גאולה כהן, 1990 | |||||
לידה |
25 בדצמבר 1925 ח' בטבת תרפ"ו תל אביב, פלשתינה (א"י) | ||||
---|---|---|---|---|---|
פטירה |
18 בדצמבר 2019 (בגיל 93) כ"א בכסלו ה'תש"ף מבשרת ציון, ישראל | ||||
מדינה | ישראל | ||||
מקום קבורה | בית הקברות היהודי בהר הזיתים | ||||
השכלה | האוניברסיטה העברית בירושלים | ||||
מפלגה | תנועת החרות, הליכוד, התחיה | ||||
סיעה | הליכוד, התחיה | ||||
בן זוג | עמנואל הנגבי | ||||
| |||||
| |||||
פרסים והוקרה | |||||
| |||||
גאולה כהן (25 בדצמבר 1925 – 18 בדצמבר 2019) הייתה פוליטיקאית ישראלית וחברת הכנסת, אשר החלה את פעילותה במסגרת הליכוד ונמנתה עם מייסדי תנועת "התחיה". כלת פרס ישראל לשנת תשס"ג (2003) על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
כהן נולדה ב-1925 בתל אביב, אחת מעשרת ילדיהם של מרים ויוסף כהן. אביה עלה עם משפחתו מתימן ב-1908 כשהיה בן שבע. היה ממייסדי התאחדות התימנים בישראל וייסד את בית הכנסת "מגן אברהם" ליוצאי תימן ברחוב יהושע בן נון בתל אביב. אימה הייתה דור שמיני בארץ ישראל, בת למשפחה ממוצא מרוקאי וטורקי שהתגוררה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים. בצעירותה שימשה אימה אחות בתל חי, כשהתחולל שם הקרב שבו נהרג יוסף טרומפלדור. אחיה הצעיר היה אהרון כהן.
כהן גדלה בשכונת כרם התימנים, למדה בבית הספר העממי "בלפור" ובסמינר למורות וגננות ע"ש לוינסקי, שממנו גורשה כשהצטרפה לאצ"ל. באוניברסיטה העברית בירושלים למדה מדעי היהדות, מדעי הרוח, פילוסופיה, ספרות ומקרא. היא הייתה בעלת תואר שני.
ב-1942 התגייסה לאצ"ל, וכשנה לאחר מכן הצטרפה ללח"י. שם הכיסוי שלה היה "אילנה". בלח"י הייתה קריינית תחנת הרדיו המחתרתית "קול המחתרת העברית" בזכות בקיאותה הרבה בשפה העברית והגייתה הספרדית.
ב-18 בפברואר 1946 נתפסה באמצע שידור בידי אנשי המנדט הבריטי ברחוב השומר בתל אביב, עם הקריין נתן מרפיש, ונידונה לשבע שנות מאסר על החזקת אמצעי לחימה ושנתיים מאסר על החזקת משדר בלי רישיון, לריצוי באופן חופף[1][2]. תחילה נכלאה בבית המעצר "הקישלה" ביפו, ולאחר שניסתה לברוח ולא שיתפה פעולה עם רשויות בית הסוהר, הוחלט להעבירה לבית הסוהר לנשים בבית לחם. שם נפצעה מירי ברגלה במהלך ניסיון בריחה מהכלא שלא צלח. כשנה לאחר מכן תכנן יצחק חסון ("לוט"), מפקד ירושלים וראש המודיעין, את בריחתה מבית החולים לאסירים, בסיוע ראובן גרינברג ("אלחנן"), שגייס למשימה את ידידו, יוסף אבו גוש ושני בני דודיו. במהלך הבריחה התחפשה לערבייה[4] למקום המסתור שאליו הובאה בירושלים הגיעה רופאה שהשיגה פעילת הלח"י "נורית" (שרה חסון). לאחר שהבריאה נצבע שערה לבלונד, ובעזרת שמלה חומה ונעליים של נורית יכלה לנסוע באוטובוס ציבורי לתל אביב מבלי שתזוהה בביקורת הבריטים. לאחר בריחתה הסתתרה זמן מה בחיפה, ואחר כך חזרה לפעילותה המחתרתית, שכללה גיוס מצטרפים חדשים. היא אף שימשה עורכת העיתון "חזית הנוער" של לח"י.
בשנת 1948 הצטרפה למפלגת הלוחמים והוצבה במקום הרביעי ברשימתה בבחירות לכנסת הראשונה, אך לא נבחרה לכנסת[5]. בעקבות הפילוג בלח"י במרץ 1949 הצטרפה ל"איגוד החינוכי לחרות ישראל" של ישראל אלדד והייתה חברה במערכת הירחון סולם של לח"י. בשנת 1951 זכתה בפרס על שם חיים נחמן ביאליק לסטודנטים מצטיינים באוניברסיטה העברית[6]. ב-1961 נתמנתה לחברת מערכת העיתון "מעריב". ב-1971 יזמה, הקימה והייתה ליו"ר הנהלת המדרשה הלאומית[דרוש מקור][7].
בשנת 1972 הצטרפה לתנועת החרות. בבחירות לכנסת השמינית שובצה במקום ה-35, משבצת הנשים, במקום אסתר רזיאל-נאור ונבחרה לראשונה לכנסת השמינית מטעם הליכוד. בשנת 1977 שובצה במקום ה-17 ברשימה לקראת הבחירות לכנסת התשיעית ונבחרה לכנסת.
בשנת 1979 ייסדה עם אחרים את התחיה. בשלב מקדים, היא וח"כ משה שמיר פרשו מהליכוד בעקבות הסכמי קמפ דייוויד והכריזו על סיעת "התחיה-בנא"י". כיהנה כיו"ר ועדת העלייה והקליטה של הכנסת.
כהן פעלה ליישום עקרונות הציונות, על פי תפיסתה:
בשנת 1980 העלתה בכנסת, יחד עם יצחק שמיר ואחרים מתנועות הימין, את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. תחום אחר בו בלטה בהיותה חברת הכנסת (ואף לאחר מכן) היה דעותיה, אותן הביעה במאמרי עיתונות ובנאומיה בכנסת, לגבי המפלגות הערביות. היא נהגה לטעון, כי הן שלוחות של אש"ף בפרט והלאומנות הערבית בכלל, חותרות תחת קיומה של מדינת ישראל (על כל פנים כמדינה יהודית-ציונית), ולכן פסולות מלהשתתף בהכרעות בסוגיות ביטחוניות ומלהתמודד לכנסת בכלל. היא פעלה, על בסיס טענות אלו, לפסילת הרשימה המתקדמת לשלום מהתמודדות בבחירות לכנסת שהיו ב-1984 וב-1988.
בשנת 1987 ייסדה עם חברת הכנסת עדנה סולודר את שדולת חברי הכנסת למען שחרור יונתן פולארד מהכלא האמריקני לאחר שנמצא אשם בריגול למען ישראל[8].
בשנת 1990 נבחרה לסגנית שר המדע והטכנולוגיה בממשלת ישראל העשרים וארבע. היא פרשה מהתפקיד כעבור שנה במחאה על השתתפות ישראל בוועידת מדריד, אך המשיכה לכהן כחברת הכנסת עד 1992.
בבחירות לכנסת השלוש עשרה, לא עברה "התחיה" את אחוז החסימה. לאחר הבחירות חזרה כהן לליכוד. בפרימרייז לרשימת הליכוד לכנסת ה-14 הגיעה למקום ה-22 ברשימה הארצית, ושובצה במקום לא ריאלי ברשימה לכנסת.
בדצמבר 1994, לאחר סדרת אירועי טרור באזור חברון, עברה להתגורר חלקית בקריית ארבע כדי לתמוך במתיישבים ולחזק אותם[7].
בשנת 1999 ייסדה את בית מורשת אורי צבי גרינברג בירושלים. הגישה יחד עם הסופר אלי עמיר את התוכנית "על ימין ועל שמאל" אשר שודרה ברשת ב'.
בשנת 2003 הוענק לה פרס ישראל לשנת ה'תשס"ג על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
בשנת 2007 הוענק לה התואר "יקירת ירושלים".
בשנת 2014 הוענק לה תואר "יקירת ההתיישבות" בכנס ירושלים. הדליקה משואה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה-66 למדינת ישראל ה'תשע"ד (2014)[9].
ב-28 באוגוסט 2016 נערך ערב הוקרה לציון 90 שנה להולדתה במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים[10]. עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לבית בו נעצרה יחד עם שאר מפעילי תחנת השידור של לח"י ברחוב השומר 3, ליד שוק הכרמל ("בית אזולאי").
ב-18 בדצמבר 2019 הלכה לעולמה, ימים ספורים לפני יום הולדתה ה-94[11]. הובאה למנוחות[12] בבית הקברות היהודי בהר הזיתים בירושלים. הותירה את בנה, צחי הנגבי.
בשנת 1947 נישאה ללוחם לח"י עמנואל הנגבי. לשניים נולדו שני בנים – יאיר וצחי. יאיר היה אוטיסט ונפטר בגיל 20[13]. צחי הנגבי, היה לחבר כנסת, שר וראש המטה לביטחון לאומי. בני הזוג נפרדו בשנת 1962.
רחובות על שמה נקראו בנתניה, בקריית ים ובחוות יאיר.
יושבי ראש ועדת הקליטה, העלייה והתפוצות של הכנסת | ||
---|---|---|
יושבי ראש ועדת העלייה והקליטה (1977-1999) | גאולה כהן • רוני מילוא • עוזי ברעם • מרים גלזר-תעסה • מיכאל קליינר • עמנואל זיסמן • נעמי בלומנטל | |
יושבי ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות (החל מ-1999) | נעמי בלומנטל • צבי הנדל • קולט אביטל • מיכאל נודלמן • ליה שמטוב • דני דנון • יואל רזבוזוב • אברהם נגוסה • דוד ביטן • עודד פורר |