חיים ארלוזורוב
 | |
| חיים ארלוזורוב | |
| לידה |
23 בפברואר 1899 רומני, האימפריה הרוסית |
|---|---|
| נרצח |
17 ביוני 1933 (בגיל 34) תל-אביב, פלשתינה (א"י)  |
| מדינה |
פלשתינה (א"י), האימפריה הרוסית |
| מקום קבורה |
 בית הקברות טרומפלדור, תל אביב |
| השכלה |
אוניברסיטת הומבולדט של ברלין |
| מפלגה |
מפא"י |
| בן או בת זוג |
סימה ארלוזורוב גרדה לופט |
  | |
חיים (ויקטור) אַרלוֹזוֹרוֹב (23 בפברואר 1899 – 17 ביוני 1933[א]) היה מדינאי וכלכלן, מראשי תנועת העבודה בתקופת טרום המדינה וכיהן כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. נרצח בחוף תל אביב.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חיים ארלוזורוב נולד בשנת 1899 כבן הבכור במשפחה בת שלושה ילדים ברומני שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה). בנם של לסקה ׁׁ(Laska) בת שלמה טובולובסקי, והרב שאול ארלוזורוב, שהיה רב וסוחר בעץ ובתבואה ובנו של הרב אליעזר ארלוזורוב (-נכתב במקור: אַרלאָזאָראָוו), רב העיר רומני במחוז פולטובה, מחבר ספר "הגהות אליעזר".[2] אביו היה נצר לשושלת מפורסמת של רבנים. דורה וליזה הן אחיותיו הצעירות.
מגיל שש לימדה אותו מורה-אומנת פרטית את השפה הגרמנית. לאחר הפוגרומים של שנת 1905 עברה משפחתו לפרוסיה המזרחית, שאז הייתה חלק מן הקיסרות הגרמנית. הוא למד בבית ספר גרמני בעיר קניגסברג, לשם עבר עם הוריו. אביו יצא לרוסיה ב-1914 לעסוק בענייני מסחר. עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה לא יכול היה לשוב למשפחתו.
משפחת ארלוזורוב לא הורשתה להישאר בקניגסברג עקב מוצאם הרוסי ועברו לברלין. אביו חלה ונפטר בפטרוגראד בתשעה באב תרע"ח, לפני שהספיק לשוב אל משפחתו.
ארלוזורוב התעניין בנעוריו בשירה ובספרות הקלאסית והתחיל בכתיבת שירים בגרמנית (כמה מהם תורגמו לעברית מאוחר יותר). כמו כן הוא נחשף באותה עת לתנועה הציונית. ארלוזורוב המשיך את לימודיו בגימנסיה ריאלית בברלין וסיימם בהצלחה. הוא החל את לימודי הכלכלה באוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין לקראת תום מלחמת העולם. במהלך לימודיו היה לאחד מראשיה של מפלגת הפועל הצעיר בגרמניה (יחד עם חברו ולטר פרויס) ושימש כעורך ביטאון התנועה "די ארבייט" (העבודה). בתקופה זו התיידד עם מגדה פרידלנדר (לימים אשתו של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס), שהייתה חברה קרובה של אחותו, ליזה, אך לא ברור מה היה טיב היחסים ביניהם.[3] מגדה הייתה בת כתתו.[4]
מאוחר יותר נשא לאישה את גרדה לבית גולדברג ובהיותו בגיל 20 נולדה בתם המשותפת שולמית (לימים גורביץ'; 1919–1997).
הוא ביקר בארץ ישראל בתחילת שנת 1921, ושהה בתל אביב במהלך מאורעות תרפ"א, אולם שב לגרמניה לסיים את לימודיו ועקב בקשת ההנהגה הציונית שם. בשנת 1922 קיבל תואר דוקטור בנושא "על מלחמת המעמדות בתורתו של מרקס". בשנת 1924, עלה לארץ על מנת להשתקע בה.[5]
פעילותו בארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר עלייתו השתלב ארלוזורוב בהנהגת מפלגת הפועל הצעיר הארץ-ישראלית. ארלוזורוב היה היחיד מבין צעירי העלייה השלישית שהבקיע את שורות עסקני העלייה השנייה, שהיו מבוגרים ממנו בעשור ויותר, והגיע לעמדת הנהגה. הוא בלט באישיותו החזקה, בבגרותו המדינית, בכושר ביטויו ובהשכלתו העברית, הרוסית והגרמנית.
ב-1926 בחר בו הוועד הלאומי, יחד עם מאיר דיזנגוף ובן-ציון מאיר חי עוזיאל, למשלחת היישוב בחבר הלאומים.[6]
בשנת 1927 התגרש מאשתו הראשונה ונשא לאשה את סימה לבית רובין, סימה הייתה אז גרושה ואם לבת. את הבת, נאוה, גידל ארלוזורוב כבתו. סימה הייתה העדה היחידה להירצחו. בנם המשותף היה שאול ארלוזורוב.
בינואר 1928 יצא בשליחות קרן היסוד לארצות הברית.[6]
ארלוזורוב היה מהמתנגדים הבולטים לרעיון האיחוד בין שתי מפלגות הפועלים הארצישראליות המרכזיות ביישוב, אחדות העבודה ומפלגתו הפועל הצעיר, אך עם הקמת "מפלגת פועלי ארץ ישראל" (מפא"י) בשנת 1930, היה ארלוזורוב לאחד ממנהיגיה. בקונגרס הציוני ה-17 ב-1931 נבחר לחבר הנהלת הסוכנות היהודית ולראש המחלקה המדינית של הסוכנות, דהיינו לשר החוץ של המדינה שבדרך, הישות שנקראה באותם הימים בשם "היישוב".
ארלוזורוב היה מקורב לד"ר חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית (ולימים, נשיאהּ הראשון של מדינת ישראל). הוא קשר קשרים טובים עם הנציב העליון הבריטי ארתור ווקופ, ושיפר את היחסים בין שלטונות המנדט ובין היישוב. הוא כתב מאמרים ששיקפו את עמדתו המתונה בדבר הצורך בשיתוף פעולה עם העם הערבי בארץ ישראל.
רצח ארלוזורוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – רצח ארלוזורוב
עם עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, בשנת 1933, החל ארלוזורוב לפעול להעלאת יהודי גרמניה, ובארגון מנגנון בשם "הסכם העברה" ובעקבותיו הקמת "חברת העברה", שנועדו להציל את רכוש יהודי גרמניה ולהביאו לארץ ישראל. ב-26 באפריל אותה שנה[6] יצא לברלין כדי לבדוק אפשרות למשא ומתן עם הממשלה הגרמנית בעניין יהודי גרמניה ורכושם. הוא נפגש בברלין עם סם כהן, מנכ"ל חברת הנוטע שיזם את הסכמי ההעברה והם שולחים ביחד מברק לארץ ב-4.6.1933 כשהסכם ההעברה מכונה על ידם כ"פרויקט סם כהן"[7]. במברק כתוב שנדרשות פגישות נוספות לכשישובו שניהם לארץ. תוך כדי מסעו לגרמניה, התנהל בארץ, כנגדו וכנגד תוכניותיו, מסע בעיתון "חזית העם" הרוויזיוניסטי, שהיה ביטאונו של האגף הקיצוני בתנועה הרוויזיוניסטית.
ארלוזורוב שב לארץ ישראל ב-14 ביוני 1933. בליל שבת, 16 ביוני 1933, בשעה 21:30, ישבו ארלוזורוב ורעייתו סימה בפנסיון "קטה דן" (מאז 1953 קיים במקום "מלון דן") בתל אביב, במרפסת הפונה אל הגן. כשהבחינו כי קהל סקרנים נקהל סביבם, החליטו לצאת לטיול רגלי לאורך חוף הים לכיוון צפון. בהתקרבם לבית הקברות המוסלמי בקצה שכונת מחלול הבחינה סימה בשני גברים שהלכו בעקבותיהם, האחד גבוה, והשני נמוך. לאחר מעקב ודין ודברים קצר שלף הנמוך אקדח וירה בארלוזורוב. המתנקש ובן לווייתו הסתלקו בריצה ונעלמו.
קבוצת אנשים נשאו את ארלוזורוב למבנה סמוך, וארלוזורוב הובל במכונית פרטית לבית החולים הדסה. הוא נפצע מקליע אחד בבטנו וסבל משטף דם פנימי גדול. אף על פי שפציעה כזאת לא נחשבת לאנושה, המחסור בציוד לביצוע עירוי דם בבית החולים הוביל לפטירתו של ארלוזורוב כתוצאה מ"חוסר-דם חריף" כעבור שלוש שעות.
ארלוזורוב נטמן בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב והותיר אחריו בת מאשתו הראשונה ובן מאשתו השנייה.
הרצח עורר זעזוע עצום ביישוב, בשל אישיותו הבכירה של הנרצח וכישוריו יוצאי הדופן. החשד העיקרי נפל על אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, שאיבתם לארלוזורוב והמסע כנגדו בעיתונם היו טריים עדיין בדעת הקהל. תוך זמן לא רב נעצרו חשודים במעשה, אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט. כמעורב בשידול לרצח נעצר אב"א אחימאיר, איש רוח ופובליציסט רוויזיוניסטי קיצוני בדעותיו, שייסד תנועה שנקראה "ברית הבריונים". סטבסקי היה שכן לחדרו של אחימאיר ורוזנבלט היה בית"רי מפלוגת כפר סבא. כמו כן, נעצר גם יחיאל חיימוביץ' כחשוד ב"שיתוף פעולה בביצוע הפשע" בתור נהג מונית, שהוביל כביכול את סטבסקי ורוזנבלט החשודים ברצח לשפת ימה של תל אביב, אך כעבור ימים אחדים שוחרר.
בתום המשפט בבית המשפט לפשעים חמורים, ב-8 ביוני 1934, זוכה צבי רוזנבלט. אברהם סטבסקי הורשע על-יסוד עדותה של סימה ארלוזורוב, ללא כל ראיה נוספת, ונדון מוות בתלייה. סטבסקי ערער על פסק-הדין לבית המשפט העליון המנדטורי. ב-20 ביולי 1934 הוא זוכה, על בסיס דיני הראיות שנהגו בארץ ישראל המנדטורית (אך לא בבריטניה עצמה), לפיהם אין להרשיע אדם ברצח על סמך עד ראייה אחד בלבד, ללא עדות מסייעת. על כן נפסק שעדותה של סימה ארלוזורוב אין בה כדי להרשיע את סטבסקי, מאחר שעדותה לא נתמכה בשום גורם אובייקטיבי שקשר את סטבסקי לרצח. להגנתו של סטבסקי יצא גם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה של ירושלים והרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל.
שלמה אראל, לימים מפקד חיל הים, חזר ארצה בסוף 1936 לאחר חמישה חודשים בים, ונעצר על ידי הבריטים עקב פעילותו ב"ברית נוער המרי". אראל שהה חצי שנה בכלא עכו ושוחרר בתנאי שיעזוב את הארץ. בהיותו בכלא פגש את עבדול מג'יד שטען שהוא הוא שרצח את ארלוזורוב ביחד עם עיסא דרוויש.[8]
אב"א אחימאיר, שנחשד בהסתה לרצח, היה עצור למשך שנה, ואז הוחלט שלא להעמידו לדין באשמה הקשורה לרצח, אך הוא הועמד לדין כמארגן של "ברית הבריונים", ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל.
שאלת רצח ארלוזורוב הוסיפה להיות סלע מחלוקת פוליטי עוד שנים רבות. ב-1982 החליט ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, להקים את "ועדת בכור" כדי לחקור את הפרשה, וזאת אף על פי שעברו כמעט יובל שנים מאז הרצח, וכאשר רוב המעורבים כבר לא היו בחיים. הוועדה קבעה כי סטבסקי ורוזנבלט לא רצחו את ארלוזורוב, וכי אין היא יכולה לקבוע מי רצח אותו והאם היה זה רצח פוליטי.
הנצחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מושב חדש בשרון, שעלה לקרקע ביום הרצח, נקרא על שמו של ארלוזורוב - כפר חיים. גם היישוב קריית חיים, שנוסד באותה השנה, הקיבוץ גבעת חיים, שכונת נווה חיים וכן רחובות רבים בערי הארץ נקראו על שמו. כמו כן נקרא על שמו משכן תיאטרון הפועלים האהל ברחוב בילינסון 6 בתל אביב.
בפברואר 1947 נקראה אוניית מעפילים על שמו.
ב-23 בנובמבר 1968, נחנך בקיבוץ מסדה בית התרבות, "בית ארלוזורוב" שהיה פעיל עד שנות ה-90 של המאה ה-20.
בשנת 2009 הוצב במקום הרצח ובמעמד בנו של ארלוזורוב, פסל לזכרו מעשה ידיה של האמנית דרורה דומיני. לידו, תבליט דיוקנו של ארלוזורוב מאת הפסל משה ציפר.
כתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- לשאלת הארגון המשותף, תל אביב: הפועל הצעיר, 1927.
- כתבי חיים ארלוזורוב - כרך א': חומה של זכוכית. כרך ב': דרכי הגשמה. כרך ג': חיים חדשים. כרך ד': תולדות ההתיישבות בעולם. כרך ה': מחקרים סוציאולוגיים. כרך ו': רשויות. כרך ז': רזי אביב, שירים, תל אביב: א"י שטיבל, 1935-1934.
- בדרך לחירות, ירושלים: המחלקה לנוער של קרן היסוד, 1946.
- יומן ירושלים, ירושלים: מפלגת פועלי ארץ-ישראל, 1949.
עץ יוחסין
[עריכת קוד מקור | עריכה]| אליעזר ארלוזורוב | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| שאול ולסקה ארלוזורוב | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| סימה ארלוזורוב | חיים ארלוזורוב | יעקב שטיינברג | ליזה שטיינברג | דורה רוזוליו | דוד רוזוליו | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| שאול ארלוזורוב | שושנה רוזוליו | שאול רוזוליו | דניאל רוזוליו | מרגלית רוזוליו (וולף) | נעה חן | דויד חן | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מירב ארלוזורוב | גדעון רוזוליו | שולמית גבע | דורית מוזר | מיכל רוזוליו-דוידוביץ' | עידו רוזוליו | הדס רוזוליו | נעמי רוזוליו | שירלי דרור | רותי רון | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- משה יגר, תולדות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, פרק ד', ירושלים: מוסד ביאליק, 2011
- מרים גטר, חיים ארלוזורוב: ביוגרפיה פוליטית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1977. (הספר בקטלוג ULI)
- ישראל כהן, חיים ארלוזורוב, סגל חבורה - אנשי חזון ומעש בתנועה העבודה, כתבים, כרך ד' הוצאת עקד, 1976, עמ' 59 - 86. לראשונה: תש"ג 1943. (הספר בקטלוג ULI)
- חיים ארלוזורוב, ישראל כהן (עורך), מבחר מאמריו, י. שרברק, 1947. (הספר בקטלוג ULI)
- שלמה אבינרי, ארלוזורוב, עידנים, 1991. (הספר בקטלוג ULI)
- שבתי טבת, רצח ארלוזורוב, הוצאת שוקן, 1982. (הספר בקטלוג ULI)
- ח. בן ירוחם, העלילה הגדולה: לפני רצח ארלוזורוב ואחריו, הוצאת מכון ז'בוטינסקי, 1982. (הספר בקטלוג ULI)
- אב"א אחימאיר, המשפט - פרשת רצח ארלוזורוב, הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, 1968. (הספר בקטלוג ULI)
- דוד תדהר, בשירות המולדת, הוצאת ידידים, 1961. (הספר בקטלוג ULI)
- ועדת הסנגוריה, משפט רצח ארלוזורוב: נאומי הקטגור והסנגור והמסמכים, הוצאת הסולל, 1934. (הספר בקטלוג ULI)
- מרגוט קלאוזנר, סופת סיון: פרשה אחרונה בחיי חיים ארלוזורוב, ספרי גדיש, 1956. (הספר בקטלוג ULI)
- משה ירוחם אריה לייבנזון, הרצח הפחדני - רצח ארלוזורוב, הוצאת היונק, 1956. (הספר בקטלוג ULI)
- נתן ברון, משפט, יצרים ופוליטיקה - שופטים ומשפטנים בסוף המנדט ובראשית המדינה, עמ' 13–91, הוצאת סטימצקי, 2014. (הספר בקטלוג ULI)
- יוסף שפירא, חיים ארלוזורוב, הוצאת עם עובד - תרבות וחינוך, 1975. (הספר בקטלוג ULI)
- ישראל קולת, "יצירתו של מדינאי" בתוך אבות ומייסדים, עמ' 63–84, הקיבוץ המאוחד, 1975. (הספר בקטלוג ULI)
- אליהו בילצקי, חיים ארלוזורוב: עיונים במשנתו היהודית, תרבות וחינוך, 1966. (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיים ארלוזורוב (1899-1933), דף שער בספרייה הלאומית- ציטוטים מנאומו בשנת 1931: על עניינינו הפוליטיים באתר ויקיציטוט
- כתבי חיים ארלוזורוב בפרויקט בן-יהודה
- מחייו, דבר, 17 ביוני 1933
- יציב, חיים ארלוזורוב, דבר, 14 ביולי 1933, המשך
- דוד תדהר (עורך), "ד"ר חיים ארלוזורוב", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2082
- משה גליקסון, חיים ארלוזורוב (אסופת מאמרים, מתוך: כתבי משה גליקסון, כרך א: 'אישים בציונות', הוועד להוצאת כתבי גליקסון, תל אביב, ת"ש-1940, בפרויקט בן-יהודה
- יואב קרני, "פרויקט ארלוזורוב"
- טובי נתן, 'מי רצח את ארלוזורוב'
- חיים ארלוזורוב, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
שלמה אבינרי, ארלוזורוב - האיש, לא הרצח, באתר הארץ, 6 ביוני 2013- פגישה עם שאול ארלוזורוב, האתר החופשי של בני קריית חיים, 2 בנובמבר 2006
סרטון לוויה של ארלוזורוב, 1933, יומן אגא של ברוך אגדתי באתר יוטיוב
ערן מינהר, חיים ומוות - סיפורם של חיים ארלוזורוב ומגדה גבלס, בפודקאסט ״מינהר הזמן״, תאגיד השידור הישראלי- 86 שנה לרצח ארלוזורוב, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
- ארכיון אוסף דברי דפוס על רצח חיים ארלוזורוב., בספרייה הלאומית
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ טבת, עמ' 77.
- ^ ספר הגהות אליעזר, באתר HebrewBooks.org
- ^ ישנן טענות כי בין השניים התפתחו יחסים אינטימיים, וכי מגדה אף התלהבה מהרעיון הציוני. אנה מריה זיגמונד, נשות הצמרת הנאצית, ספריית פועלים, תשס"ו (2005)
- ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, עמ' 27
- ^ טבת, עמ' 9.
- ^ 1 2 3 טבת, עמ' 10.
- ^ מברק בארכיון הציוני 4/3434 Z, ובמיניסטריון החוץ הגרמני 319147L, מוזכר גם אצל בספרו של שאול אש: "עיונים בחקר השואה ויהדות זמננו" עמודים 45-47; ערך יוסף ולק; הביא לדפוס מאיר חובב, ירושלים: המכון ליהדות זמננו – האוניברסיטה העברית, יד ושם, מכון ליאו בק, תשל"ג, עמוד 62
- ^ יוסי רגב, רצח ארלוזורוב עוד חי: (יט) שלמה אראל פגש את הרוצח, 29 ביולי 2008
