקימו תאים חברתיים סגורים יחסית של אנשים צעירים בעלי תפיסת עולם משותפת. בתאים חברתיים אלה – בעיקר במושבות – שימשה העברית בכל ההתכנסויות הציבוריות. אומנם עדיין לא דוברה בכל הבתים ובמסגרות פרטיות, אך תפסה את מקומה כלשון הבלעדית שבה נערכו עצרות-העם, הכינוסים והדיונים הרבים שאפיינו את התקופה. גם הקונגרס הציוני אימץ את העברית כשפתו הרשמית. אנשי העלייה השנייה שהגיעו מאירופה כבר הכירו את העברית הספרותית החדשה שהתפתחה שם, והזדהו עם רעיון הדיבור העברי כמנוף לקיום לאומי של עם ישראל בארץ. לאלה הצטרפו גם בוגרי בתי הספר העבריים במושבות, שכעת כבר הקימו משפחות והולידו ילדים שהעברית הייתה, לראשונה, שפתם הילידית היחידה.

ב-1909 הוקמה העיר העברית הראשונה, תל אביב. ברחובותיה כבר דוברה העברית בכל מקום, גם בחנויות ובבתי הקפה, אבל עדיין לא בתוך הבתים והמשפחות. כל הפעילות המנהלית בעיריית תל אביב התנהלה בעברית, ועולים חדשים או מי שעדיין לא אימץ את הדיבור העברי נאלצו לנסח את דבריהם בעברית; דיבור בשפה אחרת ברשות הרבים לא התקבל בעין יפה. גם שלטי הרחובות והמודעות נכתבו עברית. הסופר יהואש סיפר ב-1913 על תל אביב כי:

"היידיש כאן היא טרפה מחזיר. כדי לדבר יידיש ברחוב אדם זקוק לאומץ אדיר."

במקביל נמשכה ההתרחבות של החינוך העברי, והוקמו עוד ועוד מוסדות חינוך בעברית, לרבות בתי ספר תיכוניים (הגימנסיות העבריות). המורים העבריים הקימו מחדש את ועד הלשון, שכעת החל לפעול באופן רחב יותר ולקבוע כללי שפה אחידים, במקום הפעילות הלא-אחידה שהתקיימה עד אז; ועד הלשון קבע לעצמו כמטרה "להכשיר את הלשון העברית לשימוש בתור לשון מדברת בכל ענייני החיים", ניסח כללים בענייני ההגייה והדקדוק והציע מילים ומונחים לשימוש בבתי הספר ובקרב הציבור הרחב. החלה גם פעילות נרחבת של הוצאת ספרי לימוד ועזרי הוראה בעברית, שחסרונם הורגש היטב, ואף הוחל בכתיבת שירי ילדים בעברית (כגון שיריו של לוין קיפניס ושירי הילדים של ביאליק).

את שיא התקופה מסמל אירוע שהתרחש לקראת סופה: מלחמת השפות. בשנת 1913 ביקשה חברת עזרה של יהודי גרמניה להקים מוסד אקדמי על-תיכוני ללימודי הנדסה, והתעקשה ששפת הלימוד בו תהיה גרמנית. היישוב העברי קם כולו כנגד החלטה זו ובסופו של דבר הכניע את חברת העזרה, והטכניון הוקם כמוסד לימודים עברי. מאורע זה סימן באופן מוחלט את קבלת העברית כשפתו הבלעדית של היישוב.

מיזם החייאת השפה נתקל בספקנות בעולם. בשנת 1911 כתב הבלשן תאודור נלדקה במסגרת מאמר על שפות שמיות במהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה:

The dream of some Zionists, that Hebrew – a would-be Hebrew, that is to say – will again become a living, popular language in Palestine, has still less prospect of realization than their vision of a restored Jewish empire in the Holy Land.

כלומר "חלומם של ציונים אחדים, שהעברית – כלומר מה שמתיימרת להיות עברית – תיעשה שוב לשפה חיה ועממית בפלשתינה, סיכוייו להתגשם פחותים עוד יותר מן הסיכויים להתגשמות חזונם על אימפריה יהודית מחודשת בארץ הקודש."[10]

תקופת המנדט: רב-מערכת עברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצבה בהר הזיתים המפארת את האישה הראשונה מעדות המזרח "שדברה בעברית וגדלה בניה בלשון עמה"

לאחר מלחמת העולם הראשונה כבר היה ברור שהעברית תהיה השפה המדוברת בארץ ישראל. אומנם העולים שהמשיכו להגיע מן התפוצות לא דיברו עברית כשפת אם, אך ילדיהם למדו אותה, ורק אותה, כשפה ילידית; וכל הפעילות התרבותית והיומיומית בארץ התנהלה בעברית. בתקופה זו הדיבור העברי היה כבר עובדה מוגמרת, והתהליך הפך לתהליך של התפשטות ולא של יצירה. בתל אביב הוקם גדוד מגיני השפה, שקיים פעילות נרחבת למען הדיבור העברי, לעיתים גם בשיטות כוחניות. יהודים שדיברו בשפות אימם ברחוב נענו בתגובה "יהודי, דבר עברית", וכנסים שהתקיימו ביידיש פוצצו על ידי חברי הגדוד (אפילו בשנות ה-50 נאסר על צמד הקומיקאים דז'יגאן ושומאכר להופיע ביידיש).

במינוח של איתמר אבן-זהר, בארץ ישראל הייתה קיימת בשלב זה "רב-מערכת עברית חילונית". את החותם הרשמי לתהליך נתנה מועצת חבר הלאומים, שהכירה בעברית כאחת מן השפות הרשמיות בארץ ישראל, בעקבות ההכרה של ממשלת המנדט הבריטי (בין השאר בהשתדלותו של בן יהודה). מעתה התנהלו כל ענייני האדמיניסטרציה של היישוב בעברית, גם כלפי חוץ. פעילות זו היוותה הקדמה נוחה לקביעתה של השפה העברית כלשון הרשמית של מדינת ישראל, פחות משבעים שנה לאחר שפרסם בן יהודה את מאמרו הראשון.

הפקידות הבריטית הקשתה על התהליך. הדבר התבטא לדוגמה בהנחיה לשימוש בשְלוש הלשונות (גם בעברית) באזורים עירוניים וכפריים, שהאוכלוסייה היהודית בהם היא יותר מחמישית מכלל האוכלוסייה (שפה רשמית חייבת להיות בשימוש תמיד), ובמקומות האחרים בארץ ישראל ישתמשו בשפה הערבית או בערבית ובאנגלית. ביטוי אחר לכך ניתן בסירוב להשתמש באותיות עבריות במברקה הארצישראלית (ראו גם מאבקו של ישראל עמיקם במשך 25 שנה מול הממשל הבריטי, להכנסת הלשון העברית למברקה בישראל).

רשת החינוך "תרבות"

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגיליון הראשון של "שיבולים" (א' בניסן תרפ"ב – 1922), דו-שבועון מאויר לבני הנעורים בהוצאת רשת החינוך "תרבות" בפולין.
בין הכותבים בעיתון היו ח"נ ביאליק, יעקב פיכמן, א"צ גרינברג, לוין קיפניס, זלמן שניאור ויצחק קצנלסון

במקביל, החלה השפה העברית להיות אלטרנטיבה בעלת משקל גם בריכוזים היהודיים מחוץ לארץ ישראל. בתחומי פולין ההיסטורית (כיום בשטחי פולין, ליטא, אוקראינה, בלארוס) החלו בתי ספר עבריים לצוץ כפטריות אחר הגשם, והתאגדו לרשת חינוך שנקראה "תרבות". באופן חדשני, לימדו מוסדות החינוך ברשת "תרבות" את כל הלימודים, כולל הלימודים הכלליים, בשפה העברית. הרשת פעלה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ומנתה עשרות גני ילדים ובתי ספר יסודיים ותיכוניים. בתקופת פריחתה למדו בה מעל 45,000 תלמידים, בשפה העברית. רשת "תרבות" חדלה להתקיים עם הכחדת יהדות פולין בשואה. רשת החינוך כיוונה באופן מובהק לציונות, וראתה בעלייה לארץ יעד נכסף. רבים מהצעירים שעלו לארץ בעליית הנוער היו בוגריה.

תמיכה וההתנגדות לדיבור העברי; גורמי הצלחת התהליך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר מראשיתו של תהליך תחיית הדיבור העברי הוא נתקל בהתנגדות מכיוונים רבים. החרדים התנגדו לשימושה של "לשון הקודש" לצורכי חול[11]. וגם על רקע ההתנגדות הכללית לציונות. מן הכיוון ההפוך התנגדו לו אלו שסברו שהיהודים צריכים להתערב בעמי אירופה ולדבר את לשונם. גישה אחרת, היידישיזם, קיבלה את הרעיון שצריכה להיות שפה לאומית לעם היהודי, אולם סברה ששפה זו צריכה להיות דווקא היידיש. רבים זלזלו ברעיון החייאת הדיבור העברי משום שלא האמינו שניתן לחולל שינוי נרחב כל-כך; הרצל כתב בספרו "מדינת היהודים" שלא ייתכן שמדינת היהודים תתנהל בעברית, כי "מי מאתנו יודע עברית במידה מספקת כדי לבקש בשפה זו כרטיס רכבת?".

גם בין מחיי העברית לבין עצמם היו ויכוחים רבים לגבי אופי העברית. בוועד הלשון היו דיונים רבים לגבי דרכי חידוש המילים ולגבי ההגייה הראויה. חלק מן הסופרים העבריים באירופה התנגדו לחידוש הדיבור העברי ולמעבר להגייה הספרדית; עד שנות ה-30 של המאה ה-20 עוד נכתבו השירים בהגייה אשכנזית. דמותו של בן-יהודה עצמו עמדה במוקד ויכוחים קשים. מתנגדיו השמיצו אותו השמצות קשות והטרידו אותו. לחברת "שפה ברורה" שהקים קראו "שפה ארורה". מנגד, תומכי תהליך התחייה העלו את דמותו לממדים מיתיים והאדירו את פעילותו הרבה מעבר להיקפה הממשי.

הגורם הראשון במעלה שהביא להצלחת החייאת הדיבור העברי הוא ההקשר האידאולוגי של התהליך. תהליך התחייה היה חלק משינוי רחב היקף שעבר על החברה היהודית כולה בעת החדשה, ועיקרו עזיבת תרבות השטעטל הדתית והגלותית. מחיי העברית תיעלו את עזיבת העיירה והדת לכיוון של הקמת תרבות חדשה דוברת עברית בהגייה ספרדית, אופוזיציה ליידיש ולהגייה האשכנזית. השילוב של המטען הציוני והלאומי יחד עם ההתנגדות לתרבות העיירה השוקעת הביא לתנופה של התרבות העברית בארץ ישראל, שהזדהתה גם עם ערכים של עבודת אדמה, חלוציות וטבעיות.

מלבד הגורם האידאולוגי סייעו לתהליך התחייה גורמים שעמדו ברקע התהליך. בנימין הרשב מנה שלושה גורמים עיקריים:

  • חיי העברית בגולה – במקורות הכתובים, בתפילה ובקריאת התורה בבית הכנסת, בכתיבה בספרות הרבנית, במילים העבריות המשוקעות ביידיש ובשאר השפות היהודיות ועוד.
  • תחיית העברית שבכתב – בספרות של תקופת ההשכלה ובזו שממנדלי ואילך, על חידושי המילים ועל דרכי הניסוח שלה.
  • תאים חברתיים חדשים ב"מדבר החברתי" בארץ ישראל – הקמת תאים חברתיים סגורים ומלוכדים, רחוקים מההשפעה החזקה של ההיסטוריה היהודית באירופה וצמיחתם במקום שבו לא הייתה קיימת, על פי תפיסת החלוצים עצמם, תרבות או שפה חלופית (הערבית, שפת המקום, והטורקית, שפת השלטונות, כלל לא נלקחו בחשבון כשפות תרבות).

השילוב החד-פעמי של כל הגורמים האלה אפשר לאידאולוגיה לפעול את פעולתה ולהצמיח תרבות עברית ילידית בארץ ישראל.

מאפיינים לשוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – עברית ישראלית

התהליכים הלשוניים שחלו בשפה העברית בתקופת התחייה מתאפיינים בהשפעה שבאה משלושה כיוונים שונים: מן הירושה ההיסטורית של העברית; מתכונות של שפות אירופה, שהיו השפות הדומיננטיות בתודעת מחיי העברית; ומתהליכים עצמאיים שחלו בתוך העברית, כשם שהם חלים בכל שפה חיה. בתודעת בני התקופה עצמם הייתה התייחסות בעיקר למרכיב הראשון, ולפי השקפתם הם אכן חידשו, או ניסו לחדש, את העברית שהייתה מדוברת בימי המקרא ובימי חז"ל. עם הזמן גברה המודעות לפעולת המרכיב השני, בעיקר אצל מתקני לשון שניסו להתריע נגד חדירת גורמים זרים בלשון. ההכרה שהעברית הישראלית היא שפה העומדת בפני עצמה התגבשה רק בשנות ה-50 של המאה ה-20, עם פעולתם של חיים רוזן וחיים בלנק.

הרחבת אוצר המילים וחידושי לשון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התהליך הלשוני המוכר ביותר ביחס להחייאת העברית הוא הרחבת אוצר המילים שלה. בתחילת תהליך התחייה עמדו הדוברים בפני מחסור חמור במילים שיביעו מעשים וחפצים שבחיי היום-יום. כשביקש בן יהודה מאשתו דבורה להכין לו כוס קפה עם סוכר, אמר לה: "קחי כך ועשי כך, והביאי לי כך ואשתה".[12] את המחסור באוצר המילים ניתן היה להשלים על ידי שאיבה מן המאגר ההיסטורי של העברית, לעיתים תוך החלפת משמעות או גיוון בין משמעויותיהן של מילים שוות-משמעות מתקופות שונות (ילד – תינוק, ארוחה – סעודה), על ידי יבוא מילים מלשונות זרות או על ידי יצירת מילים חדשות באמצעות כלי גזירה שהיו קיימים בעברית או שהתחדשו. פעילות חידושי המילים התנהלה גם על ידי יחידים וגם על ידי ארגונים. מבין היחידים, המחדש המוכר ביותר היה בן יהודה עצמו. מלבדו חידשו מילים עוד אישים רבים, בהם יוסף קלאוזנר, ביאליק ורבים נוספים. מבין הארגונים מוכר בעיקר ועד הלשון העברית.

פעילות הרחבת אוצר המילים התנהלה עוד בתקופת ההשכלה (גם בימי הביניים היו חידושי מילים). אנשי ההשכלה, נאמנים לסגנון המקראי שלהם, השתמשו בעיקר במילים מקראיות נדירות או לא מוכרות, בדרך כלל תוך שינוי המשמעות שלהן (למשל מכונה, ביקורת). הייתה נטייה לבחור מילה הקרובה בצלילה למילה הלועזית שביקשו לתרגמה לעברית. לעיתים אף נטבעו בדרך זו צירופים המחקים את צליליהן של מילים לועזיות ("דילוג רב" = טלגרף; "לו כמו תוף" = קטר, בצרפתית locomotive), אך חידושים מסוג זה כמעט שלא שרדו. שיטת חידוש נוספת הייתה תרגום של צירופי מילים מן השפות האירופיות כצורתן, למשל תפוח-אדמה, ספר-מילים (=מילון), מורה שעות (=שעון). עם תחילת הדיבור העברי הועדף חידוש מילים יחידות על פני צירופי מילים, בין אם על ידי שקילת שורשים ובין אם על ידי הוספת תחיליות או סופיות למילים קיימות (בינלאומי, מילון, משאית). מילים רבות נוצרו כהלחם של שתי מילים (רכבל, קרנף).

בין מחדשי המילים היו ויכוחים רבים באשר לדרכי חידוש המילים. ויכוח אחד היה סביב שאילת מילים משפות אירופה. בן יהודה התנגד לכך וניסה להפוך את כל המילים הלועזיות לעבריות. בסופו של דבר גברה הגישה האחרת, ומילים בעלות צליל זר התאזרחו בכמות מסוימת בעברית הישראלית (בדומה ללשון חז"ל) תוך התאמתן למערכת הפונולוגית העברית (אנציקלופדיה, אקטואלי). ויכוח אחר התקיים סביב שאילת שורשים וצורנים מן הערבית.

הגייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלת ההגייה ה"נכונה" של העברית נידונה עוד מתחילת המאה ה-19. אנשי תנועת ההשכלה העדיפו את ההגייה הספרדית של העברית, שלדעתם שימרה תכונות רבות יותר של העברית הקלאסית. לעומת זאת, תחיית העברית הכתובה התקיימה על פי ההגייה האשכנזית; הדבר בולט בעיקר בשירים שנכתבו, שיש בהם חריזה אשכנזית (כגון "אוקיינוס" עם "לבנות", בשירו של ביאליק "ציפורת") והטעמה מלעילית (כמו בהמנון מדינת ישראל – "התקווה").

עם תחילת הדיבור העברי עלתה במלוא חומרתה שאלת ההגייה. בפרט התלבטו בשאלה זו המורים בבתי הספר העבריים. ההחלטה שנתקבלה הייתה ללמד שנתיים בהגייה המוכרת לתלמידים ושנתיים בהגייה האחרת (בתי הספר היו ארבע-שנתיים). החלטה זו לא הייתה יכולה לשמש לצרכים מעשיים, ובסופו של דבר החליט ועד הלשון, אחרי דיונים ארוכים, לאמץ את ההגייה הספרדית (ובכלל קבע כאחת ממטרותיו "לשמר את תכונתה המזרחית של הלשון"). בין הנימוקים היו העובדה שההגייה הספרדית משמרת את מערכת העיצורים הקדומה וכן את השווא הנע, הדגש החזק וההטעמה הדקדוקית; האחידות של ההגייה הספרדית לעומת הסוגים השונים של ההגייה האשכנזית (אנשי ועד הלשון, אשכנזים ברובם, לא הכירו את מגוון ההגיות השונות של עדות המזרח); העובדה שהדיבור העברי בשוקי ירושלים התקיים בהגייה ספרדית; וכן העובדה שההגייה הספרדית נתפסה כ"אסתטית" יותר על רקע היחס הכללי של החלוצים לתרבות המזרח.

מה שהתקיים למעשה אצל הדוברים הוא איבוד ההבחנות שהיו קיימות בהגייה האשכנזית ולא היו קיימות בהגייה הספרדית, בעיקר ההבחנה בין קמץ לפתח, בין צירה לסגול ובין ת רפה ודגושה. ואולם הדוברים לא הצליחו לאמץ הבחנות שהיו קיימות בהגייה הספרדית, ובכללן הגיית העיצורים הלועיים והנחציים, השוואים הנעים והדגשים החזקים. עם זאת, הדוברים כן הצליחו לאמץ את מערכת ההטעמה הדקדוקית, ואת ההבחנה בין תנועות שונות בהברות בלתי מוטעמות, שבהגייה האשכנזית נוטות להפוך כולן לתנועת e – לדוגמה, המילים שלוֹם, עולָם, ו-גולֶם מסתיימות כל אחת בתנועה שונה, אך בהגייה האשכנזית הן מבוטאות שׁ֫וֹלֶם, ע֫וֹיְלֶם, ו-ג֫וֹיְלֶם. למעשה התקבלה מערכת הגייה חדשה, שהיא במידה רבה – אם כי לא לחלוטין – המכנה המשותף הנמוך של ההגייה הספרדית והאשכנזית. שלמה גויטיין, שהיה הממונה על הוראת העברית מטעם ממשלת המנדט, קבע כי:

"המבטא המקובל ביישוב הוא ספרדי לפי הרצון ואשכנזי לפי היכולת. הוא מנסה להיות ספרדי באמצעות ההגיים הנמצאים באשכנזית."

תכנון לשון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרי תחיית הלשון העברית הצביעו על ייחודו של תהליך זה כמקרה מיוחד של תכנון לשון. המאפיינים של תכנון לשון, כפי שתוארו על ידי בלשנים חברתיים, קיימים בתהליך החייאת הדיבור העברי: בחירת הלשון המתוכננת (עברית) והעדפתה על פני לשונות אחרות (יידיש ועוד); הרחבת השימוש בלשון לתחומים חדשים, במקרה זה דיבור, כתיבה מדעית ועיתונאית ואדמיניסטרציה; העמדת תקן לשוני לשפה וחיבור ספרי דקדוק, מילונים, ספרי לימוד ומדריכים; והרחבת השפה עצמה – בדקדוק ובאוצר מילים – כדי שתוכל לשמש לצרכים החדשים. במסגרת תכנון הלשון נכללות גם פעולות שמטרתן העלאת יוקרתה של השפה המתוכננת בעיני המשתמשים בה.

פעולות תכנון הלשון נעשו בראשיתו של התהליך בדרך כלל על ידי יחידים, ולא על ידי מוסדות רשמיים ומאורגנים; רק בשלבים מאוחרים הוקמו גופים ומוסדות שהוציאו לפועל את פעולות תכנון הלשון. בשונה ממקרים אחרים של תכנון לשון, המניעים של מתכנני הרחבת השימוש בשפה העברית היו מניעים אידאולוגיים. האידאולוגיה של החייאת הדיבור התבססה על רעיונות לאומיים, ונשענה על השימוש בעברית במהלך ההיסטוריה של העם היהודי.

המלחמה נגד שמרנות הלשון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנות ה-80 של המאה ה-20 הדיבור והכתיבה התקנית נשמרו בקפדנות, נכתבו מאמרים בעיתונות ושודרו כתבות ופינות ברדיו ל"שיפור העברית".[13]

החל מאמצע שנות ה-80 החלה מגמה של לחץ גובר נגד שמרנות לשונית. הותרה הצגתם של שלטי חוצות לועזיים, בעיקר בשפה האנגלית, חברות גדולות שינו את שמותיהן לשמות לועזיים,[14] השימוש במילים לועזיות גבר,[15] ונכתבו מאמרים ואף ספרים נגד שמרנות עברית.[16] לכך נוספה סוגה של תוכניות סאטירה וסטנד-אפ הלועגים לדיבור התקין, ותומכים בשגיאות הדיבור העממיות.[17] נוסף לכל אלו, במסגרת המחלוקת בין המחנות הניצים בפוליטיקה הישראלית, נמתחה ביקורת על חידושי לשון המשמשים להכשרת פעולות וגישות מדיניות שאינן כשרות או מוסריות.[18] מגמות אלו לוו גם בזירה המשפטית, בעיקר מצד ארגונים ערביים, למען הגדרת מדיניות רב-לשונית במדינת ישראל.[19][20]

בשנת 2010 (ה'תש"ע) משרד החינוך החליט להילחם בתופעה, ובכנסת הוחלט לקרוא לשנה "שנת עברית" (במשחק מילים עם ראשי התיבות של השנה העברית).[21]

המאבק סביב השפה העברית עבר גם למוסדות ההשכלה הגבוהה הישראלית ודיונים סוערים נערכים סביב עניין זה, בהם ויכוח על דירוג שנגחאי ואיכות וחשיבות המאמרים המדעיים המתפרסמים בפקולטה למשפטים על ידי האוניברסיטה העברית הכתובים במקורם אנגלית,[דרוש מקור] לאלו של אוניברסיטת בר-אילן הכתובים עברית. רוביק רוזנטל הראה שבמילונים המדעיים מראשית תחיית הלשון, יש מונחים רבים שתורגמו ואף היו נפוצים בשפה המדוברת, אך נזנחו לטובת מונחים לועזיים במילונים המדעיים החדשים,[22] בעוד אחרים טוענים שמבחינה מדעית, לפי אומדנים כמותיים, אין סכנה לשפה העברית, והשימוש בה יציב.[23] הדרישה להגשת עבודות גמר ולימודים באנגלית, התבררו כתופעה חוצת גבולות, ופושה בכל המוסדות.[24][25] בשנת תשע"ב (2012), הוויכוח הגיע לשיא כאשר באוניברסיטת חיפה נערך דיון בנושא התרבות הישראלית ותחילה הוחלט שלא תתאפשר בו הרצאה בעברית. בעיתון "הארץ" נכתב שהיו מי שנמנעו מוויכוח על כך, על מנת להימנע מיחס מזלזל מצד בכירי המוסדות.[26]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיינו גם בפורטלים:
פורטל היישוב
פורטל השפה העברית

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ השפה העברית – אליעזר בן־יהודה / מילים שחידש אליעזר בן־יהודה, באתר www.safa-ivrit.org
  2. ^ שרה ליפקין, עברית בגלות ולשון ימי הביניים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  3. ^ המגיד מלוצק, סופרו של המגיד ממזריטש ומו"ל ראשוני ספרי החסידות, כתב בספרו 'דברת שלמה': כיון שעיקר הדיבורים והאותיות – שורשם הם בארץ ישראל הקדושה, אם כן מוכרח שהעם היושב עליה יהיו מדברים בלשון הקודש, שהיא הדיבור הקדוש, שבו נבראו כל העולמות. ואם אינם מדברים בלשון הקודש, אם כן, הארץ אינה שייכת להם...
  4. ^ מורשת דורות או יהדות תרגום הרב ד"ר משה פדרבוש (אתר דעת)
  5. ^ הפיוט 'אשאל אלהי יגאל שבויים' של רבי שלום שבזי במבטא תימני, בסרטון עם המילים. שיר זה ובייחוד הבית: 'נעלה לארצנו בשיר וזמרה וברון והדרה' הושר במטוסים בעת עליית על כנפי נשרים עם קום המדינה (יוטיוב)
  6. ^ שלמה צמח בספרו "שנה ראשונה" מתאר כיצד התגלגלו מצחוק איכרי ראשון לציון כאשר הביע את מחאתו נגד תוכנית אוגנדה במבטא הגליצאי שלו.
  7. ^ אברהם מאפו, "אהבת ציון" האתר של פרויקט בן-יהודה
  8. ^ החצוף הארצישראלי, פרק ראשון
  9. ^ בעניין עליה זו של התימנים עיינו עליית אעלה בתמר
  10. ^ תמר עילם גינדין, המילים הגאוניות ביותר בעברית
  11. ^ דעת תורה – לשון העברית – פשקוויל משנת 1919 המדגים תפיסה זו, עליו חתומים ראשי העדה החרדית: יצחק ירוחם דיסקין, יוסף חיים זוננפלד ומשה נחום ולנשטיין. מתוך אוסף הפשקווילים, הספרייה הלאומית
  12. ^ Jack Fellman, 1973. Revival of a Classical Tongue: Elizer Ben Yehuda and the Modern Hebrew Language, p. 38
  13. ^ לדוגמה: מאמריו של יצחק אבינרי בעיתונות הכתובה, או התוכנית רגע של עברית ברדיו
  14. ^ דוגמאות בולטות היו חברת הענק אפרת ששינתה את שמה ל"קומברס", העיתונים הגדולים ידיעות אחרונות ומעריב הקימו אתרי מרשתת עם שמות לועזיים (ויי נט, ואנרג'י) וחברת בזק המופרטת בחלקה, שינתה את הסמל שלה לאות B והקימה חברת בת בשם בזקנט
  15. ^ השפה העברית מה זה מגניבה ירון לונדון, מוסף הספרות של ידיעות אחרונות תשס"ה
  16. ^ אני יביא לך עשר שקל ריאיון בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" עם פרופ' גלעד צוקרמן, בערוץ 10 (יוטיוב)
  17. ^ קצרים – המתורגמנית
  18. ^ מיכאל ספרד, הכיבוש, מחדש השפה העברית, באתר הארץ, 11 ביוני 2012
  19. ^ בג"ץ 4112/99 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל ואחר נ' עיריית תל אביב-יפו ואחרים, ניתן ב־25 ביולי 2002
  20. ^ וראו בעניין זה בהרחבה בערך מדיניות לשונית בישראל
  21. ^ כאילו דה?! – משהו השתנה בשפה העברית הידלדלות השפה השגורה בפיהם של בני הנוער מדאיגה את משרד החינוך, שיוצא בתוכנית חדשה להצלת השפה ולהעלמת ה"פחחחח" (אתר מעריב)
  22. ^ מדען, דבר עברית! רוביק רוזנטל, ביום עיון בנושא, בטכניון
  23. ^ העברית חיה ומרגישה היטב, תודה מאמרו המדעי של ברנרד דב ספולסקי באתר אוח של משרד החינוך
  24. ^ טלילה נשר, באקדמיה ללשון זועמים: מרצים לא מקבלים עבודות בעברית, באתר הארץ, 29 בפברואר 2012
  25. ^ עדי ארבל, מדוע נקראת האוניברסיטה הירושלמית האוניברסיטה העברית? ככל הנראה מדובר בתואר לשם כבוד האוניברסיטה וחרפת השפה העברית, מקור ראשון
  26. ^ רויטל חובל, מלחמת האקדמיה העברית בשפה האנגלית, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2012
  27. ^ ביקורת: יעקב פלמן, ‏תחיית הלשון העברית בראייה בין-תחומית, קתדרה 95, אפריל 2000, עמ' 155–158.
  28. ^ על הספר באתר האקדמיה ללשון העברית; ביקורת: ישי נוימן, על: אילן אלדר, תכנון לשון בישראל, חלקת לשון 45 (תשע"ג), עמ' 235–263.


ערך מומלץ
היסטוריה של השפה העברית
עברית מקראית • עברית של ימי בית שני • לשון חז"ל • תקופת הביניים • תחיית הלשון העברית • עברית ישראלית
פורטל השפה העברית
ציונות ישראלישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציונית • התקווה • ארץ ישראל • אוטואמנציפציה • תוכנית בזל • תוכנית אוגנדה • תוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבות • תחיית הלשון העברית • עבודה עברית וכיבוש העבודה • חלוציות • קיבוץ • מחתרות עבריות בארץ ישראל • כוח המגן העברי • כרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשה • אנטישמיות • טריטוריאליזם יהודי • הצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקה • הכרזת העצמאות ומלחמת העצמאות • דגל ישראל • הסכסוך הישראלי-פלסטיני • פוסט-ציונות ואנטי-ציונות • החלטת האו"ם 3379 • החלטת האו"ם 4686
זרמים בציונות ציונות מדינית • ציונות מעשית • ציונות סינתטית • ציונות רוחנית • הציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטית • ציונות רוויזיוניסטית • ציונות דתית • ארץ ישראל השלמה • ציונות נוצרית • ניטשה והציונות
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה • ההסתדרות הציונית העולמית • הקונגרס הציוני העולמי • הוועד הפועל הציוני וההנהלה הציונית • הסוכנות היהודית • קרן קיימת לישראל • קרן היסוד • מינהל מקרקעי ישראל • המשרד הארצישראלי • המוסדות הלאומיים • הכשרת הישוב • אוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינה • פיק"א • הגדודים העבריים • ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל • הסתדרות העובדים הכללית החדשה • סולל בונה • הארכיון הציוני המרכזי • ארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"ו • חובבי ציון • ציוני ציון • פועלי ציון • ההתיישבות העובדת • התנועה הקיבוצית • עליית הנוער • תנועת המזרחי • ברית הציונים הרוויזיוניסטים • ציונות ברוסיה • ציונות בלוב
מחתרות עבריות בר-גיורא • השומר • הרועה • הגדעונים • ארגון המגן • ניל"י • הקיבוץ • ההגנה • פלמ"ח • אצ"ל • לח"י • תנועת המרי העברי
ראשוני הציונות מבשרי הציונות • יהודה לייב פינסקר • בנימין זאב הרצל • נתן בירנבוים • מקס נורדאו • אחד העם • ליאו מוצקין • דב בר בורוכוב • משה הס • נפתלי הרץ אימבר • דוד וולפסון • חיים ויצמן • משה לייב ליליינבלום • נחום סוקולוב • נחמן סירקין • יוסף לוריא • מקס בודנהיימר • אדמונד ג'יימס דה רוטשילד • יצחק יעקב ריינס • אוטו ורבורג • נחום גולדמן • יחיאל צ'לנוב • אבא הלל סילבר • צבי הירש קלישר • שמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדון • מרטין בובר • רחל המשוררת • שמואל הוגו ברגמן • הנרייטה סאלד • זאב ז'בוטינסקי • מאיר בר-אילן • חיים ארלוזורוב • זלמן שזר • אברהם יצחק הכהן קוק • ארתור רופין • דוד בן-גוריון • מנחם אוסישקין • אב"א אחימאיר • חיים בוגר (בוגרשוב) • ברל כצנלסון • אלכסנדר זייד • יוסף שפרינצק • ישראל שוחט • שמריהו לוין • יוסף טרומפלדור • מיכאל הלפרן • גרשם שלום • יהודה לייב מאגנס • יצחק טבנקין • יצחק בן-צבי • מנחם בגין • אברהם שטרן (יאיר) • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראל • היסטוריה של ארץ ישראל