הרברט בראונל, הבן

הרברט בראונל, הבן
.Herbert Brownell Jr
	הרברט בראונל, הבן
לידה	20 בפברואר 1904; מחוז נמאהה, נברסקה, ארצות הברית
פטירה	1 במאי 1996 (בגיל 92); ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות הילטופ, מנדהאם, ניו ג'רזי, ארצות הברית
השכלה	אוניברסיטת נברסקה-לינקולן; בית הספר למשפט של ייל ;
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
	21 בינואר 1953 – 23 באוקטובר 1957; (4 שנים)
תחת נשיא ארצות הברית	דווייט אייזנהאואר
	→ ג'יימס פטריק מק'גרנרי ויליאם פירס רוג'רס ←
	30 ביוני 1944 – 1 באפריל 1946; (שנה)
	→ הריסון ספנגלר ב. קרול ריס ←
	1 בינואר 1933 – 31 בדצמבר 1937; (5 שנים)
	1 בינואר 1933 – 31 בדצמבר 1937; (5 שנים)

הרברט בראונל, הבן (באנגלית: .Herbert Brownell Jr;‏ 20 בפברואר 1904 – 1 במאי 1996) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי, חבר המפלגה הרפובליקנית, שכיהן בשנים 1953–1957 כתובע הכללי של ארצות הברית בממשלו של הנשיא דווייט אייזנהאואר.

ראשית חייו

הרברט בראונל נולד במחוז נמאהה (אנ') שבנברסקה, ליד העיירה פרו (אנ'), כאחד משבעת ילדיהם של הרברט ומאי מילר בראונל. אביו, הרברט בראונל האב, היה פרופסור וסופר בקולג' המדינה בפרו (אנ') לחינוך ולפיזיקה. לאחר סיום לימודיו ב-1924 באוניברסיטת נברסקה – לינקולן, שם היה חבר באחוות פי בטא קפא, ובשנת לימודיו האחרונה חבר ב"חברת התמימים (אנ')", המשיך בראונל את לימודיו בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל, שם הוא קיבל ב-1927 תואר במשפטים. בעת לימודיו באוניברסיטת נברסקה הוא הצטרף לאחוות דלתא אפסילון (אנ').

אחיו של בראונל, סמואל, שימש כנציב החינוך של ארצות הברית (אנ') בשנים 1953–1956.

קריירה משפטית

בראונל התקבל ללשכת עורכי הדין של מדינת ניו יורק (אנ') (NYSBA) והחל לעסוק במקצוע בעיר ניו יורק. בפברואר 1929 הוא הצטרף למשרד עורכי הדין "לורד דיי ולורד (אנ')" בניו יורק, ולמעט התקופות בהן הוא החזיק במשרות ציבוריות, הוא נשאר במשרד זה עד לפרישתו ב-1989. ב-1934 הוא נשא לאישה את דוריס מק'קרטר. לזוג נולדו ארבעה ילדים והם היו נשואים עד לפטירתה של אשתו ב-1979. ב-1987 הוא נישא בשנית למריון טיילור, אך השניים נפרדו והתגרשו ב-1989.

הלקוח החשוב ביותר של בראונל היה איל הספנות היווני אריסטוטלס אונאסיס. לאחר תום מלחמת העולם השנייה היה אונסיס להוט לשים את ידו על מכליות הנפט מדגם T2 (אנ') שבמקור נבנו לצורכי המלחמה של צי ארצות הברית. בסופו של דבר הועמדו המכליות למכירה, אך בשל הערך האסטרטגי שלהן לטובת מלחמה אחרת, הן הוצעו למכירה רק לאזרחים אמריקאים.

בראונל סייע לאונסיס להכין מארג של חברות קש אמריקאיות, וכך לאפשר לו לעקוף את התקנות ולרכוש את המכליות באמצעות תאגידים אלו.^[1] בהמשך, כיועץ המשפטי לממשלה, נאלץ בראונל להחליף צדדים בלחצו של ראש ה-FBI ג'ון אדגר הובר ומחלקת המשפטים בניהולו הגישה כתב אישום נגד אונסיס (בסופו של דבר הגיעו אונסיס וממשלת ארצות הברית להסדר).

קריירה פוליטית מדינתית

לצד עסקי עריכת הדין שלו, הייתה לבראונל קריירה פוליטית פעילה וארוכה במסגרת המפלגה הרפובליקנית. הוא היה חבר באספת מדינת ניו יורק בשנים 1933–1937 מטעם מחוז הבחירה העשירי.

ב-1942 הוא היה מנהל מסע הבחירות של תומאס דיואי בבחירות למשרת מושל ניו יורק. הוא גם ניהל את מסעות הבחירות של דיואי לנשיאות בבחירות של 1944 ו-1948. בשנים 1944–1946 הוא היה יושב ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית, שם הוא התמקד בהתאמת פעילותה לשיטות הסקרים וגיוס הכספים החדשות. רבים זקפו לזכותו את השגת השליטה בקונגרס של הרפובליקנים בבחירות אמצע הכהונה של 1946.

ב-1952 היה לבראונל תפקיד חשוב בשיכנועו של הגנרל דווייט אייזנהאואר, אז המפקד העליון של הכוחות באירופה, לרוץ לנשיאות, והוא היה פעיל במסע הבחירות של אייזנהאואר. יחד עם דיואי, הועיל בראונל מאוד בבחירתו של ריצ'רד ניקסון כשותפו למירוץ של אייזנהאואר.

התובע הכללי של ארצות הברית

עם השבעתו של אייזנהאואר לנשיאות בינואר 1953, הוא מינה את בראונל כתובע הכללי של ארצות הברית, תפקיד בו הוא כיהן עד אוקטובר 1957. בנובמבר 1953 סיפר בראונל לחברי מועדון המנהלים של שיקגו, "הארי דקסטר וייט (אנ') היה מרגל רוסי... הוא הבריח מסמכים סודיים לסוכנים רוסיים שיעבירו אותם למוסקבה".^[2]

בראשית תקופת כהונתו, היה בראונל מעורב בכמה תיקי זכויות אזרח שהיו נקודות ציון בולטות, כמו פסק דין בראון נגד מועצת החינוך.

אף על פי שהוא הוחלש על ידי הסנאט של ארצות הברית, הוא ניסח את הצעת החוק שבסופו של דבר הפכה לחוק זכויות האזרח של 1957 (אנ'), חוק זכויות האזרח הראשון שנכנס לתוקף מאז 1875. בשל עמדתו הברורה לטובת שיפור זכויות השחורים, הפך בראונל לבלתי אהוד במדינות הדרום.

ב-1957 וב-1958, כאשר התפנו מושבים בבית המשפט העליון של ארצות הברית, החליט אייזנהאואר באי רצון שלא למנות את בראונל לכס השיפוט, שכן הוא חשש שתומכי ההפרדה הגזעית בסנאט יסכלו את המינוי.

בראונל פרש מתפקידו כתובע הכללי רק לאחר שעצתו בתיקי ההפרדה הגזעית של ליטל רוק קוימה. אוסרו קוב (אנ'), התובע הפדרלי של המחוז המזרחי של ארקנסו (אנ'), שיקף את תקופת כהונתו של בראונל:

...בראונל דבק בקו הקשה בסכסוך בנוגע לשילוב. עצתו זכתה לאוזניים קשובות. הממשלה הייתה מחויבת לחלץ את עצמה בדרך לא קלה. אנשים רבים משני הצדדים של המחלוקת הפכו בהדרגה ללא מרוצים. אני נוטה להאמין שבעוד שמר בראונל היה מרוצה בכנות מהמדיניות, הוא היה מאוכזב קשות מכך שהתוצאות שהושגו לא היו טובות יותר. המבוי הסתום עם המושל אורבל פאובס תרם ככל הנראה להחלטתו להתפטר. את התשובה לכך לא נקבל עד אשר הוא יכתוב את זכרונותיו, אך אני מטיל בכך ספק גם אם אורבל פאובס (אנ') שלמדתי להכיר לא יכתוב על סודותיו האישיים. מר בראונל זכה הן לשבחים והן לגינויים כאשר הוא סיים את תפקידו...

שנותיו האחרונות

ב-1965, שימש בראונל כיושב הראש של הוועדה לאיתור אזרחים שישרתו במועצה לביקורת תלונות אזרחית של ניו יורק (אנ') של משטרת העיר ניו יורק, שהיה גוף הביקורת האזרחי הראשון בארצות הברית על פיקוח המשטרה במדינה.

בראונל סירב לאפשרות להתמנות על ידי הנשיא ריצ'רד ניקסון ב-1969 כנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית במקומו של ארל וורן ובסופו של דבר התמנה וורן ברגר.^[3]

בהמשך שימש בראונל כנציג ארצות הברית לבית הדין הקבוע לבוררות (אנ') בהאג ובשנים 1972–1974 הוא היה הנציג המיוחד של ארצות הברית למקסיקו בדיונים על נהר הקולורדו.

בנוסף לכיבודים ותפקידים אזרחיים רבים, היה בראונל ב-1982 נשיא לשכת עורכי הדין של העיר ניו יורק (אנ') (City Bar). בשנים 1986–1989 הוא שימש כחבר בוועדת יובל המאתיים של חוקת ארצות הברית.

הרברט בראונל נפטר בהמרכז הרפואי וייל קורנל (אנ') שבמנהטן ב-1 במאי 1996 בגיל 92.

קישורים חיצוניים

הרברט בראונל, הבן באתר מחלקת המשפטים של ארצות הברית (באנגלית)
ראיון עם הרברט בראונל, 1993, ארכיון מוזיאון המטרופוליטן לאמנות (באנגלית)
הרברט בראונל, הבן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

[1] William Wright, All the Pain Money Can Buy: The Life of Christina Onassis, 1991, Simon & Schuster, pp. 46-48.

[2] John Dietrich, The Morgenthau Plan: Soviet Influence on American Postwar Policy, Algora Publishing, 2013, p. 29.

[3] Dean, J.W. (2002). The Rehnquist Choice: The Untold Story of the Nixon Appointment That Redefined the Supreme Court. Free Press. p. 12.

[1]

[2]

[3]