לידה |
3 במרץ 1922 Yurasovo, ברית המועצות |
---|---|
פטירה |
23 בינואר 2004 (בגיל 81) לונדון, אנגליה, הממלכה המאוחדת |
מדינה | רוסיה, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת |
השכלה | האוניברסיטה הלאומית של קזחסטן ע"ש אל-פאראבי |
וסילי ניקיטיץ' מיטרוחין (ברוסית: Василий Никитич Митрохин; 3 במרץ 1922 בכפר יוראסובו, מחוז ריאזאן, רוסיה הסובייטית – 23 בינואר 2004 בלונדון, אנגליה) היה מחבר וביוגרף, איש הקג"ב בעברו, עובד ארכיון המינהל הראשי הראשון של הקג"ב, שערק לבריטניה יחד עם העתקים של מסמכים סודיים רבים מארכיון הקג"ב.
לאחר השלמת לימודיו במכון לארטילריה התקבל לאוניברסיטת קאזאן בה למד בפקולטה למשפטים ובפקולטה להיסטוריה.
בסוף מלחמת העולם השנייה נשלח לעבוד במשרד התובע הכללי הצבאי בחרקוב ולאחר סיום לימודיו באוניברסיטה כיהן כסגן התובע הכללי בחרקוב ובשנת 1948 גויס לעבוד בוועדת המודיעין.
משנת 1948 ועד פרישתו בשנת 1984 עבד בסוכנות הביון הסובייטית. בשנות החמישים פעל כסוכן שטח וב-1956 התלווה למשלחת הסובייטית באולימפיאדת מלבורן.
לאחר 1956 החל לעבוד בארכיוני המינהל הראשי הראשון של הקג"ב. לדברי מיטרוחין, לאחר נאומו של חרושצ'וב בפני בכירי המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, הוא התאכזב מהקומוניזם.[1]
בשנים 1972–1984 נטל חלק בהעברת ארכיוני ביטחון המדינה מלוביאנקה, למבנה המודיעין ביאסנבו. באותה עת החל להעתיק בחשאי ממסמכי הארכיון במשך 12 שנה. הוא היה מעתיק ומצפין והיה מחביאם במעון הקיץ שלו במחוז מוסקבה. הוא אסף את המסמכים המועתקים בשש מזוודות והצליח לאסוף כמות אדירה של מידע, לרבות חומרים על מבצעי מודיעין של הקג"ב, שמות קצינים, סוכנים ומודיעים ודיווחי מרגלים סובייטיים. על פי דיווחים שונים, המידע נכתב על פני 25,000 עמודים של מסמכים סודיים.
בשנת 1984 יצא לפנסיה ולאחר התפרקות ברית המועצות ניסה להעביר לידי אנשי CIA מהשגרירות האמריקאית בטאלין את המסמכים אך ללא הצלחה, לאחר שהם טענו שהוא מחזיק במידע מסולף. עם הצעה דומה הוא פנה במרץ 1992 לשגרירות הבריטית בריגה, אלה העבירו את המסמכים לבדיקה אצל MI-6 בזמן שהזמינו אותו לשתות תה.
ב-7 בספטמבר 1992 שירותי הביון הבריטיים העבירוהו בחשאי עם משפחתו לבריטניה. הוא חי שם עד מותו בינואר 2004, בגיל 81.
בשנת 1996 אפשרו השלטונות הבריטיים לשחרר את המסמכים לציבור. התברר שהמסמכים מכילים מידע על מבצעי הביון הסובייטיים משנת 1930 ועד 1980. המידע סייע לחשוף סוכנים סובייטים ולחשוף מעט מאופי הפעילות של המודיעין הסובייטי והקג"ב.
החומרים שנמסרו לידי המערב קיבלו את הכינוי "ארכיון מיטרוחין", וארכיון זה מהווה הזדמנות נדירה למבט מבפנים על פעילות המודיעין הסובייטי.
המסמכים תורגמו לאנגלית על ידי ההיסטוריון לענייני מודיעין כריסטופר אנדרו, שטען שמאגר המסמכים הגדול, שפורסם על ידי מרכז ארכיוני צ'רצ'יל באוניברסיטת קיימברידג', נחשב מבחינת השלטונות בבריטניה ובארצות הברית ל"מקור המודיעין היחידני החשוב ביותר אי פעם". הספר "חרב ומגן", שנכתב על ידי כריסטופר אנדרו, מבוסס על ארכיון מיטרוחין. בין השאר, מעלה אנדרו טענה שהרוסים שברו באופן עצמאי את צופן ה-PURPLE היפני וכן את צופן RED. הספר מעלה טענה שהחלטת סטלין להסיט חיילים מאסיה המזרחית לעבר מוסקבה לצורך מתקפת הנגד בדצמבר 1941 נבעה מפענוחי הודעות PURPLE שמהן עלה מידע מהימן לפיו היפנים לא יתקיפו את הרוסים. כמו כן בארכיון הוזכר "מבצע ארז" לשיבוש אספקת החשמל ברחבי ארצות הברית, שלא יצא לפועל, ו"מבצע טוקאן".
ביולי 2014 נחשפה רשימת סוכנים ומרגלים סובייטים מתוך ארכיון מיטרוחין[2] ובספטמבר 2016 חוקרים ממכון טרומן, ד"ר איזבלה גינור וגדעון רמז, חשפו מתרגום המסמכים כי יושב ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) הוגדר כסוכן קג"ב בסוריה בשנת 1983, כאשר בניגוד לאחרים ברשימה, הקג"ב התייחס אליו במפורש כסוכן.[3][4][5] בנוסף, גינור ציינה כי בישראל הוצב סוכן לא מוכר ממולדובה ב-1972.[3]
באוקטובר 2016 החל העיתון "ידיעות אחרונות" לפרסם סדרת כתבות מאת רונן ברגמן, העוסקת בישראלים המוזכרים במסמכי מיטרוחין. לפי כתבות אלה, בישראל פעלו כסוכני הקג"ב חברי כנסת, קציני צה"ל, עובדי השב"כ, עובדי תעשיות צבאיות, עיתונאים, אנשי דת ודיפלומטים זרים ששירתו בישראל. עם האישים המוזכרים נמנים חברי הכנסת משה סנה, אלעזר גרנות ויעקב ריפתין. אחדים מהסוכנים המוזכרים נלכדו ונידונו למאסר, כדוגמת גרגורי לונדין וזאב אבני. לפחות שניים מהסוכנים, שאינם מוזכרים בשמם, נלכדו על ידי השב"כ והסכימו לפעול כסוכנים כפולים, העבירו מידע שגוי וסייעו לחשיפת סוכנים אחרים. עם זאת, בכיר המוסד לשעבר ראובן מרחב טען כי לקציני מודיעין היה אינטרס להגדיל את נפח פעולתם לצורך קידום אישי, על ידי הגדרת אישים שונים עמם ניהלו שיחות כלליות כסוכנים, בלא שהעבירו להם כל מידע סודי או חשאי, וכי מרבית האישים המוזכרים כסוכנים לא נחשפו למידע מודיעיני משמעותי.[6] תגובות אחרות של בני משפחה וידידים טענו כי כמה מהמוזכרים קיימו בגלוי קשרים עם דיפלומטים רוסיים בשל גישה פוליטית שהעדיפה יחסי חוץ עם ברית המועצות על פני ארצות הברית, לא נחשפו כלל לחומר סודי, ולא התכוונו להעביר חומר כזה לנציגים הסובייטים.