אוליבר ונדל הולמס הבן
 | |||||||||
| אוליבר ונדל הולמס הבן | |||||||||
| לידה |
8 במרץ 1841 בוסטון, מסצ'וסטס, ארצות הברית  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
6 במרץ 1935 (בגיל 93) וושינגטון די. סי., ארצות הברית | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות הלאומי ארלינגטון, ארלינגטון, וירג'יניה, ארצות הברית | ||||||||
| השכלה |
| ||||||||
| מפלגה |
 המפלגה הרפובליקנית | ||||||||
| בן או בת זוג |
Fanny Bowditch Dixwell Holmes (1872–30 באפריל 1929) | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| חתימה |
 | ||||||||
  | |||||||||
אוליבר ונדל הולמס הבן (באנגלית: Oliver Wendell Holmes Jr.; 8 במרץ 1841 – 6 במרץ 1935) היה שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. נודע בפסיקות פרוגרסיביות שנתן, לעיתים קרובות בעמדת מיעוט, אשר העניקו לו את הכינוי "המתנגד הגדול". לצד פסיקות אלו, הוביל גם לא מעט פסיקות שמרניות. הולמס מזוהה כיום כאבי הגישה הריאליסטית למשפט. בפסק הדין "באק נגד בל" פסק בעד עיקור של ילדה שסבלה מפיגור שכלי.
הולמס, יליד בוסטון ובנו של אוליבר ונדל הולמס האב - רופא ומשורר ידוע, לחם בצבא הצפון במלחמת האזרחים האמריקנית ואף נפצע במהלכה. לאחריה התחיל את מסלול לימודיו המשפטיים. הוא שימש כשופט, ובהמשך נשיא בית-המשפט העליון של מסצ'וסטס לפני שמונה, בשנת 1902, לשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. הולמס שרת בבית המשפט העליון של ארצות הברית כ-30 שנה, עת פרש משיפוט והוא בן למעלה מ-90 - השופט המבוגר ביותר בבית משפט זה מעולם.
קורות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנותיו הראשונות ושירותו הצבאי
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוליבר ונדל הולמס הבן נולד ב-1841 בבוסטון, מסצ'וסטס שבארצות הברית. הולמס היה לבכור בבניו של הסופר והרופא המפורסם אוליבר ונדל הולמס האב. עם הרקע המשפחתי מצד אביו ומצד אמו ייצג הולמס הבן את "אריסטוקרטיה" של ניו אינגלנד בבחינת אופיו והישגיו. אביו היה לצאצא של המשוררת הפוריטנית אן בראדסטריט; הוא התחתן עם אמליה לי ג'קסון, שאביה, צ'ארלס, היה שופט בבית המשפט העליון של מדינת מסצ'וסטס, ספסל משפטי שעליו ישב אוליבר ונדל הולמס הבן, מאוחר יותר, במשך 20 שנה. הוא היה גאה במורשת זו של משפחתו ודיבר עליה לעיתים קרובות. הלך רוחו, כמו גם המוניטין של הולמס, הושפעו רבות מילדותו בניו אינגלנד.
הולמס הבן למד בבית ספר פרטי ולאחר מכן החל ללמוד במכללת הרווארד. הוא עמד לסיים את לימודיו בגיל 20 במחזור של 1861 וכמו אביו לפניו, היה למשורר הכיתתי. עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית התגייס כטוראי ברגימנט חיל הרגלים הרביעי של צבא האיחוד והחל להתאמן לקראת שירות במבצר העצמאות של בוסטון, מבלי לצפות שהוא יסיים את שנת הלימודים או את התואר. הרגימנט לא זומן לחזית, ולאחר סיום הלימודים בהמשך השנה הגיש הולמס בקשה וקיבל, ביולי, רישום כסגן ראשון ברגימנט המתנדבים ה-20 של מסצ'וסטס.
מכתביו ויומנו משמשים כחומר לחקר פעילותו וחוויות המלחמה שלו. הוא נפצע באורח קשה שלוש פעמים, במהלך קרב בול ראן הראשון, קרב אנטיאטם וקרב צ'נסלורסוויל. הוא עזב את הצבא לאחר שלוש שנים, לאחר שהועלה לדרגת לוטננט קולונל. הולמס תיאר את המלחמה כ”שעמום מאורגן.” לדבריו, ”אני סומך על כך שעשיתי את חובתי כחייל בכבוד, אך לא נולדתי לשם כך ולא עשיתי דבר יוצא דופן בכך.” בנאום יום הזיכרון לחבריו הוותיקים, בשנת 1884, הוא ייחס ערך מסוים לחוויית המלחמה: ”דרך מזלנו הרב, בנעורינו לבנו נגע באש. ניתן לנו ללמוד בהתחלה שהחיים הם דבר עמוק ונלהב.” היה זה היבט של אמונתו כי ”נדרש מכל אדם שהוא צריך לחלוק את התשוקה והפעולה של זמנו בדרך הסכנה שיישפט אם בכלל יחיה.”
לימודי משפטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסתיו 1864 הוא נכנס לבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד, למרבה האירוניה עשה זאת ללא תחושת ייעוד ברורה. הוא נטה לדיכאון וטען כי לא מצא את מטרתו לחיים ואפילו חשב לקחת תרופות נוגדות דיכאון, שאביו התנגד להן. בהזדמנויות שונות, הוא אמר כי "המושל" שלו (אביו) "הרכיב את הברגים כדי שאלך לבית הספר למשפטים" או שמא "בעט אותי לתוכו." כאשר הולמס הבן הודיע לאביו על ההחלטה שלו להיכנס לבית הספר למשפטים, הרופא אמר, "מה התועלת בזה, ונדל? עורך דין לא יכול להיות איש גדול." לא הייתה זיקה עמוקה בין האב לבן אך בסופו של יום דחק בו האב כן להיכנס ללימודי משפטים כאשר הבן היסס. אופיו והתנהלותו של אביו הנודע והמוכר בציבור, הפגנת הרגש המעטה שלו, והיחס הפטרוני במעט לבנו הלם את הסטודנט למשפטים גבוהים, אשר בשונה מאביו נגד לדבר פחות והיה ביישן מטבעו. הפילוסוף והפסיכולוג ויליאם ג'יימס, שהיה לחבר הקרוב ביותר של הולמס הבן בשנים הראשונות שלאחר סיום מלחמת האזרחים, ציין פעם שלצד הקשיים, "אין אהבה הולכת לאיבוד" בין אב לבנו.
הולמס חווה אי שקט מסוים בבית הספר למשפטים, ומצא כי מסורת החוק כפי שהיא מוצגת בתוכנית לימודים חסרת השראה עומדת נתונה בסטטוס קוו וממוקדת באופן תקדימי. המדע, הפילוסופיה או ההיסטוריה של המשפט הצטמצמו, ואלו, במקום מה שהוא כינה מאוחר יותר "השינוי הקטן של המחשבה המשפטית", הבנות אלו הן שכבשו את דעתו של הולמס ומשכו אותו לעומק המקצוע שאליו בתחילה היה לו תחילה לא הרגיש תמריץ עוצמתי. לאחר שסיים את לימודי המשפטים בשנת 1866 הוא עשה את "העלייה לרגל" המקובלת במסע לחוץ לארץ, ביקר בממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, הקיסרות הצרפתית השנייה ושווייץ ופגש מגוון אישים נודעים ומכובדים. הוא התקבל ללשכת עורכי הדין בשנת 1867 ובמשך 15 שנים עסק במשפטים כחבר במספר חברות.
בין השנים 1870–1873 היה הולמס עורך בכתב העת האמריקאי למשפטים. הוא ערך את המהדורה ה-12 של הסקר הקלאסי על פרשנויות למשפט האמריקאי (1873), מאת הפרופסור ג'יימס קנט (1763–1847). הוא גם הרצה בהרווארד מספר פעמים בנושא משפטים. בתקופה עמוסה זו עסק גם בחיזורים. מאז ומעולם היה רודף שמלות, הוא ניהל ידידות ארוכה עם פאני באדיץ' דיקסוול, בתו של מנהל בית הספר שלו. היא חיכתה בסבלנות לשובו מהשירות במהלך המלחמה, לסיום לימודי המשפטים שלו, לשיבתו ממסעותיו מעבר לים ולהסדר עבודתו ומשכורתו היציבה. הולמס ודיקסוול התחתנו לבסוף ב-17 ביוני 1872. הנישואים היו מאושרים וארוכים, אך לזוג לא היו ילדים.
שופט העליון של מסצ'וסטס
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1882 מונה הולמס לפרופסור בבית הספר למשפטים בהרווארד ולאחר מכן נטש את העיסוק הפעיל במשפטים. עם זאת, הוא קיבל את תפקיד הפרופסורה שלו מתוך הבנה מפורשת כי עליו להיות חופשי לקבל מינוי לספסל בית המשפט העליון של מסצ'וסטס אם תעלה ההזדמנות, וב-15 בדצמבר 1882 אכן מונה לשופט עמית בבית משפט זה על ידי המושל ג'ון לונג במקום השופט אוטיס לורד, אשר פרש מתפקידו. במשך כמעט עשרים שנה שימש הולמס כשופט בית משפט זה, והפך לנשיא בית המשפט העליון של מסצ'וסטס ב-2 באוגוסט 1899, עם מותו של הנשיא וולברידג' פילד בעת כהונתו. שירותו בבית משפט זה הסתיים רק עם מינויו בשנת 1902 לשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית.
הולמס הביא לעבודתו השיפוטית את תורת הבנת החוק שלו, אשר יושמה בתהליכים מדויקים שייצגו את דרכו השיפוטית הדייקנית. הוא הכיר היטב את מקורות החוק, הוא זיהה כי התוצאה של ללכת באופן עיוור אחר תקדימים עשויה להוביל לכישלון ולכדי בלבול, אפילו מהבחינה ההגיונית, כאשר הסיבה מאחורי התקדים המקורי כבר אינה תקפה לזמנו. תפיסתו של החוק הייתה כמו דבר חי וצומח, - חי, כי בתוכו של החוק ”כמו במראת הקסם שאנו רואים משקפת לא רק את חיינו שלנו, אלא את חייהם של כל האנשים שקדמו לנו.”; צומחים, על ידי צעדים דקים וקטנים, מונחים על ידי הכוחות החברתיים של הקהילה. אחת האמירות האהובות עליו הייתה שכל הבחנה היא עניין של מידה ושמחלוקות ראויות להיות חריפות יותר ביחס לגישה שבה הן נשאלו.
בחורף 1883–1884 עברו הזוג מרחוב ביקון 10 בבוסטון לרבעים מפוארים יותר, בית ברחוב הערמונים 10. בהמשך שנת 1884 מת אחיו אדוארד ג'קסון הולמס. אמו נפטרה בשנת 1888, ובשנת 1889 שבו לרחוב ביקון להתגורר ביחד עם אביו הקשיש בכדי לטפל בו. השופט הפך לבעל הבית עם מות אביו בשנת 1894 והזוג התגוררו בו עד שעברו לוושינגטון די. סי. חופשת הקיץ במטאפואזט הגיעה לסיומה הפתאומי בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 כאשר אש מחצרו של השכן התפשטה ושרפה את בית הקיץ של הזוג הולמס עד היסוד. הולמס העביר אז את משכנו הקיצי לבוורלי פארמס, שם הייתה אחוזה משפחתית אשר הוקמה כבר בידי אביו. באחוזה זאת בילה הזוג את חופשות הקיץ. הוא הלך על החוף ונסע לאורך החוף. במרווחי זמן הקיצים שלו היו מגוונים בנסיעות לאירופה.
שופט בית המשפט העליון הפדרלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]המינוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-11 באוגוסט 1902, לאחר ששופט העליון הוראס גריי פרש מתפקידו עקב קשייו הבריאותיים, מינה נשיא ארצות הברית, תאודור רוזוולט, את הולמס להחליף אותו בבית המשפט העליון, אשר הונהג באותה העת בידי הנשיא מלוויל פולר. מינויו של הולמס נעשה לאחר שרוזוולט קיבל הצעה למנות אותו מהסנאטור הנרי קבוט לודג' ממסצ'וסטס, זאת חרף התנגדותו של הסנאטור השני ממסצ'וסטס ג'ורג' פריסבי הואר למינוי. פסק הדין בעניין סיפוח פוארטו ריקו הגיע בדיוק באותה העת לבית המשפט העליון דרך ערעור. הואר, מתנגד נחרץ לאימפריאליזם, עמד מול לודג' ורוזוולט, שתמכו באימפריאליזם וציפו שהולמס יתמוך בכך גם כן בבית המשפט העליון. ב-2 בדצמבר הגיש רוזוולט את הצעת המינוי בפני הסנאט האמריקאי וב-4 בדצמבר אישר הסנאט את המינוי והולמס הושבע לתפקיד ב-8 בדצמבר.
פסק הדין הראשון שבו היה הולמס מעורב נגע למנהל האמריקאי בפוארטו ריקו והולמס אכן תמך בהסדר הממשל האמריקאי על מושבות האימפריה הספרדית שסופחו מידיה לאחר מלחמת ארצות הברית–ספרד. בהמשך הולמס יצא בפסק דין אחד נגד מדיניותו של רוזוולט, כאשר בפסק דין חברת המשמורת הצפונית נגד ארצות הברית (Northern Securities Co. v. United States) היה חלק מדעת המיעוט שהתנגדה להגבלים עסקיים.
כהונתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הולמס לא התפטר מבית המשפט העליון של מסצ'וסטס עד שהסנאט קיבל את המינוי שלו ואישר אותו רשמית בתחילת דצמבר. בגיל שישים ואחת הולמס ורעייתו עברו לוושינגטון כדי להתחיל חיים חדשים. בפסק דין לוכנר נגד ניו יורק, במהלכו בית המשפט העליון ביטל חוק של מדינת ניו יורק שקבע שעות עבודה מקסימליות לאופים. לפי דעת הרוב נגד החוק את חוקת ארצות הברית. הולמס הסתייג מהחלטה זו ובדעת המיעוט כתב כי:
מקרה זה מוכרע על פי תיאוריה כלכלית שחלק גדול מהמדינה אינו נהנה מהייצור. אם זו הייתה שאלה אם אני מסכים עם התיאוריה הזו, הייתי צריך ללמוד אותה הרבה מעבר לפני שאני מחליט. אך אינני סבור שזוהי חובתי, מכיוון שאני מאמין מאוד כי הסכמתי או חילוקי הדעות שלי אינם קשורים לזכותו של רוב לגלם את דעתם בחוק. אבל חוקה אינה מיועדת לגלם תיאוריה כלכלית מסוימת, בין אם אודות פטרנליזם והיחס האורגני של האזרח למדינה או הלזה פר. היא מיועדת לאנשים בעלי דעות שונות מהותית, והתאונה שבה מצאנו דעות שונות ולעיתים אף 'מזעזעות' לא אמורה לקבע את שיקול דעתנו בשאלה האם חוקים המגלמים את הדעות הללו מתנגשים עם חוקת ארצות הברית.
הולמס כיהן בבית המשפט העליון עד 1932. באותה תקופה ארוכה של שנים בבית המשפט העליון זכה להכרה כאחד המשפטנים הבולטים ביותר בתקופתו - לדעת רבים ממקורביו. לעיתים קרובות הוא נקרא המבדל הגדול בגלל זוהר דעות המיעוט שלו, אך הביטוי נותן דגש שלילי שווא, וחדירתו ומקוריותו נתפסים כמלאים בדעות שבהן הביע או הסכים בהשקפת הרוב של בית המשפט כמו באלה בהם הוא התנגד. הולמס האמין כי עריכת חוקים היא עניינם של גופים מחוקקים, לא של בתי משפט, וכי בתוך גבולות חוקתיים לאנשים יש זכות לכל חוקים שיבחרו, טוב או רע, באמצעות נבחריהם.
הוא קבע את הרעיון של "סכנה ברורה ונוכחת" כבסיס היחיד לצמצום חופש הביטוי, והדגים זאת בדוגמה הביתית "אף ההגנה המחמירה ביותר על חופש הביטוי לא תגן על אדם בצעקות אש בתיאטרון וגרימת בהלה." היה זה במהלך פסק דין ארצות הברית נגד יוג'ין דבס, אשר נעצר ב-1918 בעוון התנגדותו למעורבותה של ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה, אשר נקבעה ללא חוקית לפי חוק הריגול שקבע ממשל וודרו וילסון ב-1917. במקביל לשמע פסק הדין של דבס שמע בית המשפט העליון את פסק הדין ארצות הברית נגד שהנק, שנגע גם הוא לערעור קביעת חוק הריגול של 1917. כלל תשעת חברי בית המשפט הרכיבו יחדיו דעת רוב אחידה ב-10 במרץ 1919 אשר קבעה שדבס אכן נאם בנאומיו הפוליטיים נגד מאמץ המלחמה של המדינה. בפסק הדין כתב הולמס את דעת הרוב נגד דבס לפיה רוב נאומיו הפוליטיים של דבס נגעו לחיזוק המפלגה הסוציאליסטית, אך בין לבין גם קידמו אנשים להתנגד לגיוס למלחמה.
פרישתו ושנותיו האחרונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הולמס פרש מבית המשפט העליון ב-1932, בגיל 90, השופט המבוגר ביותר בבית משפט זה מעולם. את מקומו בספסל השופטים החליף בנג'מין קרדוזו. בתקופת כהונתו של הולמס בבית המשפט העליון פעל תחת נשיאי העליון מלוויל פולר, אדוארד דאגלס וייט, ויליאם הווארד טאפט וצ'ארלס אוונס יוז. הולמס, אדם שכל חייו התמסר לעבודה, נהנה בנוסף מעיסוקו המשפטי גם מחקר פילוסופי ומספרות, והושפע מכתביו של פרנסואה רבלה. זמן קצר לאחר שנבחר לנשיאות, נסע פרנקלין דלאנו רוזוולט לביתו של הולמס לבקרו. בהגעתו מצא רוזוולט את הולמס קורא בכתביו של אפלטון. "מדוע אתה קורא את אפלטון, אדוני השופט?" שאל רוזוולט. "כדי לשפר את דעתי, אדוני הנשיא," השיב הולמס בן ה-92. הולמס זכה באהבה ובהערצה של דורות רבים של עורכי דין ושופטים בקריירה הארוכה שלו. כאשר התפטר מבית המשפט העליון, "אחיו", כפי שפנה תמיד לחבריו השופטים, כתבו לו מכתב שנחתם על ידי כולם, ואמר בחלקו:
הלמידה העמוקה וההשקפה הפילוסופית שלך קיבלו ביטוי בדעות שהפכו לקלאסיות, והעשירו את ספרות החוק וחומרו אלו יישארו עמנו, והקביעות האלה יהיו ביום מן הימים למבין המסורות החוקיות הנבחרות ביותר של בית המשפט לתיקים לימים.
גישתו המשפטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]פסיקתו של הולמס התבלטה לא רק בלשונה הברורה ובהגיונה הסדור, אלא גם באופיה המודרני. הולמס פיתח גישה, שכיום נחשבת למקובלת, המגבילה הן את זכות הקניין והן את חופש החוזים למול זכות המדינה לחוקק כרצונה. במיוחד זכורה בהקשר זה תמיכתו בחוקים המסייעים למימושה של זכות ההתאגדות של עובדים, ובזכות המדינות לחוקק חקיקה בתחום דיני העבודה, דבר שהותירו פעמים הרבה בדעת מיעוט. מבין מקרים אלו נודע במיוחד פסק-הדין בפרשת לוכנר, בו נפסק כי אסור למדינת ניו-יורק להגביל את שעות העבודה של אופים, שכן הדבר פוגע בזכות החוקתית של חופש החוזים. פסק דין זה נתפס כיום לאחת מנקודות השפל של המשפט האמריקאי, בעוד שדעת המיעוט שכתב הולמס באותו מקרה, שבעיקרה מאשימה את שופטי הרוב בכך שכפו את אמונתם הפרטית הכלכלית על מדינת ניו-יורק, הפכה עם השנים למפורסמת ומצוטטת במיוחד.
בתחום האקדמי, מקובל לראות את ראשית פיתוח הגישה הריאליסטית והפרגמאטית, שהולמס נחשב כאמור לאביה. הולמס ידוע במיוחד בעבור שתי סדרות הרצאות אשר נהפכו לאחר מכן למאמרים.
בראשונה מביניהן, "המשפט המקובל", הולמס תקף את הפורמליזם במשפט, וטען כי: "חייו של המשפט אינם היגיון אלא ניסיון":
חייו של המשפט אינם היגיון אלא ניסיון; להכרח כפי שנתפס בזמנו, לתאוריות המוסריות והפולטיות הרווחות, למוסדות של מדיניות ציבורית, בין אם מוצהרים ובין אם לאו, ואפילו לדעות הקדומות אשר השופטים חולקים עם שאר הבריות, ישנה השפעה רבה יותר מאשר לסילוגיזם בקביעת החוקים אשר אנשים יחיו על פי הם.
— המשפט המקובל, אוליבר ונדל הולמס הבן
הולמס ראה את החוק כאמצעי של מדיניות, כלי אשר החברה מווסתת באמצעותו את שמתרחש בה.
בהרצאה שנתן הולמס באוניברסיטת הרווארד בשנת 1897, שפורסמה בהמשך תחת הכותרת The Path of The Law (דרכו של המשפט), שם האדם מוגדר כיצור מתנסה ופותר בעיות. את המשפטנים הגדיר הולמס ככאלו שיודעים לצפות את הסנקציה המשפטית ותו לא. ההנחות של נורמות, זכויות וכיוצא בזה לא היו חשובות במיוחד בעיני הולמס, שכן בעיניו יש לכוון את המשפט לאדם הרע. האדם הרע, כך טען הולמס, אינו מתעניין בנורמות חברתיות או מוסריות אלא במה שיקרה לו אם יעשה פעולה מסוימת. שאלתו היחידה היא מה תעשה לו מערכת המשפט אם ירצח את חברו, או יפר חוזה, או יהיה מעורב בתאונת דרכים. עורך-הדין, המשיך הולמס, הוא אדם שיודע לצפות, בצורה טובה, מה תעשה מערכת המשפט לאדם זה.
הולמס תקף את ההסתמכות, המוגזמת לטעמו, של המערכת המשפטית על שיקולים היסטוריים וביקש לפתח את המשפט כמדע שמתמודד עם התנסות ולא כמשפט שמתמודד עם שאלות. הולמס ניבא שהמשפט האמריקאי ינסה לשאוב את המדעיות שלו בעיקר מהכלכלה. "האדם של ההווה הוא האדם של המילה הכתובה אך האדם של העתיד יהיה כלכלן – איש מדעי החברה". המשפטן יִדע כלכלה כך שיוכל לבדוק באופן אמפירי את האופן בו המשפט יתקיים בפועל. במקביל קרא הולמס לפתח את כישורי המשפטן האמריקאי גם בתחום תורת המשפט וזאת כחלק מניסיונו להעביר את הדיון המשפטי לפסים מדעיים יותר.
מאמרו זה של הולמס נחשב מהמשפיעים שנכתבו בעולם המשפטי האמריקאי והעולמי, והוא צוטט מאות פעמים בהמשך. בפועל, לקח לעולם המשפטי האמריקאי יותר מ-60 שנה עד שהוא החל להתפתח באמצעות שימוש בכלים כלכליים, כפי שניבא הולמס, עת החלה עלייתה של האסכולה הכלכלית של המשפט.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- The Path of the Law, הנוסח המלא (באנגלית) של ההרצאה שנשא הולמס כפי שפורסמה בהמשך.
- אוליבר ונדל הולמס הבן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי אוליבר ונדל הולמס הבן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- אוליבר ונדל הולמס הבן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
| בקרת זהויות |
|
|---|