אוצלו רושו
 סמל אוצלו רושו | |
 | |
| מרכז העיר | |
| מדינה |
 רומניה |
|---|---|
| מחוז | קאראש-סוורין |
| חבל ארץ | באנאט |
| ראש העיר |
לוקה מלייסקו (PSD) (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית)
(Luca Mălăiescu) |
| בירת העיר |
אוצלו רושו  |
| תאריך ייסוד | 1560,1581 הכפרים מאל וצ'ירשה, מאה ה-17- אוהאבה, 1803 - פרדינדנסברג |
| שטח | 63.81 קמ"ר |
| גובה | 268 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 8,497 (1 בדצמבר 2021) |
| ‑ צפיפות | 184 נפש לקמ"ר (2011) |
| קואורדינטות | 45°31′7″N 22°21′10″E / 45.51861°N 22.35278°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
| http://www.otelurosu.info | |
  | |
אוצלו רושו (ברומנית: Oţelu Roşu - "הפלדה האדומה", בעבר בגרמנית: Ferdinandsberg כלומר "ההר של פרדיננד", ברומנית Ferdinand, בהונגרית: Nándorhegy) היא עיר במחוז קאראש-סוורין בחבל באנאט ברומניה. אוצלו רושו שוכנת על טראסת סחף, בגובה 268 מטר, לאורך העתק טקטוני שדרכו זורם הנהר ביסטרה אל עבר הנהר טימיש. בשטח המנהלי של אוצלו רושו נמצאים היישובים צ'ירשה ומאל. מספר תושביו בשנת 2002 היה 11,747.[1]
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]העיר נמצאת בחלק הצפון-מזרחי של המחוז קאראש-סוורין, על הדרך הלאומית האצג-קאראנסבש, כשהמרחק לקאראנסבש הוא 20 קילומטר ולהאצג -50 קילומטר. העיר נמצאת בגובה 268 מטר, בעמק הביסטרה המחברת את בקעת קאראנסבש עם בקעת האצג. היא מקוטעת צפונית-צפונית-מזרחית על ידי המדרונות המתונים של ההרים המיוערים פויאנה רוסקה או רוסקיי (Poiana Ruscăi) שגובהם אינו עובר מעל 500 מטר. הפסגות העיקריות הן פרדיננד וקיצ'ורה. הרי פויאנה רוסקה מתרוממים צפונית מעמק הביסטרה, בעוד שמדרום יורדים הרי צארקו דרך "מונטלה מיק" ("ההר הקטן") אל העיר.
אקלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוצלו רושו נתונה להשפעות האקלים הממוזג האירופי. בחורף השלג יכול להישאר 2–3 חדשים, אך הטמפרטורות אינן נמוכות מאוד. באביב, במיוחד בחודש מאי, קורים לפעמים שיטפונות בגלל הפשרת השלג בשטחים הרחבים של הרי צארקו ובגלל הגשמים. השיטפון האחרון בשנת 2000 הרס מספר גשרים מעל נהר ביסטרה.
דמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1880 בימי האימפריה האוסטרו-הונגרית חיו בשטח העיר אוצלו רושו של ימינו 2,806 תושבים, מהם 1,195 בנאנדורהג' (פרדיננדסברג),770 באוהבה-ביסטרה, 397 בצ'ירשה ו-444 במאל. בשלושת היישובים האחרונים חיו בעיקר רומנים. בנאנדורהג' חיו 442 גרמנים, 400 סלובקים, 224 רומנים ו 18 הונגרים.
בשנת 2002 מנתה העיר 11,749 תושבים, מהם 10,554 בעיר עצמה, ו-1,195 בשני הכפרים המסופחים צ'ירשה ומאל. מבחינה אתנית, נמנו 10,596 רומנים, 476 גרמנים, 476 הונגרים, 98 צוענים, 37 אוקראינים, 20 איטלקים ו 17 סלובקים. חיו אז ביישוב גם 5 יהודים. 10,961 תושבים דברו רומנית, 382 גרמנית, 364 הונגרית, 19 אוקראינית, 9 רומאני ו-2 איטלקית.
בשנת 2011 מספר התושביה של אוצלו רושו היה 10,510, פחות מבמפקד הקודם. במפקד זה רוב רובם של התושבים היו רומנים (82.24%) כשהמיעוטים העיקריים הם ההונגרים (1,99%) והגרמנים (1.43%). 70.15% מהתושבים הם נוצרים אורתודוקסים והמיעוטים הדתיים העיקריים הם הרומיים-קתולים (6.92%), הפנטקוסטלים (4.1%) והבפטיסטים. (3.48%).
לפי ההערכות לשנת 2012 חיו אז באוצלו רושו 12,517 תושבים.
| 1948 | 1956 | 1966 | 1977 | 1992 | 2002 | 2012 |
| s/d | s/d | 8,568 | 11,618 | 13,056 | 11,749 | 12,517 |
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]העיר הנוכחית מורכבת מהיישובים לשעבר אוהאבה ביסטרה, צ'ירשה ומאל והיישוב "פרדיננדסברג".
כלי צור קדמונים שנתגלו מעידים כי המקום היה מיושב על ידי בני אדם עוד בתקופה הפלאוליטית העליונה [2] בסביבה נמצאו כמה שרידים גם מהתקופה הנאוליתית.
בימי מלחמות הדאקים עם הרומאים עמק הביסטרה היה המסלול בו השתמש הקיסר טראיאנוס במסעו הצבאי אל לבה של דאקיה.[3] בסמוך לבית הקברות של זבוי,(זוהה על ידי החוקר פמפיל פולוניק עם אגנאביה Agnaviae מימי הקדם) יישוב קרוב לאוצלו רושו, נמצאו שרידי קסטרום רומאי. בימי הכיבוש הרומי באזור עמק הביסטרה שימש גם כדרך חשובה למסחר.
לפי מירצ'ה רוסו[4] במאות 11–16 בעמק הביסטרה היו כ-32 מכרות זהב, לרבות במקומות שבהם הוקמה אוהבה ביסטרה. "אוהבּה ביסטרה" היה החלק העתיק ביותר של אוצלו רושו והוא קיים לפי התעודות החל מן המאה ה-14. היא צוינה בשם ביסטרה Bisthere או Bistra. בתעודה שנכתבה באראד ב 21 בדצמבר 1458 לגבי הסכם בין שני אצילים (ניקולאוס ביזרה ויאקוב רקוביצה, מוזכרת אחוזה בשם זובאד פאלו, אותה זיהה החוקר ק. סוצ'ו עם אוהבה. בתעודה של המלך ז'יגמונד לבית לוקסמבורג משנת 1430 מוענק יישוב דומה בשם נגוטשט לבניו של האציל פטר סטויאן. האזור השתייך אז לממלכת הונגריה שנכבשה ברובה במאה ה-16 על ידי האימפריה העות'מאנית. האזור קאראש סוורין עם אוצלו רושו של ימינו נשארו תחת שלטון הונגרי נוצרי של נסיכי טרנסילבניה. במהלך המאה ה-16 קמו שני מרכיבים אחרים של אוצלו רושו, הכפרים מאל (ברומנית - "גדה") (שצוין לראשונה 1561 כאחוזה של משפחת ביזריה) וצ'ירשה (בהונגרית צ'רש-ביסטרה), שם קרוב למילה הרומנית והסלבית ל"דבדבן") (1580).[2] בשנת 1658 האזור נמסר לטורקים על ידי נסיך טרנסילבניה, אקוש ברצ'אי. במפקד היישובים בבאנאט בשנים 1700-1699 מוזכרת גם אוהבה ביסטרה (מובן המילה "אוהבה" הוא "יישוב").[2]
אחרי 20 שנה של שלטון עות'מאני, בשנת 1716 גורשו הכובשים הטורקים מחבל באנאט על ידי ההבסבורגים והשטח נכלל באימפריה ההבסבורגית. אוהבה ביסטרה הפכה ליישוב ספר צבאי ונוהל על ידי ממשל צבאי האוסטרי עד שנת 1751.[2] אחרי 1762 הוקמו גדודי איכרים ששירתו בגבול עם ולאכיה. ב-1768 קם גם באוהבה ביסטרה גדוד שומרי גבול מסוג זה בשירות הצבא האוסטרי, שנקרא "גדוד ולאכי-אילירי" מס. 13.[2] בשנת 1773 הגדוד באוהבה ביסטרה אירח את הקיסר יוזף השני.
החל מן המאה ה-18 המקום יושב בשוואבים - ממוצא גרמני וגרמני אוסטרי. חלק מהמתיישבים הגרמנים באו מהיישובים הקרובים רשיצה ובוקשה. הם הקימו בשנת 1807 על הגדה הימנית של נהר ביסטרה - ממול לאוהבה ביסטרה - מפעל לעיבוד הברזל ויישוב גרמני בשם "פרדיננדסברג", כלומר "ההר של פרדיננד", לפי שם הגבעה הקרובה. תושביו עסקו בתעשיית המתכות. במאה ה-18 התחילה להתפתח במקום תעשייה של כריית עפרות מתכת. אחד ממייסדי פרדיננדסברג היה אדם בשם מרטינשיץ שהקים כור עם מנגנון הפעלה הידראולי.[2] אחרי 1827 בעל המושבה התעשייתית היה פרדיננד הופמן אך שם היישוב לא קשור לשמו.[2]
בעת מהפכת 1848–1849 בהונגריה, נכבש המקום זמנית על ידי הצבא המהפכני ההונגרי בפיקודו של הגנרל יוזף בם. פרדיננדסברג שינה אז את שמו ל"הר של בם", בהונגרית "בם-הג'" (Bemhegy).[2]
אחרי הסכם הדואליזם האוסטרו-הונגרי בשנת 1867 האזור סופח לממלכת הונגריה במסגרת האימפריה האוסטרו-הונגרית. הופעלה אז מדיניות של הונגריזציה ושם המקום שונה מפרדיננדסברג ל"נאנדורהג'", תרגום של השם הגרמני. התפתחות העיירה והביקוש המוגבר בכוח אדם מיומן הביא להתיישבות בה של מהגרים מרחבי האימפריה ההבסבורגית, פרט לגרמנים - גם סלובקים, הונגרים ואיטלקים מהאזור של טולמצו ופונטבה.
כשטרנסילבניה וגם החלק המזרחי של חבל באנאט אוחדו עם ממלכת רומניה אחרי מלחמת העולם הראשונה, היישוב נאנדורהג' נקרא שוב בשמו הגרמני המקורי "פרדיננדסברג והחל משנת 1924 בקיצור "פרדיננד" שהזכיר גם את המלך ששלט עד אז ברומניה, פרדיננד הראשון, "מאחד רומניה הגדולה". בעוד שעד אז האוכלוסייה הייתה ברובה רומית-קתולית, התחיל לגדול בעיירה גם מספר התושבים הרומנים. משום כך נבנתה בה בשנים 1936–1938 גם כנסייה אורתודקסית רומנית.
בשנת 1943 היישובים אוהבה ביסטרה ופרדיננד אוחדו מבחינה מנהלית ל"פרדיננד-ביסטרה", אך בסוף מלחמת העולם השנייה, הופרדו שוב. בשנת 1948 תחת השלטון הקומוניסטי הם אוחדו בשנית ולעיירה המאוחדת ניתן השם בעל משמעות אידאולוגית "אוצלו רושו", כלומר "הפלדה האדומה". בשנת 1960 היא קיבלה מעמד של עיר.[2] אף על פי שאחרי נפילת השלטון הקומוניסטי במהפכת 1989 חלק מהמפעלים בעיר נסגרו עדיין תעשיית המתכות תופסת מקום חשוב בכלכלתה. המפה הדמוגרפית בעיר השתנתה במהלך העשורים האחרונים של המאה ה-20 בעקבות הגירת התושבים הגרמנים לגרמניה המערבית, ובהמשך לגרמניה המאוחדת מחדש ואחרי 1989 גם הגירתם של הסלובקים והאיטלקים. בימינו רוב התושבים הם רומנים.
בשנת 2007 הועלתה הצעה לשנות את השם מן התקופה הקומוניסטית ושהעיר תיקרא "אוהבה-פרדיננד". ההצעה אושרה על ידי בית הנבחרים אך נדחה על ידי הסנאט הרומני.
כלכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]למשך שנים רבות המשקל הרב ביותר בכלכלת העיר נתפס על ידי המפעל לפלדה הקרוי "אוצלו רושו", שהעסיק בין 3,500 ול- 5,500 עובדים. עד שנת 2002. אחרי המהפכה הרומנית משנת 1989 שהדיחה את המשטר הקומוניסטי המפעל הופרט ונמכר למספר משקיעים זרים, ביניהם חברת "גאבאצי סטיל". בשנת 2002 הוא פשט רגל ורוב רובם של 3,000 העובדים הפכו למובטלים. בספטמבר 2012 פועלת במפעל רק המחלקה ליציקה רצופה של הפלדה, במפעל החשמלי, המעסיק בערך 500 עובדים.
חינוך
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעיר שלושה בתי ספר ובית ספר תיכון מקצועי.
ערים תאומות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Pamfil Polonic – „Despre valurile, drumurile şi cetăţile romane din toate ţările locuite de Români”
(פמפיל פולוניק - כתבי יד בספריה של האקדמיה הרומנית)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של אוצלו רושו- המכון הלאומי לסטטיסטיקה של רומניה - מפקדי אוכלוסין ומגורים ברומניה 2011
- מאטיי דוניה - תולדות העיר באתר העירייה
Matei Donea Istoricul oraşului Primăria Oţelu Roşu 28-2-2013
Luca Mălăiescu, Matei Donea Monografia Oraşului Oţelu Roşu, Timişoara politicenii.ro 2013