אלווירה פופסקו
 | |
| פוסטר משנת 1925 מאת שארל ז'סמאר | |
| לידה |
10 במאי 1894 בוקרשט, ממלכת רומניה  |
|---|---|
| פטירה |
11 בדצמבר 1993 (בגיל 99) הרובע השישה-עשר של פריז, צרפת |
| מקום קבורה |
פר לשז |
| שם לידה |
Elvira Popescu |
| מדינה |
צרפת, רומניה |
| תקופת הפעילות |
מ-1910 |
| מקום לימודים |
האוניברסיטה הלאומית למוזיקה בבוקרשט |
| בן או בת זוג |
יון מנולסקו-סטרונגה |
| פרסים והוקרה |
מפקדת בלגיון הכבוד |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
אלווירה פופסקו (ברומנית: Elvira Popescu, בצרפתית: Elvire Popesco; 10 במאי 1894 – 11 בדצמבר 1993) הייתה שחקנית תיאטרון וקולנוע ובמאית רומנייה שפעלה ברומניה ובעיקר בצרפת. השחקן, הבמאי והמחזאי סאשה גיטרי אמר עליה: "היא איננה צרפתייה, אבל היא פריזאית". במהלך הקריירה ארוכת השנים שלה שיחקה במחזות רבים בעיקר מן ה"ז'אנר" הקרוי "קומדיית בולוואר"[1] וכו'. ובחמישים סרטים. כונתה, בין היתר, "נוטר דאם של התיאטרון "Notre Dame du Théâtre או "מלכת הבולוואר" La reine du boulevard..באמצעות נישואיה האחרונים הייתה לרוזנת דה פואה (De Foy).
קורות חייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחילת דרכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולדה בבוקרשט בדיוק בחג הלאומי של רומניה באותם הזמנים, 10 במאי, בשנת 1894. הוכיחה כישרונות בימתיים מילדותה - זריזות ודיוק בדיקציה, כישרון חיקוי חריף ומשעשע, תנועות מלאות חן, הליכה אלגנטית. דוד שלה, השחקן יון ניקולסקו, עודד אותה לממש כישרונות אלה וללמוד את אמנות המשחק.[2] סיימה בהצטיינות את לימודיה ב"קונסרבטוריון" (האקדמיה) לאמנויות הבמה בבוקרשט אצל מורים כמו קונסטנטין נוטארה ואריסטיצה רומנסקו. בגיל 16 התקבלה לעבוד בתיאטרון הלאומי של בוקרשט. מהר זכתה לשחק בתפקידים ראשיים - כמו איליאנה במחזה "Înşir-te mărgărite" מאת ויקטור ייפטימיו (1912) או טופאנה ב"תשוקה האדומה" מאת מיכאיל סורבול. [3] בשנת 1914 כבר הייתה חברה קבועה בלהקת התיאטרון הלאומי. יחד עם עמיתיה יון מנולסקו ואלכסנדרו מיכאילסקו ייסדה בשנת 1919 את התיאטרון "אקסלסיור". כעבור שנתיים, ב-1921 הקימה וניהלה גם את "התיאטרון הקטן" ("תיאטרול מיק") בבוקרשט. בשנת 1912 הופיעה בסרט ראינוע פטריוטי רומני "עצמאות רומניה" בבימוי השחקן אריסטיד דמטריאדה ובהפקתו של גריגורה ברזיאנו. בשנת 1923 שיחקה בסרט רומני נוסף, "הצוענייה מחדר המיטות" בבימויו של אלפרד האלם.
אלווירה פופסקו נישאה שלוש פעמים. מנישואיה לבעלה הראשון, אורל אתנאססקו (1965-1890), נולדה בת, טטיאנה. כעבור שנים אחדות התגרשה פופסקו והתחתנה עם הפוליטיקאי הליברלי[4] יון מנולסקו-סטרונגה (1889–1951) שכיהן, בין השאר, כשר התעשייה והמסחר בשנים 1934- 1935) (נפטר בכלא הקומוניסטי בסיגט בשנות החמישים). אחרי 13 שנים של חיים בצוותא עם המחזאי והשחקן לואי קולן די בוקאז', שהיה ידוע בשם העט "לואי ורני" (1893-1952) ממנו נפרדה זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בעלה הרשמי השלישי היה הברון, אחר כך הרוזן, הצרפתי, מקסימיליאן סבסטיאן דה פואה (1900 - 1967). רכילויות סיפרו שבזמנו מלך רומניה פרדיננד הראשון התאהב בה נואשות.
פעילותה בתיאטראות צרפת. הקשר עם לואי ורניי
[עריכת קוד מקור | עריכה]החל משנת 1924 הפכה לאחת מהכוכבות המבוקשות של תיאטרון "קומדיות הבולוואר" הצרפתי תוך הצטיינות בתפקידים מלודרמטיים במחזות של לואי ורניי ("הדודנית שלי בוורשה", "טובאריש", 1933 בבימויו של ז'אק דיבאל), "מכונית התופת", 1954), אנרי ברנסטיין ("נינה", 1949) ואנדרה רוּסן ("לה מאמה", 1957 תפקיד שנכתב במיוחד בשבילה ושהיא שיחקה בו עד שנת 1974), "מגדת העתידות", (1971). ניצלה את חן שיערה הבלונדיני העדין ומבטאה האקזוטי בגילום תפקידים של אצילות זוהרות אך מרוּששות שהתגלגלו מרוסיה הרחוקה למרכז עיר האורות. למעשה המחזאי לואי ורניי Louis Verneuil היה זה שהתלהב מהמשחק שלה במחזה "התשוקה האדומה" (של המחזאי הרומני מיכאי סורבול) בתיאטרון דה ל'אוור (Théâtre de l'Oeuvre) בפריז. [5] וקרא לה לבוא לצרפת כדי שתחליף שחקנית שחלתה, בקומדיה שלו, "הדודנית שלי מוורשה" שהפכה לשוברת קופות. הופעתה הראשונה במחזה זה ב-22 בדצמבר 1923 ב"תיאטרון מישל" נחקקה בזיכרון מעריציה. פרט לתקופה של 13 שנים של שותפות לחיים, הקשר המקצועי והידידותי בין השניים נמשך כשלושה עשורים. למעשה גם סרטיה המוצלחים ביותר היו העיבודים לפי מחזותיו של ורניי, ביניהם "הבגד הירוק" (1937).
ורניי לקה בדיכאון, אומרים שבעקבות פרידתו מפופסקו ב-1940, ובשנת 1952 שם קץ לחייו על ידי חתך בעורקי הצוואר, במלון "טרמינוס - סן לזאר" בפריז. החיטוטים של העיתונאים בפרשה הכאיבו לאלווירה פופסקו שעדיין שמרה לאורך השנים על רגשות מיוחדים למנוח. הוא ערך לפני מותו שלוש צוואות, כולן באוקטובר 1952, ובשתיים מהן הוריש לשחקנית את רוב נכסיו. צוואה אחרת הייתה לטובת ידידה קודמת של המחזאי, קלר טמבור. בית דין שדן במימוש הצוואות פסק לטובת אלווירה פופסקו.
בין השנים 1956–1965 הייתה אלווירה פופסקו מנהלת שותפה של ה"תיאטר דה פארי" ואחר כך - החל מ-1965 - של ה"תיאטרון מריניי" (Théâtre Marigny) היא פרשה סופית מהבמה בגיל 86, עקב מחלת פרקים, כשמשחקה האחרון היה ב"לה מאמה" מאת אנדרה רוסן.
על מסכי הקולנוע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקולנוע זכתה בפחות הצלחה: שיחקה בסרטים רבים, רובם מבוססים על מחזות צרפתים: [6] כמו "הזרה" לפי מחזה של אלכסנדר דיומא הבן (1930), "הדודנית מוורשה" (לאוי ורניי) (1931), "אֶסֶבּ חבר בפרלמנט" לפי מחזה של טריסטן ברנאר, (1937) בבימוי אנדרה ברטומייה, "הנשיאה" של פרנאן ריוור (1938), "טריקוש וקאקולה" בבימוי של פייר קולומבייה, (1938), "הם היו תשעה רווקים"- של סאשה גיטרי, "גן העדן האבוד", 1938. הפסיקה לשחק בסרטים בשנת 1942, פרט להופעתה בקטעים של אוסטרליץ של אבל גאנס, 1959, וב"שמש מלאה" - של רנה קלמאן, 1959.
אשת סלון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין השנים 1930 - 1988 הייתה לאלווירה פופסקו וילה מודרנית ביישוב מזי-סיר-סן (מחוז איוולין) על יד פריז (Mézy-sur-Seine). בווילה זאת ובסלון שלה בשדרות פוש בפריז הייתה מארחת את "כל המי ומי" של החברה עד לשנת 1985, לרבות ולרי ז'יסקאר ד'אסטן, ז'אק שיראק, פייר קרדן, המחזאי אנדרה רוסן, הבנקאי גי דה רוטשילד. [7] אלווירה פופסקו נפטרה בפריז בגיל 99 ב-11 בדצמבר 1993 והובאה לקבורה בבית הקברות פר לשז. בלווייתה ב-14 בדצמבר 1993 השתתף נשיא צרפת לשעבר, ז'יסקאר ד'אסטן.
פילמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1923 : La Jeune fille de la mansarde
בבימוי אלפרד האלם Ţigăncuşa de la iatac) Alfred Halm) (בתרגום מרומנית: הצועניה מחדר המיטות)
- 1930 : L'Étrangère (האשה הזרה) בבימוי גסטון ראבל Gaston Ravel
(לפי מחזה של אלכסנדר דיומא הבן)
- 1931 :Ma cousine de Varsovie הדודנית שלי מוורשה
בבימוי קרמין גאלון Carmine Gallone (לפי המחזה של לואי ורניי)
- 1932 : Sa meilleure cliente הטובה בלקוחותיו
בבימוי פייר קולומביה Pierre Colombier
- 1934 : Une femme chipée, במאי:פייר קולומביה
- 1935 : Dora Nelson דורה נלסון, במאי: רנה גיסאר René Guissart
- 1936 : Le Roi (המלך), במאי : פייר קולומביה (לפי מחזה של פלר וקאיאווה)
- 1936 : L'Homme du jour ,(איש היום)
במאי: ז'ולייאן דיביבייה Julien Duvivier
- 1936 : L'Amant de madame Vidal (המאהב של מאדאם וידל)
במאי: אנדרה ברטומייה André Berthomieu
- 1937 : La Maison d'en face, (הבית ממול)
במאי:כריסטיאן-ז'אק Christian-Jaque
- 1937 : L'Habit vert (הבגד הירוק)
במאי:רוז'ה רישבה Roger Richebé
- 1937 : Le Club des aristocrates (מועדון האריסטוקרטים)
במאי:פייר קולומביה
- 1937 : À Venise, une nuit (לילה בוונציה)
במאי: כריסטיאן-ז'אק
- 1938 : Tricoche et Cacolet (טריקוש וקאקולה), במאי:פייר קולומביה
- 1938 : La Présidente היושבת ראש, במאי:פרנאן ריוור (לפי מחזה מאת מוריס אנקן ופייר ובר)
- 1938 : Éducation de prince (חינוך הנסיך)
במאי: אלכסנדר אסוויי Alexander Esway (לפי מחזה מאת מוריס דונה)
- 1938 : Eusèbe député אסב (אוסב), חבר בפרלמנט
במאי: אנדרה ברטומייה
- 1938 : Mon curé chez les riches Jean Boyer
- 1939 : Le Veau gras Serge de Poligny (העגל השמן) לפי מחזה מאת ברנאר צימר
- 1939 : Le Bois sacré Léon Mathot Robert Bibal* 1939 : Derrière la façade Georges Lacombe (1902-1990)|Georges Lacombe et Yves Mirande * 1939 :
Paradis perdu Abel Gance (גן עדן האבוד)
- 1939 : L'Héritier des Mondésir Albert Valentin (יורשם של מונדזיר)
- 1939 : Ils étaient neuf célibataires Sacha Guitry (הם היו תשעה רווקים - לפי מחזה של סשה גיטרי)
- 1940 : Parade en sept nuits Marc Allégret (מצעד בשבעה לילות)
- 1941 : L'Âge d'or Jean de Limur (עידן הזהב)
- 1941 : Mademoiselle swing Richard Pottier
- 1941 : Le Valet maître Paul Mesnier (המשרת אדון)
- 1942 : Fou d'amour Paul Mesnier (משוגע מאהבה)
- 1942 : Frédérica Jean Boyer (פרדריקה)
- 1942 : Le Voile bleu Jean Stelli (הצעיף הכחול)
- 1959 : Plein soleil René Clément (שמש מלא)
- 1959 : Austerlitz Abel Gance (אוסטרליץ)
פרסים ואותות כבוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1970 עיטור לגיון הכבוד של צרפת
- 1987 פרס מולייר לתיאטרון - על מפעל חייה
- 1989 עיטור לגיון הכבוד בדרגת מפקד
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אחד משני אולמות ה"תיאטרון מאריני - רובר הוסן" בפריז נקרא לזכרה "אולם פופסקו".
- אולם הקולנוע של המכון הצרפתי בבוקרשט נקרא על שמה.
- זן של ורדים אדומים - הגדל בגנים ציבוריים בז'נבה, קיבל את שמה[8]
ביבליוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Charles Ford - Elvire Popesco, reine du boulevard Paris, Editions France-Empire 1989,
- (שארל פור - אלווירה פופסקו, מלכת הבולוואר) (בצרפתית)
- Jean-Yves Conrad Paris, capitala... României, Iaşi, Editura Junimea, 2006
- (ז'אן -איב קונרד - פריז, בירת... רומניה, הוצאת ז'ונימיה, יאש, 2006 ברומנית)
- Jean-Loup Passek Dictionnaire Larousse du Cinéma, Larousse-Bordas, Paris 1998
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלווירה פופסקו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אלווירה פופסקו, באתר AllMovie (באנגלית)
אלווירה פופסקו, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- ביוגרפיה באתר באנגלית "רומניה האמיתית" של בית הספר התיכון מס.2 בעיר לודוש
- אלווירה פופסקו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ בולוואר=שדרות, בצרפתית. הכוונה לתיאטרון הבולוואר או ה"קומדיות של השדרה"
- ^ דנה צ'ובאנו - התאבדות בגלל אלווירה פופסקו - בעיתון "ז'ורנאלול" ברשת, 1 במרץ 2004 גישה ב-15 בנובמבר 2011.
- ^ דנה צ'ובאנו - שם
- ^ ליברלי, במובן של חבר במפלגה הליברלית
- ^ p. 144 (2006) J.Y.Conrad
- ^ J.L.Passek ע' 601
- ^ דנה צ'ובאנו - שם.
- ^ דנה צ'ובאנו -שם