נתן שפיגל (צייר)
 | |
| נתן שפיגל בתערוכת ציוריו בראדומסק | |
| לידה |
1886 לודז', האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
1942 (בגיל 56 בערך) טרבלינקה, גנרלגוברנמן |
| תחום יצירה |
ציור |
| זרם באמנות |
אקספרסיוניזם |
  | |
נתן שפיגל (בפולנית: Natan Szpigel; 1886 – 1942) היה צייר יהודי פולני. שפיגל היה חבר חשוב בקבוצה האקספרסיוניסטית רבת ההשפעה "יונג יידיש". הוא הציג בתערוכות ברחבי אירופה עד כליאתו בגטו ראדומסק ב-1939. נרצח בטרבלינקה ב-1942. רק כ-20 מיצירותיו שרדו את מלחמת העולם השנייה.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]נתן שפיגל נולד בלודז' שבפולין הרוסית במשפחה שומרת מצוות. הוא למד אמנות בגיל צעיר, וב-1920 נסע לרומא, במימון של נדבן, שם המשיך את לימודיו אצל חנוך הנריק גליצנשטיין. תערוכתו הראשונה נערכה ב-1921 בלודז', והצלחתו הגדולה הראשונה הייתה הזמנה להציג בסלון הסתיו ב-1924. הוא הוזמן להציג בלונדון בגלריית בן אורי ב-1930 וכן בתערוכה משותפת עם יעקב אפשטיין. הוא הציג בפולין בקביעות: בלודז', בקרקוב ובוורשה בשנים 1921, 1928 ו-1937.
שפיגל ראה עצמו כצייר יהודי, וציוריו משקפים את ראיית העולם הזאת. הוא תיאר סצנות מחיי היהודים בפולין בסגנון ריאליסטי.[1] כמו כן צייר פורטרטים טבע דומם בצבעי מים ושמן. מאפיין ייחודי של ציוריו בצבעי מים הוא השימוש שלו בלכה כדי לתת להם גיל וניגודיות. הוא היה חבר בשתי קבוצות אמנים בלודז': 'יונג יידיש' ו'התחלה' (קבוצת אמנים מלודז' שהציגו ברחבי פולין בשנות ה-20 וה-30).
לפני מלחמת העולם השנייה התגורר שפיגל בראדומסק. זמן קצר אחרי הפלישה הגרמנית לפולין ב-1939 נכלא שפיגל ובני משפחתו בגטו ראדומסק. הוא המשיך לצייר בזמן שהותו שם. הא נספה במחנה ההשמדה טרבלינקה ב-1942.
עבודותיו של שפיגל מצויות באוספים ציבוריים בתל אביב, בלונדון, בלובלין ובעין חרוד.
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
טבע דומם -
טבע דומם עם דגים -
עיירה -
אישה סורגת
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קרן נתן שפיגל
- יששכר בן-אברהם, 'דער קונסט-מאלער נתן שפיגעל', בתוך: ליבר לוש (עורך), ספר יזכור לקהילת ראדומסק והסביבה, תל אביב תשכ"ח 1967, עמ' 285–286 (ספר יזכור לקהילת ראדומסק, בספריית העיר ניו יורק, תמונות 289–290) (ביידיש)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "נושאיו – עמלי ישראל בעיירה ובעיר – שואבי מים, בעלי מלאכה, ילדים עניים, נשים זקנות, נעים ונדים; סימטאות מעוקלות, בתים שחוחים. הרקע שלו אינו, כמקובל בציירי העיירה, צד הרומנטיות של שבת, אלא אפרורית יום חול והתיאור ריאליסטי" (בספרות ובאמנות, דבר, טורים 3–4, 19 במרץ 1937).
