ג'ון פלויד (מושל וירג'יניה ה-25)

ג'ון פלויד
John Floyd
ג'ון פלויד
לידה 24 באפריל 1783
תחנת פלויד, וירג'יניה (כיום בקנטקי), ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 באוגוסט 1837 (בגיל 54)
סוויט ספרינגס, וירג'יניה (כיום בווירג'יניה המערבית), ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה אחוזת הקבר של משפחת לואיס, מחוז מונרו, וירג'יניה המערבית, ארצות הברית
השכלה
  • בית הספר לרפואה ע"ש פרלמן באוניברסיטת פנסילבניה
  • מכללת דיקינסון עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, המפלגה הדמוקרטית עריכת הנתון בוויקינתונים
מושל וירג'יניה ה־25
4 במרץ 1830 – 31 במרץ 1834
(4 שנים)
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הבחירה ה-20 לקונגרס של וירג'יניה
4 במרץ 1823 – 3 במרץ 1829
(6 שנים)
→ ארתור סמית'
רוברט קרייג ←
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הבחירה ה-5 לקונגרס של וירג'יניה
4 במרץ 1817 – 4 במרץ 1823
(6 שנים)
→ ג'יימס ברקינרידג'
ג'ון רנדולף ←
חבר בית הנבחרים של וירג'יניה מטעם מחוז מונטגומרי
10 באוקטובר 1814 – 19 בינואר 1815
(102 ימים)
→ תומאס גודסון
ג'ון אינגלס ←
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'ון פלויד (באנגלית: John Floyd;‏ 24 באפריל 1783 – 17 באוגוסט 1837) היה איש צבא ופוליטיקאי אמריקאי מווירג'יניה, איש המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, לאחר מכן "מפלגת הביטול", ולאחר מכן המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כחבר בית הנבחרים של וירג'יניה בשנים 1814–1815, כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית בשנים 1817–1829, וכמושל וירג'יניה ה-25 בשנים 1830–1834.

במהלך תקופת כהונתו בבית הנבחרים של ארצות הברית, קידם פלויד את הסדרת מעמדה של ארץ אורגון (אנ') ללא הצלחה החל מ-1820 ועד תום כהונתו. אזור זה לא היה חלק משטחה של ארצות הברית עד 1848.

במהלך הבחירות לנשיאות של 1832, נבחר פלויד כמועמד "מפלגת הביטול" בחסותו של ג'ון קלהון. בית המחוקקים של קרוליינה הדרומית הצביע על הענקת כל 11 הקולות של המדינה בחבר האלקטורים עבור פלויד. בעת כהונתו כמושל התרחש בווירג'יניה מרד נט טרנר. אף על פי שפלויד היה דובר בולט בעד זכויות המדינות, הוא תמך בביטול הדרגתי של העבדות על רקע אי-יעילותו של המוסד. תקופת כהונתו כמושל עמדה בסימן של שגשוג כלכלי של מדינתו.

ראשית חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון פלויד נולד ב"תחנת פלויד" (Floyd's Station) שבוירג'יניה, ליד המקום בו נמצאת כיום העיר לואיוויל שבקנטקי. הוריו היו החלוץ ג'ון פלויד (אנ'), שנהרג על ידי אינדיאנים 12 יום לפני לידת בנו, וג'יין ביוקנן.[1] דודנו מדרגה ראשונה היה צ'ארלס פלויד (אנ'), החבר היחידי במשלחת לואיס וקלארק שמת. במכתב מ-15 בדצמבר 1830 ציין סם יוסטון שפלויד היה דודן של חבר נוסף במשלחת, נתניאל פריור (אנ').

לימודים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלויד התחנך בחינוך ביתי ובבית ספר קרוב ששכן בבקתת עץ לפני שהחל ללמוד בדיקינסון קולג' בקרלייל, פנסילבניה בגיל 13.[1] ב-1797 הוא היה לחבר באגודה הפילוסופית המאוחדת (Union Philosophical Society).[2] אף על פי שהוא החל ללמוד ב-1798, הוא פרש מהלימודים עקב בעיות כספיות.[1] האפוטרופוס שלו לא עמד בתשלומים, ומדיווחים מהמשפחה עולה כי פלויד היה כה עני עד ש"הוא נאלץ לשאול זוג מכנסיים משייט סירה" כדי לשוב לביתו בקנטקי.

כאשר נפטר אביו החורג, אלכסנדר ברקינרידג', ב-1801, עלה בידו לשוב ללימודים, אך שוב הוא נאלץ לפרוש בשל מחלת ריאות.[1][3] הוא עבר לפילדלפיה, והועבר לטיפולו של דר' בנג'מין ראש, מהלך שהשפיע עליו בהחלטה לעסוק ברפואה.[1] לאחר תקופה בה היה שוליה בלואיוויל, החל פלויד ללמוד ב-1804 בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פנסילבניה, והיה לחבר של כבוד בחברה הרפואית של פילדלפיה וחבר בבית הספר לרפואה של פילדלפיה.[3] ב-1806 סיים פלויד את עבודת הגמר שלו שכותרתה הייתה "חקירה של המאפיינים הרפואיים של צמחי המגנוליה טריפטלה והמגנוליה אקומינטה" (An Enquiry into the Medical Properties of the Magnolia Tripetala and Magnolia Acuminata).[1][3] הוא עבר ללקסינגטון, וירג'יניה, ואז לעיירה כריסטיאנסבורג, וירג'יניה.[1] ב-1807 הוא שימש כשופט שלום. ב-1810 תועד שהיו בבעלותו ארבעה עבדים בכריסטיאנסבורג.[4]

נישואים ומשפחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1804 נשא פלויד לאישה את לטישה פרסטון, בת למשפחה מכובדת מדרום-מערב וירג'יניה. היא הייתה בתם של ויליאם פרסטון (אנ') ושל סוזאנה סמית', ואחותו של פרנסיס פרסטון (אנ'). לשניים נולדו 12 ילדים, ביניהם:

שירות צבאי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלויד שירת ככירורג בדרגת מייג'ור במיליציה של וירג'יניה בשנים 1807–1812. עם פרוץ מלחמת 1812, הוא עבר עם משפחתו לבית חדש ליד המקום בו שוכן כיום הקמפוס של וירג'יניה טק כדי להיות ליד ידידיו והתגייס לצבא הסדיר.[5] ב-13 ביולי 1813 הוא מונה כמנתח ביחידתו של לוטננט קולונל ג'יימס מקדואל במיליציה של וירג'יניה. כאשר הוא שב מחופשה, הוא גילה שאדם אחר מונה כמחליפו, כך שתפקידו זה הסתיים ב-16 בנובמבר אותה שנה. פלויד מונה אז כמייג'ור במיליציה ב-20 באפריל 1814, וקודם לדרגת בריגדיר גנרל בבריגדה ה-17 של המיליציה של וירג'יניה.[6] הוא שירת בתפקיד עד שנבחר ב-1814 לבית הנבחרים של וירג'יניה במהלך תקופה זו הוא עבר עם משפחתו שוב, הפעם לת'ורן ספרינג, אחוזת מטעים גדולה במחוז מונטגומרי, וירג'יניה.[5] את האחוזה קיבלה בירושה רעייתו לטישה מאביה והיא שכנה ליד אחוזתו של אחיה, הגזבר של וירג'יניה, ג'ון פרסטון. שתי האחוזות שכנו ליד בית אחוזת סמית'פילד (כיום הקמפוס של ויג'יניה טק) שאביהם השלים את בנייתה לפני מותו.

חבר בית הנבחרים של וירג'יניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1814–1815 כיהן פלויד כחבר בית הנבחרים של וירג'יניה, וקנה לעצמו שם של אישיות לאומנית תקיפה.[5] הוא תמך בקבלת החלטה משותפת של בית המחוקקים לתיאום הגנתה של וירג'יניה עם הממשלה הפדרלית, זאת בניגוד להחלטה נגדית שקראה "להסמיך את המושל 'לתקשר' עם 'ממשלת ארצות הברית'". בנוסף, תמך פלויד בהצעת חוק שאישרה לווירג'יניה לגייס כוחות ולהציבם על פי הוראת הממשלה הפדרלית, וכן תמך בהחלטה לגינוי תנאי השלום שהוצעו על ידי הנציגים הבריטים במשא ומתן על הסכם גנט. הוא גם התנגד לטקיטיקה של המנהיג הפדרליסטי צ'ארלס פנטון מרסר, שתהה אם ארצות הברית היא בכלל מדינה ריבונית.[7]

חבר בית הנבחרים של ארצות הברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1816 נבחר פלויד מטעם המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית לבית הנבחרים של ארצות הברית, תפקיד בו הוא כיהן ממרץ 1817 ועד מרץ 1829. הוא תמך בהצעתו של הנרי קליי לשלוח שגריר לבואנוס איירס ולפיכך להכיר במאבקה של ארגנטינה לקבלת עצמאות מספרד, זאת מתוך אינטרס לאומי של ארצות הברית ותחושת צדק.[8] כפי שציין הביוגרף של פלויד:

משמעות הצעת החלטת ההכרה עבור פלויד הייתה אף יותר מאשר ניצול הזדמנויות ותחושת צדק. היה זה צעד נוסף בתהליך שחרורה של יבשת אמריקה מעול זרים. צעד זה היה אמור לספק הקלה מהרשת הפוליטית שלא אפשרה לאומה אירופאית אחת לנקוט בצעדים, אף בסוגיות הקשורות ליבשת אמריקה, ללא יצירת פעילות מקבילה של האומות האחרות. הוא עייף מניהול משא ומתן בלונדון, פריז ומדריד על נושאים שהיו קשורים באופן מוחלט לאמריקה.[9]

כאשר הגנרל אנדרו ג'קסון שפט והוציא להורג שני מרגלים בריטים במהלך מלחמת הסמינול הראשונה (אנ') בפלורידה הספרדית, התעורר הוויכוח הגדול של 1818–1819 בקונגרס, כשהיו כאלו שטענו שג'קסון חרג מהוראותיו של הנשיא ג'יימס מונרו ודרשו לגנותו. פלויד, לעומת זאת, תמך במעשיו של ג'קסון, וטען שהוא פעל על פי תקדים ועל פי פקודות. הוא גם הכחיש את ריבונותו של שבט הסמינול.[10]

כאשר הייתה מיזורי בתהליך לקראת קבלתה כמדינה בארצות הברית, התעורר ויכוח שבסופו של דבר הסתיים בפשרת מיזורי, שהתיר למיזורי להיות מדינת עבדות בתמורה לקבלתה של מיין כמדינות חירות. לפני קבלת פשרה זו, עמדו על סדר היום הצעות שונות, שכולן סבבו סביב השאלה אם להתיר או לאסור את העבדות במדינה החדשה. רוב נציגי וירג'יניה בקונגרס שאפו לשמר את העבדות במיזורי בכל מחיר. עם זאת, קולו של פלויד דמם בדיונים על הסוגיה, והביוגרף שלו, צ'ארלס הנרי אמבלר (אנ'), הגיע למסקנה מכמה הצהרות של פלויד שהוא העדיף את קבלתה של מיזורי כמדינה באיחוד באופן מידי על פני הרחבת העבדות, אם כי הוא הודה שקיימת "עדות כלשהי שמראה שהוא התנגד לאפשרות השנייה מתוך עקרון". עם זאת, כאשר גורמים מתנגדי עבדות בקונגרס ניסו למחוק סעיף בחוקת מיזורי שהיה אמור למנוע מעבדים משוחררים להתיישב במדינה, התנגד לכך פלויד, על בסיס העיקרון שזכותה של מדינה להחליט על ענייניה וכן בשל התנגדותו להרחבת סמכויות הממשל הפדרלי.[11] הוא הצהיר:

אם האדונים הנכבדים רק ימחקו מזכרונם את התקדמות החירות והמוסדות האירופאים, הם ימצאו באמריקה מספר מדינות, או נפרדות, עצמאיות, ואומות נבדלות, מאוגדות למטרת ביטחון משותף, והגנה הדדית, שצברו חוכמה מהעימותים הנצחיים של ספרד, אנגליה, צרפת וגרמניה, שכעת הפכו לאימפריות גדולות. מדינות אלו לפני התאגדותן יכלו לצאת למלחמה או לכרות שלום, לגייס צבאות, או לבנות צי, לטבוע מטבעות, לחוקק חוקי פשיטת רגל, לקבל מהגרים כאזרחים, או לפקח על המסחר ...מתוך הידע שהם קיבלו מאירופה הם ידעו שקנאה תצוץ, ושסכסוך צבאי מתמיד בכל אומה גורם לצבאות להיות חיוניים להגנתם, דבר שיסכן את חירויותיהם ואת בתיהם. מדינות אלו הן לפיכך, במאפיינים הריבוניים והעצמאיים שלהם, ביקשו להיכנס לברית, שעל פיה הסמכות להכריז על מלחמה או לכרות שלום, והסמכות לפקח על המסחר, שמוחזקת על ידי כולם באופן שווה, צריכה להיות מועברת על ידי המדינות אל הקונגרס, שיישם אותן באופן אחיד, למען טובתן ההדדית, ובכך להימנע מהפגעים של אירופה "הבלתי מתפקדת והמשועבדת". שניים אלו היו הסמכויות היחידות שהייתה כוונה להעניק אותן למדינות. כל שאר הסמכויות נחוצות כדי ליישם את שתי הסמכויות הללו.[11]

עמדתו של פלויד הייתה שהקונגרס התיר למיזורי להיות מדינה ריבונית ושכעת בחירתה היחידה הייתה להיכנס לאיחוד או לאו.[11] שאלת מיזורי עלתה שוב על סדר היום במהלך הבחירות לנשיאות של 1820. השאלה הייתה אם קולות בוחריה יהיו תקפים, שכן היא עדיין המתינה לאישור הסופי של הקונגרס לחוקתה. פלויד טען שיש לקחת בחשבון את הקולות, ו"הוויכוח שהתעורר לאחר מכן גרם לאחת ה'סצנות' התוססות ביותר שנראו אי פעם...". במצב שנוצר התחוללה מהומה, והן פלויד והן ג'ון רנדולף (אנ') היו "כה נחושים בקריאותיהם עד כדי צורך בדחיית המושב המשותף של הקונגרס". הוצגה פשרה לספור את הקולות "עם או בלי הקולות של מיזורי", אך רנדולף ופלויד התנגדו אליה, מה שגרם בהמשך לג'ון קווינסי אדמס לתאר את צעדם כ"מאמץ לקבל את מיזורי אל האיחוד 'בכוח הסערה'".[12]

ארץ אורגון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפת ארץ אורגון

מאז תום מלחמת 1812, נתבע שטחה של ארץ אורגון (אנ') הן על ידי בריטניה והן על ידי ארצות הברית, אך אף אחד מהצדדים לא הפעיל לחץ למימוש תביעתו. פלויד שאף לקדם את האינטרסים של ארצות הברית שם באופן תקיף יותר. כך, ב-20 בדצמבר 1820 הוא הציג לדיון את ההצעה בפני הקונגרס, והיה האדם הראשון לעשות כן, לקבל החלטה למנות וועדה "ולחקור את המצב ביישובים שעל חוף האוקיינוס השקט ואת התועלת שבכיבוש אגן נהר קולומביה". ההחלטה עברה, והוקמה וועדה שפלויד עמד בראשה וחבריה היו תומאס מטקלף מקנטקי, ותומאס ואן סוירינגן מווירג'יניה.[13] פלויד הציג בפני הוועדה את הדוח מ-21 בינואר 1821, יחד עם הצעת חוק שהתירה את כיבוש אזור נהר קולומביה.[14] הצעת החוק לא קודמה, וג'ון קווינסי אדמס, אז מזכיר המדינה, מתח ביקורת על פלויד ותיאר אותו כ"תעמולן ופוליטיקאי 'מגונדר' שמחפש לזכות ביוקרה ובמיוחד בחסות של אופוזיציה נמרצת למפלגת השלטון" וקשר את מניעיו לכיבוש ב"שאיפה לספק מקום מנוחה למקורבים וככל הנראה גם לעצמו".[15] ב-10 בדצמבר הגיש פלויד את ההצעה לחקור את התועלת שבכיבוש האזור, ושבוע לאחר מכן הגיש הצעה נוספת להורות למזכיר הצי לתת הערכה על סקר של נמלי חוף האוקיינוס השקט.[16]

ב-18 בינואר 1822 הציג פלויד הצעת חוק שתתיר ותדרוש מהנשיא לכבוש את "הטריטוריה של ארצות הברית" על מימי נהר קולומביה ושתכיר בטריטוריה שמצפון לקו הרוחב 42 צפון וממערב להרי הרוקי כ"טריטוריית אורגון" ברגע שאוכלוסיית השטח תגיע ל-2,000 איש.[16] לאחר מכן דרש פלויד שבית הנבחרים יקבל את כל התכתובות הקשורות להסכם גנט, צעד שננקט ככל הנראה כניסיון לגרום נזק לשאיפותיו הפוליטיות של ג'ון קווינסי אדמס באמצעות רמיזה שהמשא והמתן שהוא ניהל הזניח את האינטרסים של ארצות הברית במערב. עם זאת, הצעת החוק של פלויד לא עברה, כפי שעלה בגורל הניסיון לפגוע באמינותו של אדמס. לאחר מכן ניצל פלויד את החשש מפני תביעות הריבונות של האימפריה הרוסית באזור והצליח בהעברת החלטה שקראה לנשיא ליידע את בית הנבחרים בדבר כל מגע של כל ממשלה זרה על תביעות שלה בטריטוריה, אך מידע זה היה אז רגיש מדי כדי לחשוף אותו בפני בית הנבחרים.[17]

ללא שנרתע מלנסות ולהכפיש את אדמס, למד פלויד על קיומו של מכתב שכתב ג'ונתן ראסל (אנ') לג'יימס מונרו ב-15 בדצמבר 1814 שכלל "הוכחה חיובית" על ההזנחה של אדמס של המערב בדיונים על ההסכם. הוא העביר בקלות החלטה להצגת המכתב. ועדיין, צעדיו הביאו תוצאות הפוכות כאשר העיתונות תקפה אותו ואילצה אותו להגן על התנהלותו. אדמס בהחלט ראה זאת כניסיון לגרום נזק לסיכוייו להיבחר לנשיאות.[18] כאשר הנשיא מונרו הכיר בכך שהגיעה השעה לשקול את זכויותיה של ארצות הברית באזור בדצמבר 1822, הגיש פלויד מחדש את הצעת החוק ודרש שהיא תעבור.[19] ב-27 בינואר 1823, כאשר נערכה ההצבעה, היא כשלה ברוב של 100 מתנגדים מול 61 תומכים.[20] במשך שאר השנים 1823 ו-1824, המשיך פלויד במאמציו. כאשר הציע הנשיא מונרו שבישיבה השנייה של הקונגרס ה-18 (1825-1823) תבחן הקמתו של בסיס צבאי על שפך נהר קולומביה, הגיש פלויד שוב את הצעת החוק שלו.[21] הוא טען:

אני... פונה לבית לשקול היטב את האינטרסים שלנו באוקיינוס המערבי, בחוף המערבי שלנו, ואת הסחר עם סין ועם הודו; ואת ההקלה שהם יביאו במורד המיזורי. מהו סחר זה? אלפי שנים עברו להן, ושנה אחר שנה, כל האומות על פני כדור הארץ שאפו מדי שנה שאפו לעושר של ארץ זו; הכול נהנו מעושר המזרח. סחר זה היה שאיפתם של שלמה המלך, של צור ושל צידון, עושר זה מצא את דרכו למצריים, ולבסוף לרומא, לצרפת, לספרד, להולנד, לאנגליה, ולבסוף לרפובליקה זו. כמה עצומה ועשירה מאין כמותה חייבת להיות אותה ארץ ואותו סחר, שמעולם לא פסק, מההדר היהודי ועד לרגע זה בו אני דובר אליכם, כדי להעשיר את כל העולם עם דמיונו העשיר של האדם ששואף עבור שלוותו, נוחותו והנאתו! בעוד שאנו מבקרים באופן כה ברור את ההזדמנות שנגלתה לנו לקחת חלק באופן כה נרחב בעושר וההנאה האלו, אם לא נמשול וננהל את הכלל, האם ספק זה, או ספקולציות אלו, ישוקללו על ידי הבית ויגרמו לנו לאבד לנצח את הסיכוי הברור ביותר שהוצג אי פעם בפני אומה?".[22]

הפעם עברה הצעת החוק של פלויד ברוב של 115 תומכים מול 57 בבית הנבחרים, אך כשלה בסנאט.[22] הוא המשיך לטעון לשאלת יישוב אורגון במשך כל תקופת כהונתו בבית הנבחרים.[23]

הבחירות לנשיאות של 1824 ו-1828

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שלפני הבחירות לנשיאות של 1824 היה ויליאם קרופורד מועמד מוביל. האשמות בעבירות הובאו נגדו, והוקמה ועדה לחקירתן, שבראשה עמד פלויד. יריביו של קרופורד היו נחושים להעביר את פלויד מתפקידו כיושב ראש הוועדה, שכן היה ידוע שהוא תמך במועמדותו של קרופורד, אך מאמציהם כשלו.[24]

בבחירות של 1828 לא היה בתחילה מועמד מוביל ברור מטעם הפוליטיקאים הדרומיים. הם היו מאוחדים בנחישותם להפיל את אדמס, אך בתחילה חשבו שזמנו של אנדרו ג'קסון עבר לאחר אי-הצלחתו בבחירות של 1824. עם זאת, הפופולריות שלו עלתה, והם היו משוכנעים שג'קסון יוכל לשמש כראש המערכת רק כאשר הקבינט ינהל את העניינים; נוצרה ברית בין "הרפובליקנים מהשורה" הצפוניים, עם מרטין ואן ביורן כדוברם, ועם "החוואים" הדרומיים, כשהסנאטור ליטלטון וולר טאזוול מווירג'יניה, ידיד קרוב של פלויד, כדוברם, כדי להכניס את ג'קסון אל הבית הלבן.[25] בהמשך כתב פלויד:

ברגע זה [1828] הגיע המאבק ההנורא בין המפלגות הגדולות בקונגרס שהתבבסס על הטענה שלרוב... מצפון לנהר הפוטומק ניתנה הזכות להטיל כל מס על הייבוא לארצות הברית שנועד לשמש כהגנה ליצרנים הצפוניים על ידי אי-הכללת אריגים זרים מאותו סוג. לפיכך, כל המדינות שמדרום לפוטומק נעשו תלויות במדינות הצפון באספקת כל דבר שהן חפצות בו, ובאופן שבו הדרום נאלץ למכור את מוצריו במחיר נמוך ולרכוש מהצפון את כל המוצרים הנחוצים לו ב-25 אחוזים יותר מאשר מצרפת לאנגליה... בשלב זה הבליט הצד הדרומי את ג'קסון.[26]

פלויד התאמץ מאוד לטובת ג'קסון, החשיב את מאמציו כמספיקים לקבלת משרה בקבינט, וכך החליט שלא להתמודד לתקופת כהונה נוספות בבית הנבחרים. אף על פי כן, הוא לא קיבל שום משרה מסוג זה.[27]

מושל וירג'יניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1830–1834 כיהן פלויד כמושל וירג'יניה. נוצר קרע בינו לבין פוליטיקאים דרומיים אחרים, כאשר ג'קסון לא פעל כראוי לדעתם בסוגיית המחירים ובעניינים אחרים. ב-27 בדצמבר 1830 כתב פלויד לידיד:

כפי שכתבת לי מזמן, ואמרת לי אישית, ג'קסון זרק אותי מכל המדרגות; לא רק שהוא לא מוכן לתת לי שום תפקיד, כפי שהבטיח לי לאחר שבחרתי שלא להתמודד לתקופת כהונה נוספת בקונגרס, אלא שבכל רגע נתון סירב לתת משרות לידידי, ואף סירב לתת התייחסות מכובדת למכתבי המלצה של אחרים. והוא לא עצר כאן. ברגע זה אני ממשיך להיות האופוזיציה כלפיו, כלפי ידידיו וכלפי כוח הפטרונות של ממשלתו שממוטטת אותי ואת ידידי בווירג'יניה, ומונעת את בחירתי מחדש למשרה בה אני מכהן כעת. ללא מוניטין רב בפוליטיקה, קראתי לעומק על האנשים הללו בוושינגטון... אני לא בעל מזג שנוטה להיפגע. אני, ידידי, נחוש בדרכי. אני יכול לשתוק ולהיות סבלני כמו כל אחד מאבותיי הילידים, וכמוהם אני חש שהנקמה תהיה מתוקה, אך כאשר יום הגמול יגיע, הוא יהיה מסומן על ידי ההשפעות של הגרזן. עליך לדעת שעל אף כל המאמצים למנוע זאת, אני שוקל בחירה לתקופת כהונה נוספת. אז אחל לנסח את ההודעה שוב, כפי שאתה יודע, העקרונות שלי יישמרו.[28]

כלכלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1831 נחל פלויד הצלחה בבחירתו לכהונה נוספות כמושל, והפעם לתקופה של שלוש שנים, והיה למושל הראשון שנבחר על פי החוקה החדשה של וירג'יניה שהתקבלה בשנה הקודמת. נראה היה שכלכלת וירג'יניה השתפרה תחת הנהגתו, ובנאום מצב המדינה שלו בדצמבר הוא אמר שהוא רוצה שהמצב יימשך. הוא חשף "תוכנית כלכלית נועזת" שכללה רשת של עבודות ציבוריות במימון המדינה שנועדו להפוך את וירג'יניה ל"אימפריה מסחרית". עם זאת, הצלחת התוכנית ועתידה של וירג'יניה היו תלויים בפוליטיקה הלאומית ובזהות מי שייכנס לבית הלבן ב-1832. עיסוקו של פלויד בצמיחתה של וירג'יניה והאופן שבו התוכניות של ג'קסון איימו על כך הפכו אותו שונה מכל הדרומיים "תומכי הביטול", שחששם העיקרי היה ביטול העבדות. פלויד התנגד לעבדות פשוט ממניעים כלכליים, שכן הוא ראה את המוסד הזה כבלתי יעיל. "אף על פי שהוא היה תומך זכויות הדרום ללא פשרות, הוא היה אויב של המוסד התמוה הזה".

הבחירות לנשיאות של 1832

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות לנשיאות של 1832 התקרבו, ופלויד התלבט: הוא רצה לראות את סגן הנשיא ג'ון קלהון מתמודד על הנשיאות, אך תהה אם קודם לכן הוא צריך להיות מוצע כמועמד לתפקיד סגן הנשיא לתקופת כהונה שנייה. הוא חש שקלהון יהיה בעל סיכויים טובים יותר להביס את ג'קסון מאשר קליי, ובאפריל 1831 הוא כתב לקלהון ויידע אותו על השקפתו: "עם כל הדעות הללו אני באמת לא יודע באיזו דרך לבחור; להכריז עליך כמועמד לנשיאות ולהסתכן במלחמה, או להמתין למזלו של קליי. נהיה שמחים לדעת על דעתך על סוגיות אלו".[29] פלויד, יחד עם טאזוול ועם ג'ון טיילר, נחשבו למנהיגיהם של אנשי וירג'יניה שלא היו מרוצים מג'קסון ופנו לקלהון. הם חשו שג'קסון התנכר "לסגולות והיכולות כמו העקרונות הרפובליקנים הישנים".[30] לדבריו של ההיסטוריון סטיבן אוטס (אנ'), "לדעתו של פלויד, הממשלה הפדרלית בשליטתו של "המלך אנדרו" תפסה את השלטון בכוח משמאל ומימין, וכך אפשרה לרוב לשלוט בגסות על המיעוט".

קליי לא הסכים לוותר על מועמדותו לנשיאות לטובתו של קלהון, וקלהון לא העמיד עצמו לבחירה. בנקודת זמן כלשהי, נסע פלויד לביתו כדי לנוח לזמן מה ולאחר מכן שב בזמן כדי לראות את ידידיו הפוליטיים מקימים את המפלגה האנטי-מאסונית ומציגים את מועמדם לנשיאות, ויליאם וירט. פלויד סירב לחלוטין להיות קשור עם "ההתרופפות המוסרית" ועם החשיבה הפוליטית שהייתה טובה לאותו זמן של וירט; עם מישהו שיעביר את הממשלה הפדרלית לידי קנאים דתיים.[31] עם זאת, הוא חדל לזמן מה להתקיף את ג'קסון.[32]

ביטול העבדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 באוגוסט 1831 התחולל מרד נט טרנר. בנובמבר אותה שנה החליט פלויד להמליץ בפני האספה הכללית של וירג'יניה על ביטול הדרגתי של העבדות, בין אם בכלל המדינה או לכל הפחות במחוזות שממערב לרכס הרי בלו רידג', אך תוך הצבת מטרה לביטול העבדות בכל שטחי המדינה בבוא העת. עם זאת, דבר מה גרם לפלויד לשנות את דעתו, ונאומו השנתי לא כלל את המלצתו זו. תחת זאת, הוא עודד נציגים מהמחוזות המערביים להציג את הנושא. על כל פנים, הנושא התחמם, פלויד ואחרים "נבהלו", ונציגי המחוזות המזרחיים דנו בשאלת פיצול המדינה. פלויד ראה ש"נדרשה עדינות וזהירות בטיפול בסוגיה". כתוצאה מכך, נערכה הצבעה על השאלה אם המדינה צריכה להעביר חוק בנושא. סיעת תומכי העבדות זכתה בהפרש קל של 67 מול 60 קולות.[33] עם זאת, במהלך נאומו בפני האספה הכללית, נגע פלויד בסוגיות לאומיות, כפי שציין הביוגרף שלו:

בלשון ברורה ותקיפה, עמד פלויד מחדש על תאוריות ריבונות הממשלה במדינה, כפי שהובטח ב"הסכם או בחוקה", שהגדירו את הממשלה הפדרלית אך ורק "הסוכנת של המדינות" שבידיה הופקדו רק הסמכויות שנועדו במקור להיות מיושמות "באופן חיצוני" ועל אומות שלא כללו את המדינות שמרכיבות את הקונפדרציה. הוא הפנה את תשומת הלב להתעלמות שבה קיבל "רוב חסר מעצורים" את המחאות של כמה מהמדינות הריבוניות, שהצדיק את מעשיהן בתקדים ובאופן תועלתני, ובכך העלים את "לכידות השרשרת הפדרלית"; גם לעובדה שנרמז בתוקף שהמדינות אינן יכולות להתערב כדי לעצור צעד לא חוקתי. מהלך שכזה, היה פלויד סמוך ובטוח, עלול היה להגיע רק לידי ביטול של החוקה הפדרלית ולכישלון מוחלט של ההתנסות שלנו בממשל.[32]

כאשר הכריזה המפלגה הדמוקרטית שמרטין ואן ביורן יהיה מועמדה לנשיאות, לא היה פלויד מאושר. בהתאם לכך הוא שב לאנטגוניזם כפי שהיה כלפי ג'קסון. פלויד חש שוואן ביורן יחדיר "עקרונות צפוניים" לממשלה ו"יוביל כמהירות הברק לשחרור העבדים באופן פתאומי ומידי". אנשי וירג'יניה הובילו את המהלך למניעת בחירתו של ואן ביורן.[34] פיליפ ברבור הוצב כשותפו למרוץ של ג'קסון. במצב זה ציפה פלויד שבחירת סגן הנשיא תוכרע על ידי הסנאט, שם בחירתו של ואן ביורן תמנע.[35] כפי שציין ההיסטוריון ויליאם ג'. קופר (אנ'), "מבחינת אוהדיו של קלהון בווירג'יניה, החלפתו של ואן ביורן בברבור הייתה אמורה להשיג שתי מטרות: חיסולו של האיש שבו הם ראו כאויב הגדול הן של קלהון והן של הדוקטרינה של וירג'יניה, וההתעוררות הפוליטית המחודשת הסמלית של וירג'יניה".[34] על כל פנים, מאוחר יותר פרש ברבור מהמרוץ כדי לקבל את המינוי של ג'קסון לתפקיד שופט בית המשפט הפדרלי של מחוז מזרח וירג'יניה, ובסופו של דבר נבחר ואן ביורן כסגן הנשיא.[36]

משבר הביטול

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפת חלוקת האלקטורים בבחירות לנשיאות של 1832. בירוק, קרוליינה הדרומית, ש-11 האלקטורים שלה הצביעו עבור פלויד.

"משבר הביטול" (Nullification crisis) התרחש כבר מאז 1828, ובדצמבר 1832 יצא ג'קסון ישירות נגד חסידי הביטול. בכל אופן, בבחירות של 1832, וידא ג'קסון את כוחו בדרום ארצות הברית כאשר ניצח בבחירות ונבחר לתקופת נשיאות שנייה. ג'קסון ניטרל במיומנות את תנועתו של ברבור, וקליי לא הופיע בפתקי ההצבעה בכמה ממדינות הדרום. היה זה רק במעוז של קלהון בקרוליינה הדרומית שבו לא זכה ג'קסון לניצחון: המדינה הורתה לכל אחד עשר האלקטורים שלה להצביע עבור פלויד, בעל בריתה הפוליטי לתפקיד נשיא ארצות הברית.[37] באותה תקופה מינה בית המחוקקים של קרוליינה הדרומית את האלקטורים של המדינה, ובבחירות אלו היא הייתה המדינה היחידה שהתנהלה באופן זה.[38]

הביוגרף של פלויד העיר שעל אף המתינות שהשתקפה בנאומו השנתי בדצמבר 1832, הוא "שקל בחשאי את המחיר של המלחמה ואת זוועותיה" ושפלויד אפיין את הכרזתו של ג'קסון בתגובה לאיום הביטול של קרוליינה הדרומית כ"שערורייה כלפי המוסדות שלנו" וכ"סתירה למהפכה", ובכך הפך את המלחמה לבלתי נמנעת.[36] במכתב שכתב לטאזוול באותה תקופה, הוא כינה את ג'קסון "רודן גזלן" והביע חשש שהתוצאה לכך תהיה מלחמת אזרחים.[39] כאשר נודע לפלויד שקליי שאף לפשרה בסוגיית התעריפים, ושקרוליינה הדרומית תציג את הסוגיות הנוגעות אליה בפני וועידה של המדינות, הוא תמך בשתי האפשרויות.[40] המשבר נמנע והוא הנמיך את עוצמת התנגדותו כלפי ג'קסון, אך הוא לא היה מוכן לשוב לשורות המפלגה הדמוקרטית כל עוד ואן ביורן עמד בראשה. כתוצאה מכך, הוא פנה לקליי וניסה להכניס אותו ואת קלהון יחדיו למפלגה פוליטית חדשה שתתמוך בהשקפות אלו. "...הסרתם של קליי ושל קלהון מרשימת המועמדים לנשיאות הפכה לעניין נחוץ לאותה עת. בהתאם לכך, נטל פלויד על עצמו את המשימה ליצור ברית למאבק בין כל הסיעות שהתנגדו לממשל. לשם כך, הוא עודד את קיומה של מחלוקת בשורות המפלגה הדמוקרטית, בעוד שהוא שמר בקפדנות על השאיפות המנוגדות של ידידיו".[40] הייתה זו תחילת דרכה של המפלגה הוויגית.

סיום כהונתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1834, בעת שעדיין כיהן כמושל, לקה פלויד בשבץ מוחי, אך עלה בידו להשלים את תקופת כהונתו.[1] הוא פנה לליטלטון וולר טאזוול שיירש אותו בתפקידו, וזה האחרון אכן הצליח בכך. "בהאמינו ש'אירועים גדולים נמצאים בסערה', הוא דחק בטאזוול להחיש פעמיו לריצ'מונד ולהתכונן לקחת על עצמו את חלקו בעמדת הכוח של המדינה כפי שהוא הכין אותה ל'קונפדרציה' 'לא פגועה ולא חסרה'". ב-16 באפריל 1834 עזב פלויד את ריצ'מונד לביתו, מלווה בכוחות הצבא המתנדבים של וירג'יניה.[41]

שנותיו האחרונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1832 המירה בתו של פלויד, לטישה, את דתה לקתוליות, ובשל היותה בתו של המושל, הוא גרמה לסנסציה ברחבי וירג'יניה. בעקבותיה הלכו בני משפחה אחרים, כולל פלויד עצמו, שלאחר תום כהונתו כמושל המיר גם הוא את דתו. צעדי המרה אלו של משפחת פלויד ושל משפחת חתנו של פלויד, ג'ון וורפילד ג'ונסטון, הובילו בני משפחות מכובדות נוספות בדרום ללכת בעקבותיהם.[42]

ג'ון פלויד נפטר בסוויט ספרינגס שבמחוז מונרו (כיום בתחומי וירג'יניה המערבית) ב-17 באוגוסט 1837 כתוצאה משבץ מוחי. הוא נטמן באחוזת הקבר המשפחתית של משפחת לואיס, שעל הגבעה שמאחורי שרידי אחוזת לינסייד ההיסטורית (אנ').[43]

עוד בעת כהונתו של פלויד כמושל, ב-15 בינואר 1831, העבירה האספה הכללית של וירג'יניה חוק להקמת מחוז פלויד מתוך שטחו של מחוז מונטגומרי, שנקרא על שמו של פלויד.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ון פלויד בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 "John Floyd (1783–1837)". Dickinson College. Archived from the original on September 8, 2006.
  2. ^ Dorman, John Frederick (1982). The Prestons of Smithfield and Greenfield in Virginia. Louisville, Kentucky: The Filson Club, p. 68.
  3. ^ 1 2 3 Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, pp. 31-32.
  4. ^ Weil, Julie Zauzmer; Blanco, Adrian; Dominguez, Leo. "More than 1,800 congressmen once enslaved Black people. This is who they were, and how they shaped the nation". Washington Post, Jan. 10, 2022.
  5. ^ 1 2 3 Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, p. 34.
  6. ^ Dorman, John Frederick (1982). The Prestons of Smithfield and Greenfield in Virginia. Louisville, Kentucky: The Filson Club, pp. 69-70.
  7. ^ Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, p. 35.
  8. ^ Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, pp. 38, 41.
  9. ^ Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, p. 41.
  10. ^ Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, p. 44.
  11. ^ 1 2 3 Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, pp. 47-49.
  12. ^ Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, pp. 50-51.
  13. ^ Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, p. 54.
  14. ^ Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, p. 55.
  15. ^ Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, p. 60.
  16. ^ 1 2 Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, p. 61.
  17. ^ Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, pp. 62-63.
  18. ^ Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, p. 64.
  19. ^ Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, p. 65.
  20. ^ Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, pp. 68-69.
  21. ^ Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, p. 70.
  22. ^ 1 2 Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, pp. 72-73.
  23. ^ Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, pp. 73-75.
  24. ^ Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, p. 76.
  25. ^ Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, pp. 78-79.
  26. ^ Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, p. 96.
  27. ^ Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, p. 97.
  28. ^ Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, pp. 100-101.
  29. ^ Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, p. 105.
  30. ^ Cooper, William J. (1978). The South and the Politics of Slavery, 1828-56. Baton Rouge, Louisiana: Louisiana State University Press, p. 12.
  31. ^ Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, p. 108.
  32. ^ 1 2 Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, pp. 109-110.
  33. ^ Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, p. 91-92.
  34. ^ 1 2 Cooper, William J. (1978). The South and the Politics of Slavery, 1828-56. Baton Rouge, Louisiana: Louisiana State University Press, pp. 16-17.
  35. ^ Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, p. 111.
  36. ^ 1 2 Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, p. 113.
  37. ^ Cooper, William J. (1978). The South and the Politics of Slavery, 1828-56. Baton Rouge, Louisiana: Louisiana State University Press, p. 43.
  38. ^ "WHAT ARE THEY ALL DOING, ANYWAY? an historical analysis of the Electoral College".
  39. ^ Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, pp. 114-115.
  40. ^ 1 2 Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, pp. 116-117.
  41. ^ Ambler, Charles H. (1918). The Life and Diary of John Floyd Governor of Virginia, an Apostle of Secession, and the Father of the Oregon Country. Richmond, Virginia: Richmond Press. Archived from the original on January 1, 2007, p. 93.
  42. ^ "Virginia". Catholic Encyclopedia.
  43. ^ Governor John Floyd's Grave Virginia Historical Marker


מושלי וירג'יניה וירג'יניהוירג'יניה
פטריק הנרי • תומאס ג'פרסון • ויליאם פלמינג • תומאס נלסון הבן • דייוויד ג'יימסון • בנג'מין הריסון החמישי • פטריק הנרי • אדמונד רנדולף • בוורלי רנדולף • הנרי לי השלישי • רוברט ברוק • ג'יימס ווד • ג'יימס מונרו • ג'ון פייג' • ויליאם קאבל • ג'ון טיילר האב • ג'ורג' ויליאם סמית' • ג'יימס מונרו • ג'ורג' ויליאם סמית' • פייטון רנדולף • ג'יימס ברבור • וילסון קרי ניקולס • ג'יימס פטון פרסטון • תומאס מאן רנדולף הבן • ג'יימס פלזנטס • ג'ון טיילר • ויליאם ברנץ' ג'יילס • ג'ון פלויד • ליטלטון וולר טאזוול • וינדהאם רוברטסון • דייוויד קמפבל • תומאס גילמר • ג'ון פטון • ג'ון רתרפורד • ג'ון מנפורד גרגורי • ג'יימס מקדואל • ויליאם סמית' • ג'ון פלויד • ג'וזף ג'ונסון • הנרי וייז • ג'ון לצ'ר • ויליאם סמית' • פרנסיס הריסון פיירפונט • הנרי ולס • גילברט קרלטון ווקר • ג'יימס קמפר • פרדריק הולידיי • ויליאם קמרון • פיציו לי • פיליפ מקיני • צ'ארלס טריפלט אופרול • ג'יימס הוג' טיילר • אנדרו ג'קסון מונטגיו • קלוד סוואנסון • ויליאם הודג'ס מאן • הנרי קרטר סטיוארט • וסטמורלנד דייוויס • אלברט לי טרינקל • הארי פ. בירד • ג'ון גרלנד פולארד • ג'ורג' פירי • ג'יימס יוברט פרייס • קולגייט דרדן • ויליאם טאק • ג'ון בטל • תומאס סטנלי • ג'. לינדזי אלמונד • אלברטיס הריסון • מילס גודווין • לינווד הולטון • מילס גודווין • ג'ון דלטון • צ'אק רוב • ג'רלד בלילס • דאגלס ויילדר • ג'ורג' אלן • ג'ים גילמור • מארק וורנר • טים קיין • בוב מקדונל • טרי מקאוליף • ראלף נורתם • גלן יאנגקין