אריה דרעי
.jpg)
אריה מכלוף דרעי[א] (נולד בט' באדר א' ה'תשי"ט, 17 בפברואר 1959) הוא פוליטיקאי ישראלי, ממייסדי מפלגת ש"ס[1] וחבר הכנסת מטעמה. כיהן כשר הפנים, שר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל, כשר הכלכלה, כמשנה לראש הממשלה וכשר הבריאות.
בשנת 1999 הורשע בלקיחת שוחד ובמרמה והפרת אמונים, נידון לשלוש שנות מאסר והוטל עליו קלון. לאחר שחרורו מהכלא הורשע פעם נוספת בהפרת אמונים ונדון לשלושה חודשי מאסר על תנאי ולקנס של 10,000 ש"ח. בסוף 2012, לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה, חזר להנהגת ש"ס, הוצב מטעמה במקום השני ונבחר לכנסת. במאי 2013 מונה שוב ליו"ר תנועת ש"ס. בינואר 2022 נאלץ להתפטר מהכנסת במסגרת הסדר טיעון, בגין עבירות מס, אך חזר לכנסת בבחירות לכנסת העשרים וחמש. בדצמבר של אותה השנה התמנה למשנה לראש הממשלה ולשר בממשלת ישראל השלושים ושבע, אך מינוי זה נפסל על ידי בג"ץ בינואר 2023, ודרעי פוטר בהתאם לפסק הדין.
ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד במקנס שבמרוקו ב-17 בפברואר 1959, לאליהו ולאסתר לבית אזוגי. הוריו התגוררו באחד הרבעים החדשים המבוססים בעיר, והושפעו מהתרבות הצרפתית. אביו היה בעל עסק חייטות מצליח, ומשפחתו ניהלה אורח חיים מסורתי.
בגיל 5 החל ללמוד בבית הספר אוצר התורה ששילב לימודי קודש וחול.
ב-1968, בגיל 9, עלתה משפחתו לישראל בגל העלייה שהחל עם סיום מלחמת ששת הימים, והשתקעה בבת ים. דרעי נשלח ללמוד בבית ספר ממלכתי דתי בראשון לציון, אך הפסיק לבקר בו לאחר חודש בשל קשיי השתלבות. לאחר כחצי שנה של חוסר מעש, שבה כמעט ולא עזב את ביתו בשל חששם של הוריו שיושפע לשלילה מן השכונה, שוכנעו הוריו על ידי פעילים חרדים מ"יד לאחים", שפעלו בקרב העולים החדשים, להכניס אותו ואת אחיו הגדול יהודה ל"מתיבתא" חרדית בחדרה שכללה פנימייה[2] הוא הוכנס למתיבתא לאחר התייעצות של אביו עם הרב אליהו בקשי דורון[3]. לאחר כשלוש שנים, ב-1973, נסגרה הפנימייה והוא עבר יחד עם עשרות מתלמידיה לישיבה החרדית-ספרדית פורת יוסף בירושלים. בקיץ 1975 הצטרף למחזור הראשון של ישיבת קול יעקב שהקים הרב יהודה עדס. במאי 1976 עבר לישיבת חברון הליטאית-חרדית.
עם בגרותו אחר נישואיו החל בעסקנות ציבורית, תחילה במישור המוניציפלי, כמזכיר היישוב החרדי מעלה עמוס וחבר המועצה האזורית גוש עציון. ב־1983 הוזמן דרעי להשתלב כאברך ומגיד שיעור בישיבת לב בנים, וכעבור זמן קצר מונה למנהל האדמיניסטרטיבי של הישיבה. מכונה "רב" אף שאין סימוכין שהוסמך לרבנות[4][דרוש מקור: אין כל סימוכין לכך שהוסמך לרבנות ואין תאריך לסמיכה.].
הקמת ש"ס ופעילותו כשר הפנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־1984 שימש מזכיר מועצת חכמי התורה של תנועת ש"ס. במהלך 1985 שימש כעוזר שר הפנים הרב יצחק פרץ, ובסוף אותה שנה מוּנה למזכ"ל תנועת ש"ס. ביוני 1986 התגייס לשירות מקוצר של 3 חודשים בצה"ל. מיד לאחר שחרורו מצה"ל מונה למנכ"ל משרד הפנים והוא בן 27 שנים בלבד. לאחר הבחירות לכנסת השתים עשרה ב־1988, מונה לשר הפנים בממשלתו של יצחק שמיר, על רקע סירובו של הרב יצחק חיים פרץ לקבל את התפקיד בעקבות פסיקת בג"ץ שעל משרד הפנים לרשום יהודים רפורמים כיהודים. הרב דרעי הושבע לתפקידו ב-22 בדצמבר 1988 והיה לשר הצעיר בתולדות מדינת ישראל בגיל 29.
בשנים אלה זכה דרעי לכיסוי עיתונאי נרחב בעיתונות הכללית, ללא תקדים לפוליטיקאי חרדי. בשנת 1988 ביטל את הצנזורה על מחזות[5].
ממשלת האחדות הלאומית סבלה מראשיתה מאי יציבות ומניסיונות של מפלגת העבודה להיפרד ולחבור עם גורמים נוספים ולהקים ממשלה צרה בראשותה. דרעי היה שותף פעיל בניסיונות אלו. ידידותו האישית עם חיים רמון, מחברי הכנסת הצעירים והמובילים במפלגת העבודה באותה התקופה, הובילה למגעים שבסיומם הוסכם על הפלת הממשלה והקמת ממשלת עבודה-חרדים במקומה. הסכמה זו קיבלה את ביטויה בהצבעת אי אמון ב-15 במרץ 1990, שהפילה את ממשלת האחדות ובה נעדרו חמישה חברי כנסת של ש"ס. מהלך זה ידוע בכינוי "התרגיל המסריח". לאחר שרבי מנחם מנדל שניאורסון והרב שך הפעילו את כל כובד משקלם למנוע את שיתוף הפעולה עם השמאל, שמעון פרס, יו"ר מפלגת העבודה, לא הצליח להקים קואליציה. בסופו של דבר הקים יו"ר הליכוד, יצחק שמיר, ממשלת ליכוד-ימין-חרדים, שגם בה כיהן דרעי כשר הפנים.
עם ניצחון מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין בבחירות בשנת 1992, הצטרפה ש"ס לממשלת ישראל העשרים וחמש, ודרעי המשיך לכהן כשר הפנים ולראשונה החל לכהן כחבר הכנסת בכנסת השלוש עשרה. הוא התפטר מתפקיד זה בעקבות החלטת בג"ץ בעניינו (ראו למטה) ועל רקע הסכם אוסלו א' בספטמבר 1993, אך לא הצביע נגד ההסכם בכנסת[6].
אישומים בפלילים
[עריכת קוד מקור | עריכה]התגבשות החשדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך המשבר הקואליציוני ב־1990 החלו להתפרסם ידיעות על מעורבותו של דרעי בפלילים, בעיקר בכתבה שפרסם העיתונאי החוקר מרדכי גילת בעיתון "ידיעות אחרונות". פרסומים אלו הביאו לכך שב-1 ביוני 1990 הוגשו כנגד דרעי תלונות במשטרה, וב-10 ביוני 1990 פשטה המשטרה על משרד הפנים שבראשות דרעי, ותפסה שם מסמכים הדרושים לחקירה.
ב-23 בדצמבר 1990 הגיש דרעי תביעת דיבה נגד העיתונאים מרדכי גילת ומלי קמפנר והעיתון "ידיעות אחרונות", בגין כתבה שפרסמו ב-15 ביוני 1990. במהלך המשפט הוזמן דרעי להעיד מטעם הנתבעים אולם הוא ביקש להימנע מעדות. מאחר שבקשתו נדחתה בידי השופט קלינג, הודיעו פרקליטיו שדרעי מבקש להפסיק את משפט הדיבה. השופט קיבל את הבקשה וחייב את דרעי לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 75,000 ש"ח פלוס מע"מ[7].
במהלך חקירתו במשטרה ניצל דרעי במשך זמן רב (בין השנים 1990 ל־1993) את זכות השתיקה, ובכך הביא עליו ביקורת ציבורית רבה. במהלך חקירתו המשיך לכהן כשר הפנים, בתחילה בממשלתו של יצחק שמיר, ולאחר מכן בממשלת יצחק רבין שבאה בעקבות הבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992. החשדות התגבשו לשני תיקים פליליים, שכונו "התיק הציבורי" ו"התיק האישי".
התיק האישי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעניין "התיק האישי" נחשד דרעי כי קיבל שוחד בסך כולל של 150,000 דולר מאנשי ישיבת 'לב בנים', בין השנים 1984–1990. על פי עד המדינה בתיק, הכספים שולמו בעקבות בקשות מפורשות של דרעי, כאשר הנהלת הישיבה אישרה את העברת הכספים לשם קידום טובות הנאה לישיבה מגורמי שלטון בעתיד. נטען שכספי השוחד הופקדו לחשבונות הבנק של דרעי ושל רעייתו, וכן שימשו לקניית דירות בירושלים ולמימון נסיעות מחוץ לישראל. יחד עמו הועמדו לדין נותני השוחד על פי כתב האישום - אנשי ישיבת לב בנים: יום טוב רובין (גזבר הישיבה), הרב אריה וינברג (ראש הישיבה) ובנו משה וינברג.
דרעי טען להגנתו כי הכספים אכן הופקדו על ידי רובין, אך מקורם למעשה ממשפחת ורדרבר, שתמכו כספית בבני הזוג דרעי, והעבירו אליהם כספים דרך שמואל וינברג (בן נוסף של הרב אריה וינברג) ורובין. ניסיונות שונים של שמואל וינברג להחתים את אסתר ורדרבר על תצהירים שיאשרו שהעבירה לדרעי סכומי כסף משמעותיים דרך וינברג, נתקלו בסירוב על ידי ורדרבר. משטרת ישראל ניסתה לחקור את ורדרבר בפרשה, אך ניסיונותיה סוכלו על ידי וינברג[דרושה הבהרה][דרוש מקור].
אישומים נוספים בתיק כללו האשמה לפיה דרעי היה בין מקימי עמותה בשם "המרכז לשיקום אסירים משוחררים ירושלים" (מש"א) שהוקמה על ידי אנשי ישיבת לב בנים, ונטען כלפיה שהייתה למעשה גוף פיקטיבי שהוקם על מנת להשיג תקצוב לישיבת לב בנים. בנוסף הואשם דרעי בכך שסייע להעברת תקציבים ממשלתיים לעמותה: העמותה תוקצבה ב־587,000 ש"ח מכספי משרד הדתות (כספים ייחודיים) וב־200,000 ש"ח מכספי עיריית ירושלים (מתוך תקצוב מיוחד שהתקבל ממשרד הפנים, תקצוב שאושר אישית על ידי דרעי, שהיה אז מנכ"ל המשרד). רובם המוחלט של הכספים שהתקבלו לעמותה הועברו תוך זמן קצר ללב בנים. לטענת עד המדינה, תכלית הקמתה העיקרית של מש"א הייתה השגת תקציבים לשם כיסוי החובות של לב בנים, כאשר נעשה ניסיון ליצור מצג שווא לפיו מש"א היא גוף נפרד מלב בנים. מנגד, טענו הנאשמים כי מש"א הייתה גוף אמיתי שאכן פעל, וכי הכספים שהועברו ללב בנים ניתנו תמורת שירותים שהתקבלו מלב בנים, אף כי הודו שהכספים הועברו באמצעות רישום כוזב.
התיק הציבורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעניין "התיק הציבורי" נחשד דרעי שהעביר כספים ממשרד הפנים לגופים חרדיים שהקימה ש"ס, תוך ניגוד עניינים, הפרת נהלים ועקיפת שיקול דעתן של הרשויות המקומיות. דרעי טען כי בהעברת הכספים מילא חובתו כאיש ציבור וכי הציבור הספרדי החרדי היה מופלה במשך שנים רבות ובמעשיו הייתה העדפה מתקנת. החשדות התבססו במידה רבה על ממצאי מבקרת המדינה, מרים בן-פורת, שבדקה את פעילויות דרעי במשרד הפנים.
כתב אישום ומשפט
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-20 ביוני 1993 הוגש כנגד דרעי כתב אישום ב"תיק האישי", שכלל אישום ב־2 עבירות שוחד, 3 עבירות מרמה והפרת אמונים, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ורישום כוזב במסמכי תאגיד. הפרקליטות החליטה להשהות את החקירה בעניין "התיק הציבורי", עד להכרעה בתיק האישי. גם לאחר הגשת כתב האישום שימש דרעי בתפקיד שר הפנים, עד שבג"ץ, שדן בעתירה שהגישה התנועה לאיכות השלטון, קבע, ב-8 בספטמבר 1993, שדרעי אינו יכול להמשיך ולכהן כשר כאשר הוגש נגדו כתב אישום (הלכת דרעי-פנחסי[8]). בעקבות קביעה זו התפטר דרעי מתפקיד שר הפנים, ויתר על חסינותו וזו הוסרה בהליך מזורז ב-26 בספטמבר 1993.
גם לאחר הגשת כתב האישום כנגדו, וניהול משפטו בבית המשפט המחוזי בירושלים, המשיך דרעי להנהיג את תנועת ש"ס. במהלך המשפט טענו אנשי ש"ס, שהמשפט הוא למעשה התנכלות של אנשי "האליטות הישנות" - פרקליטות המדינה, המשטרה, שופטים, אנשי אקדמיה ואמצעי התקשורת, לנציג "האליטות החדשות", מזרחי צעיר, חרדי, שהתקדם בגיל צעיר לעמדות כוח, ועשה בהן שימוש לטובת המגזר ממנו בא - בהקמת ישיבות, מקוואות ורשת חינוך לגיל הרך. בבחירות בשנת 1996 התחזקה ש"ס ב-4 מנדטים וקיבלה עשרה מנדטים בסך הכל.
משפטו של דרעי התנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני השופטים יעקב צמח, מרים נאור ומוסיה ארד. המשפט התארך זמן רב (בין 1994 ל־1999), נערכו בו כ־400 ישיבות, והפרוטוקולים התפרסו על כ־50,000 עמודים.
פרשת בר-און חברון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פרשת בר-און חברון
בשנים 1996 ו-1997 ניסה דרעי להשפיע בצורות שונות על מינוי היועץ המשפטי לממשלה, על מנת להשפיע על ההחלטה בעינינו. דרעי לא היה חבר בממשלה, ולא הצביע על מינוי היועץ, ובש"ס עצמה עלו כוחות חדשים שהתחרו במנהיגותו, בהם אלי ישי. ב-10 בינואר 1997 מינתה הממשלה את רוני בר-און, עורך דין פרטי, ליועץ המשפטי לממשלה, מהלך שלווה בביקורת נוקבת שבעקבותיה התפטר בר און כבר ב-12 בינואר.
ב-14 ו-15 בינואר 1997 התקיימה הצבעה בממשלה על תוכניתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להעביר חלקים מהעיר חברון לרשות הפלסטינית, במסגרת הסכם חברון, שהתקבל בתמיכת 11 מתוך 18 שרי הממשלה, בהם שני שרי ש"ס. ימים ספורים לאחר מכן פרסמה כתבת הערוץ הראשון, איילה חסון, שתמיכת שרי ש"ס הייתה חלק מעסקה שבה סוכם כי ליועץ המשפטי לממשלה ימונה רוני בר-און, שנראה לדרעי כיועץ משפטי נוח לעניינו.
באפריל 1997 פרסמו היועץ המשפטי החדש, אליקים רובינשטיין ופרקליטת המדינה עדנה ארבל דו"ח על הפרשה. לדבריהם, כנגד רוב המעורבים בפרשה ובהם בנימין נתניהו ושר המשפטים צחי הנגבי, אין להגיש כתבי אישום מחוסר ראיות, אך כנגד דרעי נמצאו ראיות כי בהתנהגותו דבק רבב פלילי וכי יש להגיש כנגדו כתב אישום.
בספטמבר 2003 החליט היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין שלא להגיש כתב אישום כנגד דרעי בפרשה זו, בשל הנסיבות שהצטברו מאז ובהן הרשעתו של דרעי ב"תיק האישי" וב"תיק הציבורי", מאסרו ופרישתו מהחיים הפוליטיים.
ההרשעות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-17 במרץ 1999 הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים את אריה דרעי במרבית אישומי "התיק האישי" - עבירת שוחד אחת, 3 עבירות מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. דרעי זוכה מעבירת שוחד אחת ומרישום כוזב במסמכי תאגיד. על דרעי נגזרו 4 שנות מאסר וקנס של 250,000 ש"ח[9]. פסק הדין במשפט השתרע על 917 עמודים.
בפסק הדין כתבו השופטים:
קשה היא תמונת השוחד, שנתגלתה בראיות ותוארה בהכרעת הדין. אין מדובר בכשלון בודד של צעיר שעתה זה נחשף למנעמי השלטון, אלא במי שהתמיד באורח חיים המיוסד על אדני שוחד. לקיחת השוחד השתרעה על פני כל חמש השנים שבהן מילא נאשם 1 תפקידים ממלכתיים. היא פסקה אך בפתיחת חקירת המשטרה. נאשם 1 החל לקבל שוחד בעת היותו עוזר שר הפנים, המשיך בכך בהיותו מנהל כללי של משרד הפנים או מועמד לתפקיד זה, וגם אחרי כן - בתקופת היותו שר הפנים... חמש שנות השוחד עומדות בסימן חפץ נאשם 1 להתעשרות אישית מהירה בדרך של עשיית הון מהכהונות הממלכתיות.
בפסק הדין דחו השופטים לחלוטין את גרסתו של דרעי כי מקור כל הכספים שהופקדו בחשבונו במשפחת ורדרבר, על רקע חוסר הוכחות לטענותיו כמו גם סתירות בין עדויות שונות ועל כן נותר דרעי ללא הסבר מניח את הדעת באשר למקור חלק משמעותי מהכספים שהופקדו בחשבונו ועל סמך עדותו של עד המדינה קבעו השופטים כי הכספים שהופקדו היו כספי שוחד.
דרעי זוכה מהאשמה כי היה בין מקימי מש"א (עבירת רישום כוזב במסמכי תאגיד), אך נמצא אשם בכך שאישר את התקצוב למש"א ועל כן הורשע בעשיית מעשים כתמורה לשוחד. גרסתו של עד המדינה לפיה מש"א הוקמה לשם העברת תקצוב ללב בנים התקבלה בפסק הדין, כנגד גרסת הנאשמים שטענו כי מדובר היה בגוף אמיתי ונפרד. דרעי הגיב בקלטת "אני מאשים", שבה האשים את מערכת המשפט ברדיפה עדתית[10].
ההחלטה התקבלה בזעם בקרב הציבור החרדי-ספרדי. הרב עובדיה יוסף האשים את השופטים במניעים זרים והצהיר על דרעי כי "הוא זכאי". התסיסה הציבורית נגד גזר הדין ניכרה היטב במערכת הבחירות לכנסת החמש עשרה ותנועת ש"ס בראשותו של דרעי גרפה הישג חסר תקדים של 17 מנדטים. עם זאת ולמרות ההישג האלקטורלי, הדיח הרב עובדיה יוסף את אריה דרעי מראשות תנועת ש"ס, כחלק מההסכמות במשא ומתן הקואליציוני עם ישראל אחת בראשות אהוד ברק ומינה במקומו ליו"ר ש"ס את אלי ישי.
דרעי ערער על הרשעתו לבית המשפט העליון. ביולי 2000 קיבל בית המשפט העליון את הערעור בחלקו, וקבע שדרעי קיבל שוחד בסך 60 אלף דולר, ולא 150 אלף דולר כפי שקבע בית המשפט המחוזי, והוא זוכה בחלק מהדברים, ועונש המאסר הופחת בשנה (לשלוש שנות מאסר)[11].
המאסר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספטמבר 2000 החל דרעי בריצוי עונשו בכלא "מעשיהו". בכניסתו לכלא נערכה עצרת המונים בהשתתפות רבבות, שם אריה דרעי ביקש סליחה ומחילה מהרב שך כיוון שחפץ לפייסו על הסכסוך והקפידה של הרב בעקבות כניסתו לממשלת יצחק רבין ב־1992, בניגוד לדעתו של הרב שך. ביום בו נכנס לכלא מעשיהו לריצוי העונש, הגיעו לשיאן הפגנות המחאה ההמוניות של תומכי ש"ס, ההכרזות על חפותו של דרעי והקריאות למהפכה ספרדית בישראל. קהל תומכיו הקים בשערי הכלא ישיבה בשם "שאגת אריה".
במהלך תקופת ישיבתו בכלא קיבלה הכנסת חוק לפיו ניתן יהיה לשחרר מן הכלא אסירים שיוכיחו התנהגות טובה לאחר חצי מתקופת מאסרם, במקום שני שלישים, כנהוג עד אז. היו שטענו שהחוק נועד להביא לשחרור מוקדם של דרעי, ועל כן כונה "חוק דרעי". טענות אלו היו בין הסיבות שהביאו לביטול החוק לאחר תקופה קצרה. דרעי הכחיש כל קשר לחוק וטען שהליכי חקיקתו החלו לפני שהורשע ונועדו לצמצם את הצפיפות בבתי הכלא. הוא גם לא נהנה משחרור מוקדם בזכות החוק, אלא שוחרר לאחר כמעט שנתיים בכלא, ב-15 ביולי 2002[12].
לאחר שחרורו מהכלא
[עריכת קוד מקור | עריכה]דרעי לא קיבל את הרשעתו בתיק זה, והמשיך במאמצים לקבל זיכוי אף לאחר ריצוי עונשו. עיקר טענתו הייתה כי הרשעתו נסמכה על עדותו של עד המדינה יעקב שמואלביץ', שהפרקליטות הסתירה מבית המשפט מסמכים הנוגעים להרשעותיו הקודמות בשווייץ (שמואלביץ' היה המנהל האדמיניסטרטיבי של ישיבת לב בנים לאחר עזיבתו של דרעי, בתקופה שבה קבע בית המשפט כי הועברו כספי שוחד מהישיבה לדרעי). בית המשפט העליון שדן בסוגיה זו במאי 2003 קבע כי גם ללא עדות שמואלביץ' עומדת ההרשעה על כנה ולכן דחה את בקשתו של דרעי לדיון נוסף בעניינו. בשנת 2010 חזר דרעי מדבריו בעבר שהתיק נגדו היה "תפור", אך העביר ביקורת על הפרקליטות[13].
בין המפרסמים מאמרי ביקורת נוקבים בעניין הפרשה, שטענו כי בעניינו של דרעי היה מדובר ברדיפה פוליטית, היה חברו האישי של דרעי - אמנון דנקנר, עורך העיתון "מעריב".[דרוש מקור] המשפטן דניאל פרידמן מתח ביקורת על הרשעת דרעי, וטען שההרשעה לא הייתה צודקת[14].
לאחר שחרורו מהכלא, נוהל באופן מהיר "התיק הציבורי" בבית משפט השלום בירושלים. ב-24 בספטמבר 2003 זוכה דרעי מארבעה מתוך חמשת האישומים שהוגשו כנגדו, והורשע בעבירה אחת של הפרת אמונים, בכך שבשנת 1989 העביר 400,000 ש"ח לעמותה בשם "קול יהודה" שבראשה עמד אחיו, הרב יהודה דרעי[15]. בגין עבירה זו נדון דרעי לשלושה חודשי מאסר על תנאי ולקנס של 10,000 ש"ח[16].
בשנת 2003 הקים דרעי חברת ייעוץ. בין לקוחותיו היו אפריקה ישראל, כלל תעשיות, איי די בי חברה לאחזקות ועורך הדין פנחס רובין. עסק גם בנדל"ן.
החזרה לפוליטיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
ב-2008 ביקש דרעי להתמודד על ראשות עיריית ירושלים. לשם כך פנה ליושב ראש ועדת הבחירות המרכזית וביקש ממנו לאשר כי משך הקלון שנקבע לו בגין המאסר הוא 6 שנים, כפי שהיה החוק בעת שריצה דרעי את מאסרו ובאופן שיאפשר לו להתמודד בבחירות. יושב ראש הוועדה דחה את בקשתו. דרעי פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים וזה פסק שמשך הקלון הוא 7 שנים, בהתאם לחוק התקף ובכך נמנעה מדרעי האפשרות להתמודד בבחירות אלו[17].
דרעי השתתף בתקופה זו בתוכנית "מועצת החכמים" ששודרה בערוץ 10.
ביוני 2011 הכריז דרעי בוועידת הנשיא כי הוא מקים תנועה חדשה בשם 'תיקון': "אני בדרך חזרה לחיים הפוליטיים בבחירות הבאות. ארוץ בראש תנועה חדשה"[18]. עם זאת, ציין דרעי כי "זו לא תהיה מפלגה סקטוריאלית כמו ש"ס". לדבריו, "מה שהתאים בשנת 84' לא רלוונטי עכשיו"[19].
יו"ר ש"ס מאז 2013
[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוקטובר 2012, לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה, על רקע חששות שדרעי יקים מפלגה נפרדת, הוחזר על ידי הרב עובדיה יוסף להנהגת ש"ס, לצדם של אלי ישי ואריאל אטיאס[20] והוא מוקם במקום השני ברשימת מועמדי המפלגה לכנסת. במאי 2013 מונה על ידי הרב עובדיה יוסף ומועצת חכמי התורה של ש"ס לכהן כיו"ר תנועת ש"ס[21]. עם היבחרו לכנסת מונה לכהן כחבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת.
במהלך כהונת כנסת זו נותרה ש"ס באופן חריג באופוזיציה, זאת עקב שיתוף הפעולה בין ראש הממשלה נתניהו לשר האוצר יאיר לפיד. בתגובה לפעולות הממשלה הוקמה ב-2014 "כנסת אלטרנטיבית" של סיעות האופוזיציה, בה לקחה חלק ש"ס בראשות דרעי, שאף הודיע כי יתמוך ביצחק הרצוג לראשות הממשלה[22].
במהלך דצמבר 2014, עם פיזור הכנסת התשע עשרה ועל רקע פטירת הרב עובדיה יוסף, התמודד דרעי עם פרישתו של היו"ר לשעבר של ש"ס, אלי ישי, שהכריז על ריצה בבחירות לכנסת העשרים בנפרד מש"ס, במפלגה חדשה שהקים בשם יחד[23].
ב-28 בדצמבר 2014 פורסמה במהדורת החדשות המרכזית של חדשות 2 קלטת וידאו משנת 2008 שבה נראה הרב עובדיה יוסף מביע את חששו מדרעי, מכנה אותו "רשע" ומגדיר אותו כמי שפועל באופן עצמאי ואינו כפוף למרותו. הרב אמר עוד כי הוא מעדיף להשאיר את אלי ישי על כסאו, משום ששלושים-ארבעים אחוז ממצביעי ש"ס מאמינים כי אריה דרעי גנב ולקח שוחד ועל כן לא יצביעו ש"ס אם ייבחר אריה דרעי ליו"ר התנועה[24]. בעקבות הסערה שהתחוללה עם פרסום הקלטת, שלח דרעי ב-29 בדצמבר מכתב למועצת חכמי התורה, ובו הציע את התפטרותו מהנהגת המפלגה, אולם מועצת החכמים דחתה את התפטרותו[25]. למחרת הודיע ליושב ראש הכנסת על התפטרותו מן הכנסת[26]. לאחר כשבועיים חזר להנהגת ש"ס ואמר שהוא עושה זאת בעיקר כיוון שהרב שלום כהן הורה לו כך[27].
בבחירות לכנסת העשרים הוביל דרעי קמפיין עדתי שסיסמתו: "מזרחי מצביע למזרחי"[28], וקמפיין השקופים[29]. בצילום לסרטון של ש"ס עשה דרעי שימוש בבצל כדי לבכות[30].
בממשלת ישראל השלושים וארבע, מונה לשר הכלכלה (סמכויותיו כשר הכלכלה סויגו, כך שלא יהיה מוסמך למנות שופטים וכדומה[31]. התפרסם כי הממשלה החליטה להעביר את הסמכויות למנות שופטים, רשמים ונציגי ציבור בבית הדין לעבודה, מהשר דרעי אל השר דוד אזולאי. זאת לאחר שנשמעה ביקורת על כך שעבריין מורשע לשעבר ימנה שופטים[32].) ולשר לפיתוח הנגב והגליל, יחד עם חברות בקבינט המדיני-ביטחוני.
במהלך כהונתו סירב להפעיל את סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים, כאמצעי לאישור מתווה הגז. בלחץ ראש הממשלה, בנימין נתניהו, התפטר ב-1 בנובמבר 2015 מתפקידו כשר הכלכלה, כדי לאפשר לנתניהו להפעיל את הסעיף[33].
לאחר התפטרותו של סילבן שלום מהממשלה מונה דרעי בינואר 2016 לשר הפנים[34]. התנועה למען איכות השלטון בישראל עתרה לבג"ץ נגד המינוי[35]. במאי 2016 דחה בג"ץ את העתירה ברוב קולות. ב-2017 הקים שבועון חדש לש"ס, בשם הדרך[36].
ב־14 באוקטובר 2018 מונה כממלא מקום לשר לשירותי דת (בעבר "שר הדתות"), דוד אזולאי[37], עקב נבצרותו, תפקיד שהמשיך דרעי למלא גם לאחר פטירתו של אזולאי, עד למינוי יצחק וקנין לתפקיד ב־1 בינואר 2019.
כמנהיג ש"ס הביא, כחלק מההסכמים הקואליציוניים, להפחתה של מחירי התחבורה הציבורית ב-14.5%, באמצעות סובסידיה ממשלתית[38]. כן פעל לסבסד קייטנות בפריפריה[דרוש מקור].
בבחירות לכנסת העשרים ואחת השיקה מפלגת ש"ס בראשותו קמפיין שסיסמתו "ביבי צריך אריה חזק". המפלגה קיבלה 8 מנדטים. בבחירות לכנסת העשרים ושתיים קיבלה המפלגה 9 מנדטים, וכך גם בבחירות לכנסת ה-23.
באפריל 2020 מונה דרעי לפרויקטור לטיפול בהתפרצות נגיף הקורונה במגזר החרדי והערבי[39].
בממשלת ישראל ה-35 המשיך דרעי לכהן כשר הפנים וכשר לפיתוח הפריפריה הנגב והגליל. ביוני 2020 התפטר מהכנסת במסגרת "החוק הנורווגי", מיד לאחר השבעתו לכנסת ה-24[40]. ב-13 ביוני 2021, עם השבעת ממשלת ישראל ה-36, סיים את תפקידו כשר הפנים וחזר לכהן בכנסת, עד להתפטרותו ממנה ב-25 בינואר 2022.
הרשעה בעבירות מס
[עריכת קוד מקור | עריכה]במרץ 2016 החליט היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, על פתיחת חקירה פלילית בעניינו, בעקבות חשדות לעסקאות נדל"ן אסורות, שבהן היה מעורב גם אחיו, שלמה דרעי ואחרים[41]. גם אשתו יפה נחקרה בפרשה[42]. בנובמבר 2018 פרסמה המשטרה את עמדתה, שלפיה נמצאה תשתית ראייתית להגשת כתב אישום נגד דרעי בגין מרמה והפרת אמונים בעת שכיהן כשר, וכן עבירות מס והלבנת הון. אשר לאשתו ואחיו פרסמה כי יש להעמידם לדין בחשד לעבירות מס והלבנת הון[43]. בינואר 2021 הודיע היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט כי לא יגיש נגד דרעי כתב אישום על מרמה והפרת אמונים, אולם יגיש, בכפוף לשימוע, כתב אישום על עבירות מס הקשורות במכירת נכס והכנסות מחברות[44][45]. בדצמבר 2021 נחתם הסדר טיעון ולפיו דרעי יואשם ויודה בעבירות מס, יתפטר מהכנסת וישלם קנס בסך 180,000 ש"ח[46]. בהמשך לכך הוגש נגדו כתב אישום על עבירות לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) ופקודת מס הכנסה[47]. בינואר 2022 הודה והורשע בעבירות מס במסגרת הסדר הטיעון[48]. בפברואר 2022 אישר בית משפט השלום בירושלים את הסדר הטיעון וגזר על דרעי שנים־עשר חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 180,000 ש"ח. בגזר הדין ציין השופט שמואל הרבסט כי "הנאשם, איש ציבור מזה כשנים רבות, מדיר עצמו מעתה מרצון מעיסוק בצרכי ציבור"[49]. למחרת מונה דרעי ליועץ פרלמנטרי בסיעת ש"ס בכנסת[50].
תביעת דיבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדצמבר 2021 הגיש דרעי תביעת לשון הרע בסך 400 אלף ש"ח נגד העיתונאי בן כספית, לאחר שזה תיאר אותו כ"עבריין מורשע שדמם של 45 נספי אסון מירון מרוח על ידיו"[51]. בית המשפט קיבל חלקית את התביעה, וחייב את כספית לשלם לדרעי פיצוי בסך 40 אלף ש"ח בתוספת 20 אלף ש"ח הוצאות משפט[52].
הכנסת העשרים וחמש
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבחירות לכנסת העשרים וחמש הוצב דרעי בראש רשימת ש"ס, ונבחר לכנסת ה-25. בעקבות הבחירות הוקמה ממשלת ישראל השלושים ושבע, שבה מונה דרעי למשנה לראש הממשלה, שר הפנים ושר הבריאות.
ב-18 בינואר 2023 החליט בג"ץ ברוב של 10 שופטים נגד שופט אחד כי מינויו של דרעי לוקה בחוסר סבירות קיצוני, בשל עברו הפלילי ובשל המצג שהציג בפני בית משפט השלום שגזר את דינו בעבירות המס, ועל כן על ראש הממשלה לפטרו ממשרת השר[53].
ב-22 בינואר 2023 בעת ישיבת הממשלה ובעקבות פסיקת בג"ץ, פיטר ראש הממשלה את דרעי מכל תפקידיו כשר בממשלה[54]. למחרת הפיטורים הגיעו אחדים מחברי הקואליציה, ובהם ראש הממשלה נתניהו, שר המשפטים יריב לוין ויו"ר הכנסת אמיר אוחנה, למפגש תמיכה בדרעי, שבו מתחו ביקורת על בג"ץ[55].
על אף הפיטורים, דרעי נפגש עם נציגים ממשרדי הבריאות והפנים בנוגע לתקציבי המשרדים שיכללו בחוק ההסדרים[56].
במלחמת חרבות ברזל שימש דרעי כמשקיף בקבינט המלחמה.
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־1981 נישא ליפה כהן. הזוג הצעיר נתמך על ידי בני הזוג איסר ואסתר ורדרבר, ניצולי שואה עריריים מניו יורק, שיצרו קשר עם יפה כהן בעת לימודיה בבית היתומות וינגרטן ותמכו בה כספית.[דרוש מקור]
לאריה ויפה דרעי 9 ילדים. אשתו, יפה, מנהלת את עמותת "מפעלות שמחה", בנו יענקי דרעי הוא ראש המחלקה לגיוס כספים בהסתדרות הציונית העולמית[57].
אחיו, הרב יהודה דרעי, היה רב העיר ואב בית דין באר שבע, וכיהן גם כחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל. אח נוסף הוא עורך הדין שלמה (מומו) דרעי, אביו של הזמר יפתח דרעי. אח נוסף הוא הרב ניסים דרעי. גיסו הוא הרב אליהו אלחרר, רבה הראשי של העיר מודיעין-מכבים-רעות.
דרעי מתגורר בשכונת הר נוף שבירושלים[58].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יואל ניר, אריה דרעי - העלייה, המשבר, הכאב, הוצאת ידיעות אחרונות, 1999 (הספר בקטלוג ULI)
- מרדכי גילת, קללת דרעי, הוצאת כנרת זמורה ביתן 2012 (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אריה דרעי, באתר הכנסת 
אריה דרעי, ברשת החברתית פייסבוק
אריה דרעי, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
אריה דרעי, ביישום טלגרם
אריה דרעי, סרטונים בערוץ היוטיוב- אריה דרעי, באתר כנסת פתוחה
- אריה דרעי, באתר ערוץ כנסת
אריה דרעי, ב"וידאופדיה" – אנציקלופדיית הווידאו של חברת החדשות באינטרנט
כשדודו פגש את אריה - נסיעה לאומן, סרטון באתר יוטיוב- יעל פז-מלמד, ילד פלא, מעריב, 13 בדצמבר 1985, המשך
- יאיר אטינגר, אריה דרעי כבר מתכנן את הקאמבק הפוליטי שלו, באתר הארץ, 1 במאי 2009
- אבירמה גולן, אריה דרעי: אני מנהיג אזרחי, באתר הארץ, 27 באפריל 2010
- חגי סגל, מקור ראשון, דרעי: אמרתי לרב שאוסלו יהיה טעות, הגר"ע אמר להימנע, באתר כיכר השבת, 17 באפריל 2011
- אורי בלאו, כמה שווה חוסר ההצלחה של אריה דרעי, באתר הארץ, 9 בינואר 2013
סמי פרץ, צבי זרחיה, דרעי: "לא תמצא מזרחי בצמרת של אף מפלגה - רק בשס", באתר TheMarker, 11 בינואר 2013- חיים אתגר, "עברנו את פרעה, נעבור גם את לפיד", באתר מאקו, 3 באוקטובר 2013
- לילך ויסמן, סטלה קורין ליבר, אריה דרעי: "יצטרכו לשנות את היחס לעניים ולחרדים", באתר גלובס, 13 באפריל 2014
- גידי וייץ, שקוף או לא? הריאיון שהרגיז את אריה דרעי, באתר הארץ, 10 בספטמבר 2015
- יהודה שרוני, "אם הייתי מתנהל באיומים, ייתכן שהייתי משיג יותר - זה לא האופי שלי, אבל בסוף אני משיג את שלי", באתר "פורבס ישראל", 13 בנובמבר 2015
- שרה ליבוביץ-דר, השנה המתעתעת והסוערת של אריה דרעי, באתר ליברל, 13 בדצמבר 2015
- יעקב אילון, דרעי על ההכרעה הקרבה אם לפתוח עסקים בשבת: "שנתי נודדת, אל תקנאו בי", באתר וואלה, 2 בפברואר 2017
- נחמה דואק, "אני קורא מכאן לנתניהו: תמנה שר מיוחד לנושא הפלסטיני", באתר "ידיעות אחרונות", 6 באפריל 2017
- יובל קרני, "הייתי שמח מאוד אם גבאי היה מועמד הליכוד לראשות הממשלה", באתר "ידיעות אחרונות", 11 בינואר 2018
- יהודה שלזינגר, "מתקן חולות הפך לבית הבראה. גם בתבלינים באוכל בג"ץ מתערב", באתר ישראל היום, 3 במאי 2018
- אריה דרעי, דיוקנה של תנועה, באתר צריך עיון, 19 בדצמבר 2017
- יהודה שלזינגר, "כשאני יושב בקבינט ורואה את האלופים הספרדים אני אומר לעצמי: ניצחנו", באתר ישראל היום, 21 בפברואר 2019
- מרדכי גילת, דרעי: תמנון פשע, באתר הארץ, 10 בפברואר 2022
אריה דרעי (1959-), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ במשך שנים רבות היה מוכר בשם "אריה דרעי", וכך חתם בספר החוקים בעת שכיהן כשר הפנים, אף שברשימת המועמדים לכנסת הופיע בשמו הרשמי, "אריה מכלוף דרעי". במהלך מערכת הבחירות לכנסת העשרים, שבה שם דגש רב על עדתיות, החל דרעי להופיע בשמו המלא, "אריה מכלוף דרעי". ראו גם בספרו של אריה דיין, המעיין המתגבר: סיפורה של תנועת ש"ס, עמ' 63
- ^ אריה דיין, המעיין המתגבר: סיפורה של תנועת ש"ס, 1999
- ^ אמנון לוי, מודל אריה דרעי, חדשות, 24 באוגוסט 1990
- ^ ישי כהן, אריה דרעי מספר על הילדות בצל הרב בקשי והמינוי לרב ראשי, באתר כיכר השבת, 08.05.20
- ^ אורי , דרעי אם ישאג, מי לא יירא?, באתר וואלה, 30 בספטמבר 2008
- ^ מרב יודילוביץ', תבוטל הצנזורה על סרטים, באתר ynet, 27 במאי 2009
- ^ צוות המשרוקית של גלובס, האם ש"ס אחראית להסכמי אוסלו? | המשרוקית של גלובס, באתר גלובס, 3 ביוני 2019
- ^ א (ת"א) 2382/90 אריה דרעי נגד מרדכי גילת, מלי קמפנר וידיעות אחרונות, ניתן ב-3 במרץ 1993
- ^ בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל ואחרים, פ"ד מז(5) 404, ניתן ב-8 בספטמבר 1993
- ^ ת"פ (י-ם) 305/93 מדינת ישראל נגד אריה דרעי
- ^ יאיר אטינגר, אריה דרעי כבר מתכנן את הקאמבק הפוליטי שלו, באתר הארץ, 1 במאי 2009
- ^ ע"פ 3575/99 אריה דרעי נ' מדינת ישראל, ניתן ב־12 ביולי 2000
- ^ ברוך קרא, דרעי יערער על דחיית שחרורו, באתר הארץ, 18 בינואר 2002
- ^ כיכר השבת, דרעי מול המצלמות במשך שלוש שנים • הסרט המלא, באתר כיכר השבת, 24 באוקטובר 2012
- ^ פרופ' דניאל פרידמן, מערכת המשפט פתחה שורה חדשה של התעללויות חסרות צידוק בדרעי, באתר מעריב אונליין, 16 בינואר 2021.
- ^ ת"פ (י-ם) 1872/99 מדינת ישראל נגד אריה דרעי, ניתן ב-24 בספטמבר 2003
- ^ ת"פ (י-ם) 1872/99 מדינת ישראל נגד אריה דרעי, ניתן ב-20 בנובמבר 2003
- ^ עתמ 8774/08 אריה דרעי נגד מנהל הבחירות לעיריית ירושלים, ניתן ב-2 באוקטובר 2008
- ^ 333, מחאת האוהלים: התיקון של אריה דרעי, באתר הארץ, 5 באוגוסט 2011
- ^ אליאור לוי, אריה דרעי: אעמוד בראש תנועה בבחירות הקרובות, באתר ynet, 22 ביוני 2011
- ^ עקיבא נוביק, אריה דרעי: "חזרתי הביתה, תודה לאלי ישי", באתר ynet, 17 באוקטובר 2012
- ^ קובי נחשוני, דרעי מונה ליו"ר ש"ס: "נהיה אופוזיציה לוחמת", באתר ynet, 3 במאי 2013
- ^ מורן אזולאי, דרעי להרצוג: "הלוואי שתהיה ראש ממשלה", באתר ynet, 11 במרץ 2014
- ^ אלי ישי פורש מש"ס - ומקים מפלגה חדשה, באתר מאקו, 14 בדצמבר 2014
- ^ עמית סגל יאיר שרקי, הקלטת שמסעירה את ש"ס: "דרעי גנב ורשע, לא אבגוד בישי", באתר מאקו, 28 בדצמבר 2014
- ^ עמית סגל יאיר שרקי, בעקבות חשיפת הקלטת בחדשות 2: דרעי הציע שיתפטר מש"ס, בקשתו נדחתה, באתר מאקו, 29 בדצמבר 2014
- ^ צבי זרחיה, הח"כים של ש"ס הודיעו על התפטרות; כל מחליף ירוויח 117 אלף ש' על 3 חודשי פגרה, באתר TheMarker, 30 בדצמבר 2014
- ^ אורנית עצר, דרעי חזר: "בהכנעה", באתר ערוץ 7, 12 בינואר 2015
- ^ יאיר אטינגר, ש"ס עוברת לקמפיין עדתי-חזיתי: יוצאת בקמפיין "מזרחי מצביע למזרחי", באתר הארץ, 9 במרץ 2015
- ^ חדשות 2, קמפיין ש"ס: "למען האנשים השקופים", באתר מאקו, 18 בינואר 2015
- ^ דרעי השתמש בבצל כדי לבכות בקליפ על מרן; צפו, באתר "סרוגים", 6 בפברואר 2017
- ^ בילקוט הפרסומים 7084, התשע"ה, 2 באוגוסט 2015, עמ' 7,608
- ^ טלי חרותי-סובר, השר דרעי ויתר על זכותו למנות שופטים - אלא שזה לא כל כך פשוט, באתר TheMarker, 19 במאי 2015
- ^ רוני זינגר, דרעי התפטר "בצער" ממשרד הכלכלה; הממשלה אישרה העברת סמכויותיו לרה"מ, באתר כלכליסט, 1 בנובמבר 2015
- ^ מורן אזולאי, אחרי 22 שנה: דרעי חזר לתפקיד שר הפנים, באתר ynet, 10 בינואר 2016
- ^ שרון פולבר, בג"ץ ידון היום בעתירה נגד מינוי דרעי לשר הפנים, באתר הארץ, 9 בפברואר 2016
- ^ קובי נחשוני, עיתון חדש לש"ס: "יותר מאופק, יותר מקצועי", באתר ynet, 10 באוגוסט 2017
- ^ עטרה גרמן, לאור מצבו הרפואי: דרעי יחליף את השר אזולאי, באתר "סרוגים", 12 באוקטובר 2018
- ^ זאב קליין, אושרה הוזלת המע"מ בתחבורה הציבורית, באתר ישראל היום, 10 בינואר 2016
- ^ אריה ריבקינד, הקורונה: השר דרעי מונה כפרויקטור הראשי למגזר החרדי והערבי, באתר חרדים10, 29 במרץ 2020
- ^ יהדות התורה וש"ס יממשו את החוק הנורבגי, באתר בחדרי חרדים, 5 באפריל 2021
- ^ היועמ"ש הכריע: חקירה פלילית נגד השר דרעי, באתר ynet, 31 במרץ 2016
- ^ נעמי צורף, הסתיימה חקירת דרעי במשטרה; החשדות נגדו: הלבנת הון, מרמה וגניבה בידי מורשה, באתר כלכליסט, 29 במאי 2017
- ^ אלי סניור, המשטרה ממליצה להעמיד לדין את השר דרעי, באתר ynet, 20 בנובמבר 2018
בן זגדון, גובשה תשתית ראייתית נגד השר דרעי בגין עבירת מרמה והפרת אמונים, באתר ערוץ 20, 20 בנובמבר 2018
כיכר השבת, הסתיימה חקירתו של שר הפנים אריה דרעי, באתר כיכר השבת, 20 בנובמבר 2018 - ^ גיא עזרא, מנדלבליט הכריע: כתב אישום נגד אריה דרעי, באתר "סרוגים", 8 בינואר 2021
- ^ ישי כהן, אלו סעיפי האישום נגד יו"ר ש"ס אריה דרעי, באתר כיכר השבת, 8 בינואר 2021
- ^ טובה צימוקי, מורן אזולאי, ההסדר נחתם: דרעי יודה בעבירות מס, יתפטר מהכנסת - ומנדלבליט לא יטען לקלון, באתר ynet, 23 בדצמבר 2021
- ^ גלעד מורג, אחרי הסדר הטיעון: הוגש כתב האישום נגד דרעי, באתר ynet, 26 בדצמבר 2021
- ^ תפ (י-ם) 56231-12-21 מדינת ישראל פרקליטות מיסוי וכלכלה תל אביב נ' אריה דרעי, ניתן ב-25 בינואר 2022;
גלעד מורג, אריה דרעי הודה בעבירות מס - והורשע: "לוקח אחריות מלאה", באתר ynet, 25 בינואר 2022 - ^
ציוץ של החדשות - N12 ברשת החברתית אקס (טוויטר), 1 בפברואר 2022;
תפ (י-ם) 56231-12-21 מדינת ישראל פרקליטות מיסוי וכלכלה תל אביב נ' אריה דרעי, ניתן ב-1 בפברואר 2022 - ^ אריק בנדר, דרעי יתמנה לתפקיד חדש ומפתיע בש"ס; על הסדר הטיעון: "שפכו את דמי", באתר מעריב אונליין, 2 בפברואר 2022
- ^ אורן פרסיקו, "הבעת דעה לגיטימית", באתר העין השביעית, 26 בפברואר 2022
- ^ בן כספית יפצה את אריה דרעי ב-40 אלף שקלים ויחוייב לשלם 20 אלף שקלים הוצאות משפט, באתר ישראל היום, 2023-08-28
- ^ נדב אלימלך, עושים לכם סדר: מה האפשרויות של נתניהו ומי יקבל את תיקי הבריאות והפנים?, באתר מעריב אונליין, 18 בינואר 2023;
בג"ץ 8948/22 אילן שיינפלד ואחרים נ' הכנסת ואחרים, ניתן ב־18 בינואר 2023 - ^ אמיר אטינגר, נתניהו פיטר את דרעי בסוף ישיבת הממשלה: "אחפש כל דרך חוקית שבה תוכל להמשיך לתרום לישראל", באתר ישראל היום, 22 בינואר 2023
- ^ קובי נחשוני, מורן אזולאי, נתניהו לצד דרעי: "לא אוותר עליך, נתקן את זה", יו"ר ש"ס: "אולי רצו להכשיל אותך בכוונה", באתר ynet, 23 בינואר 2023
- ^ סיון חילאי, אדיר ינקו, בג"ץ פסל, דרעי ממשיך לעסוק בבריאות ופנים: "הוא לא הוציא את עצמו מהמשרד", באתר ynet, 2 בפברואר 2023
- ^ צבי זרחיה, עלות הג'וב של ינקי דרעי: 2.3 מיליון שקל בשנה, באתר כלכליסט, 13 באפריל 2021
- ^ אריה דרעי, באתר הכנסת גילי מלניצקי, לא רק הדר מוכתר: אילו ראשי מפלגות מסתירים את הדירות שבבעלותם?, באתר TheMarker, 20 בספטמבר 2022
| אריה דרעי - תבניות ניווט | ||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| ||||||||||||||||||||||||||||
בקרת זהויות  |
|
|---|