ארתור רופין

ארתור רופין
Arthur Ruppin
לידה	1 במרץ 1876; ראביץ', רפובליקת פולין
פטירה	1 בינואר 1943 (בגיל 66); ירושלים, פלשתינה (א"י)
מדינה	פלשתינה (א"י), הרייך הגרמני
מקום קבורה	דגניה א
השכלה	אוניברסיטת הומבולדט של ברלין; אוניברסיטת האלה-ויטנברג ;

ארתור (שמעון) רוּפִּין (Arthur Ruppin;‏ 1 במרץ 1876 – 1 בינואר 1943) היה מנהיג ציוני, כלכלן וסוציולוג, מנהל המשרד הארצישראלי ביפו, ממעצבי ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. עמד בראש מחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית ביישוב והיה יושב ראש הסוכנות היהודית.

קורות חיים

ארתור רופין נולד בעיר ראביץ' (ליד פוזנן), אז בפרוסיה שבקיסרות הגרמנית, בן בכור ליצחק אלברט ולסיציליה (בת יוליוס בורק) רופין. המשפחה הייתה מסורתית ואמידה. ביומנו תיאר את שנות ילדותו המוקדמות כמאושרות מאוד. אולם אביו של רופין פשט את הרגל, עסקו נסגר והמשפחה התקיימה בעוני מתרומות של בני משפחה. בעקבות זאת, עברה המשפחה בשנת 1886 למגדבורג. רופין היה תלמיד מצטיין וספג בחדווה את התרבות הגרמנית הפרוטסטנטית, במקביל להתרחקותו מהמסורת היהודית. ביומנו ציין, שאביו היה מהמר כפייתי הנוהג ליטול הלוואות מבני משפחתו וממכריו לצורך הימוריו, והוא האשים את אביו בעונייה של המשפחה ובמצבה הכלכלי הירוד, שאף אילץ אותו לעזוב את לימודיו עקב אי יכולתו לשלם את שכר הלימוד. כמו כן, אימו נאלצה לעבוד ברוכלות כדי לכלכל את המשפחה. בגיל 12 קרא את כל כתבי גתה ולאחר בר המצווה שלו העתיק הצגה שלמה של פרידריך שילר במטרה לזכור אותה בעל פה. כרבים מבני אותה תקופה חלם להיות למשורר גרמני^[1].

בגיל 15 נאלץ להפסיק את לימודיו מסיבות כלכליות, ועבד בבית מסחר גדול לתבואות של שכן יהודי. הוא החל את עבודתו כשוליה, אך מהר מאוד קודם לתפקידי ניהול, וכבר לפני מלאת לו 17 היה ליועץ למנהל העסק וניהל עסקאות גדולות שנוהלו לרוב רק בידי פקידים בכירים^[2]. במקביל לעבודתו למד לקראת מבחני סיום הגמנסיה כנבחן אקסטרני והכשיר את עצמו להיות גרמני ראוי בלימודי שחייה, התעמלות, ריקוד וירי^[3].

לאחר שהשלים את למודיו בעצמו ועמד בהצלחה בבחינות כנבחן אקסטרני, התקבל לאוניברסיטת ברלין בשנת 1896, אולם עקב עבודתו במגדבורג החל ללמוד רק באפריל 1899. במשך סמסטר אחד שמע הרצאות בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ברלין ובמקביל למד מגוון רחב של קורסים במקצועות שונים. לאחר שעבר להתגורר בהאלה המשיך את לימודיו בהתכתבות, בלי שהשתתף בשיעורים בפועל^[4]. רופין למד גם באוניברסיטת האלה משפטים וכלכלה. ב-1902 קיבל תואר דוקטור בכלכלה פוליטית על תאורית הערך של תונין והקשר לתאוריית התועלת השולית^[5].

פרס קרופ

חבר של רופין ומנחהו באוניברסיטה שכנע אותו להשתתף בתחרות כתיבת עבודות באאוגניקה שנודע אחר כך כפרס קרופ, ומאמר שלו בשם "דרוויניזם ומדעי החברה" זכה במקום שני בפרס קרופ^[6] בסך של 6,000 מרק, שהיו שווי ערך למשכורת שנתית של פקיד בכיר. רופין השתמש בכסף כדי להתרכז במחקריו וכן סייע בכסף לאחיו ולאחותו לפתוח עסקים משלהם.

לפני העלייה

זכייתו של רופין בפרס קרופ פתחה בפניו את השערים לחברה הגרמנית והוא פרסם מספר מאמרים בכתבי עת גרמניים בנושאי אאוגניקה. במקביל, בשנים 1902–1907, עבד כעורך דין והרגיש את מלוא עוצמתה של האנטישמיות הגרמנית שגרמה לו לעסוק בנושא היהודי. כבר בשנת 1902 הוא כתב מאמר דמוגרפי שהתפרסם בכתב עת מדעי כללי על היחסים של יהודי פרוסיה עם גרמניה. בשנת 1903 ביקר בגליציה ואסף מידע אנתרופולוגי על היהודים בה. בשנת 1904 עבר לברלין ועבד במכון לסטטיסטיקה של היהודים מיסודו של אלפרד נוסיג, ובמהרה מונה למנהל המכון^[7]. בשנת 1904 פרסם את מחקרו הסוציולוגי, 'היהודים בימינו'.

הצטרפות לתנועה הציונית

ב-1905 הצטרף רופין להסתדרות הציונית, לאחר שהשתתף באותה שנה בקונגרס הציוני העולמי בבזל. הוא שולב בתת-ועדה כלכלית, ובשנת 1906 הצטרף למחלקה המשפטית של הוועד הפועל הציוני. ב-1907, בהמלצת אוטו ורבורג ויעקב טהון, נשלח על ידי דוד וולפסון, נשיא ההסתדרות הציונית, לחקור את מצב היישוב בארץ ישראל ולבדוק את האפשרויות לפיתוח החקלאות והתעשייה. בדצמבר 1907 הגיש דו"ח מפורט שהמליץ על רכישה נרחבת של אדמות בארץ ישראל והשגת רוב יהודי בגליל ובמישור החוף^[8].

בראשות המשרד הארצישראלי

בשנת 1908 עלה רופין לארץ ישראל וייסד ביפו את "המשרד הארצישראלי" שמטרתו הייתה לכוון ולנהל את כל פעולות ההתיישבות בארץ ישראל מטעם התנועה הציונית העולמית, בהתאם להחלטת הקונגרס הציוני השמיני. בתחילה, שולמו משכורותיהם של רופין ושל עוזרו יעקב טהון על ידי פטרונו אוטו ורבורג בגלל סירובו של הוועד הפועל הציוני לממן את גישת הציונות המעשית של רופין^[9]. עם זאת, החוזה של רופין העניק לו סמכויות נרחבות ביישום הוראות ההסתדרות הציונית. הגיבוי המלא שקיבל ממעסיקיו אפשר לרופין חופש פעולה מלא ועצמאות בקביעת המדיניות בארץ ישראל^[10]. רופין ביקש לרכז את עיקר הכוחות הפועלים ביישוב היהודי בארץ ישראל תחת המשרד הארצישראלי ולכוון את פעולות ההתיישבות מלמעלה^[11]. תוך זמן קצר מהגעתו לארץ ישראל, החל המשרד הארצישראלי לייצג במידה זו או אחרת גופים ציוניים רבים, בהם הקרן הקיימת לישראל, הכשרת היישוב, "בצלאל", נטעים וגאולה. רופין דאג לתאם את פעולות רכש הקרקעות בין הגופים השונים, על מנת למנוע עליית מחירים בגלל תחרות על רכישת הקרקעות^[12].

רופין ראה מלכתחילה את מטרתו בהקמת בסיס יהודי עצמאי בארץ ישראל שאינו תלוי בשלטונות או בערביי ארץ ישראל. כדי להעביר את מרכז הכובד הכלכלי של היישוב היהודי לידי יהודים, הוא תמך בהקמת תל אביב ודחף לפיתוח העיר, למשל על ידי הקמת הגימנסיה העברית "הרצליה" בתל אביב, הרחק ממקום מגוריהם של רוב התלמידים, וזאת תוך מאבק בהתנגדות ההורים. רופין הטיף לפעילות מהירה ודחופה ליישוב הארץ והיו שהאשימו אותו בכך שהדבר בא על חשבון איכות הבנייה^[13]. במקרים רבים חתם רופין על עסקאות בכספי קק"ל וארגונים אחרים אף בטרם קיבל אישור מסודר מהגורמים המוסמכים, וזאת בגלל תחושת הדחיפות ותפיסתו את הסביבה העסקית בארץ ישראל^[14]. רופין השתדל לעבוד בפרופיל נמוך ואף ביקש מהקונגרס הציוני להימנע מדיונים פומביים בנושאי הפעילות בארץ ישראל, על מנת למנוע מהמידע להגיע לידי הערבים או לידי גורמים ספקולטיביים שהיו עלולים להפריע במימוש עסקאות לרכישת אדמות. מרגלית שילה טענה שחלק מהצהרותיו של רופין בקונגרס הציוני היו בניגוד למעשיו בפועל^[15].

רופין דחף לתוכנית שתעודד צעירים יהודיים ממזרח אירופה להתיישב בארץ ישראל. הוא יזם תוכניות לרכישת קרקעות שיועברו לשימוש עולים חסרי אמצעים שיתיישבו עליהם כחוכרים או שיירכשו אותם בפריסת תשלומים על פני תקופה ארוכה^[16]. כמו כן, יזם רופין מסעות שיווק של קרקעות בארץ ישראל במגוון תוכניות כדי למשוך בעלי אמצעים לקנות קרקעות בארץ ישראל. על מנת למנוע את איבוד הקרקעות שנרכשו, בהתאם לחוק העות'מאני הקובע שמי שמעבד קרקע שאינה מעובדת במשך שלוש שנים יכול לזכות בבעלות עליה, וכדי להכשיר את הקרקע שתצלח להתיישבות קבע, ארגן רופין קבוצות עבודה שהתיישבו על הקרקע.

בשנת 1908 יזם המשרד הארצישראלי בראשותו של ארתור רופין את הקמתן של חוות חקלאיות להכשרת פועלים להתיישבות חקלאית, והעמיד לרשותן מומחים לחקלאות ואגרונומים. כך הוקמו חוות בחיטין, בדלייקה, באום ג'וני, בבית עריף (בן שמן), בחולדה, בחוות פוריה, בשרונה, בכפר אוריה, חוות חפציבה בחדרה, ואף ראשיתה של העיר עפולה הייתה בחווה חקלאית.

מלחמת העולם הראשונה ולאחריה

לאחר פרוץ המלחמה נתמנה רופין לראש קרן הסיוע האמריקאי ליהודי ארץ ישראל^[17]^[18]. במהלך השנים עד כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה היו לרופין קשרים טובים עם שגריר גרמניה בארץ ישראל, והוא נעזר בו בקידום פעילות ההתיישבות הציונית. במיוחד סייעה התמיכה הגרמנית במאבק כנגד התנכלויות מצד השלטון העות'מאני^[19]. בראשית 1916 הועברה ראשות המשרד הארצישראלי ליעקב טהון מכיוון שרופין לא היה נתין טורקי^[20].

ב-1920 הזמין רופין את הארכיטקט היהודי-גרמני, ריכרד קאופמן, לעלות לארץ ישראל ולהכין תוכנית אב כוללת ליישובים החקלאיים בארץ ישראל ולשכונות בעריה. רופין יזם את ההתיישבות הקבוצתית בדגניה ובכנרת, את עליית יהודי תימן, את מתן ההלוואה הראשונה ל"אחוזת בית" היא תל אביב, את ייסוד הקואופרציה והמושבה במרחביה, את הקמת "חברת הכשרת היישוב", היה ממייסדי שכונת רחביה בירושלים (שבה בנה את ביתו) ועוד.

הוא היה חבר "ועד הצירים" וההנהלה הציונית, ניהל את מחלקת ההתיישבות, היה חבר הנהלת הסוכנות היהודית ועמד בראשה בשנים 1933–1935. רופין הזמין אצל מהנדס המים שמחה בלאס את תוכנית "פנטסיה להשקיית הנגב", שהוגשה לו ביולי 1939.

באוניברסיטה העברית וב"ברית שלום"

משנת 1926 ועד לפטירתו שימש רופין כפרופסור לסוציולוגיה יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא היה ממייסדי "ברית שלום" ומהמטיפים למדינה דו-לאומית, אולם פרש מהברית לאחר טבח חברון (תרפ"ט) ומהומות-הדמים באב תרפ"ט (אוגוסט 1929), ומאז סירב אף לדון בוויתור כלשהו על עליית יהודים לארץ ישראל ועל רכישת קרקעות. הוא אף סבר כי "התעמולה של "ברית שלום" עלולה להזיק יותר משהיא עשויה להועיל."^[21], וכי רק נוכחות יהודית חזקה תשכנע את הערבים "שלא יהיה להם שום סיכוי להיפטר מאתנו"^[21]. רופין נפטר בירושלים בשנת 1943, ונטמן בבית הקברות של דגניה א'.

משפחתו

רופין היה נשוי לבת דודו שולמית רופין. לזוג נולדה בת יחידה, רות, אשר הייתה לימים רופאת ילדים ידועה בתל אביב ונישאה לדב פלד. לאחר שהתאלמן משולמית נשא רופין את חנה, בתו של מרדכי בן הלל הכהן ואחותו של דוד הכהן. לזוג נולדו שתי בנות ובן. בתם כרמלה נישאה ליגאל ידין, בתם איה נישאה לצבי דינשטיין ובנם הוא רפאל רופין, איש משרד החוץ לשעבר (כיהן כשגריר ישראל בטנזניה), ממקימי מכמורת.

אחיו של ארתור רופין, קורט רופין, היה חבר הנהלת חברת הכשרת היישוב בארץ ישראל ויושב-ראש התאחדות עולי גרמניה בעיר מגוריו חיפה.

השקפותיו

שוויון זכויות לנשים

רופין הרבה לדבר ולכתוב בזכות שוויון זכויות לנשים. הוא טען כי הן מסוגלות לעסוק בעבודת האדמה לא פחות מגברים, וכי יש להשקיע בהשתלמויות מקצועיות גם לנשים ולקלוט אותן בקיבוצים ובקבוצות כחבות שוות זכויות^[22].

במאמרו "ההתיישבות החקלאית של ההסתדרות הציונית בא"י" הוא כותב על ההתקדמות שהושגה בנוגע להכשרתן של הנשים לעבודה חקלאית ובשוויון הזכויות והחובות שלהן:

לבסוף עוד מלים אחדות על ההכשרה החקלאית של הצעירות. לא מוגזמת ההשערה, שלפני 15 שנים לא נמצאו בכל מושבות היהודים של א“י תריסר נשים וצעירות, שהייתה להם הכשרה חקלאית, ושיכלו למלא במשק חקלאי את התפקיד הנדרש מאת האשה. אז לא הייתה בא”י שום בי“ס חקלאי ושום אפשרות של הכשרה לצעירות... תפקיד חשוב בהתפתחות החדשה מלאה החוה לצעירות, שיסדה מרת חנה שוחט־מיזל בשנת 1910... גם בקבוצות החקלאיות של ההסתדרות הציונית למדו מאות צעירות את החקלאות. כיום רואים בכל מקום בא“י ביישובים חקלאים את האשה בתור עובדת שוַת־זכיות על יד הגבר... יש רשות להגיד, כי הפרובלמה איך להעמיד את האשה בחקלאות בזכיות וחובות שוים על יד הגבר, שנדמה לפני ט"ו שנים, שאין פתרון לה, מצאה כיום את פתרונה^[23].

יהדות והתבוללות

בספרו על יהדות העולם, שיצא בשנת 1904 ושוב ב-1913, הציג רופין ביקורת קשה כלפי היהדות האורתודוקסית, המאמינה, לדבריו, באל כל יכול, במעורבות האל בהיסטוריה וכבכוחה של התפילה. הוא טען שאמונה זאת עומדת בסתירה למדע המודרני המתבסס על מדעי הטבע והאבולוציה^[24]. רופין הציג סטטיסטיקות על פיהם היו בעולם 6 מיליון יהודים דתיים, 3 מיליון יהודים נאורים ושאר היהודים שהיו בתנועה מדתיות לנאורות^[25]. אך למרות התנגדותו לדתיות, רופין ראה בדאגה את ההתבוללות שנלוותה להסרת החומות שהציבה הדת היהודית בין היהודים לגויים וראה בציונות את הדרך היחידה לשמר את העם היהודי לאחר הגעת היהודים לשלב הנאורות^[26]. על השאלה לשם מה לשמר את קיום העם היהודי הוא ענה בכך שהעם היהודי נושא בחובו תכונות חיוביות רבות^[27] וכי נישואי תערובת מזיקים לשימור התכונות הטובות של הגזע היהודי^[28]. אף על פי שזיהה בעם היהודי תכונות חיוביות רבות, סבר רופין שהיהודים סובלים מנטייה למסחר קפיטליסטי אותו עליהם לדכא^[29], על ידי מעבר לפרנסה מחקלאות.

אאוגניקה

רופין עסק ב"אאוגניקה", פילוסופיה ביולוגית-חברתית שעסקה בחקר השפעת התורשה על מאפיינים מנטליים והתנהגותיים בבני אדם, מתוך השאיפה למצוא דרכים "להשביח" את המין האנושי. במהלך השנים התחבט רופין לגבי הגזע אליו משתייכים היהודים, זאת בהתאם לשיח המדעי הרווח של זמנו שניסה לקטלג עמים שונים ל"גזעים". לדעתו הגשמת הציונות מחייבת להשיג "טוהר גזעי" בקרב היהודים כפי שהיו, לפי תפיסתו, לפני שהתערבבו בגזעים השמיים^[30]. בתחילה הוא זיהה את היהודים כתערובת של שמים וחיתים ובהמשך טען שהם תערובת של ארמים, בדואים ופלשתים^[31]. כן עסק רופין בסיווג משני של תת-גזעים בתוך העם היהודי. בנובמבר 1942, כחודש לפני פטירתו, הוציא תחת ידיו מסמך המסווג את הגזע היהודי לשמונה טיפוסים הנבדלים בצורת אפם, החל בטיפוס האשורי-בוכארי וכלה בטיפוס האשכנזי-נגרואידי^[32].

יהודי אתיופיה

לגבי יהודי אתיופיה, סבר רופין שהם כלל אינם יהודים בגזעם. בישיבה של הנהלת הסוכנות היהודית שדנה בבקשה של ד"ר יעקב פייטלוביץ' להעניק 10 סרטיפיקטים ליהודים מאתיופיה הוא טען שהם "כושים, שגוירו בכח החרב במאה השישית לפני הספירה. אין להם קשר דם ליהודים. [...] (לכן) מספרם בפלשתינה אינו צריך לגדול." כאשר משה שרת אמר שהגזע אינו משנה אלא ההכרה, הוא טען ש"הם רחוקים מתרבותנו, ובטוח הוא שאין להם כל קשר עם היהדות". עם זאת, רופין הצביע בעד החלטת הנהלת הסוכנות להעניק חמישה סרטיפיקטים ליהודי אתיופיה כמחווה לפייטלוביץ'^[33]^[34]^[35].

ביקורת

בשנות ה-2000 נמתחה ביקורת על חלקו המכריע בעליית יהודי תימן, בעיקר על רקע הטענה כי לתפיסתו ראה את היהודי התימני כ"כוח עבודה זול". סיפורם הכאוב של תימני כנרת אותם שקד רופין להעלות, נחשף בספרו של פרופ' יהודה ניני "ההיית או חלמתי חלום, תימני כנרת – פרשת התיישבותם ועקירתם" והוצג כדוגמה ליחס מתנשא כלפי יהודי המזרח מצד חלק מראשי היישוב ורופין בראשם. לעומת זאת, בספרו של יעקב גורן "ארתור רופין - חייו ופועלו" מוצג כי בבן שמן, רופין פעל למען העולים החדשים מתימן שביקשו להתפלל בבית הכנסת המקומי ונדחו על ידי הרב. הוא כתב לוועד בן שמן שהוא מקפיא את כל התקציבים למקום, עד שתחדל אפליית התימנים בבית הכנסת ובכל נושא אחר. בעקבות מכתבו, העניין סודר.

הנצחתו

שלט רחוב בתל אביב

על שמו של רופין נקראו בית ארתור רופין בירושלים, קיבוץ כפר רופין שבעמק בית שאן, בית הספר התיכון בית ירח שליד דגניה והמרכז האקדמי רופין (מדרשת רופין) שבעמק חפר. כן נקראו על שמו רחובות בערי ישראל ובהן ירושלים (דרך רופין בירושלים מובילה לכנסת ולקריית הממשלה, למוזיאון ישראל ולקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית בירושלים), תל אביב, חיפה, נתניה, ראשון לציון, פתח תקווה, רחובות, חולון והרצליה, וכן בעיר נעוריו מגדבורג. עיריית חיפה יסדה על שמו את פרס רופין. אוסף על שמו שמור בספרייה הלאומית^[36].

ביוני 2017 הוענק למשפחת רופין תואר עמית כבוד מהמרכז האקדמי רופין לאות הערכה עמוקה למשפחת רופין לדורותיה הקשורה – בשם בחזון ובמעשה – למרכז האקדמי רופין. המרכז, שנוסד בשנת 1949 על־ידי תנועות ההתיישבות כמרכז ארצי להכשרת אנשי מקצוע בחקלאות, נקרא מראשיתו על שמו של ד"ר ארתור רופין שהיה מאבות ההתיישבות הציונית וממנהיגיה הבולטים.^[^{דרוש מקור]}

לקריאה נוספת

ארתור רופין, "פרק ק"ח: רכישת אדמה בעמק יזרעאל, 1920", אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל ב (עמ' 1157–1162)
ארתור רופין, פרקי חיי, תל אביב, 1968
מרגלית שילה, ניסיונות בהתיישבות, המשרד הארצישראלי 1908–1914, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1988 (הספר בקטלוג ULI)
יעקב גורן, ארתור רופין: חייו ופועלו, יד טבנקין, 2005

Etan Bloom, "The "Administrative Knight" – Arthur Ruppin and the Rise of Zionist Statist-ics", Tel Aviv University Year Book for German History (pp. 183–203) XXXV, 2007
Etan Bloom, "What ‘The Father’ had in mind? Arthur Ruppin (1876–1943), cultural identity, weltanschauung and action", History of European ideas (אנ') 33 (pp. 330–349), Routledge, 2007
Etan Bloom, Arthur Ruppin and the Production of the Modern Hebrew Culture (Thesis submitted for the degree “Doctor of Philosophy”), Tel Aviv University, 1 December 2008

איתן בלום, ארתור רופין ותכנון התרבות הארצישראלית, הוצאת רסלינג, 2020

קישורים חיצוניים

ארתור רופין, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
כתבי ארתור רופין בפרויקט בן-יהודה
פריטים ומידע על ארתור רופין, באתר הספרייה הלאומית
מידע על ארתור רופין בקטלוג הספרייה הלאומית
רופין ארתור, באתר תנועת העבודה הישראלית
משה גליקסון, "א' רופין: האיש ופועלו", הארץ, ז' באדר תרצ"ו – 1 במרץ 1936 (באתר פרויקט בן-יהודה)
ארתור רופין, במיזם "אישי רחוב"
ארתור רופין, "היהודים בזמן הזה", מהדורה דיגיטלית .
מרגלית שילה, ארתור רופין, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
מרגלית שילה, ארתור רופין וההתיישבות באזור ההר, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
תום שגב, שיעור היסטוריה, ארתור רופין, מאבות הציונות וההתיישבות, מתגלה כגזען, באתר הארץ, 9 באוקטובר 2009
ארתור רופין, באתר אוצר התיישבות היהודים
ד"ר מיכאל ריגלר, "ד"ר ארתור (שמעון) רופין", מגד ירחים 148 (עמ' 4), בית הרב קוק, טבת ה'תשע"ב (2011/2012)
עוזי אלידע, "עיתונות 'צהובה' ומסעי צלב עיתונאיים: 'דאר-היום' ופרשת רופין", ישראל 24 (עמ׳ 329–353), 2016
איתן בלום, ‏למקורותיה הגרמניים של התרבות העברית, על הדחקת תפקידו של ארתור רופין - "אבי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל", מטעם 11, 2007, עמ' 71–93
ארתור רופין (1876-1943), דף שער בספרייה הלאומית
ארכיון ארתור רופין, בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ איתן בלום, דוקטורט, עמ' 31-35
^ איתן בלום, דוקטורט, עמ' 36
^ איתן בלום, דוקטורט, עמ' 39-40
^ איתן בלום, דוקטורט, עמ' 50
^ איתן בלום, דוקטורט, עמ' 58, הערה 78
^ איתן בלום, דוקטורט, עמ' 62
^ איתן בלום, דוקטורט, עמ' 82-85
^ בלום, עמ' 148
^ בלום, עמוד 173
^ בלום, עמ' 183
^ בלום, 183-184
^ בלום, 185-186
^ בלום, עמ' 187-189
^ בלום, עמ' 190
^ בלום, עמ' 191-192
^ בלום, עמ' 193
^ המצב בפלשתינה, הצפירה, 28 בינואר 1915
^ יחיאל מיכל טוקצינסקי, מהנעשה בירושלים בשנת המלחמה העולמית, החרות, 10 באוקטובר 1915
^ בלום, עמ' 178-179.
^ בארץ ישראל, הצפירה, 5 בינואר 1916
מורגנטוי על אדות מצב היהודים בטורקיה, הצפירה, 2 במאי 1916
^ ¹ ² מרגלית שילה, ארתור רופין, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
^ ארתור רופין, ארץ ישראל – הארץ הנכספת, באתר פרוייקט בן יהודה
^ ארתור רופין, ההתישבות החקלאית של ההסתדרות הציונית בא"י, באתר פרוייקט בן יהודה
^ בלום, עמוד 97
^ בלום, עמוד 96
^ בלום, עמודים 92-93
^ בלום, עמוד 98
^ בלום, עמוד 102
^ בלום, עמוד 99
^ תום שגב, מדינה בכל מחיר, בן שמן: כתר, 2018, עמ' 106
^ בלום, עמוד 106
^ איתן בלום, שם, עמודים 124-129
^ אביבה חלמיש, במרוץ כפול נגד הזמן, 2006, עמוד 311
^ איתן בלום, ארתור רופין וייצור התרבות העברית המודרנית, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת תל אביב, 1 בדצמבר 2008, עמוד 126
^ יצחק גרינפלד, "הרבנות הראשית לארץ-ישראל ויהודי אתיופיה בשנות המנדט הבריטי" בתוך מחקרים בתולדות יהודי אתיופיה, מכון הברמן למחקרי ספרות, 2011, עמ' 186
^ אוסף ארתור רופין (ARC. 4* 1922), באתר הספרייה הלאומית.

[1] איתן בלום, דוקטורט, עמ' 31-35

[2] איתן בלום, דוקטורט, עמ' 36

[3] איתן בלום, דוקטורט, עמ' 39-40

[4] איתן בלום, דוקטורט, עמ' 50

[5] איתן בלום, דוקטורט, עמ' 58, הערה 78

[6] איתן בלום, דוקטורט, עמ' 62

[7] איתן בלום, דוקטורט, עמ' 82-85

[8] בלום, עמ' 148

[9] בלום, עמוד 173

[10] בלום, עמ' 183

[11] בלום, 183-184

[12] בלום, 185-186

[13] בלום, עמ' 187-189

[14] בלום, עמ' 190

[15] בלום, עמ' 191-192

[16] בלום, עמ' 193

[17] המצב בפלשתינה, הצפירה, 28 בינואר 1915

[18] יחיאל מיכל טוקצינסקי, מהנעשה בירושלים בשנת המלחמה העולמית, החרות, 10 באוקטובר 1915

[19] בלום, עמ' 178-179.

[20] בארץ ישראל, הצפירה, 5 בינואר 1916
מורגנטוי על אדות מצב היהודים בטורקיה, הצפירה, 2 במאי 1916

[מטח-21] ¹ ² מרגלית שילה, ארתור רופין, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח

[22] ארתור רופין, ארץ ישראל – הארץ הנכספת, באתר פרוייקט בן יהודה

[23] ארתור רופין, ההתישבות החקלאית של ההסתדרות הציונית בא"י, באתר פרוייקט בן יהודה

[24] בלום, עמוד 97

[25] בלום, עמוד 96

[26] בלום, עמודים 92-93

[27] בלום, עמוד 98

[28] בלום, עמוד 102

[29] בלום, עמוד 99

[30] תום שגב, מדינה בכל מחיר, בן שמן: כתר, 2018, עמ' 106

[31] בלום, עמוד 106

[32] איתן בלום, שם, עמודים 124-129

[33] אביבה חלמיש, במרוץ כפול נגד הזמן, 2006, עמוד 311

[34] איתן בלום, ארתור רופין וייצור התרבות העברית המודרנית, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת תל אביב, 1 בדצמבר 2008, עמוד 126

[35] יצחק גרינפלד, "הרבנות הראשית לארץ-ישראל ויהודי אתיופיה בשנות המנדט הבריטי" בתוך מחקרים בתולדות יהודי אתיופיה, מכון הברמן למחקרי ספרות, 2011, עמ' 186

[36] אוסף ארתור רופין (ARC. 4* 1922), באתר הספרייה הלאומית.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

ציונות ישראל
נושאים ומושגים מרכזיים	התנועה הציונית • התקווה • ארץ ישראל • אוטואמנציפציה • תוכנית בזל • תוכנית אוגנדה • תוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבות • תחיית הלשון העברית • עבודה עברית וכיבוש העבודה • חלוציות • קיבוץ • מחתרות עבריות בארץ ישראל • כוח המגן העברי • כרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשה • אנטישמיות • טריטוריאליזם יהודי • הצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקה • הכרזת העצמאות ומלחמת העצמאות • דגל ישראל • הסכסוך הישראלי-פלסטיני • פוסט-ציונות ואנטי-ציונות • החלטת האו"ם 3379 • החלטת האו"ם 4686
זרמים בציונות	ציונות מדינית • ציונות מעשית • ציונות סינתטית • ציונות רוחנית • הציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטית • ציונות רוויזיוניסטית • ציונות דתית • ארץ ישראל השלמה • ציונות נוצרית • ניטשה והציונות
ארגונים ציוניים	קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה • ההסתדרות הציונית העולמית • הקונגרס הציוני העולמי • הוועד הפועל הציוני וההנהלה הציונית • הסוכנות היהודית • קרן קיימת לישראל • קרן היסוד • מינהל מקרקעי ישראל • המשרד הארצישראלי • המוסדות הלאומיים • הכשרת הישוב • אוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינה • פיק"א • הגדודים העבריים • ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל • הסתדרות העובדים הכללית החדשה • סולל בונה • הארכיון הציוני המרכזי • ארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות	ביל"ו • חובבי ציון • ציוני ציון • פועלי ציון • ההתיישבות העובדת • התנועה הקיבוצית • עליית הנוער • תנועת המזרחי • ברית הציונים הרוויזיוניסטים • ציונות ברוסיה • ציונות בלוב
מחתרות עבריות	בר-גיורא • השומר • הרועה • הגדעונים • ארגון המגן • ניל"י • הקיבוץ • ההגנה • פלמ"ח • אצ"ל • לח"י • תנועת המרי העברי
ראשוני הציונות	מבשרי הציונות • יהודה לייב פינסקר • בנימין זאב הרצל • נתן בירנבוים • מקס נורדאו • אחד העם • ליאו מוצקין • דב בר בורוכוב • משה הס • נפתלי הרץ אימבר • דוד וולפסון • חיים ויצמן • משה לייב ליליינבלום • נחום סוקולוב • נחמן סירקין • יוסף לוריא • מקס בודנהיימר • אדמונד ג'יימס דה רוטשילד • יצחק יעקב ריינס • אוטו ורבורג • נחום גולדמן • יחיאל צ'לנוב • אבא הלל סילבר • צבי הירש קלישר • שמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב	אהרן דוד גורדון • מרטין בובר • רחל המשוררת • שמואל הוגו ברגמן • הנרייטה סאלד • זאב ז'בוטינסקי • מאיר בר-אילן • חיים ארלוזורוב • זלמן שזר • אברהם יצחק הכהן קוק • ארתור רופין • דוד בן-גוריון • מנחם אוסישקין • אב"א אחימאיר • חיים בוגר (בוגרשוב) • ברל כצנלסון • אלכסנדר זייד • יוסף שפרינצק • ישראל שוחט • שמריהו לוין • יוסף טרומפלדור • מיכאל הלפרן • גרשם שלום • יהודה לייב מאגנס • יצחק טבנקין • יצחק בן-צבי • מנחם בגין • אברהם שטרן (יאיר) • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראל • היסטוריה של ארץ ישראל


לידה	1 במרץ 1876 ראביץ', רפובליקת פולין
פטירה	1 בינואר 1943 (בגיל 66) ירושלים, פלשתינה (א"י)
מדינה	פלשתינה (א"י), הרייך הגרמני
מקום קבורה	דגניה א
השכלה	אוניברסיטת הומבולדט של ברלין אוניברסיטת האלה-ויטנברג

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: ארתור רופין
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ארתור רופין