אליג'אנט אייר

אליג'אנט אייר
Allegiant Air
אליג'אנט אייר
בואינג 204–757 של החברה
בואינג 204–757 של החברה
בואינג 204–757 של החברה
נתונים כלליים
סוג חברה ציבורית
בורסה נאסד"ק (ALGT) עריכת הנתון בוויקינתונים
מוטו

"Together We Fly"

(יחד אנו טסים)
מייסדים מיץ' אלי
ג'ים פאטרסון
דייב בידל
תקופת הפעילות ינואר 1997
(בשם "WestJet Express")‏[1] – הווה
חברת אם "Allegiant Travel Company"
מיקום המטה ארצות הבריתארצות הברית סאמרלין, נבדה, ארצות הברית
שליטה בחברה מאורי גלאגר (18.3%)‏[2]
בעלות "Allegiant Travel Company"
ענפי תעשייה תעופה אזרחית
שווי שוק 1.38 מיליארד דולר (21 בנובמבר 2024)
הכנסות Increase 1,841 מיליארד דולר (2019)‏[3]
רווח תפעולי Increase 364 מיליון דולר (2019)‏[3]
רווח Increase 232.1 מיליון דולר (2019)‏[3]
הון עצמי Increase 883.6 מיליון דולר (2019)‏[3]
יו"ר מאורי גלאגר
מנכ"ל מאורי גלאגר
עובדים כ-4,000 (2018)‏[4]
נתוני חברת תעופה
יאט"א
G4 		ICAO
AAY 		אות קריאה
ALLEGIANT
בסיס פעולה מרכזי לאס וגאס
בסיס פעולה משני בסיסי החברה
צי מטוסים 105‏[3]
מספר יעדים 117
 
www.allegiantair.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אַלִיגַ'אנְט אייר (באנגלית: Allegiant Air), הנקראת בדרך כלל רק אליג'אנט (מסוגנן כך: allegiant) בקיצור, היא חברת חסך אמריקאית המפעילה טיסות סדירות ושֶׂכֶר ברחבי ארצות הברית. כמו כן לחברה יש הסמכות להפעיל טיסות שכר לקנדה ולמקסיקו.[5]

החברה נוסדה בשנת 1997 בשם וסט ג'ט אקספרס (באנגלית: WestJet Express), והיא בבעלותה המלאה של חברת "Allegiant Travel Company", חברה הנסחרת בבורסה המעסיקה כ-4,000 עובדים ובעלת שווי שוק של 2.19 מיליארד דולר.[6][7] המטה התאגידי שוכן בסאמרלין במדינת נבדה, פרבר של לאס וגאס.[8]

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים ראשונות (1997–2000)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליג'אנט אייר הוקמה בינואר 1997 על ידי מיץ' אלי (הבעלים והמנכ"ל), ג'ים פאטרסון (נשיא) ודייב בידל (הטייס הראשי), בשם וסט ג'ט אקספרס (באנגלית: WestJet Express).‏[1] לאחר שהפסידה בסכסוך על סימן מסחרי עם "וסט ג'ט אייר סנטר" מהעיר רפיד סיטי, והכרה בדמיון שם החברה לשל חברת וסט ג'ט הקנדית הפועלת מהעיר קלגרי, החברה אימצה את השם "אליג'אנט אייר" וקיבלה את אישור רשות התעופה הפדרלית ומחלקת התחבורה של ארצות הברית להפעלת טיסות סדירות ושכר פנימיות ב-19 ביוני 1998. לחברה יש הסמכות להפעיל טיסות שכר לקנדה ולמקסיקו.[9]

הטיסות הסדירות החלו ב-15 באוקטובר 1998, בין לאס וגאס לפרזנו שבקליפורניה שהיה בסיס הפעולה המרכזי המקורי של החברה, בנמל התעופה הבינלאומי פרזנו יוסמיטי, עם מטוסי הסילון דאגלס DC-9-21 ומקדונל דאגלס DC-9-51. במהלך המחצית השנייה של שנת 1999 אליג'אנט הפעילה טיסות ישירות בין פרזנו ללאס וגאס, ברבנק ואגם טאהו, ובין לאס וגאס לאגם טאהו, וכן הפעילה טיסות קונקשן סדירות בין פרזנו לאגם טאהו עם עצירה אחת בלאס וגאס. זמן קצר לאחר שחברת "וינאייר איירליינס" (WinAir Airlines) נסגרה בשנת 1999, אליג'אנט אייר פתחה בסיס קטן בשדה התעופה לונג ביץ' שבקליפורניה, ובשנת 2000 הפעילה טיסות ישירות לפרזנו ולאס וגאס, בנוסף לקו הישיר בין פרזנו–לאס וגאס עצמן. מאוחר יותר בשנת 2000, אליג'אנט המשיכה להתרחב והפעילה את הטיסות הישירות היחידות בין שדה התעופה אגם טאהו לשדה התעופה לונג ביץ', בנוסף להפעלת טיסות חדשות לפורטלנד ורינו עם קווי פורטלנד–רינו ורינו–פרזנו הכוללים טיסות סדירות ישירות וגם טיסות קונקשן עם עצירה אחת בין פורטלנד לפרזנו עם עצירה ברינו. תוך ציון עלויות הדלק הגבוהות יותר כגורם מרכזי, אליג'אנט הגישה בקשה להגנה מפני פשיטת רגל באמצעות צ'פטר 11 בשנת 2000.[10]

ארגון מחדש (2001–2004)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקדונל דאגלס MD-83 של אליג'אנט אייר בצביעה הישנה של החברה

פשיטת הרגל אפשרה למאורי גלאגר, אחד מהנושים הגדולים של החברה, להשיג שליטה על החברה. גלאגר, מנהיג ותיק של חברות חסך, עבד עם חברת "WestAir" והיה ממייסדי חברת "ValuJet Airlines". ביוני 2001, גלאגר ארגנן מחדש את אליג'אנט למודל עסקי בעלות נמוכה, תוך התמקדות בשווקים קטנים יותר שחברות התעופה הגדולות יותר לא שירתו עם קווים ראשיים. המטה והפעילות של אליג'אנט הועברו גם הם ללאס וגאס.[11]

בסתיו 2001, אליג'אנט יצאה מפשיטת רגל והתיק נסגר רשמית בתחילת 2002.[12] במרץ 2002 אליג'אנט נכנסה לשותפות בחוזה ארוך טווח עם "Harrah's Entertainment" למתן שירותי טיסות שכר לבתי הקזינו שלה בלאפלין ורינו שבנבדה.[13] במקביל רכשה החברה את מטוס הסילון מקדונל דאגלס MD-80 הראשון שלה. בשנים 2002 עד 2004 פיתחה חברת התעופה את המודל העסקי שלה בטיסות הסדירות. בשנת 2004 אליג'אנט הטיסה מ-13 ערים קטנות ללאס וגאס והציעה חבילות טיסה ומלון ביחד.

הנפקה והרחבה (2005–2008)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוגו אליג'אנט אייר בין השנים 2003–2010

במאי 2005 השלימה חברת ההחזקות של חברת התעופה, "Allegiant Travel", השמה של השקעה פרטית בהיקף של 39.5 מיליון דולר, שמומנה על ידי חברות ההשקעות "ComVest" ו-"Irelandia II".‏[14] בנובמבר 2006 הגישה אליג'אנט הצהרת רישום לוועדה לניירות ערך ולבורסות לקראת הצעה ציבורית ראשונית מתוכננת של המניה הרגילה שלה. אליג'אנט גייסה 94.5 מיליון דולר בהון עצמי עם 5.75 מיליון מניות בשווי 18 דולר כל אחת.[14] היא החלה לסחור בנאסד"ק תחת הסימן "ALGT" בדצמבר 2006.[14]

כמו כן, בשנת 2006 היה לחברת התעופה צי של 21 מטוסי MD-80, והיא טסה באופן ישיר ל-40 ערים קטנות ומהן, כולל אלנטאון, דולות', ואיידהו פולס. מרבית הטיסות הללו טסו אל הבסיסים המרכזיים בלאס וגאס או אורלנדו או מהם.[11] באוקטובר 2007, אליג'אנט פתחה עיר מוקד רביעית ובסיס פעולה בנמל התעופה פיניקס–מסה במסה שבאריזונה, ובכך חיברה את 13 הערים בהן אליג'אנט טסה ועוד עיר חדשה אחת, למטרופולין פיניקס. שדה התעופה מסה הצטרף לנמלי התעופה בלאס וגאס, אורלנדו ואזור טמפה-סיינט פיטרסברג כבסיסי הפעולה המרכזיים של החברה. באותה תקופה, אליג'אנט החזיקה צי של 32 מטוסים שטסו ל-53 יעדים בסך הכל.[15] שדה התעופה מסה הודיע על הרחבה של 930 מ"ר (10,000 רגל רבוע) באוגוסט 2008, מה שהגדיל את מספר השערים משניים לארבעה ואיפשר לאליג'אנט לשלש את מספר הטיסות מפיניקס. ההרחבה מומנה על ידי הלוואה מאליג'אנט שתוחזר באמצעות דמי נוסעים.[16]

ב-14 בנובמבר 2007, אליג'אנט פתחה את בסיס הפעילות החמישי שלה בנמל התעופה הבינלאומי פורט לודרדייל–הוליווד, ובכך חיברה בין יעדי אליג'אנט האחרים לדרום פלורידה.

בינואר 2008, אליג'אנט פתחה את הבסיס השישי שלה בנמל התעופה הבינלאומי בלינגהאם שבמדינת וושינגטון. כחלק מההרחבה, החברה הציבה שני מטוסי מקדונל דאגלס MD-80 בבלינגהאם.[17] מסלולי טיסה הבלעדיים לנמל התעופה בלינגהאם בלבד כוללים את לאס וגאס, פאלם ספרינגס, סן דייגו, סן פרנסיסקו ופיניקס. ההתרחבות בבלינגהאם נבעה ברובה עקב קרבתה לוונקובר רבתי שבקולומביה הבריטית.

2010–הווה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטוס מקדונל דאגלס MD-83 של החברה בנמל התעופה הבינלאומי מקארן בלאס וגאס, שבנבדה, בשנת 2009

בינואר 2010 חגגה חברת התעופה את הנוסע המיליון שלה שטס מנמל התעופה פיניקס–מסה. חברת האם של אליג'אנט הודיעה גם כי רכשה 18 מטוסי MD-80 משומשים נוספים מסקנדינביאן איירליינס.[18] בפברואר 2010, אליג'אנט פתחה את בסיסה התשיעי בנמל התעופה הבינלאומי ג'רלד פורד בגרנד ראפידס שבמישיגן. אליג'אנט ביססה שני מטוסי מקדונל דגלאס MD-80 בגרנד ראפידס, אך לבסוף ביטלה את מעמד נמל התעופה וסגרה את הבסיס בשנת 2011. החברה ממשיכה לטוס מגראנד ראפידס אך בקיבולת מופחתת.[19]

ב-1 ביולי 2010 אליג'אנט חזרה לשדה התעופה לונג ביץ' (LGB) בלונג ביץ' שבקליפורניה, לאחר ששירתה בעבר בשדה זה עם מטוסי DC-9 עם טיסות ישירות ללאס וגאס (LAS) ולאגם טאהו (TVL) בשנת 2000.‏[20] החברה התכוונה לטוס גם מנמל התעופה הבינלאומי בלינגהאם ומסטוקטון מספר פעמים בשבוע, עם זאת, כרגע אין שירות טיסות בין שתי הערים הללו אם כי אליג'אנט ממשיכה לשרת את סטוקטון עם טיסות ללאס וגאס, פיניקס–מסה וסן דייגו.[21] בנובמבר 2011, אליג'אנט סגרה את בסיסה בלונג ביץ' ואיחדה את כל הטיסות באזור לוס אנג'לס בנמל התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס (LAX).

במרץ 2010 רכשה אליג'אנט שישה מטוסי סילון בואינג 200–757 משומשים כחלק מתוכניות לפתוח קווי טיסה להוואי עד שנת 2012, כשהזמנות המטוסים הן מתחילת 2010 עד לרבעון הרביעי של 2011.‏[22] היא קיבלה את האישור לתוכנית מרשות התעופה הפדרלית (ה-FAA) ביולי 2011, ואז עבדה עם ה-FAA כדי להשיג את דירוג ה-ETOPS המתאים כדי לפעול בהוואי. כיום אליג'אנט כבר לא מפעילה טיסות סדירות ישירות להונולולו מלאס וגאס.

ביולי 2015 הודיעה חברת אליג'אנט אייר כי היא תקים בסיסים בשדה התעופה האזורי אשוויל ובנמל התעופה הבינלאומי סינסינטי/צפון קנטקי.

באוגוסט 2017, אליג'אנט הודיעה כי בסיס חדש יוקם בנמל התעופה הבינלאומי אינדיאנפוליס. הבסיס החל לפעול בתחילת 2018. באוקטובר 2017 החברה הפסיקה את הטיסות להוואי, וצי מטוסי בואינג 200–757 הוצאו משימוש לאחר מכן.[23] במהלך כל שנת 2017, חברת התעופה הטיסה 12 מיליון נוסעים ב-99 מטוסיה ל-120 יעדים מקליפורניה ועד לפלורידה.[24]

בפברואר 2018, אליג'אנט גם הודיעה על בסיס חדש שיוקם בשדה התעופה דסטין–פורט וולטון ביץ'. ביוני 2018, אליג'אנט פתחה בסיס נוסף בשדה התעופה מקגי טייסון בנוקסוויל שבטנסי. ב-28 בנובמבר 2018 בוצעו הטיסות האחרונות של החברה עם מטוסי סדרת מקדונל דאגלס MD-80. מאז החברה משתמשת רק בכלי טיס ממשפחת איירבוס A320.‏[25]

בינואר 2019, אליג'אנט הודיעה שתפתח בסיס נוסף בנמל התעופה הבינלאומי ג'רלד פורד בגרנד ראפידס שבמישיגן. אליג'אנט הודיעה שהיא תוסיף בסיס נוסף בנמל התעופה הבינלאומי דה מוין בדה מוין שבאיווה, בנובמבר 2019.

יעדים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון להחל ממרץ 2020, אליג'אנט מציעה שירות ל-117 יעדים ברחבי ארצות הברית, לרוב לשדות תעופה אזוריים קטנים יותר שאינם מרכזיים, ובדרך כלל רק כמה פעמים בכל שבוע. היא בוחרת את מסלוליה לאחר חישוב העלויות וההכנסות הצפויות ומוסיפה או סוגרת קוי שירות ליעדים מסוימים לאחר קבלת אישור מהרשויות לכך.

בסיסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מהמודל העסקי שלה מנקודה לנקודה, לאליג'אנט יש בסיסים הממוקמים באלנטאון, אשוויל, בלינגהאם, סינסינטי, דה מוין, קונקורד, פורט לודרדייל, פורט וולטון ביץ', אינדיאנפוליס, נוקסוויל, לאס וגאס, לוס אנג'לס, נאשוויל, אוקלנד, אורלנדו/סנפורד, פיניקס–מסה, פיטסבורג, פונטה גורדה, סוואנה/הילטון הד, סרסוטה–ברדנטון וסיינט פיטרסברג/קלירווטר.

יעדים מובילים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נמלי התעופה המובילים עם טיסות סדירות של אליג'אנט (חודשי, מרץ 2018)[26]
דירוג יעד נוסעים מספר טיסות ליעד
1 אורלנדו/סנפורד, פלורידה 149,196 1,019
2 סיינט פיטרסברג/קלירווטר, פלורידה 113,573 767
3 לאס וגאס, נבדה 110,566 785
4 פונטה גורדה, פלורידה 94,795 615
5 נמל התעופה פיניקס–מסה 86,874 612
6 סינסינטי, אוהיו 51,671 324
7 פורט לודרדייל, פלורידה 44,380 294
8 אינדיאנפוליס, אינדיאנה 29,468 194
9 בלינגהאם, וושינגטון 23,561 162
10 גרנד ראפידס, מישיגן 20,294 127

צי המטוסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצי הנוכחי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
איירבוס A319-100 של חברת אליג'אנט אייר
איירבוס A320-200 של חברת אליג'אנט אייר

נכון לתחילת 2020, צי המטוסים של אליג'אנט מורכב כולו ממטוסים ממשפחת איירבוס A320:[3]

צי המטוסים של אליג'אנט
כלי טיס בצי בהזמנה נוסעים הערות
Y+ Y סה"כ
איירבוס A319-100 38 — 18 138 156
איירבוס A320-200 64 — 18 159 177
168 186
סה"כ 102 —

הצי ההיסטורי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטוס אליג'אנט אייר מדגם בואינג 200–757 בנמל התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס. כיום אינו בשימוש.
מטוס אליג'אנט אייר מדגם מקדונל דאגלס MD-83 עם הצביעה הקודמת של החברה. כיום אינו בשימוש.
ההיסטוריה של צי אליג'אנט אייר[27]
כלי טיס מחליף שנת פרישה
בואינג 200–757 ללא 2017
מקדונל דאגלס DC-9-20 משפחת מקדונל דאגלס MD-80 2002
מקדונל דאגלס DC-9-50 משפחת מקדונל דאגלס MD-80 2002
מקדונל דאגלס MD-81 משפחת איירבוס A320 2013
מקדונל דאגלס MD-82 משפחת איירבוס A320 2013
מקדונל דאגלס MD-83 משפחת איירבוס A320 2018
מקדונל דאגלס MD-87 משפחת איירבוס A320 2013
מקדונל דאגלס MD-88 משפחת איירבוס A320 2018

צביעה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטוס חברת "Jet2holidays" מדגם בואינג 737-86Q עם הצביעה הזהה לצביעה בה משתמשת אליג'אנט

צביעת אליג'אנט אייר כוללת עיצוב של פרץ שמש בהיר על הזנב, מה שמדגיש את היעדים החמים והקיציים של החברה. אותה צביעה בדיוק של חברת אליג'אנט משמשת גם בכלי הטיס של המותג לטיסות שכר "Jet2holidays" מבית Jet2.com, כאשר ההבדל היחיד הוא שם חברת התעופה המתנוסס על המטוס. הצביעה נוצרה עבור חברת אליג'אנט על ידי "Tiami Designs" מהעיר אטלנטה שבג'ורג'יה.[28]

תקלות וענייני בטיחות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 בספטמבר 2013, מטוס אליג'אנט אייר מדגם MD-83, שבדרכו למסלול ההמראה הופיע עשן בתא הנוסעים, נאלץ לפנות את הנוסעים דרך מגלשות החירום. לאחר חקירת המקרה, רשות התעופה הפדרלית (ה-FAA) קבעה כי ייתכן וחברת התעופה אינה בודקת את מגלשות החירום כראוי. בהתראה קצרה, אליג'אנט נאלצה להפריש את כמעט כל צי ה-MD-80 שלה.[29]

בקיץ 2015, סדרת תקלות בזמן טיסה גרמה לבדיקה פדרלית של החברה. "לפני שהלילה הסתיים ב-25 ביוני 2015, הופסקו חמש טיסות של אליג'אנט בארבע שעות, והכל מהסיבה שכמה מטוסים שונים חוו תקלות בזמן טיסה", דיווח בטמפה ביי טיימס.[30] מאז אוקטובר 2015 רשות התעופה הפדרלית שמרה את אליג'אנט תחת פיקוח צמוד.[31][32][33]

אליג'אנט אייר נמצאת תחת פיקוח הדוק על ידי רשות התעופה הפדרלית בשל נחיתות חירום רבות וההמראות שבוטלו. רשת ABC ריאיינה מכונאי באליג'אנט לשעבר, שאמר כי "לא בוצעו הצעדים הנדרשים בעזרת מדריכי תחזוקה ואף ללא נהלים כלליים, לפני ששוחרר כלי טיס."[34] סקר מצא כי 46 מתוך 86 מטוסי החברה ביצעו נחיתות חירום, ובכולן היו מעורבים מטוסים מדגמי משפחת מקדונל דאגלס MD-80.‏[35] הגיל הממוצע של צי מטוסי ה-MD-80 של אליג'אנט היה 29 שנים, לעומת פחות מ-13 שנים עבור צי מטוסי האיירבוס שלה.[36] עד בנובמבר 2018, רוב מטוסי ה-MD-80 הוחלפו במטוסים חדשים יותר ממשפחת איירבוס A320.‏[37][36]

במאי 2016 אישרה ה-FAA כי היא תקדים בשנתיים את הביקורת הקבועה הנעשית כל 5 שנים, ותבדוק את מטוסי אליג'אנט.[38] אליג'אנט אייר הכריזה כי ה-FAA העניקה לה ציון נקי לאחר הביקורת של שנת 2016.‏[39]

בנובמבר 2016 הטמפה ביי טיימס פרסם כי המטוסים של אליג'אנט היו בעלי סיכוי גדול פי ארבעה לכך שתקרה תקלה בזמן טיסה, בהשוואה לחברות תעופה גדולות אחרות בארצות הברית.[40] ותחקיר 60 דקות בערוץ "CBS ניוז" בשנת 2018 המשיך לחקור את הנושא.[41] ברישומים ציבוריים שהובאו בתחקיר נמצא כי לאליג'אנט היו יותר ממאה אירועים מכניים חמורים בין 1 בינואר 2016 ל-31 באוקטובר 2017, בהם "תקלות במנוע בזמן טיסה, עשן ואדים בתא הנוסעים, הנמכות מהירוֹת, תקלות במערכת בקרת הטיסה, דליפות הידראוליות והמראות שבוטלו."[41] רשומות ציבוריות אחרות העלו עוד כי כלי טיס של אליג'אנט, בממוצע, היה בסבירות גבוהה כמעט פי שלושה וחצי לסבול מתקלות בזמן טיסה מאשר כלי טיס של אמריקן, יונייטד, דלתא, ג'ט בלו וספיריט איירליינס.[41] אליג'אנט הגיבה לתחקיר וקבעה כי רוב התקלות התרחשו בכלי הטיס הישנים שלה מדגם MD-80 אשר הוחלפו מאז באיירבוס A320,‏,[42] והגנה על הבטיחות שלה, תוך ציון הביקורת שערכה ה-FAA בשנת 2016, שמצאה את בעיות הבטיחות בחברה כ"מינוריות" ו"לא מערכתיות".[42]

חסויות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 2018 הפכה אליג'אנט לחברת התעופה הרשמית של ה-MiLB ("מינור ליג בייסבול"), ליגת הפיתוח של ה-MLB.[43] בספטמבר של אותה שנה, אליג'אנט חתמה על שותפות עם קבוצת וגאס גולדן נייטס מה-NHL בה החברה תשמש כ"חברת תעופה שותפה מקומית רשמית".[44] ב-5 באוגוסט 2019, אליג'אנט חתמה עסקה למשך 30 שנה עם לאס וגאס ריידרס מליגת הפוטבול הלאומית על זכויות השיום לאצטדיון החדש של הקבוצה, שיקרא אצטדיון אליג'אנט (עד אז נקרא "אצטדיון לאס וגאס"), הממוקם בפרדייז שבנבדה.[45][46][47] אליג'אנט היא גם נותנת החסות הראשית לקבוצת המרוצים GMS רייסינג המתחרה ב"NASCAR Xfinity Series" וב"NASCAR Gander RV & Outdoors Truck Series". ב-29 בינואר 2020, אליג'אנט וקבוצת אינדיאנפוליס קולטס חתמו על חוזה במסגרתו אליג'אנט תהיה "חברת התעופה הרשמית של אינדיאנפוליס קולטס".[48]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אליג'אנט אייר בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 Norwood, Tom; Wegg, John (2002). North American Airlines Handbook (3rd ed.). Sandpoint, ID: Airways International. p. 8. ISBN 0-9653993-8-9. אורכב מ-המקור ב-28 בנובמבר 2016. נבדק ב-12 באוקטובר 2018. {{cite book}}: (עזרה)
  2. ^ "Allegiant Travel Company (ALGT) : Actionnaires". www.zonebourse.com (בצרפתית). נבדק ב-10 ביוני 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 "Allegiant Travel Co - 2019 Profit". ir.allegiantair.com (באנגלית). Allegiant Air. 29 בינואר 2020. נבדק ב-10 ביוני 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ Gaines, Jim (20 ביוני 2018). "Allegiant to invest $50M by basing 2 Airbus planes at McGhee Tyson, will create 66 jobs". Knoxville News. נבדק ב-10 בנובמבר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  5. ^ "About Allegiant". Allegiant Air. נבדק ב-9 ביוני 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ "Allegiant Travel Market Cap 2007-2020". www.macrotrends.net (באנגלית). נבדק ב-10 ביוני 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ "Allegiant Travel Company Stock Quote & Summary Data". NASDAQ. נבדק ב-22 בפברואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ "Vegas-based Allegiant Air finds new home in Summerlin". The Las Vegas Review Journal. 28 באוגוסט 2014. נבדק ב-22 בפברואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ Leposa, Adam (10 ביולי 2018). "Potential Strike on Tap for Allegiant Air". Travel Agent Central. נבדק ב-10 בנובמבר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  10. ^ "Allegiant Air files for bankruptcy protection". Travel Weekly. 14 בדצמבר 2000. נבדק ב-3 באוגוסט 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  11. ^ 1 2 Jeff Bailey (21 בספטמבר 2006). "Flying Where Big Airlines Aren't". New York Times. נבדק ב-15 באוגוסט 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ Stearns, John (11 במאי 2002). "Allegiant Resumes Service to Fresno". Reno Gazette-Journal (Newspapers.com). נבדק ב-10 בנובמבר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  13. ^ "Allegiant Air to Provide Charters for Harrah's". Reno Gazette-Journal (Newspapers.com). 1 במרץ 2002. נבדק ב-10 בנובמבר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ^ 1 2 3 "Allegiant Travel: This Ultra-Low Cost Carrier Can Fly Even Higher". Seeking Alpha. 27 במרץ 2017. נבדק ב-9 בינואר 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ^ Hogan, Donna (23 בספטמבר 2007). "Allegiant Air adds Mesa as a hub". Arizona Daily Star. נבדק ב-15 ביולי 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  16. ^ Art Thomason (26 באוגוסט 2008). "Allegiant funds Mesa airport expansion". Arizona Republic, archived at website.org. ארכיון מ-18 במאי 2009. נבדק ב-18 בספטמבר 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  17. ^ "Allegiant to open base at Bellingham International Airport". Allegiantair.com. אורכב מ-המקור ב-2 במרץ 2011. נבדק ב-15 באוקטובר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ Thomason, Art (9 בינואר 2010). "Allegiant Air's parent purchasing 18 planes". Arizona Republic. נבדק ב-9 בינואר 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  19. ^ Reister, Cami (12 באוגוסט 2011). "Allegiant Airlines to close its Grand Rapids base, reduce destinations". The Grand Rapids Press. נבדק ב-15 באוקטובר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ "Frontier, Allegiant to fly from Long Beach". ocregister.com. 6 בפברואר 2010. ארכיון מ-16 באוקטובר 2012. נבדק ב-10 ביוני 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ "Allegiant Air begins service to Long Beach". Press-Telegram. אורכב מ-המקור ב-13 ביוני 2011. נבדק ב-11 במרץ 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  22. ^ (ALLEGIANT TRAVEL COMPANY TO PURCHASE SIX BOEING 757 AIRCRAFT בארכיון Wayback Machine (אורכב 09.03.2010))
  23. ^ Ghim-Lay Yeo (9 בנובמבר 2017). "Allegiant phases out 757s and exits Hawaii". FlightGlobal.com (באנגלית). נבדק ב-10 ביוני 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ Kroft, Steve (2018-04-15). "Allegiant Air: The budget airline flying under the radar". www.cbsnews.com (באנגלית). נבדק ב-2019-10-30.{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
  25. ^ "Allegiant Air ends McDonnell Douglas operations". ch-aviation.com (באנגלית). 3 בדצמבר 2018. נבדק ב-10 ביוני 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  26. ^ "Airline Traffic Query". נבדק ב-22 ביוני 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  27. ^ "Allegiant Air Fleet Details and History". www.planespotters.net.
  28. ^ "Allegiant Air Updates Livery". aero-news.net. 25 בנובמבר 2003. נבדק ב-26 בדצמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ "MD80 machen Allegiant Ärger (MD80 make Allegiant trouble)". aerotelegraph.com (בגרמנית). 23 בספטמבר 2013. נבדק ב-10 ביוני 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ Lash, Nathaniel; LaForgia, Michael (16 בדצמבר 2016). "BREAKDOWN OF OVERSIGHT". Tampa Bay Tribune. {{cite news}}: (עזרה)
  31. ^ "Allegiant Air under tight scrutiny after FAA finds loose bolts in jets". 790 KGMI. אורכב מ-המקור ב-28 בפברואר 2016. נבדק ב-26 בפברואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ Darcy Spears. "Allegiant airworthiness called into question". KTNV. אורכב מ-המקור ב-2016-03-04. נבדק ב-26 בפברואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ "FAA To Take A Long Look At Allegiant". TravelPulse. נבדק ב-26 בפברואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ Holbrook, Jarrod (25 בדצמבר 2015). "Former Allegiant Air mechanic says passengers should be concerned with airline's safety". {{cite web}}: (עזרה)
  35. ^ "Allegiant Air Emergency landings". נבדק ב-11 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  36. ^ 1 2 "Allegiant Bids Farewell to MD-80s after 16 Years". FlightGlobal. 8 בנובמבר 2018. נבדק ב-25 בנובמבר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  37. ^ "Allegiant Air is retiring its last MD-80 this month". International Flights Network. 2 בנובמבר 2018. נבדק ב-25 בנובמבר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  38. ^ "FAA confirms it is reviewing Allegiant Air operations".
  39. ^ Lash, Nathaniel. "60 Minutes' Allegiant investigation: What's new and what isn't". Tampa Bay Times. נבדק ב-2018-08-17. By 'comprehensive audit,' Gust is likely referring to the 2016 review of Allegiant’s FAA certificate. Nevertheless, CBS came up with over a hundred reports of serious mechanical problems in Allegiant's fleet since then.
  40. ^ Lash, Nathaniel; Levesque, William R.; Cormier, Anthony (2 בנובמבר 2016). "Breakdown at 30,000 Feet". Tampa Bay Times. Tampa Bay Times. נבדק ב-14 בנובמבר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  41. ^ 1 2 3 Kroft, Steve; Karzis, Michael; Fica, Vanessa (15 באפריל 2018). "Allegiant Air: The budget airline flying under the radar". 60 דקות. CBS News. נבדק ב-16 באפריל 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  42. ^ 1 2 "Allegiant Airlines fires back at '60 Minutes' report on its safety culture". ABC News. 16 באפריל 2018. נבדק ב-15 ביולי 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  43. ^ "Allegiant, Minor League Baseball announce multiyear national partnership". MiLB.com (באנגלית). נבדק ב-2019-08-05.
  44. ^ "Vegas-Based Allegiant And Vegas Golden Knights Announce Multi-Year Partnership Agreement". Allegiant Travel Company (באנגלית). נבדק ב-2019-08-05.
  45. ^ "Raiders, Allegiant Agree On Naming Rights Deal For Las Vegas Stadium". IR.AllegiantAir.com (באנגלית). 2019-08-05. נבדק ב-2020-04-12.
  46. ^ "Raiders, Allegiant agree on naming rights deal for Las Vegas Stadium". אוקלנד ריידרס. 5 באוגוסט 2019. נבדק ב-5 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  47. ^ Richard N. Velotta (2019-08-05). "'Allegiant Stadium' official name for Raiders' Las Vegas stadium". reviewjournal.com (באנגלית). נבדק ב-2019-08-05.
  48. ^ "Allegiant Becomes Official Airline Of The Indianapolis Colts". ir.allegiantair.com (באנגלית). 29 בינואר 2020. נבדק ב-9 ביוני 2020. {{cite web}}: (עזרה)