בדרכי שלי
.jpg) | |
| כרזת הסרט בארצות הברית | |
| בימוי | קאנג ג'י-גיו (אנ') |
|---|---|
| הופק בידי |
קים יונג-הווא (אנ') ג'יימס צ'יו |
| תסריט |
קים ביונג-אין נה יון |
| עריכה |
Park Gok-ji  |
| שחקנים ראשיים | יאנג דונג-גון (אנ'), ג'ו אודגירי (אנ'), פאן בינגבינג (אנ') |
| מוזיקה | לי דונג-ג'ון |
| מדינה |
קוריאה הדרומית  |
| חברה מפיצה | CJ E&M Film Division |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה |
21 בדצמבר 2011, קוריאה הדרומית |
| משך הקרנה | 121 דקות |
| שפת הסרט | קוריאנית |
| סוגה |
סרט דרמה |
| מקום התרחשות |
צרפת |
| תקציב | 24 מיליון דולר |
| הכנסות | 16,537,974 מיליון דולר[1] |
| הכנסות באתר מוג'ו |
 myway2012 |
|
www | |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
בדרכי שלי (בקוריאנית: 마이 웨이) הוא סרט מלחמה דרום-קוריאני המבוסס באופן חלקי על סיפורו של יאנג קיונג ג'ונג. הסרט עוסק בקוריאני ויפני, אשר במהלך מלחמת העולם השנייה עוטים מדים שונים ונלחמים בצדדים שונים כדי לשרוד, תוך שהם עוברים מסע בן 12,000 קילומטר מקוריאה עד צרפת.[2]
עלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]השנה היא 1928, בסיאול הכבושה בידי האימפריה היפנית. קים יוני-שיק, הוא קוריאני הצעיר העובד בחווה של משפחת הסגאווה היפנית. הוא מתחרה בריצה עם טטסוו הסגאווה הצעיר. במאי 1938 מתקיימות תחרויות ספורט, אולם הקוריאנים מנועים מלהשתתף בהן והן מיועדות ליפנים בלבד. יוני-שיק מתגנב לתחרויות ומנצח את טטסוו בריצה. עם זאת, השופטים מעניקים את המדליה לטטסוו בטענה שיוני-שיק רימה. הצופים הקוריאנים מתפרעים במחאה, וכעונש מגייסים היפנים את כל המתפרעים, כולל יוני-שיק, לצבא היפני הקיסרי. ביולי 1939, יוני-שיק מוצא את עצמו בקרב חלקין גול מול ברית המועצות. לרוע מזלו, טטסוו, שהוא כעת קולונל, תופס את הפיקוד על היחידה שלו ורוצה לשלוח אותו למשימת התאבדות. יוני-שיק מנסה להימלט, אולם בדרך רואה שמתקפת טנקים סובייטית גדולה מתקרבת. הוא חוזר לבסיס, ומנסה להזהיר את טטסוו, אשר מסרב להורות על נסיגה. המתקפה נפתחת, והן יוני-שיק והן טטסוו נפגעים מפגז סובייטי ונופלים חסרי הכרה.
יוני-שיק וטטסוו נלקחים למחנה עבודה סובייטי מצפון לפרם, אשר בו כלואים יחד הן קוריאנים והן יפנים. הסכסוכים בין השניים ממשיכים. כאשר מגיעה הידיעה על פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות (מבצע ברברוסה), מגייסים הסובייטים את כל האסירים בכפייה, ויורים למוות בכל אלו שמסרבים או אפילו אטיים מדי בלבישת מדי הצבא האדום. בדצמבר 1941 משתתפים יוני-שיק וטטסוו בקרב כנגד הגרמנים, אולם הסובייטים מובסים. יוני-שיק משכנע את טטסוו ללבוש מדי ורמאכט שנלקחו מגפות גרמנים הרוגים. יוני-שיק משאיר את טטסוו הפצוע בעיר נטושה ומנסה למצוא עבורו תרופה כלשהי. הוא נפגש עם חיילים גרמנים, אשר מופתעים לראות אדם הלבוש במדיהם, אך אינו דובר את שפתם, ולוקחים אותו בשבי. טטסוו נמצא בידי חיילים גרמנים אחרים, אשר לוקחים אותו לצורך קבלת טיפול רפואי.
שלוש שנים לאחר מכן, טטסוו הוא חייל בוורמאכט אשר משתייך ליחידה העוסקת בביצור החומה האטלנטית באזור נורמנדי. הוא רואה אדם רץ על החוף, ומופתע לגלות שזהו יוני-שיק אשר עמו לא התראה מאז נפרדו דרכיהם ברוסיה. הם מתכננים לקחת ספינה משרבור ולברוח עמה אל ארץ נייטרלית וממנה חזרה לקוריאה. עם זאת, לפני שהם מספיקים לעשות זאת, הפלישה לנורמנדי מתחילה, וחיילי צבא ארצות הברית שוטפים את החוף. יוני-שיק נפצע מרסיס בחזה, ומדמם קשות. הוא רואה צנחנים אמריקאים מתקרבים, וברגע האחרון לפני מותו מחליף את תג הזיהוי שלו בתג הזיהוי של טטסוו. ואומר לו שמהיום הוא יוני-שיק, כיוון שכיפני, טטסוו נחשב לאויב מושבע של ארצות הברית, אולם לאמריקאים אין דבר נגד קוריאני. יוני-שיק מת, וטטסוו בוכה על גופתו. ארבע שנים מאוחר יותר נראה טטסוו מתחרה בריצה תחת השם יוני-שיק.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדרכי שלי, ברשת החברתית פייסבוק
"בדרכי שלי", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"בדרכי שלי", באתר נטפליקס
"בדרכי שלי", באתר AllMovie (באנגלית)
"בדרכי שלי", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"בדרכי שלי", באתר Box Office Mojo (באנגלית)
"בדרכי שלי", באתר Metacritic (באנגלית)
"בדרכי שלי", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ My Way (2012) באתר Box Office Mojo
- ^ LIZ K-POPPED, MY WAY INSPIRED BY WORLD WAR II PHOTO, K-popped, April 7, 2012