ג'ון פטרסון

ג'ון הנרי פטרסון
John Henry Patterson

לוטננט קולונל ג'ון הנרי פטרסון, 1917
לידה	10 בנובמבר 1867 אירלנד
פטירה	18 ביוני 1947 (בגיל 79) בל אייר, קליפורניה, ארצות הברית
מקום קבורה	אביחיל, ישראל
מדינה	אירלנד
השתייכות	הצבא הבריטי הצבא הבריטי
דרגה	לוטננט קולונל
תפקידים בשירות
מפקד גדוד נהגי הפרדות מפקד הגדוד ה-38 של קלעי המלך
פעולות ומבצעים
מלחמת הבורים השנייה מלחמת העולם הראשונה
עיטורים
אות השירות המצוין DSO

פטרסון בארץ ישראל, 1917

פטרסון ואריה צאבו הראשון, דצמבר 1898

קבר פטרסון בבית הקברות באביחיל

קברי ג'ון פטרסון ורעייתו פרנסס הלנה בבית הקברות באביחיל

ג'ון הנרי פטרסון (באנגלית: John Henry Patterson;‏ 10 בנובמבר 1867 – 18 ביוני 1947), היה נוצרי ציוני, לוטננט קולונל (סגן-אלוף) ממוצא אירי בצבא הבריטי, צייד וסופר. זכה ב-1902 באות השירות המצוין (DSO) הבריטי בגין שירותו בעת מלחמת הבורים השנייה בדרום אפריקה. נודע בעולם בזכות ספריו, ובמיוחד ספרו "אוכלי האדם של צאבו"^[1], על פיו נעשו לפחות שלושה סרטי קולנוע.

מילא תפקיד חשוב ביותר בתחייה הציונית, כאשר שימש במהלך מלחמת העולם הראשונה, כמפקד שני הגדודים העבריים הראשונים – גדוד נהגי הפרדות בחזית גליפולי, ולאחר מכן כמפקד הגדוד ה-38 של קלעי המלך, שנלחם בארץ ישראל.

ראשית חייו

פטרסון נולד ב-1867 בעיירה אירית קטנה בשם פורגני (Forgney) סמוך לדבלין, לאב פרוטסטנטי ואם קתולית. אביו, הנרי פטרסון היה כהן דת פרוטסטנטי – כנראה ממשפחת אצולה אנגלית – ואמו ככל הנראה משרתת קתולית אירית ששירתה בבית אצילים, כשפטרסון עצמו נולד כנראה מחוץ לנישואין^[2]. הוא לא חשב עצמו כאירי במובן הלאומי, והיה יוניוניסט נלהב.

במרץ 1885, בגיל 17, התנדב פטרסון לצבא הבריטי, והוצב לשרת בדרום אפריקה ובהודו. בעת שירותו בהודו פגש מורה אירית פרוטסטנטית מבלפסט, פרנסס הלנה גריי, וב-1895 נשא אותה לאישה. נולד להם בן, לאחר שבתם הבכורה מתה בגיל ארבעה חודשים. בתקופה זו גם השלים לימודיו לתואר והוכשר כמהנדס.

השירות באפריקה והספר הראשון

בשל השכלתו ההנדסית וידיעת השפה ההינדית החליטו מפקדיו בצבא הבריטי להפקידו על בניית גשר למסילת רכבת באפריקה המזרחית, (קניה של ימינו), שם מרבית הפועלים היו הודים. המסילה קישרה בין נמל מומבסה לניירובי, והגשר המיועד נבנה מעל הנהר צאבו, באזור הקילימנג'רו.

פטרסון הגיע למקום במרץ 1898 ומצא את כל העובדים בשביתה. מסתבר ששני אריות אוכלי אדם מאוכלוסיית אריה צאבו, טורפים מידי לילה פועלים והעבודה כולה הושבתה כתוצאה מכך. את עשרת החודשים הבאים הקדיש פטרסון כמעט אך ורק לציד אותם אריות, שטרפו בסופו של דבר לפחות 128 מעובדיו. רק בינואר 1899 הושלמה המלאכה והעובדים חזרו לבניית הגשר והמסילה. את הרפתקאות הציד תיאר בספרו הראשון שנזכר לעיל, אשר יצא לאור בהוצאת מקמילן, ב-1907. הספר הפך לכמעין "תנ"ך כיס" לאנשי הציד של אותה תקופה, ולפחות שלושה סרטי קולנוע שונים נעשו על פיו במהלך השנים, האחרון שבהם ב-1996 (להלן). את גופותיהם המפוחלצות של שני האריות הוא מכר ב-1924 למוזיאון פילד להיסטוריה של הטבע, בשיקגו.

פטרסון חזר לאנגליה בינואר 1901, לאחר שהושלמה בניית המסילה כולה, 572 מייל אורכה.

פטרסון נשלח לתקופה קצרה להילחם במלחמת הבורים כלוטננט שני בחיל הפרשים. עקב מספר מעשי מופת שעשה במהלך הקרבות הוא הוחזר כעבור כחצי שנה לאנגליה, כדי לקבל את אות השירות המצוין (DSO) וכדי לקדמו בתפקיד. בינואר 1902 הועלה לדרגת לוטננט קולונל ונשלח עם הבטליון החדש שלו (כ-460 איש), שוב, למלחמה בדרום אפריקה, אולם עד הגיעו לשם במאי 1902 כבר נסתיימה המלחמה. פטרסון שב לאנגליה כעבור שנה, שם שהה במשך כארבע שנים.

צייד מפורסם והספר השני

בתקופת שהותו באנגליה הירבה פטרסון לתור בעולם, ובין השאר גם חזר לאפריקה למסעות ציד. באחד מהם, שנערך ב-1906 צד אנטילופת-אילנד מצוי מתת-מין חדש, שלא היה ידוע עד אותה עת. תת-מין זה קרוי על שמו – אילנד פטרסון – Taurotragus oryx pattersonianius^[3].

ב-1907, לאחר שיצא לאור ספרו הראשון ולאור ההצלחה הרבה של הספר הושאל פטרסון מהצבא למשרד המושבות הבריטי, ונשלח שוב לאפריקה המזרחית הבריטית. הפעם, בתור מפקח ראשי על הציד (Chief Game Warden) בכל אזור אפריקה המזרחית. סיפורו הקצר של ארנסט המינגוויי The Short Happy Life of Francis Makomber, שיצא לאור ב-1936 מבוסס על אירוע שאירע ב-1908, שבו מצא שותפו למסע של פטרסון, אודרי ג'יימס בליית, את מותו, ואילו אשתו של בליית המשיכה במסע הציד לצד פטרסון. המקרה עורר תהיות וביקורת, אך פטרסון לא הועמד לדין, אם כי השמועות סביב המקרה המשיכו לרחוש שנים אחר כך^[4]. הסיפור אף הפך ב-1947 לסרט, The Macomber Affair, בו כיכב גרגורי פק בתפקיד פטרסון. על תקופה זו בחייו כתב גם פטרסון עצמו את ספרו השני In the grip of the nyika; further adventures in British East Africa, אשר יצא לאור ב-1909, אף הוא בהוצאת מקמילן^[5].

פטרסון פרש מהצבא לראשונה אחרי עשרות שנות שירות ב-1911 ובשנים 1913–1914 הצטרף למיליציית "המתנדבים של אלסטר" (Ulster Volunteers), צבא הפרוטסטנטים האירים, אשר התנגדו לשאיפת האירים הקתולים לעצמאות מבריטניה. פעולותיהם של "מתנדבי אלסטר" היו בין הגורמים לחלוקת אירלנד בסופו של דבר ולהישארותה של צפון אירלנד, בעלת הרוב הפרוטסטנטי, בתוך בריטניה, כשאירלנד הקתולית קיבלה את העצמאות. פטרסון היה מפקד רגימנט בלפסט המערבית בתקופה זו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הצטרפו מרבית "מתנדבי אלסטר" לצבא הבריטי וגם פטרסון שב לשירות בו.

מלחמת העולם הראשונה, הגדודים העבריים ושני ספרים נוספים

גדוד נהגי הפרדות

בראשית המלחמה שירת פטרסון בחזית פלנדריה, אך לא הצליח לקבל תפקיד פיקודי מתאים. הוא עבר משם לאלכסנדריה שבמצרים, לצד שני גנרלים ששרתו שם והכירו אותו עוד ממלחמת הבורים, גנרל דאדלי וגנרל מקסוול. כשנה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ב-1915, ייסדו יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי גדוד עברי במצרים ופטרסון קיבל בעזרת שני הגנרלים ידידיו – בעיקר הגנרל סר ג'ון מקסוול, שהיה המפקד הכללי של הצבא הבריטי במצרים באותה עת – את מבוקשו: הוא מונה למפקדו של הגדוד העברי, שנקרא: גדוד נהגי הפרדות ציון. לסגנו מונה יוסף טרומפלדור, לרופא הגדוד מונה הד"ר משולם ליבונטין^[6].

ב-1 באפריל 1915 השביע הרב הראשי של אלכסנדריה, הרב רפאל דלה פרגולה את כ-500 המתנדבים היהודים הראשונים של הגדוד וב-17 באפריל הפליג גדוד נהגי הפרדות, מאלכסנדריה לחזית גליפולי. מ-25 באפריל 1915 עד 9 בינואר 1916 נמשכה המערכה. מרבית חיילי הגדוד חלו, נפצעו או מתו ורק מעטים חזרו לאלכסנדריה בריאים ושלמים. בין החוזרים חולים, היה גם פטרסון. הוא נשלח חזרה לבריטניה וטרומפלדור סגנו קיבל את הפיקוד על שאריות הגדוד עד לפירוקו הסופי ב-26 במאי 1916. בסך הכול, למרות האבדות והבעיות, גדוד נהגי הפרדות היהודי, עם פטרסון כמפקדו, נחשבו להצלחה וזכו להערכה רבה בבריטניה. פטרסון עצמו ניצל את תקופת החלמתו באנגליה לכתיבת ספרו השלישי, הפעם על גדוד נהגי הפרדות ומלחמתו בגליפולי – With the Zionists in Gallipoli. הספר יצא לאור ב-1916 בהוצאת הצ'ינסון^[7].

פטרסון כתב בספרו שיהודה המכבי היה חש במחנה שלו כמו בבית: "בכל מקום היה שומע את הלשון העברית המדוברת ורואה היה חיל-קטן של בני יהודה המתאמנים על פי אותן מילות פיקוד שהוא עצמו היה מפקד בהן, על אותם חיילים גיבורים שנלחמו באצילות כה גדולה...תחת דגלו"^[8].

הגדוד ה-38 של קלעי המלך

לאחר פינוי הכוחות הבריטיים מגליפולי ופירוק הגדוד, סייע פטרסון לזאב ז'בוטינסקי בלונדון, במאבקו להקמת גדוד עברי שיהיה גדוד לוחם של ממש. יותר משנה נמשך מאבקם של השניים וכאשר הצליחו והגדוד עמד לקום, המליץ ז'בוטינסקי על פטרסון, לעמוד בראשו. ב-27 ביולי 1917 היה אכן פטרסון למפקד הגדוד ה-38 של קלעי המלך, אולם רק בפברואר 1918 הושלם גיוס כל חיילי הגדוד והם עדיין נזקקו לעוד ארבעה חודשי אימונים במצרים.

ביוני 1918, בשלהי המלחמה, הספיק הגדוד להשתתף במערכה נגד הטורקים, לשחרור ארץ ישראל; היה זה כבר לאחר שהגנרל אלנבי כבש מידי הטורקים את ירושלים, והגדוד פעל בסופו של דבר בעיקר בחלקה הצפון-מזרחי של ארץ ישראל – הרי אפרים, גשרי הירדן וכן בגלעד שבמזרח הירדן. ספרו הרביעי של פטרסון, With the Judaeans in The Palestine Campaign, שיצא לאור ב-1922, אף הוא בהוצאת הצ'ינסון, מתאר את המערכה הזו^[9].

פטרסון היה ציוני נלהב ובעל חזון. הוא חי ונשם את התנ"ך ואת ההיסטוריה של עם ישראל. כמפקד שני הגדודים העבריים הראשונים, ובפעולותיו במסגרת זו, מילא תפקיד מרכזי ביצירת הציונות הצבאית. הוא אף הקריב ככל הנראה את הקריירה הצבאית שלו, בשל הזדהותו עם חייליו והגנתו עליהם כנגד האנטישמיות ששררה אז בצבא הבריטי.

לאחר המלחמה

פטרסון השתחרר מהצבא הבריטי ב-1920 כלוטננט קולונל, אותה דרגה בה החל את המלחמה, והיה מאז לתומך פומבי ופעיל למען הקמת מדינה יהודית עצמאית. ספרו האחרון, שיצא לאור ב-1941 היה המאבק על ירושלים, בשיתוף עם זאב ז'בוטינסקי (שהיה לידידו האישי ונפטר כשנה לפני יציאתו של הספר לאור), וכן עם פייר ון פאסן וג'וזאיה קלמנט וג'ווד. לדברי זאב ז'בוטינסקי, "בכל ההיסטוריה היהודית לא היה לנו ידיד נוצרי בעל הבנה ומסירות כמוהו".

במרץ 1946, בנציון וצילה נתניהו קראו את שמו של בנם הבכור יונתן – לימים מפקד סיירת מטכ"ל יוני נתניהו, שנפל במבצע אנטבה – על פי שמו הפרטי של פטרסון (ג'ון) ועל שם הסבא (נתן). פטרסון אף שימש כסנדק בבריתו של יוני נתניהו.

התגורר בערוב ימיו בביתו בלה חויה, שכונה אמידה בסן דייגו, קליפורניה ומת בבל אייר שבלוס אנג'לס ב-1947, שנה לפני הקמת מדינת ישראל. לפני מותו הביע משאלה להיקבר לצד פקודיו מהגדודים העבריים, בארץ ישראל. גופתו נשרפה לפי בקשתו, אולם אפרו הופקד למשמרת בקולומבריום בלוס אנג'לס. אשתו פרנסס הלנה מתה כששה שבועות אחריו ואפרה נטמן לצידו.

לאחר מותו

שלושה סרטים

ספרו הראשון והידוע ביותר של פטרסון The Man-Eaters of Tsavo, שהוזכר לעיל, יצא לאור ב-1907 ובו תיאור ציד האריות אוכלי האדם בעת בניית מסילת הברזל בקניה ב-1898–1899. על בסיסו של הספר נעשו לפחות שלושה סרטי קולנוע שונים. הראשון, Bwana Devil, נעשה ב-1952 ובו שיחק רוברט סטאק בתפקיד פטרסון. השני, Killers of Kilimanjaro, נעשה ב-1959 ובו שיחק גרגורי פק בתפקיד פטרסון. הסרט האחרון שנעשה ב-1996, היה סרט הקולנוע של סרטי פרמאונט The Ghost and the Darkness, בכיכובם של מייקל דאגלס וואל קילמר. קילמר שיחק בסרט זה את ג'ון הנרי פטרסון. את התסריט לגרסה זו כתב הסופר היהודי-אמריקאי ויליאם גולדמן. הסרט זכה ב-1997 בפרס אוסקר על עריכת הקול.

העלאת אפרו למדינת ישראל

בשנת 2011 פנה נכדו של פטרסון אל מכון ז'בוטינסקי וביקש מהם לסייע לו בהגשמת משאלתו האחרונה של סבו. המכון, ג'רי קלינגר, מהחברה היהודית האמריקנית לשימור היסטורי (JASHP), אלן פטרסון, טוד יאנג הקנדי, מוזיאון בית הגדודים במושב אביחיל, נעשה במאמץ מתואם במטרה לכבד בקשה זו. בסיוע ותמיכה של ממשלת ישראל וראש הממשלה, בנימין נתניהו, הושג צו מבית משפט פדרלי אמריקאי, המתיר להוציא את אפרם של פטרסון ושל רעייתו פרנסס הלנה ולהעלות אותו לישראל.

באוקטובר 2014 הובאו כדי האפר לישראל, וביום חמישי, ה-4 בדצמבר 2014 נקברו פטרסון ורעייתו בחלקה מיוחדת המשקיפה על החלקה הצבאית וחלקת הגדודים העבריים, בבית העלמין של מושב אביחיל סמוך לנתניה, כפי שביקש^[10]. טקס הקבורה היה ממלכתי ובו נשא דברים ראש הממשלה בנימין נתניהו, אשר הניח את זר הממשלה. כן השתתפו בטקס הקבורה והניחו זרים: שר הביטחון משה יעלון, שגרירי בריטניה ואירלנד, עוד השתתפו ג'רי קלינגר מהחברה היהודית האמריקאית לשימור ונציגים ממכון ז'בוטינסקי. רבים מוותיקי מושב אביחיל נכחו אף הם בטקס הקבורה ובאירוע ההצדעה שנערך לאחר מכן במוזיאון הגדודים העבריים במושב.

הנצחה

בירושלים נקרא רחוב על שם פטרסון במושבה הגרמנית, ובתל אביב קרוי על שמו רחוב בשכונת יד אליהו. בנוסף, בינואר 2015 הנפיקה רשות הדואר הישראלית בול לזכרו.

אנדרטה לזכרו של פטרסון הוקמה גם בעיר בלפסט שבצפון אירלנד. בשנת 2016 היא הוצתה ונגרם לה נזק רב^[11].

מבוא לאחד מספריו על הגדודים העבריים

ג'ון פטרסון, החותם, "י.ה. פטרסון", כתב ב-18 בפברואר 1929 במבוא לאחד משני ספריו על הגדודים העבריים את הדברים הבאים:

למעלה מעשר שנה עברו מזמן, שהגדוד העברי השתתף בפועל בתולדות העמים, בצאתו להילחם, יד ביד עם צבאות בריטניה הגדולה, בעד שחרור ארץ-ישראל מהמחנק הטורקי.

בספר זה מתוארים באופן נכון ובלתי-מופרז הניסיונות והעלבונות, שנפלו בחלקו של הגדוד העברי, והניצחונות שנחל לבסוף – כולנו יכולים להתגאות בזכר מעשיו.

העם היהודי היושב בארץ ישראל רואה את עצמו גם היום נרדף ומושפל בלי הצדקה על ידי הממשלה הממונה על הארץ. רצוני להגיד ליושבי ארץ-ישראל את הדברים אשר אמרתי חזור ואמור לאנשי הגדוד העברי, שעבדו תחת פקודתי: "משלו ברוחכם, דעו לשאת עד הסוף, והצלחתכם בטוחה"

על אף כל ההתנגדויות הולכים וגדלים כל יום, יופיה של ארץ-ישראל ופוריותה, ועמה הולך ומתקדם בדרכו אל ניצחונו.

— צילום מהספר המקורי בספריה הלאומית בירושלים

אותות הצטיינות שחילק

ג'ון פטרסון מביא בספרו "עם הגדודים העבריים לארץ ישראל" את רשימת אותות ההצטיינות שחילק, ובין השאר מופיעים בה אלו (הכיתוב כך במקור):

• אות כבוד בעד שרות מצוינה – המיור א. גיל
• צלב הצבא – הקצין ד.ג. לזלי
• צלב זהב ומטיל – הקצין מ.ב. ברון
• צלב הצבא – ט.ה. פליגלסטון
• צלב הצבא ומטיל – הליטנגט השני י. קמרון והליטנגט השני א.ב. בולוק
• מדליה להתנהגות מצוינת – מ.מ.מ. פלנס
• מדליית הצבא : 2 שרי עשרה ו-4 חיילים
• נזכרו בהודעות – מיור, קצין, הליט', שני הסגן, שר עשרה ושני חיילים

לקריאה נוספת

• ג'ון פטרסון, עם הגדודים העבריים בארץ ישראל, מאנגלית: ח. ולי, מבוא זאב ז'בוטינסקי, הוצאת ספרים "מצפה" – ירושלים תל אביב, תרפ"ט
• The Fighting Jew, הוצאת Committee for a Jewish Army of Stateless and Palestinian Jews, ניו-יורק, 1942 (אסופת מאמרים העוסקים ביהודים במהלך מלחמת העולם הראשונה ובניסיונות להקמת צבא עברי. כולל מאמרים מאת בן הכט, ג'ון הנרי פטרסון, ליון פויכטוונגר, פייר ון פאסן ועוד)
• אפר הקולונל פאטרסון ייטמן באדמת אביחיל, "חדשות המכון", ביטאון מכון ז'בוטינסקי, מס' 53, מרץ 2014
• יוסי אחימאיר (עורך), לויטננט-קולונל ג'ון הנרי פטרסון, עם העלאת אפרו לקבורה בישראל, מכון ז'בוטינסקי בישראל, 4 בדצמבר 2014
• משה יגר, ג'ון הנרי פטרסון, הגדודים העבריים והציונות, מכון ז'בוטינסקי בישראל, 2018
• רחלי רוגל, "האולם לזכר השתחררות ארץ ישראל בבית הנכות בצלאל", הוצאת אריאל 2013, עמ' 145

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ון פטרסון בוויקישיתוף

• ג'רי קלינגר, "The Jewish Legion and the Beginning of the Israeli Army".
• פטרסון וספרו "אוכלי אדם על נהר צאבו", באתר "פרויקט גוטנברג".
• ג'ון הנרי פטרסון, With the Zionists in Gallipoli, הוצאת George H. Doran Company,‏ 1916 [באתר פרויקט גוטנברג]
• שלמה צזנה, הצדעה מאוחרת, באתר ישראל היום, 13 באוקטובר 2014
• עופר אדרת, 100 שנה אחרי המלחמה, מפקד הגדודים העבריים ייקבר בישראל, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2014
• עופר אדרת, "הסנדק של צה"ל" נטמן בישראל בחסות נתניהו, באתר הארץ, 5 בדצמבר 2014
• נתן ברון, הקולונל ג'ון פטרסון: גיבור ציוני או נואף ורוצח?, באתר הארץ, 8 במאי 2018
• The lion-killer who became an Israeli hero באתר ה-BBC. על חייו של ג'ון פטרסון.
• Briton hailed as 'Godfather' of Israeli army reburied באתר ה-BBC. על הקבורה בישראל, סרטונים עליו, וריאיון עם בנימין נתניהו בנושא.
• כתבי ג'ון פטרסון בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• ג'ון פטרסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ג'ון הנרי פטרסון (1867–1947), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. "The Man Eaters of Tsavo" בוויקיטקסט האנגלי
2. Denis Brian, "The Seven Lives Of Colonel Patterson", עמ' 6
3. פטרסון, The Man Eaters of Tsavo, פרק 27
4. הקולונל ג'ון פטרסון: גיבור ציוני או נואף ורוצח?, באתר הארץ, 8 במאי 2018
5. הספר
6. יהושע בן-אריה, (עורך), "ירושלים בתקופת המנדט – העשייה והמורשת", הוצאת משכנות שאננים, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2003, פרק : "התפתחות שירותי הרפואה בירושלים בתקופת השלטון הבריטי", פרופ' שמואל ניסן (קצנלסון), עמוד 331
7. הספר
8. תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 87; עמ' 444, הערה 57.
9. הספר
10. ישראל היום, 13 באוקטובר 2014, עמ' 21, "הצדעה מאוחרת"
11. פשע שנאה: האנדרטה של "הסנדק של צה"ל" הוצתה בצפון אירלנד, באתר וואלה, 11 ביוני 2016