לידה |
27 בדצמבר 1950 (בן 73) רפובליקת פולין |
---|---|
מדינה | ישראל |
השכלה | אוניברסיטת הרווארד |
תקופת הפעילות | מ-1973 |
עיסוק | פרשן צבאי |
מעסיק | מעריב, קול ישראל, גלי צה"ל, הארץ, דבר |
סוג כתב | פרשן צבאי |
תחום סיקור | צבא, ביטחון ומודיעין ובפרט קהילת המודיעין הישראלית |
פרסים והוקרה | פרס סוקולוב |
יוסי מלמן (נולד ב-27 בדצמבר 1950) הוא עיתונאי ישראלי, פרשן צבאי זוכה פרס סוקולוב לתקשורת הכתובה לשנת 2009[1]. מאז 2021 הוא משמש שוב פרשן לענייני מודיעין וביטחון בעיתון "הארץ", ובעבר מילא תפקיד זה בעיתון "מעריב".
מלמן נולד בפולין ועלה לישראל בשנת 1957. בצעירותו השתייך לתנועת השומר הצעיר. במאי 1969 התגייס לצה"ל והתנדב לסיירת שקד[2]. בסיירת עבר מלמן מסלול הכשרה כלוחם וכן עבר קורס מ"כים חי"ר, קורס סיור[3] וקורס חובשים. עם תום המסלול השתתף באימונים ופעילות מבצעית במסגרת הסיירת בפיקוד הדרום, בגזרת סיני, תעלת סואץ[4] ירדן, לבנון[5] וברצועת עזה[6]. מלמן הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בהיסטוריה וביחסים בינלאומיים ועמית קרן מחקר של אוניברסיטת הרווארד.
מלמן החל את הקריירה העיתונאית שלו, ב-1973, בגלי צה"ל, לאחר שירותו הצבאי. משם עבר לשמש ככתב ושדר רדיו במחלקת החדשות וענייני היום של קול ישראל[7]. בשנת 1980 החל לסקר מלמן בעיתון "הארץ" ענייני צבא, טרור ויחסי חוץ. בשנים 1984–1988 שימש מלמן כתב מדיני וכתב לענייני מפלגות של העיתון "דבר"[8]. שהה בבריטניה במשך ארבע שנים ושנה בארצות הברית מטעם עיתון "הארץ".
כמו כן, פרסם תשעה ספרים בענייני דיפלומטיה חשאית במזרח התיכון, טרור, ריגול ויחסי החוץ של ישראל עם ארצות הברית ועם ירדן, בהם "מרגלים לא מושלמים"[9], שפורסם תחילה באנגלית בלונדון[10], שהיה ברשימת רבי המכר של "הניו יורק טיימס" במשך 15 שבועות, וכן "המרגלים" שנכתב עם איתן הבר. בין ספריו של יוסי מלמן נכלל גם הספר "הישראלים החדשים", שהוא מעין סקירה כללית ואישית מאוד על תולדותיה של החברה הישראלית. ארבעה מספריו נכתבו בשיתוף עם העיתונאי דן רביב מרשת CBS. רוב הספרים תורגמו לשפות זרות[11]. לאורך השנים, רכש לעצמו מלמן שם הן בישראל והן בעולם, כמומחה בנושא השירותים החשאיים של ישראל.
ספרו, "הספינקס" (2007), עוסק בנשיא מחמוד אחמדינז'אד ובתוכנית הגרעין האיראנית. ספרו "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין" (2012) הוא מחקר על כלל סוכנויות הביון של ישראל. ב-2011 חיבר את "אוטוביוגרפיה של ריצה", ספר המתאר את קורות חייו ומנסה לפענח את אהבתו לספורט אתגרי[12].
בשנת 1991 עתר מלמן לבג"ץ לאפשר לו לפרסם את פרשת מרקוס קלינגברג, שפרסומה נאסר על ידי הצנזורה הצבאית, והצנזורה חזרה בה מהתנגדותה. לימים, בשנת 2006, העלה התיאטרון הקאמרי מחזה בשם "הבן הטוב" שכתב ביחד עם השחקן והבמאי רמי דנון, המתאר 80 דקות שבהן מתנהלת חקירתו של מדען, פרופ' הרמן – דמות השואבת השראה מזו של מרקוס קלינגברג – אשר הנושא המרכזי שבו הוא שאלת הנאמנות, ונבחנות בו צורות שונות של בגידה - במולדת, באישה, בבת, במדע ובאידאולוגיה[13].
עתירות נוספות של מלמן לבג"ץ היו עתירתו משנת 1995 להתיר פרסום שמותיהם של ראש השב"כ וראש "המוסד", אך תוך כדי כך החליטה הממשלה להתיר את פרסום השמות והעתירה הפכה למיותרת, וכן עתירתו לפרסם את העובדות הנוגעות לפרשת טננבוים. כן השתתף בעתירתו של מייק אלדר להתיר לו לפרסם את ספרו על הצוללת אח"י דקר. בנוסף הגיש עתירות בנושאים של שחיתות במערכת הביטחון.
מלמן הוא גם ספורטאי ורץ למרחקים ארוכים. השתתף מאז 1994 ב-35 ריצות מרתון בישראל ובחו"ל, גם לאחר שעבר ב-2009 התקף לב וצנתור. כמו כן הוא השתתף בחמש ריצות אולטרה-מרתון למרחקים שבין 50 ל-75 ק"מ - האחרונה בדצמבר 2016 ל-66 ק"מ, במלאת לו 66 שנים וב-4 תחרויות טריאתלון איש הברזל. מלמן הוא היזם, המייסד והמנהל עד 2011 של "ישראמן" - תחרות איש הברזל בישראל.
בשנת 2001 חשף לראשונה את מעורבותו של ארקדי גאידמק בפרשת "אנגולה-גייט" (פרשה בה נידון לבסוף ל-6 שנות מאסר בצרפת ב-2009)[14][15], זאת מספר שנים לפני שגאידמק הפך לידוען בישראל, לאחר שרכש את קבוצת בית"ר ירושלים. בהמשך פרסם עוד מספר כתבות על גאידמק, ואף ערך איתו ריאיון עיתונאי[16]. במאי 2006 כתב גאידמק מכתב תלונה למועצת העיתונות נגד מלמן, בטענה שהוא מנהל מצוד תקשורתי נגדו, מפרסם אודותיו פרסומים שקריים ומעוותים, ומופעל על ידי גורמים עסקים אינטרסנטיים העוינים לו[17]. הידיעה על התלונה פורסמה בעיתון "גלובס", ואחר כך בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, קיבל את תלונתו של מלמן נגד "גלובס", שפנה לקבל תגובה שלו, אך לא פרסם אותה כחלק מהידיעה[18]. בספטמבר 2007 הגיש גאידמק תביעה בסך 30 מיליון שקל נגד מלמן[19], אך לבסוף הוא משך אותה והושגה פשרה כי תוחזר לו האגרה ששילם לבית המשפט.
בפברואר 2012 הודיע מלמן על פרישה מעיתון "הארץ"[20] (לפי דיווח באתר mako נאלץ מלמן לפרוש בעקבות תרגיל עוקץ שבו היה מעורב האלוף במיל' ישראל זיו, לאחר שמלמן פרסם סדרת כתבות שליליות על זיו)[21]. במאי 2012 הצטרף מלמן לוואלה ככתב ופרשן לתחומי מודיעין, גרעין וטרור בינלאומי[22], וכשנה לאחר מכן פוטר במסגרת קיצוצים בכוח האדם של האתר[23]. בשנים 2008–2011, פרסם מלמן בלוג בשם "מרוץ החימוש" ברשת החברתית TheMarker Café, בו שילב חומרים בנושאי ביטחון, חברה, כלכלה וריצה. ב-2013 הצטרף ככתב ופרשן לענייני מודיעין ב"סופהשבוע"[24] וב-2014 הפך לחבר מערכת מעריב השבוע שנוצר מאיחוד מעריב וסופהשבוע.
ב-2016 שימש מלמן יועץ ומשתתף בסרט התיעודי האמריקאי זוכה פרס פיבודי "ימי אפס", העוסק בפרשת לוחמת הסייבר המשותפת לארצות הברית וישראל נגד תוכנית הגרעין של איראן[25][26]. ב-2017 שודרה בערוץ 8 הסדרה התיעודית "המוסד - סיפור כיסוי", שמלמן היה התסריטאי שלה ואחד מיוצריה, יחד עם הבמאי דוקי דרור ועורך התוכן חן שלח. הסדרה מתעדת את ההיסטוריה של המוסד ואת משימותיו[27].
באוגוסט 2017 חשף כי משלחת של יצרנית הכטב"מים הישראלית "אירונאוטיקס", ערכה הדגמה חיה של יכולות התקיפה של אחד מהכלים שלה, כטב"ם הנושא חומר נפץ ("מתאבד"), במהלך ביקור עסקי בבאקו, בירת אזרבייג'ן. עובדי החברה סירבו לתקוף עמדה של הצבא הארמני בנגורנו קרבאך, כפי שדרשו נציגי הצבא האזרי, אך מנהלים שהיו במקום הסכימו לחמש ולהטיס את שני הכטב"מים בכוחות עצמם, תקפו את העמדה והחטיאו את מטרותיהם[28]. משרד הביטחון פתח בחקירה, בחשד לעבירה על חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני[29]. בהמשך ארמניה החזירה את שגרירה בישראל "להתייעצויות", בשל ייצוא הנשק לאזרבייג'ן[30].
באוקטובר 2019 הודיע על פרישתו מ"מעריב"[31], ובדצמבר אותה שנה חזר לכתוב ב"הארץ"[32]. מאז מלמן כותב ב"הארץ" על ענייני מודיעין ושירותים חשאיים, בעיקר במסגרת טורו "החשאי" המתפרסם באתר העיתון.
בשנת 2020 צייץ נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מחדש את ציוציו של מלמן בעברית ובאנגלית על חיסול ראש תוכנית הגרעין האיראנית מוחסן פח'רי-זאדה[33].
ב-2022 כתב מלמן את התסריט לסרט והסדרה בהפקה צרפתית "מינכן 72: דם באולימפיאדה" יחד עם העיתונאי הצרפתי Mark Dugin והבמאי Philippe Saada[34].
בספטמבר 2023 פרסם מלמן סיפור קצר בשם "החבר של קלדרון", שהופיע באנתולוגיה של סיפורים בשם "שבת הייתה שבת: סיפורים על אהבה, תיעוב וכדורגל" בעריכת דודו בוסי[35].
במהלך מלחמת חרבות ברזל טען כי מערכות הביטחון הקיימות רוויות באנשים המחונכים לחשוב "ביטחונית-צבאית", ולא יוכלו לתקן את מה שקלקלו. לכן קרא להקמת גוף מודיעין נוסף, שאנשיו יהיו אזרחים חכמים ובעלי ידע, שיוכלו לחשוב מחוץ לקופסאות הצבאיות[36].
זכה בפרסים בינלאומיים על תחקירים בנושאי טרור וריגול ובהם, בין השאר, פעמיים בפרס המצוינות בכתיבה של העיתונות היהודית על שם סימון רוקובר ב-1994 וב-2017 (עם שותפו לכתיבה דן רביב)[37].
אשתו, בילי מלמן, היא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב.