כיום לומדים בבית הספר 2,050 תלמידים, והוא מוגדר ככפר נוער חקלאי, היושב על שטח שמוגדר כחבל גלילי עצמאי והוא חלק מפארק אריאל שרון. המוסד, חולש על שטח של כ-3,300 דונם, כולל בתוכו: חמישה גני ילדים, שני בתי ספר יסודיים – אנתרופוסופי, מונטסורי, שתי פנימיות ממלכתית-דתית וממלכתית-כללית, שלושה תיכונים שש-שנתיים ("המדור הכללי"), תיכון חקלאי דתי ("המדור הדתי") ובית ספר שש שנתי ישראלי-צרפתי מרשת אליאנס ("המסלול הישראלי-צרפתי") שהוקם בשנים 2006–2007 במימון שגרירות אירופה. בית הספר מקבל תלמידים מיישובים באזור – חולון, ראשון לציון, אזור ובית דגן. בשנת 2010 החלה לפעול במקום גם מכינה קדם צבאית "שחר" – מקוה ישראל, המיועדת לגברים לפני שירותם הצבאי. בכפר תשעה ענפי חקלאות, והגן הבוטני הראשון בארץ. בשטח בית הספר מצויים אתרים היסטוריים ששומרו, כמו היקב הראשון, בית הכנסת ו"בית קרל נטר".
בית הספר מאוגד כחברה ממשלתית. מאבק ציבורי מנסה לפתוח את חלקים במתחם לשימוש ציבורי.
בשנת 1867 ביקר קרל נטר בארץ ישראל ובדק את מצבם של יהודי היישוב הישן. בביקור זה הגיע למסקנה שלא ניתן להביא לשיפור במצבם הכלכלי אלא על ידי הכשרתם לעבודה חקלאית. בהיותו בירושלים הייתה לו הזדמנות לנאום בפני ציבור מתפללי בית הכנסת החורבה, שהיה אחד מבתי הכנסת החשובים בירושלים. הוא פנה לציבור ועורר אותם להתחיל ב"חיים חדשים", ובנוסף, הצליח לשכנע את חברת "כל ישראל חברים" בפריז להקים את בית הספר החקלאי.
הממשלה העות'מאנית נתנה לנטר רישיון לייסוד בית ספר חקלאי, והעניקה לו שטח של 2,600 דונם אדמת מדינה בחכירה ל-99 שנה בתשלום שנתי קטן "מתוך הכרה בערך המוסד הזה בחיי היהודים". היישוב הישן קיבל בברכה את הקמת בית הספר החקלאי. קודם להחכרתה עובדה הקרקע על ידי הפלאחים של יאזור שפוצו ב-1,600 דונם אדמה חלופית. בית הספר הוקם לבסוף על ידי נטר בי"ד באדר א'תר"ל (15 בפברואר1870), ממזרח ליפו, דרומית לדרך יפו-ירושלים. בגלל עיכוב שחל בבניית המבנים בשנה הראשונה הצוות התגורר במערת נטר.
יו"ר כי"חאדולף כרמיה אמר בנאום שנשא לאחר ההחלטה להקים את בית הספר:
בעת הזאת החלטנו לייסד בית ספר לעבודת האדמה בארץ הקדושה, כור מחצבתנו, הארץ המבורכת והפורייה מימי קדם, אשר גם כיום יושבים בה מעטים מצאצאי יעקב, ואליה נשואים עיניהם ולבותיהם של בני ישראל… אחינו היהודים עדיין רואים את הארץ הזאת כארץ הנבחרת. וזו הסיבה שאנו מעזים להציע את סביבת יפו כמקום לבית ספר לעבודת אדמה. עבודת אדמה היא עבודה קשה, אבל היא פורייה ומבטיחה לעובדיה שכר... אדמת הקודש תלהיב את אחינו לעבוד אותה בחריצות, כדרך שעבדו אותה אבותינו הקדמונים, שהיו עובדי אדמה ורועי צאן. ארצנו הייתה מאז ומתמיד ארץ של שדות פוריים, הרריה נטפו שמן ויין, ארץ זבת חלב ודבש… חניכי בית הלימוד לעבודת האדמה, מלאי אהבה לעבודתם, יעבדו בחריצות במושבות, ולא יארכו הימים ואחינו היהודים יבואו מארצות פזוריהם לארץ המורחבת ויעלו חלוצים לארץ ישראל...
מטרת המוסד הייתה להכשיר את הדור הצעיר להתיישבות חקלאית. נטר שימש כמנהל בשלוש השנים הראשונות עד שנפל מסוס, נפצע ונאלץ לנסוע להרפא בצרפת. בתחילה בית הספר נועד לשלושים תלמידים מבני ארץ ישראל, אשר ילמדו בו חינם, ולשלושים תלמידים בני חוץ לארץ - בתשלום. ההתחלה לא צלחה ולא נרשמו כלל תלמידים, בשנה הראשונה הצליח נטר לרשום תלמיד אחד, את ניסים בכור אלחדיף. נטר עשה ניסיון נוסף: הוא קיבל אדמות מהשלטון הטורקי על מנת להחכיר אותן לאיכרים יהודים, אך לא היה לו למי להציע אותם.
לאחר קרל נטר כיהנו: יצחק שמאש, ד"ר זאב הרצברג, הירש שמואל, האגרונום יוסף נייגו (היה אגרונום מומחה, שהובא במיוחד כדי לשמש כמנהל בית הספר, תפקיד אותו מילא כעשור בין השנים 1891–1902), שמואל לופו, אליהו קראוזה, שכיהן 42 שנה, אגרונום אשר מלכין, ד"ר גדעון כץ שנשא בעול 32 שנה, דב ענבר ורונן צפריר. החל מ-2021 משמשת שרית גולדשטיין כמנהלת הכפר.[2]
השם ניתן למקום בהשראת דברי הנביא ירמיהו "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה" (יד, ח). מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל הוא כינוי לאלוהי ישראל המביע את היותו מקור התקווה של העם. הצירוף מופיע פעמיים בספר ירמיהו. פעם אחת בפסוק זה ופעם שנייה בפסוק "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה', כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת ה' (יז, יג). בפסוק השני יש משחק במשמעות הכפולה של המילה 'מקוה', תקווה וגם מקור מים, והוא נקרא בהפטרת פרשת בחוקותי, הפרשה שנקראה בשבוע בו נחנך בית הספר.
בשנת 1882 התקבלה קבוצת ביל"ו לעבודה במקוה ישראל, אך לא זכתה ליחס הולם ממנהלו הבא של המוסד, שמואל הירש אשר לא אהד את היהודים ממזרח אירופה, ומחשבתם לשוב לעבודת האדמה נראתה לו נלעגת. עם זאת הסכים הירש לקבלם לתקופת ניסיון של שבועיים שאחריהם ייקבע שכרם. הוא מינה למשגיח עליהם את עבדול עזיז, ערבי מהכפר יאזור. בתום תקופת הניסיון היו במקוה ישראל 21 עובדים, מהם שתי נשים שעבדו על פי הסיכום כ-12 שעות עבודה ביום, מהן שעה אחת לאכילה ולמנוחה.
בסוף אוגוסט של אותה שנה נסע הירש לצרפת ונטר החליף אותו בניהול מקוה ישראל. הביל"ויים מצאו איתו שפה משותפת והמשגיח הערבי פוטר. הוחל בהקמת בית חדש, שעתיד היה להיות ביתם של הביל"ויים אשר התגוררו עד אז בבית שכור ביפו ובאו ברגל למקוה ישראל בכל יום. נטר העלה את שכרם והבטיח לדאוג שתהיה להם אדמה משלהם. לפני מותו כתב לברון רוטשילד כי יש לתת להם קרקע ואכן הם הגיעו לראשון לציון, שם בנו עבורם שלושה בתים. הבתים הושלמו אך הירש, שהיה נציג הברון, נתן אותם למשרתי ציבור בראשון לציון והביל"ויים עברו לגדרה (דווקא בתמיכתו של הירש).
בכניסה הראשית לבית הספר, בדרך יפו-ירושלים, התקיים ב-28 באוקטובר 1898 מפגש בין הרצל לבין קיסר גרמניה, וילהלם השני. הקיסר היה בדרכו מחיפה לטקס חנוכת כנסיית הגואל בירושלים העתיקה. הרצל הוזמן על ידי הקיסר לפגוש בו במהלך הביקור בארץ ישראל. הרצל סבר כי תמיכתו של הקיסר הגרמני תסייע לממש את חזון מדינת היהודים ולכן חיכה לו על אם הדרך לצד שער ירושלים של מקוה ישראל, אחד מהישגי ההתחדשות הציונית בארץ ישראל.
תמר קופרשטיין, אחת התלמידות במקוה ישראל, תיארה את המפגש:
בית הספר רעש מההכנות. המורים והתלמידים לקטו מהגנים וגם מהחורשות כל פרח וכל צמח שניתן היה לקשט את המקום. הכל היה מלא תנועה וחיים, הכל שמחו ועלזו... לא את הקיסר הם בקשו לראות, אלא רק את הרצל. הפמליה של הקיסר, 200 איש, היו לבושים בתלבושת היפה של האבירים, נשרי הזהב שעל כובעיהם המתנוצצים מול השמש, סוסיהם האבירים... יפים הם מאד... אך עיניי שׂוּמוֹת באיש העומד אצל השער ומשוחח עם המנהל ... ומה נפלאות העיניים של האיש הזה! כל צער האומה הנודדת במשך אלפים שנה נראה מתוכן, קרנו פניו וקסם של הכרה עצמית נפלאה שפוך עליהן, קסם מלא אורה, המאציל שמחה ותקוה על כל רואיו... ואני חשבתי בלי משים - קיסר אדיר מושיט ידו לחוטר מגזע החוזים - וכי אין זה אות ומופת, כי לא בחרב וחנית תיכבש הארץ?!
בעת מלחמת העולם הראשונה ננטש בית הספר. תלמידי בית הספר יצאו יחד עם קראוזה, שהיה נתין עות'מאני לנטיעת חורשות עצים בדרום ארץ ישראל, עבודה שנחשבה על ידי השלטונות הטורקים לשירות צבאי. משתלה גדולה הוקמה בבאר שבע. ממנה נלקחו שתילים וניטעו חורשות בדרום. בין השאר, חורשת עיזוז, ביר עסלוג' ובעיירה קוסיימה מצויות עד היום חורשות אקליפטוסים עבותים. עצים אשר ניטעו על ידי תלמידי "קבוצת נוטעים" ממקוה ישראל, לאורך תוואי הרכבת הטורקית הצבאית למדבר סיני.
לאחר המלחמה נפתח בית הספר מחדש בעזרת הברון רוטשילד עבור יתומי המלחמה בארץ. מהקמת בית הספר לימדו בו בצרפתית בלבד, אך ב-1918, עם תום מלחמת השפות, שכנע קראוזה את חברת כל ישראל חברים, בעלת בית הספר, לעבור להוראה בעברית.
צמיחתה של העיר תל אביב-יפו בתחילת המאה ה-20 חייבה את העירייה למצוא פתרון לכמויות הפסולת העירונית שהצטברו בעיר. בשנת 1926 החל מקוה ישראל בקליטת הפסולת של העיר, שהייתה בעיקרה מורכבת משאריות מזון ובזכות כך נועדה לזיבול השדות החקלאיים של המוסד החינוכי. בתחילה קנה בית הספר את האשפה מן העירייה אולם מהר מאוד עלה כי איכות תוצר הדשן של הפסולת העירונית הוא נמוך מאוד. עיריית תל אביב שילמה בסופו של דבר לבית הספר תמורת השימוש בחלק משטחיו כמזבלה העירונית.
עם גידולה של העיר בשנות השלושים, עלו בהתאם גם כמויות האשפה והוכפלו מדי שנה, והמפגעים ב'מקוה ישראל' הפכו קשים. בשנת 1935 'יצרה' העיר תל אביב כ-45,000 טונות של אשפה. בשלב זה התנגדו ב'מקוה ישראל' להמשך השימוש בשטחיהם כמזבלה, ולאחר דין ודברים ההסכמים עם העירייה חודשו ופסולת העיר המשיכה להגיע אל מקוה ישראל עד 1948[3]
בשנת 1956 נחתם הסכם בין חברת "כל ישראל חברים" לבין ממשלת ישראל לניהול משותף של בית הספר החקלאי. בשנת 1976 נחקק חוק בית הספר החקלאי מקוה ישראל ועל פיו "יוסיף לפעול כבי"ס חקלאי לקידום מטרותיו" וכי "אין לשנות ייעוד הקרקעות". חוק זה בא להחליף את הרישיון של האימפריה העות'מאנית להפעלת בית הספר החקלאי, שמכוחו פעל בית הספר עד אז.
החל מ-2020 מתנהל מאבק ציבורי למען מתן גישה חופשית לציבור לחלק משטחי המתחם, בדגש על השטחים הטבעיים הפתוחים, הגן הבוטני והמושבה הצרפתית.
המאבק מובל על ידי קבוצת פעילים מקומית מחולון ודרום תל-אביב ושותפים לו ארגוני חברה אזרחית כמו מגמה ירוקה, אדם טבע ודין והמטה לבינוי שפוי. המאבק מתנהל במוסדות תכנון, ברשתות חברתיות ובתקשורת. [4]
כבר בתחילת קיומו של ארגון ההגנה, במאורעות תרפ"א (1921) ולאחר מכן במאורעות תרצ"ו (1936), שימש המקום בסיס ליחידות ההגנה. בית הספר שימש גם כמרכז אימון והדרכה של הארגון. במקוה ישראל קיימת מערה טבעית, חצובה בכורכר, שבה גרו ראשוני המקום. בימי המנדט הבריטי שימשה המערה מסתור לאימונים בנשק. נעשו בה ניסויים שונים בנשק ובתחמושת. קולות היריות והפיצוצים נבלעו בדפנות המערה ולא נשמעו בחוץ.
דוד ליבוביץ, שניהל את בתי המלאכה של בית הספר, ושימש גם מפקד שכונת נווה שלום הסמוכה ליפו, עסק בפיתוח פצצות, רימוני יד ורימוני רובה. בית המלאכה שלו בבית הספר שימש כסדנת ייצור ותיקונים של ההגנה. דוד ליבוביץ יזם ויצר את הדוידקה – מרגמה ששימשה את ההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות. הפגז של הדוידקה עשה רעש גדול כאשר התפוצץ. שימוש הבכורה נעשה על ידי ההגנה ב-13 במרץ1948, בהתקפה על שכונת אבו כביר ביפו, מערבית ממקוה ישראל, והדיה נשמעו היטב בכל רחבי הסביבה.
עם פרוץ העימותים הראשונים במלחמת העצמאות לאחר כ"ט בנובמבר, שוכנה במקוה ישראל מחלקת פלמ"ח שהשתייכה ל"פלוגת הקו" בגדוד החמישי, שתפקידה העיקרי היה אבטחת התחבורה מתל אביב לירושלים, לדרום ולנגב. לאחר אירוע "נפילת שבעת הנוטרים" מלווי שיירה ביאזור בסמוך למקוה ישראל, תקפו כוחות ה"הגנה" פעמים אחדות את יאזור, כשהפעולה המוצלחת ביותר הייתה פיצוץ מתחם מבוצר של אנשי חסן סלאמה בבית החרושת לקרח על ידי "פלוגת הקו" בפיקודו של נחום אריאלי ובעזרת כוח מסייע של ה"הגנה" בפיקודו של ישראל טל. הלוחמים יצאו ממקוה ישראל - ולשם שבו נושאים את חברם ההרוג רחמים הוורד ואת הפצועים.
סמוך להכרזת מדינת ישראל, במסגרת מבצע חמץ לכיבוש יפו והשכונה הערבית אבו כביר ופתיחת כביש יפו-ירושלים, שימש בית הספר בסיס ליציאת גדוד 52 מחטיבת גבעתי בניסיון לכיבוש תל א-ריש. תחילה עלה הכיבוש יפה אך בהתקפת נגד של צבאות סדירים למחצה מצבא ההצלה נאלצו הכוחות לסגת חזרה לבית הספר כשהם סובלים אבדות כבדות.
בית הכנסת נבנה בשנת 1896 כאשר יוסף נייגו היה מנהל מקוה ישראל. זה היה המבנה המפואר במקוה שאליו הוליכה שדרת עצי דקלים משער יפו. לבית הכנסת יש שתי קומות, הקומה הראשונה שימשה מקום תפילה וספרייה ובקומה השנייה היו חדרי לימוד. אל הקומה השנייה עולים מהחזית הדרומית של בית הכנסת בשני גרמי מדרגות סימטריים. בקדמת המבנה – בחזית הצפונית יש רחבת דשא המוקפת בעצים ומזרקה. דלת הכניסה הראשית של בית הכנסת ממוקמת בחזית הצפונית, חלקה המרכזי צבוע בצבע כחול ובמרכזה מגן דוד שבתוכו האותיות מ"י (מקוה ישראל). סמל אליאנס מובלט על הדלת.[5]
גמלון הכניסה לבית הכנסת
בגמלון, מעל דלת הכניסה הראשית, מופיעים שני לוחות הברית, ועליהן ספרות רומיות המציינות את עשרת הדיברות, והמילה ”אחד”, בעברית. תחתיהם מופיע עיגול - ביטוי ליהודי כל העולם - ועליו מצוירות שתי ידיים האוחזות זו בזו המסמלות סולידריות של העם היהודי. משני צדי העיגול יש ציורים של גפן ומחרשת מתכת. הכתובות בגמלון הן בשלוש שפות: עברית, ערבית וצרפתית. בעברית – "חברת כל ישראל חברים". בערבית – جمعية عمومية اسرائيلية زراعت مكتبي (= אגודה כללית ישראלית חקלאית לימודית) ובצרפתית – ALLIANCE ISRAELITE UNIVERSELLE MIKWEH ISRAEL (= אגודה (אליאנס) ישראלית כללית מקוה ישראל).[א]
חלל בית הכנסת מחולק על ידי עמודים וקשתות לשלושה חלקים רוחביים, שווים בגודלם. חלונות המבנה מוארכים ומלבניים, במרכזם עיטורים מעץ. ברום הקיר חלונות עגולים בסגנון ערבי, "תאקה". האולם והבמה המרכזית מרוצפים באריחי שיש. בימת העץ שבמרכז בית הכנסת הוקמה בתקופה מאוחרת יותר. תקרת בית הכנסת ייחודית מאוד. חתימת האמן חסרה ולכן לא ידוע מי צייר את התקרה.
ארון הקודש בבית הכנסת קדם לבניית הבית. הארון משנת 1881 הובא מצרפת על ידי קרל נטר לזכר אביו שנפטר שנה קודם לכן. קרל נטר התכוון להקים בית כנסת במקוה ולכן הביא את הארון, אבל הבנייה נדחתה כנראה בגלל שלא גויסו מספיק תרומות למטרה זו.[5]
היקב במקוה הוקם בתפיסה של 'חקלאות תעשייתית', הדוגלת בהעברת התוצרת החקלאית לתעשייה כדי להגדיל את הרווחים וליצור בסיס כלכלי רחב יותר למשק החקלאי. במקוה נטעו כרם ענבים גדול. היקב נבנה בשנת 1877 על ידי קבוצת חוצבים מומחים שהובאו מאיטליה. יצור היין החל בתקופתו של יוסף נייגו כמנהל בשנת 1893. בניגוד ליקבים אחרים באזור, היקב של מקוה התקשה לעמוד בציפיות ולכן נסגר בהדרגה.[6] למרות שבשנים האחרונות ייצרו יין ביקב, (לא בכמויות מסחריות) לפני כשנתיים קרס היקב לתוך עצמו עקב חוסר תחזוק המבנה, ותהליך ייצור היין הועבר למקום אחר. שיקום היקב החל קצת אחרי שקרס.
עם התגברות העלייה של בני נוער, תחילה מגרמניה ואחר כך ממזרח אירופה הוקמה עליית הנוער, שטיפלה בקליטת הנערים. לאחר הסכם עם תנועת המזרחי הוקמה הוועדה לעליית הנוער הדתי. לפי השיטה שנקבעה, נמצא כי שליש מהנערים ביקשו חינוך דתי. היות שמקוה ישראל היה אחד המוסדות שקלט את ילדי עליית הנוער, הוחלט בשנת 1939 להקים בבית הספר "סקטור דתי" לצד "הסקטור הכללי". שני המדורים – הכללי והדתי - פועלים מאז במחיצה אחת. כעת פועל גם מדור צרפתי-ישראלי.
בשני התחומים הגיעה התחנה לידי מסקנות מעשיות חשובות.[7]
המהנדס ויניק שימש כמורה לתורת הקרקע במקוה ישראל ובגימנסיה הרצליה. הוא נחשב למומחה לחקר קרקעות הארץ. בין השאר פנו אליו הבריטים לבדוק האם קרקעותיה של אל עריש מתאימות לחקלאות עבור תוכנית להתיישבות יהודית בחבל ארץ זה. ליד ביתו הקים תחנה לחקר החקלאות. ויניק עסק במשך תקופה ארוכה בחקר תורת הדשנים להדרים להשבחת פרי הדר. פעילותו המדעית מוצגת ב"בית ויניק" שבמקום[8]
הגן הבוטני תוכנן על ידי פרופסור אוטו ורבורג וניטע בשנת 1930 למטרת תצפית, אקלום והדגמה של צמחים שונים. בשטחו המשתרע על כ-50 דונם מיוצגים כ-1,200 מינים לפי משפחות ומחלקות בוטניות. במקוה ישראל צמחייה עשירה. חלק ממנה מארצות חוץ ומצוי בארץ רק בגן זה. הגן משמש אתר לימוד ואתר לביקורים.
בגבול הגן הבוטני הוקמה מצבה לזכר התלמידים שנפלו במלחמת העצמאות (רובם בקרב חירבת כוריכור ליד שילת) ואתר הנצחה לאליהו (אליק) שמיר שנפל עם חבריו ביאזור. במקוה ישראל הוקם גם יד לבנים, מבנה מיוחד לזכר חניכי מקוה ישראל, בוגריה ועובדיה, שנפלו בקרב. על הלוח היו רשומים בשנת 1973 שמותיהם של 143 נופלים.
במקוה נמצא עץ מרשים של פיקוס בנגלי (השם המדעי: Ficus Benegalensis) שניטע בשנת 1888 ומשתרע על שטח נרחב. שורשי האוויר של העץ השתרשו בקרקע והפכו במשך הזמן לגזעים משניים. עץ זה הוא ה"סמל" של מקוה ישראל ומסמל את תלמידי בית הספר ובוגריו אשר השתרשו בארץ, נקלטו והשתלבו בבנייתה והשפיעו על התפתחותה.[9]
במקוה ישראל ניטעה בשנת 1882 החורשה הראשונה של עצי אקליפטוס המקור (חורשת הראשונים) וממנה הופצו לכל ארץ ישראל.
שדרת דקלי ושינגטניה בהשראה פריזאית נשתלו כאן בדומה לשדרות של עתלית, חולדה, מגדל ועוד.
קברו של קרל נטר נמצא לא רחוק משער הכניסה למוסד מחולון (שער קראוזה). אל חלקת הקבר מוביל שביל מרוצף בין שתי שורות ברושים. הקבר מוקף בגדר ברזל מסוגננת ועל המצבה יש כיתוב בעברית ובצרפתית. בנוסף לקברו של נטר נמצאים במקום עוד שלושה קברים: קבר של פועל שנפטר בשנת תרל"ג (1873) וקבר מפואר שנראה כמאוזולאום, לשני ילדיו הקטנים של מנהל המוסד דאז, שמואל הירש, שנפטרו בנובמבר1887.
אחת משבע הבארות שנחפרו במקוה ישראל – אחת מהן נחפרה לכבוד ביקור הברון רוטשילד בשנת תרמ"ז, כביטוי לססמתו: קרקע ומים
מבנה היקב הישן; המרתף נחצב בסלע כורכר בשנת 1883. הוחל בו בייצור יין בשנים: 1891–1902. היקב פעל לסירוגין עד 1970. שימש בתקופת המנדט, שנקראה גם תקופת "המדינה שבדרך", כבסיס לפעולות ההגנה.
בית קראוזה הישן: בזמנו - בקומה השנייה אולמות השינה - בכל אולם לרוב כ-18 תלמידים, בקומת הקרקע המטבח וחדרי האוכל - חדר לכל כיתה/מחזור - לרוב כ-35 חניכים
ישראל
מקוה ישראל - צולם בין השנים: 1898–1934
בכיתה
היקב
תלמידים אורזים תפוזים, 1930
אליהו קראוזה, מנהל בית הספר, 1936
ערך מורחב – חוק בית הספר החקלאי מקוה ישראל
אנדרטת הזיכרון בגן הבוטני
שלט הכניסה לחורשת הראשונים
מדשאה בגן הבוטני
קטע מהפיקוס הבנגלי
בית הכנסת במקוה ישראל - תוכנן על ידי קרל נטר אך הוקם לאחר מותו 1894–1895. במפתן הכניסה חרוטים מחרשה ואשכול ענבים
בניין ההנהלה במקוה ישראל, ינואר 2023
אחת משבע הבארות שנחפרו במקוה ישראל – אחת מהן נחפרה לכבוד ביקור הברון רוטשילד בשנת תרמ"ז, כביטוי לססמתו: קרקע ומים
בית קראוזה הישן: בזמנו - בקומה השנייה אולמות השינה - בכל אולם לרוב כ-18 תלמידים, בקומת הקרקע המטבח וחדרי האוכל - חדר לכל כיתה/מחזור - לרוב כ-35 חניכים
מקוה ישראל צילום אווירי
פנימיות תלמידים בתכנון האדריכלים משה לופנפלד וגיורא גמרמן
אתר האינטרנט הרשמי של מקוה ישראל
הנציב העליון, סר ארתור ווקופ, בביקור במקווה ישראל, 1935, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
ענת ג'ורג'י, "רוצים לבנות פה מגדלים, אבל להיסטוריה ולמורשת אין משמעות?", באתר TheMarker, 8 בנובמבר 2024
אלים, דף שער בספרייה הלאומית
סעיף 1 לחוק בית הספר החקלאי מקוה ישראל, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
