אייזק ברוק

אייזק ברוק
Isaac Brock

לידה	6 באוקטובר 1769 סנט פיטר פורט, גרנזי
פטירה	13 באוקטובר 1812 (בגיל 43) קווינסטון הייטס, קנדה העליונה, האימפריה הבריטית
מקום קבורה	פורט ג'ורג'
מדינה	הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
השתייכות	הצבא הבריטי
דרגה	מייג'ור גנרל
פעולות ומבצעים
מלחמות המהפכה הצרפתית מלחמת 1812 המלחמות הנפוליאוניות המצור על דטרויט
עיטורים
Knight Companion of the Order of the Bath

דיוקן של אייזק ברוק

סר אייזק ברוק (באנגלית: Isaac Brock‏; 6 באוקטובר 1769 – 13 באוקטובר 1812) היה קצין בכיר בדרגת מייג'ור גנרל בצבא הבריטי. ברוק זכור כמנהיג ואסטרטג מבריק, בזכות פעילותו בעת שהוצב בקולוניות הבריטיות בקנדה, שבזכותה זכה לתואר אבירות, לתהילה רבה, ולכינוי "גיבור קנדה העילית" (The Hero of Upper Canada).

ברוק הוצב בקנדה ב-1802, והופקד על הגנת גבולותיה של קנדה מפני ארצות הברית בזמן מלחמת 1812. בעוד רבים בקנדה ובבריטניה סברו שניתן למנוע מלחמה זו, החל ברוק להכין את הצבא למלחמה העומדת בפתח. כאשר זו פרצה היה העם ערוך לקראתה, וניצחונות מהירים במבצר מקינאק ובדטרויט שיבשו את מאמצי הפלישה של ארצות הברית.

במהלך שירותו הצבאי בקנדה נאלץ ברוק להתמודד עם תופעות של עריקה ומרידות. הוא גם נפצע בקרב וכמעט שמת מקדחת. גבורתו זיכתה אותו בחברות במסדר האמבט, והייתה לו הזכות ללחום לצד לורד נלסון וטקומסה. מותו בקרב על רמות קווינסטון היווה מכה קשה למנהיגות הבריטית.

ילדותו

ברוק נולד בסנט פיטר פורט, בגרנזי שבאיי התעלה, ילד שמיני למשפחה מן המעמד הבינוני. ברוק התבלט עוד במהלך לימודיו המוקדמים, בזכות קומתו התמירה, כושרו הגופני וכישוריו הספורטיביים בשחייה ובאיגרוף. הוא גם נודע כתלמיד טוב, שהתייחס ברצינות ללימודיו כבר בגיל צעיר. בעקבות אביו ושלושת אחיו הגדולים, החליט ברוק להתגייס לשורות הצבא הבריטי.

שירותו הצבאי

הגם שברוק ידוע בעיקר בשל הניצחון בקרב על דטרויט ובשל פעולות נוספות במלחמת 1812, הייתה לו קריירה מצליחה גם לפני המלחמה, והוא עלה בסולם הדרגות במהירות רבה. יש שייחסו את הצלחתו למזל ששיחק לידיו, ויש שייחסו זאת דווקא לכישרונו, וככל הנראה פעל לזכותו שילוב של שני אלה.

ראשית הקריירה הצבאית

ב-1785, בהיותו בן 15, החל ברוק את שירותו בדרגת קצונה זוטרה של סגן משנה (ensign - אנסיין) בחטיבת הרגלים השמינית, שם כנראה ניתנה לו האחריות על הדגל החטיבתי^[1]. ברוק הגיע לדרגת קפטן (סרן) והועבר לחטיבת הרגלים ה-49 ב-15 ביוני 1791.

על פי אחיינו והביוגרף שלו, פרדיננד ברוק טאפר, זמן קצר אחרי שברוק הצטרף לחטיבה קרא עליו תיגר חבר ליחידה, לוחם דו-קרב מנוסה. כמי שהוזמן לדו-קרב, הייתה לברוק הזכות לבחור את תנאי הקרב, והוא בחר שיהיה זה קרב אקדחים. חבריו היו בהלם כאשר שקל ברצינות להתמודד חרף עדיפותו של יריבו, ואף שהיה צלף בינוני בלבד, סירב ברוק לשנות את דעתו. לפני תחילת הדו-קרב שאל אותו יריבו באשר למרחק בו יתנהל הקרב, וברוק עמד על כך שהדו-קרב ייערך לא במרחק הרגיל, אלא "במרחק ממחטה". יריבו של ברוק סירב, ופרש מהדו-קרב ומן החטיבה. אירוע זה העלה את קרנו של ברוק בקרב חבריו הקצינים. שירותו של ברוק בחטיבה הציב אותו באיים הקאריביים, שם חלה אנושות בקדחת בעת שירותו, והחלים רק כאשר שב לאנגליה.

פיקוד ראשון

ב-1797 קיבל ברוק דרגת לוטננט קולונל (סגן-אלוף), והיה למפקד הרגימנט. ב-1799 הוטל עליו להשתתף במשלחת, שבראשה עמד סר רלף אברסרומב, נגד הרפובליקה הבטאווית (שידועה כיום כהולנד). כשנחתו הכוחות ב-10 בספטמבר 1799 חזה ברוק בקרב הראשון שלו, בפיקודו של מייג'ור ג'נרל ג'ון מור. מאחר שכושרו של רגימנט 49 היה רע כאשר קיבל ברוק את הפיקוד עליו, הוא לא נטל חלק משמעותי בקרב. ככל הנראה חמל מור על חיילי הרגימנט, והחליט להטיל לחזית הקרב חיילים מנוסים יותר. ב-2 באוקטובר נטל רגימנט 49 חלק פעיל בקרב כבד באגמונט אופ זי, שבו לחם היטב וספג רק 33 אבדות, מספר נמוך בהתחשב בתנאי הקרב. לרגימנט 49 ניתנה הוראה להמשיך הלאה לחוף הים של אגמונט אופ זי, דבר שהיה כרוך בטיפוס קשה. המצב הורע בעקבות ירי מצד צלפים צרפתים, אשר היו מחופרים היטב. אחרי כ-6 שעות של לחימה קשה נעצרה ההתקפה כ-1.6 קילומטרים מיעדם. אחרי כשעה של קרב מטווח קרוב, אשר כלל קרבות אגרופים וחרבות, החלו הצרפתים לסגת. ברוק עצמו נפצע בקרב מפגיעת כדור של מוסקט בצווארו. במילותיו שלו "הופלתי זמן קצר אחרי שהחל האויב לסגת, אך מעולם לא עזבתי את הקרב וחזרתי למלא את חובתי אחרי פחות מחצי שעה".

ב-1801, במהלך שירותו באונייה "גנגס", אוניית קו בעלת 74 תותחים, השתתף ברוק בקרב קופנהגן, ועל פי התוכניות היה על כוחותיו להוביל את ההסתערות על ביצורי קופנהגן. אף שתוצאות הקרב הפכו את ההסתערות למיותרת, הייתה לברוק ההזדמנות להיות עד לגאונותו הטקטית של אדמירל נלסון. ב-1802 נשלחו ברוק ורגימנט הרגלים ה-49 לקנדה.

העברה לקנדה

ברוק הגיע לקנדה יחד עם רגימנט הרגלים ה-49, שהוצב בעיר קוויבק סיטי. החייל הבריטי ג'ייק באצ'לור תיאר זאת: "מראה כה יפה מעולם לא נראה על ידי האנשים במסעותינו". כמעט מיד, ב-1803, התמודד ברוק עם אחת הבעיות הגדולות ביותר של הצבא הבריטי בקנדה - עריקה. שבעה חיילים גנבו סירה ונמלטו דרך הגבול אל ארצות הברית. ברוק שלח קבוצת חיילים למרדף אחריהם והעריקים נתפסו.

התקוממות

זמן קצר לאחר מכן שלח קצין בפורט ג'ורג' לברוק ידיעה, שלפיה מספר חיילי משמר תכננו לכלוא את הקצינים ולברוח לארצות הברית. הוא עלה על המפרשית שהעבירה את הידיעה, והפליג עליה לפורט ג'ורג'. משמר כבוד נאסף בזריזות על מנת לברך את הגעתו הבלתי צפויה של ברוק. ברוק לקח מסמל המשמר את נשקו, ונכנס למבצר.

כאשר הגיע שעת ארוחת הערב, כל החיילים היו בבסיס. ברוק הורה להעמיד בפניו חייל שנחשד כאחד ממנהיגי המרד. כשנכנס החייל לחדר, אחד מעוזריו של ברוק איים עליו שיהרגהו אם יזעק לעזרה. באותה הדרך נתפסו חשודים נוספים במרידה. לבסוף בפקודתו של ברוק כונסו כל האנשים במקום ונעמדו בשורה לפניו. ברוק הורה לכל האנשים שהיו מעורבים במרידה לצעוד קדימה, וכמה מן החשודים עשו כן ונעצרו. ברוק נאם בפני הרגימנט וקרא לאלה שלא ידעו על המרד להישאר צייתנים לו. האנשים התחייבו לשמור על משמעת, וחזרו לבסיס.

ברוק שלח את שנים עשר המורדים ושבעת העריקים שנתפסו לקוויבק למשפט צבאי, שבו התגלה כי הם תכננו לכלוא את הקצינים ולחצות את נהר הניאגרה בארצות הברית בקווינסטון. שבעה חיילים הוצאו להורג לפני כיתת יורים אחר כך. ב-30 באוקטובר 1805 הועלה ברוק לדרגת קולונל, לאחר שהמשיך להפגין סמכות.

הכנות לקראת מלחמה

ב-1806 החלה להתגבר העוינות של ארצות הברית כלפי האימפריה הבריטית, והיחסים בין שתי האומות המשיכו להדרדר, עד שבסופו של דבר פרצה בשנת 1812 מלחמה. העוינות בין שתי המדינות נבעה משלושה טעמים: התמרמרות מהפגיעה בריבונות האמריקנית, הגבלת הסחר האמריקני מצד בריטניה, ורצון לספח את הקולוניות הבריטיות בצפון אמריקה שהגנתם הייתה חלשה במטרה להשיג טריטוריה. האמריקאים התמרמרו בין היתר על גיוסם של ימאים אמריקאים לצי המלכותי הבריטי, על ההסגר הימי הבריטי על נמלי צרפת, ועל כך שהבריטים הסיתו, לפי חשדם, את האינדיאנים לתקוף את היישובים האמריקאיים במערב הגבול. הניצים בארצות הברית קראו לפלישה לקנדה, כדי להעניש את האימפריה הבריטית ולהפחית את האיום של האינדיאנים על האינטרסים של ארצות הברית. באותה העת, הקולוניות האמריקאיות הפכו לצפופות וגברה התמיכה בעמדה, שנודעה בהמשך כהייעוד הגלוי, שלפיה ארצות הברית נועדה לשלוט בכל צפון אמריקה. הניצים באמריקה העריכו כי המתיישבים הקנדיים יתמכו בפלישה של צבאות ארצות הברית ויראו בהם כמשחררים, וכי, כפי שהבטיח תומאס ג'פרסון לציבור האמריקאי, כיבוש קנדה יהיה קל. בתגובה לאיום מתפתח זה, עבר ברוק לחיזוק ההגנות הקנדיות. הוא חיזק את הביצורים של קוויבק באמצעות בנייה של חומות וסוללות ארטילריה מוגבהות. חרף השכלתו הבסיסית, צלח ברוק ביצירת עמדות הגנה חזקות, וזאת במידה רבה הודות לכך שקרא חומר בנושא, ובין היתר מספר ספרים על תורת ההתקנה והפעלה של ארטילריות. הוא גם ארגן מחדש את מחלקת הצי (שהייתה אחראית על אגמים ונהרות), ובעקבות זאת התפתח כוח ימי שהיה מסוגל להחזיק בימות הגדולות. זה היה חייב להיות ציר חשוב במלחמה.

ב-1807 מינה המושל סר ג'יימס הנרי קריי את ברוק לבריגדיר-גנרל. היה על ברוק ליטול פיקוד על כל הצבא של קנדה העילית ב-1810. במהלך תקופה זו, ביקש ברוק להיות מוצב באירופה. ב-1811 הועלה ברוק בדרגה למייג'ור גנרל, ובאוקטובר באותה שנה, סגן המושל פרנסיס גור עזב לאנגליה. בעקבות זאת הפך ברוק לסגן מושל זמני, וכמו כן לאחראי על קנדה העילית, ובכך היה לבעל הסמכות הן על התחום הצבאי והן על התחום האזרחי. כך, כאשר הותר לו לבסוף לעבור לאירופה בתחילת 1812, ברוק דחה את ההצעה, כשראה שמחובתו להגן על קנדה מפני ארצות הברית.

כאחראי של קנדה העילית, ביצע ברוק סדרת שינויים במטרה להיערך למצב של מלחמה. הוא שינה את חוק המיליציה, ואפשר בכך שימוש בכל המתנדבים הזמינים, וכן הורה להגדיל את האימונים של מגויסים חסרי ניסיון אלו, וזאת חרף התנגדות מצד בית המחוקקים. מלבד זאת, הוסיף ברוק לחזק ולתגבר את ההגנה. בנוסף, חיפש ברוק מנהיגים אינדיאנים שיהיו לו לבעלי ברית נגד האמריקאיים במלחמה הממשמשת ובאה. למרות הסברה המקובלת באותה העת, כי קנדה תיפול מהר במקרה של פלישה אמריקאית, ברוק המשיך באסטרטגיה שלו כדי לתת לקולוניה סיכוי להילחם.

מלחמת 1812

תחילת המלחמה ותפיסת דטרויט

ארצות הברית הכריזה על בריטניה מלחמה ב-12 ביוני 1812. ההכנות של ברוק שיפרו את הערכותה של קנדה למלחמה; למרות זאת ברוק חשש כי ההכנות הללו אין בהן די כדי לשמור על ביטחון הקולוניה. על כן, פנה ברוק במהירות לכבוש את פורט מקיניאק, מוצב בעל חשיבות אסטרטגית. במתקפה זו זכה ברוק להצלחה מוחצת, אך הוא הרגיש שעליו להמשיך. ניסיונות אלו של ברוק עוכבו על ידי המושל הכללי, ג'ורג' פרבו, אשר העדיף גישה זהירה יותר למלחמה. פְּרֶבוֹ חש שיש להשקיע מאמצים בהגנה, והתנגד לכל פלישה לשטח של ארצות הברית.

ב-12 ביולי הצליח ויליאם הול לפלוש לקנדה בסנדוויץ' (כיום וינדזור). הפלישה נעצרה במהירות והול נסוג, אך האירוע שימש כתירוץ שלו נזקק ברוק כדי לזנוח את הפקודות של פרבו. על מנת לזכות בעזרתו של טכומסה, מנהיג השבט האינדיאני שוני, התקדם ברוק לכיוון דטרויט. בנקודה זו, חרף תמיכת האינדיאנים שהיו עמו בברית, עמד ברוק בנחיתות מספרית של כשניים לאחד. למרות זאת, ברוק שראה בהול אדם מוג לב, שבפרט פחד מנתיניו של טכומסה, החליט להשתמש בסדרת תכסיסים כדי לאיים על הול. ראשית, שלח ברוק הודעה (שהייתה כביכול לפרבו) שהודיעה על כך שאינו זקוק עוד לתגבורת. הסיבה שניתנה היא שלברוק יש די והותר אינדיאנים בעלי ברית כדי לכבוש את המבצר, ולכן לא נדרשים חיילים בריטיים נוספים. בנוסף החליט לחפש את המיליציה שלו כתגבורת במדי צבא, ובכך יצר את הרושם כאילו צבאו מורכב כולו מכוחות חיל רגלים בריטי רגיל, אף שצבאו כלל מתנדבים. בהמשך הטיל ברוק מצור על פורט דטרויט, מעמדות ארטילריה שמעבר לנהר בעיר סנדוויץ', ובאמצעות סדרת מצעדים, כך שהיה נראה כי הוא מחזיק מספר רב בהרבה של אינדיאנים, ממה שבאמת היו ברשותו. בנוסף, הורה לכוחותיו של טכומסה לנסות להרעיש ככל האפשר, כדי ליצור את הרושם של צבא גדול בהרבה. לבסוף, שלח ברוק מכתב להול בו תבע את כניעתו, וציין כי: "סר, אין ברצוני להצטרף למלחמת שמד, אבל עליך לדעת כי האינדיאנים הרבים שהסתפחו לחילותיי יהיו מחוץ לשליטתי ברגע שיחל המאבק". ברוק לאחר מכן פתח על המבצר באש תותחים. ב-16 באוגוסט, שעתיים לאחר קבלת המכתב של ברוק, הול נכנע ללא תנאי. הול, שחסר היה ניסיון צבאי עדכני, נחרד מהסכנה שראה באינדיאנים אם לא ייכנע.

הניצחון בדטרויט היה בעל חשיבות, מאחר שפגע במורל האמריקאי, וסילק את האיום מצד רוב הכוחות האמריקאיים באזור. בנוסף העלה הניצחון את המורל הקנדי. כמו כן התאפשר לברוק לקחת את ההספקה האמריקאית בדטרויט, ולהשתמש בה לצרכיהם של כוחותיו, במיוחד תרם הציוד לשפר את ציודם הדל של המיליציה. בנוסף לכל אלו הובטחה כעת תמיכת טכומסה והצ'יפים האינדיאנים האחרים, שראו בכך אות לנכונות וליכולתו לפעול.

בתמורה לעזרתו של טכומסה, ברוק הבטיח מספר התחייבויות לשוני. במסגרת זו הבטיח ברוק כי לא יקיים משא ומתן בלי להזכיר את חזון השוני לעצמאות.

בעקבות פעולותיו בתפיסת דטרויט הוכתר ברוק כאביר, אך הוא נהרג בקרב על רמות קווינסטון, בטרם נודע לו על כך. תפיסת דטרויט הובילה את בריטניה גם לשליטה ברוב טריטוריית מישיגן. ברוק התכוון להמשיך במסע כיבושיו בארצות הברית, אך כוונות אלו סוכלו בשל משא ומתן להפסקת אש שהתבצע בין פרבו למייג'ור גנרל האמריקני הנרי דירבורן. בעקבות זאת נעצרה תנופתו של ברוק, ולאמריקאים ניתן זמן לחדש את כוחותיהם ולהתכונן לפלישה לקנדה. מחמת חוסר יכולתו לחזות את נקודת הפלישה, ברוק פעל להערכות ההגנה בכל קנדה העילית.

מותו

מותו של אייזק ברוק בקרב על רמות קווינסטון

אנדרטה לזכרו של אייזק ברוק ברמות קווינסטון

בינתיים, הופעל לחץ נשיאותי על הגנרל האמריקאי סטפן ואן רנסלאר השלישי לפלוש לקנדה. רנסלאר שהיה מינוי פוליטי ובעל ניסיון צבאי מועט, פיקד על צבא גדול ליד לוויסטון שבניו יורק. חרף חששותיו של סטפן רנסלאר באשר לטיב כוחותיו, לא הייתה לו ברירה אלא לתקוף. בגלל חוסר ניסיונו הצבאי, לא זכה רנסלאר לאמון מצד החיל הסדיר שלו. בבוקר ה-13 באוקטובר 1812, ניסה רנסלאר לעבור את נהר הניאגרה, ובעקבות זו פרץ הקרב על רמות קווינסטון. למרות אש כבדה מהארטילריה הבריטית, הגל הראשון של האמריקאים (בפיקודו של ג'ון אי וול) הצליח לצלוח, ולאחר מכן לעלות בעקבות שביל הדייגים למעלה, להרים. מנקודה זו, תקפו האמריקאים והביסו את הארטילריה הבריטית.

ברוק, שהיה בקרבת פורט ג'ורג', מיהר לקחת פיקוד על צבא בריטי קטן שהוצב בהרים. ברוק פחד שהאמריקאים, שכעת הארטילריה לא עמדה בדרכם, יעבירו את שאר הכוחות מעבר לנהר. לפיכך הורה על התקפה על עמדותיהם. נאמן לפילוסופיה האישית שלו, שלפיה לעולם לא מצווים על אנשים שהוא לא מנהיג, הוביל באופן אישי את התקיפה. התקיפה כמעט צלחה, אך נהדפה. ברוק עצמו נפצע בידו, אבל פנה מיד להוביל תקיפה נוספת. הוא היה מטרה ברורה במדי הגנרל שלו, וכך נורה ונהרג על ידי צלפים אמריקאים. אחד הצלפים היה האח האבוד של ברוק, מקנזי ברוק, שהיה לבוגד והפך לאזרח אמריקאי. הוא כמעט נהרג כשהיה ילד וברוק דחף אותו מהגג.

לאחר מותו, שיף הגיע לזירת הקרב ולקח פיקוד על הצבא הבריטי. בניגוד למתקפה הישירה הקודמת, שיף הוביל גישה זהירה יותר. גישה זו הביאה בסופו של דבר הצלחה, והובילה לניצחון מוחלט על האמריקאים שגבה רק 50 מאנשיו. דווח כי במהלך הקרב קרא רגימנט 49 ל"נקמה על הגנרל" כקריאת קרב.

קבורה

אחרי הקרב שיף והסגל שלו החליטו להפקיד את סידור ההלוויה בידי קפטן ג'ון גלג ששירת יחד עם ברוק במשך שנים רבות.

ב-16 באוקטובר התקיימה תהלוכת הלוויה לברוק וקולונל מקדונל, אשר יצאה מבית הממשל והמשיכה עד לפורט ג'ורג', שבה נכחו חיילים מהצבא הבריטי, המיליציה הקולוניאלית ושבטי אינדיאנים. הארונות הורדו לקבר שנחפר בפינה הצפון-מזרחית של פורט ג'ורג'. אחר כך הבריטים ירו לכבודו 21 יריות בשלושה מטחי ירי. מאוחר יותר באותו יום, גם חיל המשמר האמריקאי בפורט ניאגרה ירו מטח לכבודו. כמה אלפי אנשים נכחו בלוויה, מספר ראוי לציון בהתחשב באוכלוסייה של קנדה העילית באותם זמנים.

הגופות של ברוק ומקדונל הגיעו לבסוף למנוחה תמידית באנדרטת ברוק, ב-13 באוקטובר 1853. בין 12 ל-15 אלף אנשים נכחו בקבורה הסופית.

עמדה

אף על פי שקנדים רבים רצו לראות בברוק אחד מהם, הוא מעולם לא התייחס לקנדה כביתו. על אף שחיבב את קוויבק סיטי, תפש ברוק את המדינה כמקום מנותק, ושאף לחזור לאירופה כדי להילחם נגד נפוליאון. ברוק גילה חוסר אמון כלפי המתיישבים הקנדים, שרבים מהם, לפי דעתו, אהדו את האמריקאים, והוא גילה חוסר התלהבות לרעיון לחמשם כדי שיעזרו להגנת הקולוניות; העדפתו הייתה להילחם לצדם של בריטים רגילים ולצדם של לוחמיו של טכומסה.

הערכתו לטכומסה ולשאר השבטים האינדיאנים שלחמו לצדו, ראויה לתשומת לב. על אף שההתכתבויות של ברוק מעידות על גילויי התנשאות כלפי האינדיאנים, נראה שכיבד מאוד את טכומסה עצמו (הוא קרא לו "ולינגטון של האינדיאנים", וציין כי "אני מאמין כי לוחם פיקח יותר או אבירי יותר לא קיים"), וגם היה לו כבוד מסוים כלפי האינדיאנים.

חרף החינוך הפורמלי המועט שרכש, הוקיר ברוק את חשיבות ההשכלה. מסופר, שלעיתים קרובות היה מבלה לבד בחדרו בשעות הפנאי, בקריאת ספרים בניסיון לשפר את השכלתו. הוא התעניין במגוון רחב של תחומים, וקרא חיבורים רבים בנושאי תורת לחימה ומדע, אך גם בנושאים פילוסופים ואחרים. בעת מותו הייתה בחזקתו ספרייה צנועה, כולל עבודות של שייקספיר, וולטייר וסמואל ג'ונסון.

מורשתו

בהנהגה הבריטית

אובדנו של ברוק היווה מכה קשה להנהגה הצבאית הבריטית. מחליפו, מייג'ור גנרל שיף, על אף שניצח בקרב ברמות קווינסטון, לעולם לא יכול היה להגיע למוניטין כפי שהיה לברוק. רבים ביקרו אותו, בהם ג'ון סטרשיין, על נסיגתו בקרב על יורק, וזמן קצר לאחר מכן הוחזר לבריטניה, שם המשיך בקריירה צבאית מצליחה.

יורשו של ברוק בדטרויט, קולונל הנרי פרוקטר, היה גרוע בהרבה. פרוקטר התמודד עם התקפה של הצבא הצפון מערבי של אמריקה בפיקוד ויליאם הנרי הריסון שהיה לימים לנשיא ארצות הברית. הריסון ארגן התקפה על דטרויט, אך פלוגה מצבאו הובסה בפרנצ'טאון ב-22 בינואר 1813. פרוקטר גילה שיקול דעת לקוי, והשאיר את האסירים במעצר אצל בעלי בריתו האינדיאנים, שהוציאו להורג 60 מהם. ניצחונות אמריקאיים שבאו לאחר מכן איפשרו להריסון לערוך ניסיון פלישה נוסף לקנדה, אשר הוביל ב-5 באוקטובר 1813 לקרב על התמזה. אחרי התקפה אמריקאית מוצלחת, כוחותיו של פרוקטר פנו לאחור ונסו, והותירו את טכומסה ונתיניו להילחם לבדם. הם המשיכו להילחם ולבסוף הובסו. טכומסה נהרג בקרב, ובריתם של הבריטים עם האינדיאנים נגמרה.

באשר למושל הכללי פרבו שלעיתים קרובות התעמת עם ברוק, הוא נשאר בפיקוד על הצבאות הבריטים עד אחרי הקרב של פלטסבורג ב-1814. על פי התכנון הבריטי, הקרב אמור היה להיות התקפה משותפת של החי"ר עם הצי, אבל פרווסט בושש לשלוח את כוחותיו, ושלחם רק כמעט עם סיום הקרב. כאשר תקף לבסוף, התברר שכוחותיו לא יכולים היו לעבור את הגשר של נהר הסרנק, שהוחזק על ידי קבוצה קטנה של חיילים אמריקאים. חרף יתרון משמעותי בכוח אדם, נסג פרבו לבסוף לאחר ששמע על כישלון התקיפה הימית. בעקבות כישלונו בפלטסבורג, זומן פרבו לאנגליה לחקירה. בשל בריאותו הלקויה, מת פרבו בתחילת 1816.

בקנדה

הקנדים ראו בברוק גיבור צבאי, מאחר שהצליח להציל את הקולוניה הקנדית אף שהדבר נראה חסר סיכוי. הוא אף הגיע למקום ה-28 ברשימת הקנדים הגדולים של CBC, על אף שלא היה קנדי.

במרגלות מדרון הניאגרה הוקם גל-עד שמציין את המקום שבו נהרג ברוק, ולזכרו הוצבה אנדרטה מרשימה שצופה על ההרים. ב-1840 פוצצה המצבה וניזוקה על ידי הקנדי-אירי בנג'ימין לט, אך שופצה לאחר מכן.

לזכרו נקראו הערים ברוקוויל שבקנדה, מחוז ברוק, הכפר ברוק שבססקטשוול, אוניברסיטת ברוק, ובתי ספר שונים. על שמו קרויים גם כבישים אחדים באונטריו ורחוב ובית ספר בעיר ויניפג.

בבריטניה

על אף שקרבות גדולים באירופה העמידו בצד את הישגיו של ברוק, מותו התפרסם בהיקף נרחב, ובפרט בגרנזי. כישלונות של מפקדים בריטים בקנדה שבאו לאחר מכן, עזרו לחיזוק ההכרה בפועלו. בלונדון הוקמה לזכרו מצבה בקתדרלת סנט פול. ניתן לו התואר "האביר של בת' (KCB)" עבור ניצחונו בדטרויט. ב-1881 הוקמה תחנת רכבת בברקשייר שנקראה על שמו. ספינה בבנייה של הצי הבריטי אשר נקראה על שמו, נהרסה בעת הקרב על יורק.

בגרנזי

בית הילדות של ברוק ברחוב הגבוה בעיר סנט פטר פורט נשאר עומד והקומות הנמוכות בו הן בית מרקחת בריטי, חנות מגפיים וחנויות לזכרו. מצבת זיכרון שנקנתה על ידי קנדה הוצבה בצד כנסיית העיר כנסיית העדה של העיר. האוניברסיטה על שם ברוק נתנה 2 מקומות לתלמידי גרנזי שמגיעים להישגים גבוהים. ב- 1969 ו-1996 משרד הדואר הרשמי של גרנזי הנפיק בולים להנצחת חייו ופועלו של ברוק.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אייזק ברוק

• כתבי אייזק ברוק בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• אייזק ברוק, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

1. על פי המסורת, הדגלים החטיבתיים היו נתונים לאחריותו של הקצין הצעיר ביותר ברגימנט. במקרה זה, היה זה ברוק.