טריטוריית אינדיאנה

טריטוריית אינדיאנה

ממשל
עיר בירה	וינסנס (1800–1813) קורידון (1813–1816)
היסטוריה
תאריכי הקמה	1800
תאריכי פירוק	11 בדצמבר 1816
ישות קודמת	הטריטוריה הצפון-מערבית
ישות יורשת	אינדיאנה אינדיאנה טריטוריית מישיגן טריטוריית אילינוי

טריטוריית אינדיאנה הוקמה על ידי חוק אורגני כאשר הנשיא ג'ון אדמס חתם על החוק ב-7 במאי 1800^[1] כדי ליצור טריטוריה מאוגדת מאורגנת של ארצות הברית שהתקיימה מ-4 ביולי 1800, עד 11 בדצמבר 1816, כאשר החלק הדרום מזרחי של השטח שנותר התקבל לאיחוד כמדינת אינדיאנה. הטריטוריה הכילה במקור כ-672,940 קמ"ר של אדמה, אך הוא הצטמצם כאשר הוא חולק ליצירת טריטוריית מישיגן (1805) וטריטוריית אילינוי (1809). טריטוריית אינדיאנה הייתה הטריטוריה החדשה הראשונה שנוצרה מאדמות הטריטוריה הצפון-מערבית, אשר אורגנה על פי תנאי תקנות צפון-מערב משנת 1787. הבירה הטריטוריאלית הייתה היישוב סביב המבצר הצרפתי הישן של וינסנס על נהר הוואבאש, עד שהועברה לקורידון ליד נהר אוהיו ב-1813.

ויליאם הנרי הריסון, המושל הראשון של השטח, פיקח על משא ומתן על הסכם עם התושבים הילידים שמסר אדמות שבטיות לממשלת ארצות הברית, ופתח חלקים נרחבים מהשטח להתיישבות נוספת. בשנת 1809 הקונגרס האמריקני הקים גוף מחוקק דו-בתי עבור הטריטוריה שכלל בית נבחרים שנבחר על ידי התושבים ומועצה מחוקקת. בנוסף, השלטון הטריטוריאלי החל בתכנון רשת תחבורה בסיסית ומערכת חינוך, אך המאמצים להגיע למדינה עבור השטח התעכבו עקב מלחמה. עם פרוץ מלחמת טקומסה, כאשר השטח היה בקו החזית של הקרב, הריסון הוביל כוח צבאי בפתיחת פעולות האיבה בקרב טיפקאנו (1811) ובפלישה שלאחר מכן לקנדה במהלך מלחמת 1812. לאחר שהריסון התפטר מתפקידו כמושל הטריטוריאלי, תומאס פוסי מונה לתפקיד המושל הפנוי, אך מפלגת האופוזיציה, בראשות חבר הקונגרס ג'ונתן ג'נינגס, שלטה בעניינים טריטוריאליים בשנותיה האחרונות והחלה ללחוץ על הקמת מדינה.

ביוני 1816 נערכה ועידה חוקתית בקורידון, שם אומצה חוקת מדינה ב-29 ביוני 1816. באוגוסט נערכו בחירות כלליות למילוי משרות לממשלת המדינה החדשה, בעלי התפקידים החדשים הושבעו לתפקידם בנובמבר, והטריטוריה פורקה. ב-11 בדצמבר 1816, הנשיא ג'יימס מדיסון חתם על חוק הקונגרס שהכניס רשמית את אינדיאנה לאיחוד כמדינה ה-19.

גבולות גאוגרפיים

כאשר טריטוריית אינדיאנה נוצרה בשנת 1800, גבולותיה המקוריים כללו את החלק המערבי של הטריטוריה הצפון-מערבית. הטריטוריה הקיפה אזור צפונית-מערבית לקו שמתחיל בנהר אוהיו, על הגדה מול שפך נהר קנטאקי, המשתרע מצפון-מזרח עד פורט ריקוברי במערב אוהיו של ימינו, וצפונה עד לגבול בין ארצות הברית לקנדה לאורך קו אורך 84°45 מערב.

השטח כלל בתחילה את רוב מדינת אינדיאנה של ימינו; כל המדינות של ימינו אילינוי וויסקונסין; מחוזות מינסוטה של ימינו שהיו מזרחית לנהר המיסיסיפי; כמעט כל חצי האי העליון והחצי המערבי של חצי האי התחתון של מישיגן של היום; ורצועת אדמה צרה באוהיו של ימינו שהייתה צפונית מערבית לפורט ריקוברי. השטח האחרון הזו הפך לחלק מאוהיו כשהגיעה למדינה ב-1803. הגבול הדרום-מזרחי של טריטוריית אינדיאנה הוסט בשנת 1803 כאשר אוהיו הפכה למדינה, אל שפך נהר מיאמי הגדול. בנוסף, חלקה המזרחי של מישיגן של היום נוסף לטריטוריית אינדיאנה. השטח הגאוגרפי של הטריטוריה הצטמצם עוד ב-1805 עם יצירת טריטוריית מישיגן מצפון, וב-1809 כאשר הוקמה טריטוריית אילינוי ממערב.

אוכלוסייה

בשנת 1800 כלל האוכלוסייה הלבנה של טריטוריית אינדיאנה הייתה 5,641, אך אוכלוסיית האינדיאנים שלה הוערכה קרוב ל-20,000, אולי עד 75,000. במפקד האוכלוסין של ארצות הברית של שנת 1800, 4 מחוזות בטריטוריית אינדיאנה (2 מהם ממוקמים באילינוי העכשווית ו-1 במישיגן העכשווית) דיווחו על הספירות הבאות:

דרגה	מחוז	אוכלוסייה
1	נוקס	2,517
2	רנדולף	1,355
3	סנט קלייר	1,103
4	מיצ'ילימקינק	551
	לא מאוגד	115
	טריטוריית אינדיאנה	5,641

במפקד האוכלוסין של ארצות הברית של 1810, בעקבות העברת חוקים אורגניים על ידי הקונגרס האמריקני ה-9 ליצירת טריטוריית מישיגן בשנת 1805 ועל ידי הקונגרס האמריקני ה-10 ליצירת טריטוריית אילינוי בשנת 1809, דיווחו 4 מחוזות בטריטוריית אינדיאנה הממוקמים באינדיאנה העכשווית על ספירות האוכלוסייה הבאות:

דרגה	מחוז	אוכלוסייה
1	נוקס	7,945
2	דיארבורן	7,310
3	קלארק	5,670
4	הריסון	4,699
	טריטוריית אינדיאנה	24,520

ממשל

ממשלתה של טריטוריית אינדיאנה עברה שלב לא ייצוגי מ-1800 עד 1804; שלב שני חקיקתי למחצה, שכלל את בחירת הבית התחתון של בית המחוקקים הטריטוריאלי, שנמשך דרך הלחימה המתמשכת עם האינדיאנים ומלחמת 1812; ותקופה אחרונה, כאשר אוכלוסיית הטריטוריה גדלה ותושביה פנו לקונגרס להתקבל כמדינה לאיחוד ב-1816

על פי תנאי תקנות צפון-מערב, השלטון הטריטוריאלי עבר 3 שלבים לפני הקמת המדינה:

1. במהלך השלב הלא ייצוגי של הממשל הטריטוריאלי הקונגרס האמריקני ואחרי 1789, הנשיא באישור הקונגרס מינה מושל, מזכיר ושלושה שופטים לשלוט בכל טריטוריה חדשה. התושבים המקומיים לא בחרו בפקידים טריטוריאליים אלו. שלב זה נמשך מאז הקמת הטריטוריה בשנת 1800 ועד 1804.
2. במהלך השלב החקיקתי למחצה של הממשלה, הגברים הבוגרים של הטריטוריה שהיה בבעלותם לפחות חמישים דונם של קרקע נבחרו כנציגים לבית התחתון של בית המחוקקים הטריטוריאלי. בנוסף הקונגרס (ומאוחר יותר הנשיא באישור הקונגרס) מינה חמישה גברים בוגרים שבבעלותם לפחות חמש מאות דונם של קרקע לבית העליון של בית המחוקקים הטריטוריאלי מתוך רשימה של עשרה מועמדים שהבית התחתון הגיש לבחירה. הבתים העליונים והתחתונים יכלו לחוקק בטריטוריה, אך המושל הטריטוריאלי שמר על כוח וטו מוחלט. שלב זה החל בשנת 1805.
3. כשהטריטוריה הגיעה לאוכלוסייה של 60,000 תושבים חופשיים, היא נכנסה לשלב הסופי שכלל את הבקשה המוצלחת שלה לקונגרס לקבלה באיחוד כמדינה.

בשנת 1803, כאשר טריטוריית אינדיאנה הוקמה משטחי הטריטוריה הצפון-מערבית שנותרו לאחר שאוהיו התקבלה כמדינה, שונתה הדרישה להמשיך לשלב החקיקה למחצה של ממשל טריטוריאלי. במקום יישום הדרישה של גידול אוכלוסיית הטריטוריה ל-5,000 גברים בוגרים חופשיים, ניתן היה להתחיל את השלב השני כאשר רוב בעלי האדמות החופשיות של השטח הודיעו למושל הטריטוריה שהם רוצים לעשות זאת. בשנת 1810 הוחלפה הדרישה מהבוחרים להיות בעלי קרקע בחוק המעניק זכויות הצבעה לכל הגברים הבוגרים החופשיים ששילמו מיסים מחוזיים או טריטוריאליים והתגוררו בשטח לפחות שנה אחת.

מושלים

בגלל מנהיגותו של ויליאם הנרי הריסון בהבטחת העברת חוק הקרקעות משנת 1800 ועזרתו בהקמת טריטוריית אינדיאנה בשנת 1800, בזמן ששימש כנציג הטריטוריה הצפון-מערבית לקונגרס האמריקני, לא היה זה מפתיע שהנשיא ג'ון אדמס בחר בו להיות המושל הראשון של הטריטוריה. הנשיאים אדמס, תומאס ג'פרסון וג'יימס מדיסון מינו בסך הכל שלושה לתפקיד המושל של טריטוריית אינדיאנה בין 4 ביולי 1800, כאשר הטריטוריה הוקמה רשמית, לבין 7 בנובמבר 1816, כאשר ג'ונתן ג'נינגס הושבע לתפקיד המושל הראשון של מדינת אינדיאנה.

#	שם	כניסה לתפקיד	סיום התפקיד	מונה על ידי
1	ויליאם הנרי הריסון	13 במאי 1800 (מונה); 10 בינואר 1801 (נכנס לתפקידו)	28 בדצמבר 1812 (התפטר)	ג'ון אדמס, תומאס ג'פרסון, ג'יימס מדיסון
2	ג'ון גיבסון	28 בדצמבר 1812 (מונה) ממלא מקום המושל: 4 ביולי 1800 – 10 בינואר 1801; יוני 1812–מאי 1813	3 במרץ 1813	ג'יימס מדיסון
3	תומאס פוזי	3 במרץ 1813 (מונה); מאי 1813 (נכנס לתפקיד)	7 בנובמבר 1816	ג'יימס מדיסון

בית משפט כללי

כאשר הוקמה טריטוריית אינדיאנה, הפקודה משנת 1787 לא קבעה שלטון טריטוריאלי שנבחר באופן עממי בשלב הלא-ייצוגי של השלטון הטריטוריאלי (1800 עד 1804). במקום זרועות חקיקה ומשפט נפרדות של הממשל הטריטוריאלי, לקונגרס האמריקני, ומאוחר יותר, לנשיא באישור הקונגרס, הייתה סמכות למנות בית משפט כללי המורכב משלושה שופטים טריטוריאליים. השופטים מונו בתחילה על ידי הנשיא אשר מאוחר יותר האציל סמכות זו למושל הטריטוריאלי. אדמס בחר בוויליאם קלארק, הנרי ונדרבורג וג'ון גריפין כשלושת השופטים הראשונים של הטריטוריה. לאחר מותו של קלארק בנובמבר 1802, תומאס ט. דייוויס מונה כמחליפו.

מושל הטריטוריה ושלושת השופטים פעלו כזרוע השופטת והמחוקקת המשולבת של הממשל, ואימצו את החוקים לניהול הטריטוריה. בנוסף לעבודה עם המושל הטריטוריאלי בנושאי חקיקה, עמדו השופטים הטריטוריאליים בראש בית המשפט הכללי. כאשר טריטוריית אינדיאנה עברה לשלב החקיקה למחצה של הממשל ב-1805, בית המחוקקים הפך בהדרגה לענף הדומיננטי, ואילו השופטים התמקדו בעיקר בעניינים שיפוטיים. ב-1814, עם התקדמות הטריטוריה לקראת הקמת מדינה, הוקמו שלושה בתי משפט מחוזיים. המושל פוזי מינה את אייזק בלקפורד, ג'סי לינץ' הולמן ואליהו ספארקס כשופטים בראש בתי המשפט המחוזיים. ג'יימס נובל מונה להחליף את ספארקס לאחר מותו בתחילת 1815.

בית המחוקקים

מפה של טריטוריית אינדיאנה בשנת 1812 המציגה מקומות וקרבות בולטים במלחמת 1812

כאשר טריטוריית אינדיאנה נכנסה לשלב החקיקתי למחצה של הממשל, התושבים הטריטוריאליים הורשו לבחור נציגים לבית התחתון של בית המחוקקים הדו-בתי של הטריטוריה. הנשיא ג'פרסון האציל את משימת בחירת חמשת חברי המועצה המחוקקת (הבית העליון של בית המחוקקים) למושל, שבחר מתוך רשימה של עשרה מועמדים שסיפק עבורו הבית התחתון.

לאחר הקמת הגוף המחוקק החדש, ניתנה לכל מחוז בשטח הזכות לבחור נציגים לבית הנבחרים (הבית התחתון של האספה המחוקקת). הבית התחתון כלל בתחילה שבעה נציגים: אחד ממחוז דירבורן, אחד ממחוז קלארק, שניים ממחוז נוקס, שניים ממחוז סנט קלייר ואחד ממחוז רנדולף. בית המחוקקים הטריטוריאלי התכנס לראשונה ב-29 ביולי 1805. המושל הריסון שמר על סמכויות הווטו שלו וכן על סמכותו הביצועית והמינויים הכלליים, בעוד שלאסיפה המחוקקת הייתה הסמכות לחוקק חוקים, בכפוף לאישור המושל לפני שניתן יהיה לחוקק אותם. השינוי בממשל הטריטוריאלי הסיר גם את סמכויות החקיקה של השופטים הטריטוריאליים, והותיר את בית המשפט הטריטוריאלי רק עם סמכותו השיפוטית.

בשנת 1809, לאחר שטריטוריית אינדיאנה חולקה להקמת טריטוריית אילינוי, הקונגרס האמריקני שינה את המבנה של בית המחוקקים הטריטוריאלי. חברי בית הנבחרים המשיכו להיבחר על ידי התושבים הטריטוריאליים וחולקו ביחס לאוכלוסיית כל מחוז, אך גם החברות בבית העליון (המועצה המחוקקת) בת חמישה חברים הייתה לפי הצבעה עממית וחולקה בין מחוזות הטריטוריה. מחוז הריסון, שהוקם ב-1808 מחלקים ממחוזות נוקס וקלארק, בחר נציג אחד לבית התחתון; למחוזות קלארק ודירבורן היו לכל אחד שני נציגים; ולמחוז נוקס המאוכלס יותר היו שלושה. מבנה חקיקה דו-בתי זה נותר ללא שינוי למשך שארית קיומה של הטריטוריה.

כלכלת הטריטוריה

בשלב הלא-חקיקתי, הממשל הפדרלי שילם את המשכורות של המושל, המועצה השיפוטית בת שלושה חברים והמזכיר הטריטוריאלי, שעלו כ-5,500 דולר לשנה. בנוסף, קרן קטנה של כ-200 דולר כיסתה הוצאות אחרות כגון הדפסה, דמי משלוח ושכר דירה. הממשלה הפדרלית לא סיפקה כספים למשרדים ממשלתיים נוספים כגון האוצר והתובע הכללי. המשכורות לפקידים אלו שולמו מאוצר הטריטוריה.

בשלב החקיקה למחצה, הממשלה הפדרלית שילמה את המשכורות של מושל הטריטוריה, השופטים והמזכיר בעלות של כ-6,687 דולר לשנה. האוצר הטריטוריאלי היה אחראי למימון הוצאות החקיקה, וכן היה אחראי על שכרם של הגזבר, המבקר, היועץ המשפטי לממשלה והקנצלר. הגזבר הטריטוריאלי שילם גם הוצאות תפעוליות כגון דפוס, שכירות, מכשירי כתיבה ואספקה ושירותים אחרים. הוצאות אלו נאמדו בעלות של 10,000 דולר לשנה.

הכנסות הטריטוריה היו מוגבלות, כאשר מקור הכספים העיקרי הגיע ממכירת אדמות פדרליות. הכנסות אחרות הגיעו מגביית מכסים, רישיונות ומסי בלו. בשנת 1811 התבססו מסי הארנונה שנגבו מבעלי הקרקעות על גודלן בדונמים ודירוגם; בעוד בעבר, מיסים אלו התבססו על שווי הקרקעות. כמו כן נגבו מיסים לשימוש במחוזות טריטוריאליים. לאחר 1815 הוטלו מיסים על סוגים מסוימים של מוצרים מיוצרים כדי לספק כספים נוספים לממשלה הטריטוריאלית.

הכנסות הטריטוריה ירדו לרמות קריטיות עקב מלחמת 1812, כאשר רבים ממשלמי המיסים של הטריטוריה לא היו מסוגלים לשלם את מה שהם חייבים, ואדמתם חזרה לידי הממשל הפדרלי. גם בעיות כספיות גרמו לדחיית התנועה להקמת מדינה עד לאחר תום המלחמה. בשלב מסוים במהלך 1813, למשל, היתרה באוצר הטריטוריה הייתה זעומה וכללה סך של 2.47 דולר. כדי להגדיל את האוצר, שונו היטלי המס והוקמו צורות הכנסה חדשות. שינויים אלו כללו הפחתת מיסים מסוימים, העלאות באחרים ויישום דרישות רישוי עבור סוגים מסוימים של מיזמים עסקיים על מנת לייצב את ההכנסות. ויליאם פרינס, מבקר הטריטוריה הראשון, הואשם גם במחסור בהכנסות של הטריטוריה מכיוון שהוא לא הצליח לגבות מיסים משני מחוזות טריטוריאליים.

גידול אוכלוסיית הטריטוריה סייעה לשפר את מצבה הכלכלי באמצעות גביית מיסים שונים, לרבות ארנונה ומיסים על מכירת אדמות ציבוריות. עם זאת, ההוצאות הממשלתיות גדלו גם עם הקמת מחוזות ועיירות חדשות, מה שגרם לצורך במשרדים ממשלתיים חדשים ולעלייה נוספת בגודלה הכללי של הממשלה.

נושאים פוליטיים

ויליאם הנרי הריסון, המושל הראשון של טריטוריית אינדיאנה בין השנים 1801–1812, ונשיא ארצות הברית התשיעי

הנושא הפוליטי העיקרי בהיסטוריה הטריטוריאלית של אינדיאנה היה עבדות; עם זאת, היו גם נושאים אחרים, כולל ענייני אינדיאנים, היווצרות של שטחים צפוניים ומערביים מחלקים מטריטוריית אינדיאנה, חששות לגבי היעדר שלטון עצמי טריטוריאלי וייצוג בקונגרס, וביקורות מתמשכות על פעולותיו של הריסון כמושל טריטוריאלי.

רוב הבעיות הללו נפתרו לפני שאינדיאנה הפכה למדינה. הקמתן של טריטוריית מישיגן וטריטוריית אילינוי סיימו את הוויכוח על הגודל הגאוגרפי של הטריטוריה. בשלב השני של הממשל הטריטוריאלי, הדמוקרטיזציה ההולכת וגוברת של הממשלה העבירה את הסמכות שהופקדה תחילה בידי המושל הטריטוריאלי ומועצה שיפוטית לזרוע מחוקקת של נציגים נבחרים וציר לבית הנבחרים האמריקאי. הוויכוח בסוגיית התרת העבדות בשטח הוסדר ב-1810; עם זאת, הביקורת על המושל הריסון נמשכה, גם לאחר שחלק ניכר מסמכותו הועבר למחוקקים ושופטים טריטוריאליים.

עבדות

בדצמבר 1802 העבירו נציגים מארבעת המחוזות של טריטוריית אינדיאנה החלטה בעד השעיה של עשר שנים של סעיף 6 של תקנות צפון-מערב, שאסרה על עבדות בטריטוריה הצפון-מערבית המקורית. הם גם עתרו לקונגרס בעד ההשעיה על מנת להפוך את האזור לאטרקטיבי יותר עבור מתיישבים המחזיקים בעבדים ובסופו של דבר להפוך את הטריטוריה לכדאית כלכלית על ידי הגדלת אוכלוסייתה. בנוסף, העתירה ביקשה שהעבדים וילדיהם שהוכנסו לשטח בתקופת ההשעיה יישארו עבדים גם לאחר סיום ההשעיה. בנג'מין פארקה, תומך עבדות שהפך לנציג הראשון של הטריטוריה בקונגרס ב-1805, נשא את העצומה לוושינגטון הבירה; עם זאת, הקונגרס נכשל בפעולה, מה שהותיר להריסון ולשופטים הטריטוריאליים לחפש אפשרויות אחרות.

בשנת 1803 העבירו הריסון ושופטי בית המשפט הכללי חקיקה שהתחמקה מהפקודה משנת 1787 על מנת להתיר עבדות בטריטוריית אינדיאנה באמצעות שימוש בחוקי עבדות מחייבים. הצעת החוק איפשרה לעבדים בוגרים שהיו בבעלותם או שנרכשו מחוץ לטריטוריה להיות מוכנסים לטריטוריה ולשרת אותם בתנאים קבועים שנקבעו על ידי בעל העבד. לאחר שהטריטוריה קיבלה ייצוג בקונגרס ב-1805, פארקה הצליח לגרום לקונגרס להעביר חקיקה להשעיית סעיף 6 למשך עשר שנים, מה שהעניק לשטחים המכוסים על פי הפקודה את היכולת להכשיר את העבדות בשטחיהם.

ניסיונותיו של הריסון לאפשר עבדות בטריטוריית אינדיאנה גרמו להתנגדות משמעותית מצד הקווייקרים שהתיישבו בחלק המזרחי של השטח. הם הגיבו בהקמת מפלגה נגד עבדות. דייוויס פלויד ממחוז קלארק היה הנציג היחיד נגד העבדות שנבחר לבית הנבחרים של הטריטוריה בבחירות 1805, אך הצעדים של הריסון להכשיר את העבדות בשטח נחסמו על ידי שני הנציגים ממחוז סנט קלייר, שסירבו לאשר עבדות אלא אם כן הריסון יתמוך בבקשתם לטריטוריה נפרדת, בקשה לה הריסון התנגד.

בשנת 1809, חמש שנים לאחר שהקונגרס הקים את טריטוריית מישיגן, המתיישבים ממחוז סנט קלייר פנו בהצלחה לקונגרס להקמת טריטוריה נפרדת. למרות אי הסכמתו של הריסון, הקונגרס אישר את הקמתה של טריטוריית אילינוי מהחלק המערבי של טריטוריית אינדיאנה, ובנוסף אישר להעניק לתושבי טריטוריית אינדיאנה את הזכות לבחור ציר לבית הנבחרים של ארצות הברית ולחברי המועצה המחוקקת של הטריטוריה (בית עליון). הריסון, שכוחו הפוליטי הצטמצם בעקבות שינויים אלו, מצא את עצמו בסתירה עם בית המחוקקים הטריטוריאלי כאשר המפלגה נגד העבדות עלתה לשלטון לאחר הבחירות ב-1809. הבוחרים דחו מייד רבות מתוכניותיו לעבדות, ובשנת 1810 ביטל בית המחוקקים הטריטוריאלי את חוקי ההסכם שהריסון ובית המשפט השיפוטי חוקקו ב-1803.

העברת מקום הממשלה

בירת טריטוריית אינדיאנה נשארה בוינסנס מ-1800 עד 1813, כאשר בית המחוקקים הטריטוריאלי העביר אותה לקורידון. לאחר שטריטוריית אילינוי הוקמה מהחלק המערבי של טריטוריית אינדיאנה בשנת 1809, וינסנס, ששכנה בתחילה במרכז הטריטוריה, הייתה כעת בקצה המערבי הרחוק שלה. בית המחוקקים הטריטוריאלי גם הפך ליותר ויותר חששן שפרוץ מלחמת 1812 עלולה לגרום להתקפה על וינסן, וכתוצאה מכך להחלטתם להעביר את מושב הממשלה למקום קרוב יותר למרכז האוכלוסייה של הטריטוריה. בנוסף לקורידון, העיירות מדיסון, לורנסבורג, וובאי וג'פרסונוויל נחשבו לאתרים פוטנציאליים לבירה החדשה. ב-11 במרץ 1813 בחר בית המחוקקים הטריטוריאלי בקורידון כבירתה החדשה של הטריטוריה, החל מה-1 במאי 1813.

הריסון העדיף את קורידון, עיירה שהוא ייסד, העניק לה את שמה, ושבה היה בעל אחוזה. בשנת 1813, לאחר שהובא לידיעת בית המחוקקים הטריטוריאלי כי מתקיימות תוכניות לבניית בית משפט מחוזי חדש בקורידון והבניין החדש יוכל לשמש גם לאסיפותיו (חיסכון משמעותי בעלויות), קיבלה הממשלה את ההחלטה להעביר את בירת הטריטוריה לקורידון. בניית בניין הקפיטול החלה ב-1814 וכמעט הסתיימה ב-1816.

היסטוריה

האזור שהפך לטריטוריית אינדיאנה היה קודם לכן חלק מהטריטוריה הצפון-מערבית, שקונגרס הקונפדרציה הקים על פי תנאי תקנות צפון-מערב ב-13 ביולי 1787. תקנות אלו זו התוו את הבסיס לשלטון בשטחי המערב וקבעו גם מבנה מינהלי לפיקוח על השטח, כולל תהליך תלת שלבי למעבר משטח למדינה. בנוסף, פקודת הקרקעות משנת 1785 קראה לממשלת ארצות הברית לסקור את השטח החדש שנרכש לצורך מכירה ופיתוח עתידיים. הטריטוריה הצפון-מערבית, שכללה בתחילה שטחים שהיו תחומים על ידי הרי האפלצ'ים, נהר המיסיסיפי, האגמים הגדולים ונהר אוהיו, חולקה לאחר מכן לשטחים קטנים יותר שכללו את טריטוריית אינדיאנה (1800), טריטוריית מישיגן (1805), טריטוריית אילינוי (1809), ובסופו של דבר הפכו למדינות של ימינו אוהיו, מישיגן, אינדיאנה, אילינוי, ויסקונסין ומזרח מינסוטה.

מתן שם לטריטוריה החדשה

אינדיאנה, שפירושה "ארץ האינדיאנים", מתייחס לעובדה שרוב השטח שמצפון לנהר אוהיו עדיין היה מיושב על ידי אינדיאנים.

השימוש הפורמלי במילה "אינדיאנה" הוא משנת 1768, כאשר ששת האומות של הקונפדרציה האירוקית שמרו כ-5,000 אקרים של קרקע במדינת וירג'יניה המערבית של ימינו, והעבירו אותן לחברת סחר בת עשרים וחמישה חברים בפילדלפיה, שעסקה במסחר עם השבטים הילידים בעמק נהר אוהיו. החברה קראה לתביעת הקרקע שלהם אינדיאנה, לכבוד בעליה הקודמים. בשנת 1776 הועברה תביעת הקרקע לחברת קרקעות אינדיאנה והוצעה למכירה; עם זאת, ממשלת וירג'יניה ערערה על הטענה, בטענה שהיא הבעלים החוקי מכיוון שהקרקע נפלה בגבולותיה. בית המשפט העליון של ארצות הברית לקח את התיק וביטל את זכותה של החברה על הקרקע ב-1798. שנתיים לאחר מכן, הקונגרס החיל את שמה של חברת הקרקעות אינדיאנה על הטריטוריה החדשה.

התפשטות וקונפליקט במערב

העברת פקודת הקרקעות משנת 1785 ותקנות צפון-מערב משנת 1787 חייבה את ממשלת ארצות הברית להמשך תוכניות להתרחבות במערב. המתיחות הגוברת עם האינדיאנים שכבשו את אדמות המערב פרצה לתוך מלחמת האינדיאנים הצפון-מערביים. במהלך סתיו 1790, כוחות אמריקאים בפיקודו של הגנרל ג'וזיה הרמר רדפו ללא הצלחה אחר שבט מיאמי ליד פורט ווין של ימינו, אינדיאנה, אך נאלצו לסגת. בינתיים, מייג'ור ז'אן פרנסואה האמטרמק הוביל משלחת מפורט נוקס לכפרים וויה, פוטוואטומי וקיקאפו על הנהרות וואבאש, ורמיליון ואל, אך למשלחתו לא היה מספיק אספקה כדי להמשיך, מה שאילץ אותם לחזור לוינסנס.

בשנת 1791, מייג'ור גנרל ארתור סנט קלייר, מושל הטריטוריה הצפון-מערבית, פיקד על כ-2,700 איש במסע להקמת שרשרת של מבצרים ואכיפת שלום באזור. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-3 בנובמבר 1791, כמעט 1,000 לוחמים משבטי מיאמי, שוני, דלאוור ולוחמים אחרים בהנהגתו של הצ'יף הקטן פתחו במתקפת פתע על המחנה האמריקאי ליד העיירה קקיונגה במיאמי, שעלתה לאמריקאים בכמעט תשע מאות נפגעים ואילצה את נסיגת המיליציה. התבוסה של סנט קלייר ב-1791 נותרה התבוסה הגרועה ביותר של צבא ארצות הברית על ידי אינדיאנים אמריקאים בהיסטוריה. הנפגעים כללו 623 חיילים פדרליים הרוגים ועוד 258 פצועים; הקונפדרציה האינדיאנית איבדה כ-100 איש.

אנתוני וויין מנהל משא ומתן עם הקונפדרציה של האינדיאנים הצפון-מערביים בהסכם גרינוויל

באוגוסט 1794, הגנרל "אנטוני המטורף" וויין ארגן את הלגיון של ארצות הברית והביס כוח אינדיאני בקרב הגזעים הנפולים. הקרב היווה נקודת מפנה עבור האמריקנים, שהשתלטו על האזור הסמוך לנמל מאומי-וואבאש החשוב מבחינה אסטרטגית, וכן על פורט מיאמי בקקיונגה (שנבנה מחדש כפורט וויין). בנוסף, נבנו בשטח כמה מבצרים נוספים כדי לשמור על השליטה האמריקאית באזור.

הסכם גרינוויל (1795) סיים את מלחמת האינדיאנים הצפון-מערביים וסימן את תחילתה של שורת הסכמי ויתור על קרקעות. על פי תנאי הסכם זה, השבטים הילידים ויתרו על דרום מזרח אינדיאנה ושני שלישים מאוהיו של ימינו לממשלת ארצות הברית. כתוצאה מההסכם, בני השבט מיאמי ראו את עצמם כבעלי ברית עם ארצות הברית, ואלפי דונמים של אדמות מערביות שזה עתה נמסרו, משכו מספר הולך וגדל של מתיישבים חדשים למה שיהפוך לטריטוריית אינדיאנה.

הקמת הטריטוריה

הקונגרס האמריקני העביר חקיקה להקים את טריטוריית אינדיאנה ב-7 במאי 1800, החל מה-4 ביולי 1800. הטריטוריה החדשה הוקמה על ידי חלוקת הטריטוריה הצפון-מערבית לקראת הקמת מדינת אוהיו. בזמן הקמת טריטוריית אינדיאנה, שני היישובים האמריקאים העיקריים במה שיהפוך לימים למדינת אינדיאנה היו ב-וינסנס ו-Clark's Grant, בעוד שהיישוב בקסקסקיה יהפוך מאוחר יותר לחלק מאילינוי (אבל, מכיוון שכיום היא שוכנת מערבית לנהר המיסיסיפי, היא נגישה רק ממיזורי.

גרוסלנד, ביתו של המושל ויליאם הנרי הריסון

הנשיא ג'ון אדמס מינה את ויליאם הנרי הריסון למושל הראשון של הטריטוריה ב-13 במאי 1800, אך הריסון לא הגיע לטריטוריה כדי להתחיל את תפקידו כמושל עד ה-10 בינואר 1801. ג'ון גיבסון, המזכיר הטריטוריאלי, שימש כמושל בפועל עד הגעתו של הריסון לוינסנס.

הרכב שופטים בן שלושה חברים בשם בית המשפט הכללי סייע למושל הטריטוריאלי. יחד הם שימשו כרשות המחוקקת והשופטת הגבוהה ביותר בטריטוריה. כמושל של טריטוריה מהשלב הראשון, כפי שהותווה בתקנות צפון-מערב, היו להריסון סמכויות נרחבות בשטח החדש שכללו את הסמכות למנות את כל הפקידים הטריטוריאליים וחברי האספה הכללית הטריטוריאלית. הייתה לו גם הסמכות לחלק את הטריטוריה למחוזות.

מפת הדואר של ארצות הברית משנת 1804 מאת אברהם בראדלי ג'וניור, המציגה את טריטוריית אינדיאנה

וינסנס, היישוב העתיק ביותר בטריטוריה ובין הגדולים בה עם 714 תושבים בשנת 1800, הפך לבירה הטריטוריאלית הראשונה שלה. עמדת המסחר הצרפתית לשעבר הייתה גם אחת מהיישובים הלבנים הבודדים בשטח. טריטוריית אינדיאנה החלה בארבעה מחוזות: סיינט קלייר ומחוז רנדולף, שהפך לחלק מאילינוי של ימינו; נוקס באינדיאנה של ימינו; מחוז וויין, שהפך לחלק ממישיגן של ימינו. המושל הריסון הקים את מחוז קלארק, המחוז החדש הראשון בשטח, מתוך החלק המזרחי של מחוז נוקס. מחוזות נוספים הוקמו עם גידול אוכלוסיית הטריטוריה. עד 1810 הגיעה האוכלוסייה המנויה של טריטוריית אינדיאנה ל-24,520, אפילו לאחר שגודל הטריטוריה הצטמצם עם הקמתם של טריטוריית מישיגן (1805) וטריטוריית אילינוי (1809). כאשר טריטוריית אינדיאנה הגישה עתירה להתקבל כמדינה בשנת 1816, אוכלוסייתה הייתה מפוזרת בין 15 מחוזות ועלתה על 60,000 איש, שהיה המינימום הנדרש למדינה על פי תנאי תקנות צפון-מערב משנת 1796.

מכיוון שהונו הפוליטי של הריסון היה קשור לעלייתה של אינדיאנה למדינה, הוא היה להוט להרחיב את שטח הטריטוריה. בשנת 1803 העניק הנשיא תומאס ג'פרסון להריסון את הסמכות לנהל משא ומתן ולחתום הסכמים עם השבטים האינדיאנים בשטח. הריסון פיקח על כינונם של שלוש עשרה הסכמים שמסרו יותר מ-60,000,000 אקרים של קרקעות משבטים אינדיאנים, כולל רוב דרום אינדיאנה של ימינו, לממשלת ארצות הברית.

חוזה וינסנס (1803) היה הראשון מבין כמה הסכמים שעליהם ניהל הריסון כמושל טריטוריאלי. מנהיגים משבטים מקומיים חתמו על הסכם זה כדי להכיר בבעלותם של אמריקאים על אזור וינסנס, אזור שג'ורג' רוג'רס קלארק כבש מידי הבריטים במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית. הסכם גרוסלנד (1805) הבטיח עוד יותר את החזקה של הממשלה הפדרלית בקרקעות בדרום מרכז אינדיאנה של ימינו. לאחר החתימה על הסכם פורט וויין השנוי במחלוקת (1809), שבו רכש הריסון עבור ממשלת ארצות הברית יותר מ-250,000,000 אקרים של קרקעות במה שהפך מאוחר יותר למרכז אינדיאנה ומזרח אילינוי, המתיחות בין האינדיאנים לבין המתיישבים האמריקאים על הגבול התקרבו לשבירה.

הזמינות של קרקע פדרלית בעלות נמוכה הובילה לגידול מהיר באוכלוסיית הטריטוריה, כאשר אלפי מתיישבים חדשים נכנסו לאזור מדי שנה. יישובים גדולים החלו לצוץ בפריפריה של השטח סביב האגמים הגדולים, נהר אוהיו, נהר הוואבאש ונהר המיסיסיפי. עם זאת, חלק גדול מפנים הטריטוריה נותר מיושב על ידי השבטים האינדיאנים ונותר מעורער.

מחוז לואיזיאנה

ערך מורחב – מחוז לואיזיאנה

בעוד האינדיאנים המשיכו לוותר על שטחי אדמה גדולים בטריטוריית אינדיאנה לממשלה הפדרלית, האמריקאים גם הרחיבו את בעלותם על אדמות מערבה יותר כתוצאה מהסכם רכישת לואיזיאנה עם צרפת. מ-1 באוקטובר 1804, עד 4 ביולי 1805, הורחבו הסמכויות המנהליות של מחוז לואיזיאנה למושל ולשופטים של טריטוריית אינדיאנה כאמצעי זמני להקמת ממשלה אזרחית עבור האדמות החדשות שנרכשו. המחוז הקיף את כל אדמות רכישת לואיזיאנה מצפון לקו הרוחב ה-33, המשמש כיום כגבול בין מדינות ארקנסו ולואיזיאנה.

על פי תנאי החוק המכונן את הממשלה הזמנית של המחוז, המושל הריסון ושופטי טריטוריית אינדיאנה חוקקו חוקים שהשתרעו על מחוז לואיזיאנה. תושבים מקומיים, שחיו בעבר תחת החוק האזרחי של צרפת, התנגדו לרבות מהוראות ממשלת ארצות הברית, כולל הטלת המשפט המקובל. הניהול הזמני של מחוז לואיזיאנה של טריטוריית אינדיאנה נמשך רק תשעה חודשים, עד שהוקמה טריטוריית לואיזיאנה, החל מ-4 ביולי 1805, עם ממשלה טריטוריאלית משלה.

אחד האירועים הבולטים ביותר במהלך ניהול מחוז לואיזיאנה בטריטוריית אינדיאנה היה הסכם סנט לואיס שבו ויתרו שבטי סאק ופוקס על צפון מזרח מיזורי, צפון אילינוי ודרום ויסקונסין לארצות הברית. טינה על הסכם זה גרמה מאוחר יותר לשבטים הילידים לעמוד לצד הבריטים במהלך מלחמת 1812 בפשיטות לאורך נהרות מיזורי, אוהיו ומיסיסיפי, ולהוביל למעורבותם במלחמת הבלאק הוק ב-1832

מלחמת טקומסה

ב-Vincennes בשנת 1810, טקומסה איבד את עשתונותיו כאשר ויליאם הנרי הריסון סירב לבטל את הסכם פורט וויין.

מתיחות מתמשכת בין האינדיאנים לבין מתיישבים חדשים הובילה לפעולות איבה נוספות בין הכוחות האמריקאים לקונפדרציה פאן-אינדיאנית. תנועת התנגדות נגד התפשטות ארצות הברית שהתפתחה סביב שני אחים משבט שוני, טקומסה וטנסקאווטאווה (הנביא), נודעה כמלחמת טקומסה. טנסקאווטאווה שכנע את בני השבטים הילידים שהרוח הגדולה תגן עליהם מפני פגיעה אם יתקוממו נגד הלבנים. עוד הוא עודד התנגדות בכך שאמר לשבטים לשלם לסוחרים לבנים רק מחצית ממה שהם חייבים, ולוותר על כל דרכיו של האדם הלבן, כולל הבגדים, הוויסקי והרובים שלהם.

בשנת 1810 הגיעו טקומסה וכ-400 לוחמים חמושים לווינסנס, שם התעמת טקומסה עם הריסון ודרש מהמושל לבטל את הסכם פורט וויין. הריסון סירב ומפלגת המלחמה עזבה בשלווה, אך טקומסה כעס ואיים בתגמול. לאחר מכן, טקומסה נסע דרומה כדי להיפגש עם נציגי השבטים באזור, בתקווה ליצור קונפדרציה של לוחמים שתלחם באמריקאים.

בשנת 1811, בזמן שטקומסה עדיין לא חזר, שר המלחמה האמריקני ויליאם יוסטיס אישר להריסון לצעוד נגד הקונפדרציה המתהווה כהפגנת כוח. הריסון נע צפונה עם צבא של יותר מ-1,000 איש בניסיון להפחיד את בני השוני לעשות שלום. מוקדם בבוקר ה-6 בנובמבר פתחו לוחמי שבטים במתקפת פתע על צבאו של הריסון. הקרב שלאחר מכן נודע כקרב טיפקאנו, שם זכה הריסון בסופו של דבר בניצחונו המפורסם ב-7 בנובמבר ב- Prohetstown, לאורך הנהרות וואבאש וטיפקאנו. הריסון הוכתר בפומבי כגיבור לאומי וכונה "טיפקאנו הזקן", למרות העובדה שחייליו עלו בהרבה על הכוחות האינדיאניים וספגו אבדות רבות יותר. לאחר הקרב, נפתחה מרכז אינדיאנה להתיישבות נוספת בכך שאפשרה ליותר מתיישבים לצאת בבטחה אל מעבר לפריפריה הדרומית של הטריטוריה.

תנועה לקראת מדינה

ב-5 בדצמבר 1804 פרסם המושל הריסון כרוז שהכריז על התקדמותה של טריטוריית אינדיאנה לשלב החקיקה למחצה של הממשלה. מצביעי הטריטוריה בחרו חברים לבית הנבחרים של הטריטוריה לראשונה ב-3 בינואר 1805; המושל בחר במועצה המחוקקת בת חמישה חברים (בית עליון) מתוך רשימת מועמדים שסיפקו הנבחרים. הישיבה המחוקקת הראשונה של האספה הכללית הטריטוריאלית התכנסה בוינסנס מה-29 ביולי ועד ה-16 באוגוסט 1805, ובחרה בבנג'מין פארק כנציגה הראשון לבית הנבחרים האמריקאי.

בין 1805 ל-1811 חולק החלק הצפוני של טריטוריית אינדיאנה כדי להקים את טריטוריית מישיגן והחלק המערבי של הטריטוריה חולק כדי להקים את טריטוריית אילינוי. בנוסף, המושל הריסון ניהל משא ומתן על שורה של הסכמים עם שבטים ילידים שמסרו אדמות נוספות בטריטוריית אינדיאנה לממשלה הפדרלית, ופתחו מיליוני דונמים למכירה ולהתיישבות בדרום אינדיאנה של ימינו וברוב אילינוי. בשנת 1810 הצליחו מתנגדי-עבדות בבית המחוקקים הטריטוריאלי גם לבטל את חוק ההסכם מ-1805.

חבר הקונגרס ג'ונתן ג'נינגס, נציג של טריטוריית אינדיאנה

בסוף דצמבר 1811 ובתחילת ינואר 1812, ג'ונתן ג'נינגס, שהפך לציר הראשון של הטריטוריה בבית הנבחרים של ארצות הברית ב-1810, הגיש את העצומה של בית המחוקקים הטריטוריאלי לקונגרס האמריקני שביקש רשות לנסח חוקה לאינדיאנה כהכנה להקמת מדינה. באותה תקופה האוכלוסייה הלבנה של כל השטח בשנת 1810 כללה רק 24,520, הרבה מתחת לסף של 60,000 שדרשו תקנות צפון-מערב כתנאי להקמת מדינה. הקונגרס לא נקט בפעולה בעתירה, בעיקר בגלל פרוץ מלחמת 1812.

מלחמת 1812

מלחמת טקומסה עם האמריקאים התמזגה עם מלחמת 1812 לאחר שהקונפדרציה הפאן-אינדיאנית התחברה עם הבריטים בקנדה. במאי 1812, הצ'יף הקטן אירח מפגש של מנהיגי שבטים באזור בכפר מיאמי מיסיסינווה. רוב השבטים החליטו להישאר נייטרליים במהלך הסכסוך ודחו את תוכניותיו של טקומסה להמשך המרד. למרות דחייתם, טקומסה המשיך להוביל את צבאו המתדלדל נגד האמריקנים, והרחיק צפונה כדי שהצבא הבריטי יוכל לתמוך בהם. חסידיו של טקומסה שנותרו מאחור המשיכו לפשוט על האזורים הכפריים והשתתפו במצור על פורט הריסון, שהיה הניצחון היבשתי הראשון של צבא ארצות הברית במהלך המלחמה. ג'ון גיבסון שימש כמושל בפועל של השטח במהלך מלחמת 1812, בעוד הריסון הוביל את הצבא. לאחר שהריסון התפטר, גיבסון המשיך בתפקיד המושל בפועל עד שהגיע תומאס פוזי, המושל החדש שמונה, במאי 1813.

קרבות נוספים שהתרחשו במהלך המלחמה בגבולות מדינת אינדיאנה של ימינו כוללים את המצור על פורט וויין, טבח פיגאון רוסט וקרב המיססינאווה. רוב התושבים המקומיים של השטח נשארו פסיביים לאורך כל המלחמה; עם זאת, תקריות רבות בין מתיישבים לשבטים הילידים הובילו למותם של מאות בשטח. הסכם גנט (1814) סיים את המלחמה ושחרר את המתיישבים האמריקאים מפחדיהם מהתקפה מצד הבריטים הסמוכים ובני בריתם האינדיאנים.

הפיכה למדינה

המאמצים להשיג מעמד של מדינה לאינדיאנה הוחזרו לתחייה בשנת 1815, בעקבות מפקד אוכלוסין שנערך בשנים 1814–1815, שמצא שכלל אוכלוסיית הטריטוריה הגיעה ל-63,897. ב-1 בפברואר 1815, הוגשה עצומה להקמת מדינה עבור אינדיאנה לבית הנבחרים של ארצות הברית, אך לא ננקטו כל פעולה מיידית. המחוקק הטריטוריאלי הגיש עתירה נוספת לבית האמריקני ב-28 בדצמבר 1815, ולסנאט האמריקני ב-2 בינואר 1816, מה שגרם לג'נינגס להגיש הצעת חוק לאשר בחירת צירים לוועידה חוקתית כדי לדון במדינת אינדיאנה.

הייתה מחלוקת ניכרת בין ג'נינגס לפוזי בנושא הקמת המדינה. פוזי, שחשב שמוקדם מדי לעתור להקמת מדינה לאינדיאנה, טען שממשלת מדינה תהווה נטל פיסקאלי על תושביה ולא יהיו מספיק מועמדים למלא את כל משרדי המדינה החדשים. הוא גם תמך בעבדות, למורת רוחם של מתנגדיו, כולל ג'נינגס, דניס פנינגטון ואחרים בבית המחוקקים הטריטוריאלי, ואשר ביקשו להשתמש בהצעה להקמת מדינה כדי לסיים לצמיתות את אפשרות העבדות באינדיאנה. החששות הפיסקאליים של פוזי היו תקפים. אם אינדיאנה תהפוך למדינה היא תאבד את הסובסידיות הממשלתיות הפדרליות שקיבלה להפעלת השלטון הטריטוריאלי. כדי לתמוך בהוצאות ממשלת המדינה החדשה וכדי לקזז את אובדן הסובסידיות הממשלתיות הפדרליות, יהיה צורך להטיל מיסים נוספים על התושבים. תומכי המדינה טענו כי תושבי הטריטוריה מוכנים ומסוגלים לבחור פקידי ממשל לנהל את ממשלת המדינה ורצו שיהיו נציגים בקונגרס שיוכלו להצביע בשמם.

ב-19 באפריל 1816, הנשיא ג'יימס מדיסון אישר חוק שהקונגרס האמריקאי העביר ב-13 באפריל. חוק זה העניק רשות לכנס קבוצה של צירים נבחרים שתפקידם לנסח חוקת מדינה, בכפוף לאישור הקונגרס האמריקאי, שתקבע את צורת הממשל למדינה החדשה. הבחירות של ארבעים ושלושה הנציגים התקיימו ב-13 במאי 1816, והוועידה החוקתית התכנסה ב-10 ביוני 1816 בקורידון כדי להתחיל את עבודתם. צירי הוועידה חתמו על החוקה הראשונה של המדינה ב-29 ביוני 1816, שנכנסה מיד לתוקף.

ב-5 באוגוסט 1816 נערכו בחירות למילוי משרדי ממשלת המדינה החדשה, כולל מושל, סגן מושל, נציג קונגרס, חברי האספה הכללית של אינדיאנה ומשרדים נוספים. ג'נינגס הביס את פוזי ונבחר להיות המושל הראשון של אינדיאנה; כריסטופר הריסון נבחר לסגן המושל הראשון של המדינה; וויליאם הנדריקס נבחר לכהן בבית הנבחרים האמריקאי.

בנובמבר 1816 אישר הקונגרס את חוקת המדינה. המושב הראשון של האספה הכללית של מדינת אינדיאנה התכנס ב-4 בנובמבר 1816. ג'נינגס והריסון נחנכו ב-7 בנובמבר 1816. למחרת בית המחוקקים של המדינה בחר בג'יימס נובל ובוולר טיילור לייצג את אינדיאנה בסנאט האמריקאי. הנדריקס, נובל וטיילור הושבעו למשרדי הקונגרס שלהם והתמקמו בקונגרס בתחילת דצמבר. פירוק השלטון הטריטוריאלי סיים את קיומה של טריטוריית אינדיאנה. ב-11 בדצמבר 1816, מדיסון חתם על החלטת הקונגרס שקיבלה רשמית את אינדיאנה לאיחוד כמדינה ה-19, והחוקים הפדרליים הורחבו רשמית למדינה החדשה ב-3 במרץ 1817.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא טריטוריית אינדיאנה בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. Sixth Congress of United States (1845). Peters, Richard (ed.). "The Public Statutes at Large of the United States of America, Acts of the Sixth Congress of the United States, 1800, May 7, Statute I, Chap XLI" (PDF). Library of Congress. Boston: Charles C. Little & James Brown. p. 58. נבדק ב-3 במאי 2023.