טריטוריית הוואי

טריטוריית הוואי
Territory of Hawaii

דגל סמל
האיים הראשיים של טריטוריית הוואי
המנון לאומי	Hawaiʻi Ponoʻī
ממשל
עיר בירה	הונולולו
היסטוריה
הקמה	סיפוח הוואי
תאריכי הקמה	7 ביולי 1898
פירוק	כניסה לאיחוד
תאריכי פירוק	21 באוגוסט 1959
ישות קודמת	הוואי הרפובליקה של הוואי
ישות יורשת	הוואי הוואי ארצות הברית אטול פאלמירה

הטריטוריה של הוואי או טריטוריית הוואי ^{[1] [2] [3]} (באנגלית: Territory of Hawaii; בהוואית: Panalāʻau o Hawaiʻi) הייתה טריטוריה מאוגדת מאורגנת של ארצות הברית שהתקיימה מ-30 באפריל 1900, עד 21 באוגוסט 1959, אז רוב שטחה, למעט אטול פאלמירה, התקבל לארצות הברית כמדינה ה-50 של ארצות הברית, מדינת הוואי. חוק הקבלה של הוואי קבע שמדינת הוואי לא תכלול את אטול פאלמירה, איי מידוויי, שונית קינגמן ואטול אטול ג'ונסטון, הכוללים את האי ג'ונסטון (או קלמה) ואת האי סנד. ^[4]

ב-4 ביולי 1898, הקונגרס של ארצות הברית העביר את החלטת ניולנדס המאשרת את סיפוחה של הרפובליקה של הוואי בידי ארצות הברית, וחמישה שבועות לאחר מכן, ב-12 באוגוסט, הוואי הפכה לטריטוריה של ארצות הברית. באפריל 1900 אישר הקונגרס את חוק הוואי האורגני שארגן את הטריטוריה. החוק הציבורי של ארצות הברית 103-150 שאומץ בשנת 1993, (הידוע באופן לא רשמי בשם החלטת ההתנצלות), הודה כי "הפלתה של ממלכת הוואי התרחשה בהשתתפות פעילה של סוכנים ואזרחים של ארצות הברית" וגם "שהילידים אנשי הוואי מעולם לא ויתרו ישירות לארצות הברית על תביעותיהם לריבונות הטבועה שלהם כעם על אדמותיהם הלאומיות, בין אם באמצעות ממלכת הוואי או באמצעות משאל עם או בחירות עממיות". ^[5]

ההיסטוריה הטריטוריאלית של הוואי כוללת תקופה מ-1941 עד 1944, במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר האיים הושמו תחת חוק צבאי. הממשלה האזרחית פוזרה ומושל צבאי מונה.

רקע

  לאחר הפלת ממלכת הוואי בינואר 1893, ביקשה ממשלת הוואי הזמנית לבצע את סיפוחה המהיר של הוואי על ידי ארצות הברית. ועדה, בראשות לורין א' ת'רסטון, נשלחה לוושינגטון הבירה כדי לנהל משא ומתן על אמנת סיפוח עם נשיא ארצות הברית בנג'מין הריסון. משלחת בראשות הנסיכה ויקטוריה קאיולני נסעה גם היא לוושינגטון כדי למחות על ההדחה ולהתאמץ נגד הסיפוח.

הריסון והוועדה חתמו על הסכם סיפוח, שנשלח לסנאט האמריקני לאשרור. עם זאת, הסנאט לא פעל לפני ה-4 במרץ 1893, כאשר כהונתו של הריסון הסתיימה וגרובר קליבלנד נכנס לתפקידו. הנשיא החדש היה אנטי אימפריאליסט והתנגד נחרצות לסיפוח. הוא הסיר את האמנה מעיון, והורה על חקירת הקונגרס על האירועים סביב הפלת המלוכה בהוואי. לאחר קבלת הדו"ח הראשון של הוועדה, המליץ קליבלנד על החזרת המלכה ליליואוקלאני לשלטון. הניסיון לא התקבל בטוב אפילו בקרב המפלגה שלו. בסופו של דבר, הצבעה דו-מפלגתית בקונגרס קראה למדיניות "הסרת ידיים" ביחס לאירועים פנימיים בהוואי. חקירה נוספת של הקונגרס הובילה לדו"ח מורגן, שקבע כי חיילי ארצות הברית בהוואי היו נייטרליים לחלוטין במהלך ההדחה, ופוטר את צבא ארצות הברית מכל האשמות בשיתוף פעולה. ^[6]  

ב-23 באוגוסט 1898 הורד דגל הוואי מעל ארמון יולני ודגל ארצות הברית הונף כדי לציין את הסיפוח.

הממשלה הזמנית כינסה כינוס חוקתי להקמת הרפובליקה של הוואי. ת'רסטון דחק להפוך לנשיא הראשון של האומה, אך הוא חשש שאישיותו החצופה תפגע בסיפוח. סנפורד ב' דול השמרני יותר, שופט בית המשפט העליון לשעבר וידידה של המלכה אוקלאני, נבחר לנשיא הראשון והיחיד של הממשלה החדשה. ^[7]

במהלך מלחמת ארצות הברית–ספרד, מיקומה האסטרטגי של הוואי ביחס לפיליפינים הפך אותה לחשובה במיוחד לאינטרסים האמריקאיים, כפי שטען האסטרטג הימי אלפרד תייר מהן.^[8] זאת והחשש שהאימפריה היפנית תתפוס את השליטה באיים סיפקו מומנטום לתומכי הסיפוח. ב-4 ביולי 1898, הקונגרס האמריקני העביר החלטה משותפת לספח את הוואי לארצות הברית. ההחלטה, הידועה בכינויה החלטת ניולנדס (על שם נציג ארצות הברית פרנסיס ג'י ניולנדס), נחתמה לחוק שלושה ימים לאחר מכן על ידי הנשיא מקינלי. החלטת ניולנדס קובעת:

הואיל וממשלת הרפובליקה של הוואי חתמה, בצורה הראויה, את הסכמתה, באופן הקבוע בחוקתה, לוותר באופן מוחלט וללא מילואים לארצות הברית של אמריקה, את כל זכויות הריבונות מכל סוג שהוא, בתוך ומעלה. איי הוואי והתלות בהם, וכן למסור ולהעביר לארצות הברית, את האגרה המוחלטת והבעלות על כל אדמות הציבור, הממשלה או הכתר, מבני ציבור או בניינים, נמלים, נמלים, ציוד צבאי וכל רכוש ציבורי אחר. מכל סוג ותיאור השייכים לממשלת איי הוואי, יחד עם כל זכות ועזרה הנלווים לכך: לפיכך,

הוחלט על ידי הסנאט ובית הנבחרים של ארצות הברית של אמריקה בקונגרס שהתאספו, כי הוויתור האמור מתקבל, מאושר ומאושר, ושאיי הוואי האמורים והתלות בהם הם, והם מצורפים בזאת, כחלק משטחה של ארצות הברית וכפופים לשליטה הריבונית שלה, וכי כל ביחיד, הקניין והזכויות שהוזכרו לעיל הם של ארצות הברית של אמריקה.

ההחלטה נכנסה לתוקף ב-12 באוגוסט 1898, ובאותו יום נערך טקס רשמי לציון העברת ריבונות מדינת הוואי לארצות הברית על מדרגות ארמון איולני בהונולולו. דגל הוואי הורד ובמקומו הונף דגל ארצות הברית.

קריקטורה המתארת את ארצות הברית, השטחים שלה ואזורים בשליטת ארצות הברית ככיתה עם פיליפינים לוחמניים, הוואי, פוארטו ריקו וקובה

ההחלטה גם קבעה הקמת ועדה בת חמישה חברים כדי ללמוד אילו חוקים חדשים נדרשים לגבי ניהול וסילוק קרקעות ציבוריות בהוואי, ולפתח מסגרת ממשל לאיים. חבריה היו סנפורד ב. דול (שעל פי תנאי ההחלטה, שמר על הסמכויות שהפעיל בעבר כנשיא הוואי), וולטר פ. פראר (שגם הוא נשאר שופט בית המשפט העליון של הוואי), הסנאטורים האמריקנים שלבי מ. קלם (רפובליקני-אילינוי) וג'ון טיילר מורגן (דמוקרטי-אלבמה), ונציג בית הנבחרים רוברט ר. היט (רפובליקני-אילינוי). הדו"ח הסופי של הוועדה הוגש לקונגרס לדיון שנמשך למעלה משנה. נציגים וסנאטורים דרומיים רבים העלו התנגדויות להקמת ממשלה טריטוריאלית נבחרת בהוואי, שכן פעולה זו תפתח מסלול לקבלת מדינה עם אוכלוסיית רוב "לא לבנה" בתקופה שבה "חוקי ג'ים קרואו" הנוקשים שלטו בכל דרום ארצות הברית.

החוק האורגני

בתחילת 1900 העביר הקונגרס חוק לספק ממשלה לטריטוריית הוואי, אשר נחתם לחוק על ידי הנשיא ויליאם מקינלי ב-30 באפריל 1900. חוק אורגני זה הקים את משרד מושל הוואי. מושלים טריטוריאליים מונו על ידי נשיא ארצות הברית בעצה ובהסכמת הסנאט האמריקני. הם כיהנו במשך ארבע שנים, אלא אם כן הודחו מוקדם יותר על ידי הנשיא.

מושלים טריטוריאליים

• סנפורד דול, רפובליקני (1900–1903)
• ג'ורג' קרטר, רפובליקני (1903–1907)
• וולטר פריר, רפובליקני (1907–1913)
• לושיוס פינקהאם, דמוקרטי (1913–1918)
• צ'ארלס מק'ארתי, דמוקרטי (1918–1921)
• וולאס פרינגטון, רפובליקני (1921–1929)
• לורנס ג'אד, רפובליקני (1929–1934)
• ג'וזף פוינדקסטר, דמוקרטי (1934–1942)
• אינגרם סטיינבק, דמוקרטי (1942–1951)
• אורן לונג, דמוקרטי (1951–1953)
• סמואל וילדר קינג, רפובליקני (1953–1957)
• ויליאם קווין, רפובליקני (1957–1959)

בית מחוקקים

החוק האורגני יצר גם בית מחוקקים טריטוריאלי של הוואי דו-ביתי. הוא הורכב מבית תחתון, בית הנבחרים, ומבית עליון, הסנאט. חבריו נבחרו בהצבעה עממית.

מערכת משפטית

החוק יצר את בית המשפט העליון הטריטוריאלי ובתי משפט נוספים לערעורים. כל השופטים של בתי המשפט הללו מונו על ידי הנשיא בעצה ובהסכמת הסנאט.

נציג הקונגרס

החוק גם קבע שלהוואי, כמו לטריטוריות אחרות של ארצות הברית, יהיה נציג ללא הצבעה לקונגרס של ארצות הברית.

נציגי הקונגרס

הייצוג בבית הנבחרים של ארצות הברית הוגבל לנציג יחיד ללא הצבעה:

• רוברט ויליאם וילקוקס (1900–1903)
• ג'ונה קוהיו קאלאניאנאולה (1903–1922)
• הנרי אלכסנדר בולדווין (1922)
• ויליאם פול ג'ארט (1923–1927)
• ויקטור סטיוארט קלאואלוהה יוסטון (1927–1933)
• לינקולן לוי מק'קנדלס (1933–1935)
• סמואל וילדר קינג (1935–1943)
• ג'וזף ריידר פרינגטון (1943–1954)
• מרי אליזבת פרוט פרינגטון (1954–1957)
• ג'ון אנתוני בארנס (1957–1959)

תיירות

חברת הניווט מטסון פרסמה את הוואי כיעד תיירותי בפעם הראשונה בסוף שנות ה-90.

תעשיית התיירות של הוואי החלה בשנת 1882 כאשר Matson Navigation Company, שהוקמה על ידי ויליאם מטסון, החלה להפליג בספינות בין סן פרנסיסקו להוואי עם סחורות. ההובלות שלו עודדו אותו לרכוש ספינות קיטור שיובילו תיירים לנפוש בהוואי מארצות הברית היבשתית. ^{[9] [10]}

הצי של מטסון כלל את ה-SS Wilhelmina, שהתחרתה במיטב ספינות הנוסעים המשרתות את הנתיבים האטלנטיים המסורתיים. עם פריחת העניין של חופשות בהוואי על ידי המשפחות העשירות ביותר באמריקה בסוף שנות ה-20, מטסון הוסיף את ה-SS Mariposa‏, SS Monterey ו-SS Lurline לצי.

חברת הניווט מטסון הפעילה שני מלונות נופש בהונולולו ליד השטחים המלכותיים. המלון הראשון (ולמשך זמן מה היחיד) בוואיקיקי היה מלון מואנה שנפתח ב-1901. כמלון הראשון בוואיקיקי, מלון מואנה זכה לכינוי "הגברת הראשונה של ואיקיקי". המלון זכה לתשומת לב בינלאומית בשנת 1920 כאשר אדוארד, נסיך ויילס ולעתיד אדוארד השמיני, מלך בריטניה, נשאר כאורח.

בשנת 1927, מלון רויאל הוואי המפואר, שנקרא באופן לא רשמי "הארמון הוורוד של האוקיינוס השקט", נפתח לעסקים. זה היה מקום המגורים המועדף בהוואי של הנשיא פרנקלין ד' רוזוולט כאשר ביקר בהוואי במהלך מלחמת העולם השנייה.

עם הסיפוח, ארצות הברית ראתה בהוואי את הנכס הצבאי האסטרטגי ביותר שלה. מקינלי ויורשו נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט הרחיבו את הנוכחות הצבאית בהוואי והקימו כמה בסיסים מרכזיים, חלקם עדיין בשימוש היום. עד 1906, כל האי אואהו התבצר בקווי החוף עם בניית "טבעת פלדה", סדרה של סוללות תותחים הממוגנות עם קירות פלדה של החוף. אחת הסוללות הבודדות ששרדו שהושלמה בשנת 1911, סוללת רנדולף, היא היום האתר של מוזיאון הצבא האמריקאי של הוואי. ^{[11] [12]}

כטריטוריה של ארצות הברית, מטעי קני הסוכר זכו להשקעות חדשות. על ידי היפטרות מהמכסים שהוטלו על קני סוכר שנשלחו לארצות הברית היבשתית, למגדלים היה יותר כסף להוציא על ציוד, קרקע ועבודה. הון מוגדל הביא להגדלת הייצור. חמישה תאגידים מתקופת הממלכה נהנו מהסיפוח, והפכו לקונגלומרציות של מיליוני דולרים: Castle & Cooke, Alexander & Baldwin, C. Brewer & Co., American Factors (לימים Amfac), Theo H. Davies & Co. ביחד, חמש החברות שלטו בכלכלת הוואי בתור "חמשת הגדולים". ^[13]

אננס והוואי

ג'יימס דול, הידוע גם בתור מלך האננס, הגיע להוואי ב-1899. הוא רכש קרקע בוואחיאווה והקים את מטע האננס הראשון בהוואי. בהיותו בטוח שאננס משומר יכול להפוך לייצוא מזון פופולרי, דול בנה מפעל שימורים ליד המטע הראשון שלו ב-1901. חברת הוואיאן אננס, שנקראה מאוחר יותר בשם Dole Food Company, קמה. כשהרווחים שלו עלו, דול התרחב ובנה מפעל שימורים גדול יותר באיוויליי ליד נמל הונולולו ב-1907. המיקום של איוויליי הפך את הפעולות העיקריות שלו לנגישות יותר לעבודה. מפעל השימורים באיוויליי פעל עד 1991. דול מצא את עצמו בעיצומה של תעשיית פריחה כלכלית. בתגובה לביקוש הגובר לאננס בשנת 1922, דול רכש את כל האי לאנאי והפך את אזורי השיחים הטרופיים הנמוכים בהוואי למטע האננס הגדול בעולם. במשך תקופה ארוכה, האי לאנאי ייצר 75% מהאננס בעולם ויהפוך להיות מונצח כ"אי האננס". ^[14]

בשנות ה-30, הוואי הפכה לבירת האננס של העולם וייצור האננס הפך לתעשייה השנייה בגודלה. לאחר מלחמת העולם השנייה, היו בסך הכל שמונה חברות אננס בהוואי. כיום האננס מיובאים מתאילנד וממקומות אחרים; מעטים גדלים באופן מסחרי בהוואי. ^[15]

יחסי גזע

אחד האתגרים הבולטים ביותר שהוואי הטריטוריאלית נאלצה להתמודד היה יחסי הגזע. נישואי תערובת היו נסבלים ואף מבוקשים. נשים ילידות רבות נישאו לגברים מהגרים והצטרפו לקהילתן. ^[16] עד 1898, רוב אוכלוסיית הוואי הייתה מורכבת מעובדי מטעים מסין, יפן, הפיליפינים ופורטוגל. חוויות המטעים שלהם הפכו את הוואי לתרבות מטעים. שפת הפידג'ין הוואי פותחה במטעים כדי שכולם יוכלו להבין אחד את השני. הבודהיזם והשינטואיזם התרחבו והפכו לדתות גדולות. הקתוליות הפכה לכת הנוצרית הגדולה ביותר בהוואי. ^[17]

משפט מאסי

יחסי הגזע בהוואי עלו לאור הזרקורים הלאומי ב-12 בספטמבר 1931, כאשר תאליה מאסי, אשתו של קצין בצי האמריקני, השתכרה וטענה שהיא הוכתה ונאנסה. באותו לילה עצרה משטרת הונולולו מכונית ועצרה חמישה גברים, כולם עובדי מטעים. השוטרים לקחו את הגברים לחדר השינה של מאסי בבית החולים שם היא זיהתה אותם. למרות שלא היו ראיות שיכלו להוכיח שהגברים היו מעורבים ישירות, עיתונים לאומיים פרסמו במהירות סיפורים על המקומיים האכזריים בחיפוש אחר נשים לבנות בהוואי. חבר המושבעים במשפט הראשוני לא הצליח להגיע לפסק דין. אחד הנאשמים הוכה לאחר מכן קשות, בעוד שאחר, ג'וזף קאההוואי, נרצח. המשטרה תפסה את רוצחי קאההוואי: בעלה של מאסי תומאס, אמה גרייס פורטסקיו ושני מלחים. עורך הדין הפלילי המפורסם קלרנס דארו הגן עליהם. חבר מושבעים של מקומיים מצא אותם אשמים והם נידונו לעבודות פרך למשך עשר שנים. בזעמם על עונשו של בית המשפט, מנהיגי הטריטוריה הלבנים וכן 103 חברי קונגרס חתמו על מכתב המאיים להטיל חוק צבאי על השטח. זה הפעיל לחץ על המושל לורנס מ. ג'אד להקל בעונשים שהוטלו. תושבי הוואי היו המומים ^[18] וכל ארצות הברית שקלה מחדש את מה שהם חושבים על המגוון הגזעי של הוואי. ^[19] המונח "מקומי" (האוכלוסייה הלא לבנה של הוואי) הופץ באמצעות משפט מאסי. ^[20]

משטר צבאי

מ-1941 עד 1944, בעקבות ההתקפה על פרל הארבור וכניסתה של אמריקה למלחמת העולם השנייה, המושלים הטריטוריאליים ג'וזף פוינדקסטר ואינגרם סטיינבק שללו מעצמם את סמכויותיהם המנהליות על ידי הכרזת חוק צבאי. ^[21] עם השעיית החוקה הטריטוריאלית, פוזרו גם בית המחוקקים ובית המשפט העליון ללא הגבלת זמן. החוק הצבאי נאכף על כל תושבי הוואי. הקמת הממשל הצבאי נעשתה ברובה על ידי חיל הפרקליטות הכללית של השופטים של צבא ארצות הברית, שהפך לתובע הכללי הצבאי. הגנרל וולטר שורט מינה את עצמו למושל צבאי ב-7 בדצמבר 1941. הוא קיבל את השליטה בהוואי ושלט מארמון איולני, שהוגן במהירות והוקף בשוחות. הוא שוחרר ב-17 בדצמבר והואשם במעילה בתפקידו, וכן הואשם בביצוע הכנות לקויות למקרה של תקיפה לפני המתקפה על פרל הארבור.

לפי החוק הצבאי, כל פן בחיי הוואי היה בשליטת המושל הצבאי. ממשלתו הטביעה טביעות אצבע לכל התושבים מעל גיל שש, הטילה הפסקות עוצר, קיצצו מזון ובנזין, צנזרה את החדשות והתקשורת, צנזרה את כל הדואר, אסרה אלכוהול, הקצתה שעות עבודה וניהלה תנועה ואיסוף אשפה מיוחד. חוקי המושל הצבאי נקראו פקודות כלליות. המשמעות של הפרות הייתה ענישה ללא ערעור על ידי בתי דין צבאיים.

אנתוני, התובע הכללי באותה התקופה, מספק מידע שונה. "המבוגר והחלש" ^[22] פוינדקסטר, דמוקרטי ממונה, הוטעה באופן שונה לוויתור על סמכויותיו. אנתוני אינו מזכיר טביעת אצבע; מאשש קיצוב בנזין אך לא מזון (האחרון בניגוד ליבשת); ומפריך איסור אלכוהול בכך שהוא מראה כיצד הצבא השיג רווחים נאים על ידי היתרים ואגרות אלכוהול.

הממשל הצבאי הנהיג קיפאון תעסוקתי בהוראה כללית מס' 91 (אין להשאיר מעסיק ללא מכתב מעמד תקין); ואיסור על בתי משפט שדרשו עדים ומושבעים. נאמר כי עבירות תנועה גרמו לתקופות מאסר ^[23] ובתי המשפט הצבאיים הוכיחו הטיה כלפי אזרחים. התפתחו קרבות סמכויות בין משרדי המלחמה, המשפטים והפנים הפדרליים, שבו משרד המשפטים מילא תפקיד מתווך או שעבר מצד לצד בכל פעם. יתרה מכך, נראה היה שמשרד המלחמה ואולי פיקוד האוקיינוס השקט קיבלו החלטות בכוחות עצמם בלי לתאם עם המשרדים האחרים. ^[24]

תיקי גלוקנר וסייפרט, למעשה שני עצורים, גרמנים שהתאזרחו, בדקו את ההשעיה על ידי הצבא של הביאס קורפוס. בשנה השנייה לחוק הצבאי, אוגוסט 1943, זימן השופט המחוזי האמריקני מצגר את הגנרל ריצ'רדסון לברר מדוע שני אלו הוחזקו ללא אישומים. הגנרל, לפי פקודה כללית מס' 31, יכול היה לעצור את השופט בגין הגשת כתב אישום נגד איש צבא, אך במקום זאת הדף בגסות את המרשל כדי להתחמק מזימון. ^[25] האסירים שוחררו מחוץ להוואי, תוך הימנעות מהיחלשות המשטר הצבאי.

המהפכה הדמוקרטית של 1954

המהפכה הדמוקרטית של 1954 הייתה מהפכה לא אלימה שהורכבה משביתות כלליות, הפגנות ופעולות אחרות של אי ציות אזרחי. המהפכה הגיעה לשיאה בבחירות הטריטוריאליות של 1954, בהן שלטונה של המפלגה הרפובליקנית של הוואי בבית המחוקקים הגיע לסיומו בפתאומיות, שכן הם הוחלפו בבחירות על ידי חברי המפלגה הדמוקרטית של הוואי.

הוואי 7

במהלך השנים שקדמו להדחה של המפלגה הרפובליקנית, נוצרו חששות מהמלחמה הקרה וארצות הברית הייתה באמצע הפחד האדום השני. ה-FBI הפעיל את חוק סמית' כלפי ה-ILWU והמפלגה הקומוניסטית של הוואי, עצר את אלה שנודעו בשם הוואי 7 ב-28 באוגוסט 1951, בפשיטות מסונכרנות בשעה 6:30 באותו בוקר. הם הורשעו במשפט שנמשך שנתיים. חברי הוואי 7 שוחררו בסופו של דבר בשנת 1958. ^{[26] [27]}

כניסה לאיחוד

הצעת החוק הראשונה של הקונגרס להקמת מדינה בהוואי הוצעה בשנת 1919 על ידי קוהיו קאלאניאנאולה, ^[28] והתבססה על הטיעון שמלחמת העולם הראשונה הוכיחה את נאמנותה של הוואי. ^[29] היא זכתה להתעלמות, וההצעות להקמת מדינה בהוואי נשכחו במהלך שנות ה-20 של המאה הקודמת, משום ששליטי הארכיפלג האמינו שהאינטרסים של מגדלי הסוכר יקודמו טוב יותר אם הוואי תישאר טריטוריה. ^[30] בעקבות תיקון ג'ונס-קוסטיגן, הצעת חוק נוספת למדינה הוגשה לבית הנבחרים במאי 1935 על ידי סמואל ויילדר קינג, אך היא לא הגיעה להצבעה, בעיקר בגלל שפרנקלין רוזוולט עצמו התנגד נחרצות למדינה בהוואי, ^[31] בעוד שהדמוקרטים חברי "הדרום איתן" שלא יכלו לקבל חברי קונגרס שאינם לבנים שלטו בכל הוועדות. ^[32]

הוואי כוננה לתחייה את הקמפיין ב-1940 על ידי הצבת שאלת המדינה בקלפי. שני שלישים מציבור הבוחרים בשטח הצביעו בעד הצטרפות לאיחוד. לאחר מלחמת העולם השנייה, הקריאה להקמת מדינה חזרה על עצמה עם תמיכה גדולה עוד יותר, אפילו מכמה מדינות ביבשת. הסיבות לתמיכה במדינה היו ברורות:

• הוואי רצתה את היכולת לבחור את המושל שלה
• הוואי רצתה את היכולת לבחור את הנשיא
• הוואי רצתה להפסיק את המיסוי ללא ייצוג הצבעה בקונגרס
• הוואי ספגה את המכה הראשונה של המלחמה
• האוכלוסיות האתניות הלא-לבנות של הוואי, במיוחד היפנים, הוכיחו את נאמנותן בכך ששירתו בחזית האירופית
• הוואי כללה 90% מאזרחי ארצות הברית, רובם ילידי ארצות הברית

כל האיים הצביעו לפחות 93% בעד חוקי הקבלה. דף הצבעה (מלא) ומשאל עם לחוק הקבלה של 1959.

קצין לשעבר של משטרת הונולולו, ג'ון א. ברנס, נבחר לנציגה של הוואי לקונגרס ב-1956. ברנס, דמוקרטי, ניצח ללא ההצבעה הלבנה אלא עם התמיכה הגורפת של היפנים והפיליפינים בהוואי. בחירתו התבררה כמרכזית לתנועת המדינה. עם הגעתו לוושינגטון הבירה, החל ברנס לבצע תמרונים פוליטיים מרכזיים על ידי ניצחון על בעלי ברית בין מנהיגי הקונגרס ומושלי מדינות. ההישג החשוב ביותר של ברנס היה לשכנע את מנהיג הרוב בסנאט לינדון ב. ג'ונסון (D-טקסס) שהוואי מוכנה להפוך למדינה, למרות ההתנגדות המתמשכת של תושבי הדרום העמוק כמו ג'יימס איסטלנד ^[33] וג'ון ספרקמן.

במרץ 1959, שני בתי הקונגרס העבירו את חוק הקבלה של הוואי ונשיא ארצות הברית דווייט ד' אייזנהאואר חתם עליו בחוק. ב-27 ביוני 1959, התקיים משאל עם המבקש מתושבי הוואי להצביע על קבלת הצעת חוק המדינה. משאל העם עבר ברוב מוחץ, כאשר 94.3% הצביעו בעד.^[34] ב-21 באוגוסט, פעמוני הכנסייה ברחבי הונולולו נשמעו בעקבות ההכרזה שהוואי היא סוף סוף מדינה בארצות הברית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא טריטוריית הוואי בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. "Department of Commerce and Labor, Coast and Geodetic Survey, Terrestrial magnetism results of magnetic observations made by the coast and geodetic survey between July 1, 1905, and June 30, 1906" (PDF). ftp.ngdc.noaa.gov. p. 119.
2. "Department of Commerce, Statistical Abstract of the United States, page 1" (PDF). נבדק ב-1 בפברואר 2013.
3. https://www.census.gov/prod/cen2000/phc-3-13.pdf (U.S. Census Bureau, 2003, page III-1)
4. "An Act to Provide for the Admission of the State of Hawaii into the Union". Hawaii State Legislature. 18 במרץ 1959.
5. "Public Law 103-150 – Wikisource, the free online library".
6. Niklaus R. Schweizer, His Hawaiian Excellency: The Overthrow of the Hawaiian Monarchy and the Annexation of Hawaii (1994).
7. Helena G. Allen, Sanford Ballard Dole: Hawaii's Only President, 1844–1926 (1988)
8. Karsten, Peter (1971), "The Nature of 'Influence': Roosevelt, Mahan, and the Concept of Sea Power", American Quarterly, 23 (4): 585–600, doi:10.2307/2711707, JSTOR 2711707, OCLC 5545561348
9. Christine Skwiot, The purposes of paradise: US tourism and empire in Cuba and Hawai'i (University of Pennsylvania Press, 2011).
10. James Mak, "Creating 'Paradise of the Pacific': How Tourism Began in Hawaii" (2015) online
11. Dan Cragg, Guide to military installations (U of Illinois Press, 2000).
12. Bertrand M. Roehner, "Relations Between US Military Forces and the Population of Hawaii" Laboratoire de physique théorique et hautes énergies (2014). online
13. Julia Flynn Siler (2012). Lost Kingdom: Hawaii's Last Queen, the Sugar Kings and America's First Imperial Adventure. Grove/Atlantic. p. 292. ISBN 9780802194886.
14. Helena G. Allen, Sanford Ballard Dole: Hawaii's Only President, 1844–1926 (1988).
15. Duane P. Bartholomew, Richard A. Hawkins, and Johnny A. Lopez. "Hawaii pineapple: the rise and fall of an industry." HortScience 47#10 (2012): 1390–1398. online
16. Margaret A. Parkman and Jack Sawyer. "Dimensions of ethnic intermarriage in Hawaii." American Sociological Review (1967): 593–607. in JSTOR
17. Lawrence H. Fuchs, Hawaii Pono: 'Hawaii the Excellent': An Ethnic and Political History (1961), pp 83. 110.
18. Robinson, Jennifer. "AMERICAN EXPERIENCE: Island Murder". KPBS Public Media (באנגלית). נבדק ב-18 בנובמבר 2018.
19. "| The Crime That Changed the Islands". www.honolulumagazine.com (באנגלית). נבדק ב-18 בנובמבר 2018.
20. Soong, Micheline (19 באוגוסט 2014). Asian American Society : An Encyclopedia. Gale Virtual Reference Library. p. 454. ISBN 978-1-4522-8189-6.
21. Robinson, Greg. Interview (אורכב 16.11.2011 בארכיון Wayback Machine) about his book, A Tragedy of Democracy: Japanese Confinement in North America. CUP. n.d. Retrieved March 9, 2012.
22. Anthony, J. Garner (1955). Hawaii Under Army Rule. California: Stanford University Press. p. 198. ISBN 0-8248-0377-9.
23. Anthony, J. Garner (1955). Hawaii Under army Rule. california: Stanford University Press. p. 106. ISBN 0-8248-0377-9.
24. Anthony, J. Garner (1955). Hawaii Under Army Rule. California: Stanford University Press. p. 96. ISBN 0-8248-0377-9.
25. Anthony, J. Garner (1955). Hawaii Under Army Rule. California: Stanford University Press. pp. 65–68. ISBN 0-8248-0377-9.
26. Dan Boylan, T. Michael Holmes (2000). John A. Burns. University of Hawaii Press. p. 104. 9780824822774.
27. Michael Holmes (1994). The specter of Communism in Hawaii. University of Hawaii Press. p. 104. 9780824815509.
28. Congressional Quarterly Incorporated (1965); Congress and the Nation: 1945–1964, p. 411
29. Tabrah, Ruth M. Hawaii: A History, pp. 135–136 מסת"ב 0393243699
30. Ogawa, Dennis M. and Grant, Glen; Kodomo no tame ni = for the sake of the children: the Japanese American experience in Hawaii; p. 234 מסת"ב 0824807308
31. Whitehead, John S.; Completing the Union: Alaska, Hawai‘i, and the Battle for Statehood, p. 30 מסת"ב 082633637X
32. Thomas, G. Scott; The Pursuit of the White House: A Handbook of Presidential Election Statistics and History, p. 396 מסת"ב 0313257957
33. Bell, Roger; Last Among Equals: Hawaiian Statehood and American Politics; pp. 134, 256 מסת"ב 0824808479
34. "Commemorating 50 Years of Statehood". archive.lingle.hawaii.gov. State of Hawaii. 18 במרץ 2009. אורכב מ-המקור ב-21 במרץ 2014. נבדק ב-21 במרץ 2014. ב-27 ביוני 1959, נערך משאל עם כדי לאפשר לתושבי הוואי לאשרר את הצבעת הקונגרס למדינה. ה'כן למדינה' גרף 94.3 אחוזים (132,773 קולות) בעוד שקלפי ה'לא' הסתכמו ב-5.7 אחוזים (7,971 קולות).