פיקוד החופים של חיל האוויר המלכותי
 | |
|
מאמץ מתמיד Constant Endeavour | |
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 הממלכה המאוחדת |
| שיוך |
 חיל האוויר המלכותי |
| סוג |
לוחמה נגד צוללות סיור ותצפית אווירית חילוץ אווירי ימי |
| בסיס האם | מפקדת נורת'ווד |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 14 ביולי 1936 – 27 בנובמבר 1969 (33 שנים) |
| נוצרה מתוך | גזרת החופים של חיל האוויר המלכותי |
| התמזגה לתוך | פיקוד התקיפה של חיל האוויר המלכותי |
| מלחמות |
מלחמת העולם השנייה המלחמה הקרה |
| פיקוד | |
| דרגת המפקד | מרשל אוויר או מרשל אוויר ראשי |
| מפקדים |
ארתור לונגמור פיליפ ג'וברט דה לה פרטה |
פיקוד החופים של חיל האוויר המלכותי (באנגלית: RAF Coastal Command) היה פיקוד שריכז את יחידות חיל האוויר המלכותי שעסקו בלוחמה נגד צוללות, סיור ותצפית ימית, חילוץ והצלה ימית ותעופה ימית.
הפיקוד הוקם ב-14 ביולי 1936 במהלך של ארגון מחדש של חיל האוויר המלכותי (לצד הקמה של מספר פיקודים נוספים) ושירת לאורך מלחמת העולם השנייה בעיקר בזירה האטלנטית, הזירה הפסיפית והים התיכון. לאחר המלחמה המשיך לפעול בשנים הראשונות של המלחמה הקרה עד אשר מוזג עם פיקודי לוחמה אווירית נוספים לכדי פיקוד התקיפה של חיל האוויר המלכותי ב-27 בנובמבר 1969.
לאורך מלחמת העולם השנייה עיקר העיסוק של יחידות הפיקוד היה חילוץ והצלה ימית לצד הגנה על שיירות אספקה ימיות וספינות הצי המלכותי הבריטי והצי הסוחר בעיקר מפני תקיפות של צוללות אויב ומטוסי הלופטוואפה. מטוסי הפיקוד ביצעו 240,000 גיחות והשלימו כמיליון שעות טיסה סך הכל, הם השמידו 212 צוללות ו-366 ספינות תובלה שהסתכם בכחצי מיליון טונות של אספקה שהושמדה וכמות דומה בספינות שנפגעו אך לא הושמדו. יחידות הפיקוד הצליחו לאורך חודשי המלחמה להציל 10,663 ניצולים בלב הים מהם 5,721 אנשי צוות אוויר של בעלות הברית. 2,060 ממטוסי הפיקוד נפגעו ו-5,866 חיילים בשירות הפיקוד נהרגו לאורך המלחמה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיקוד החופים הוקם ב-14 ביולי 1936 מתוך גזרת החופים של חיל האוויר המלכותי (שהוקם לאחר מלחמת העולם הראשונה) במטרה לרכז ולנהל את יכולות התעופה הימית של חיל האוויר המלכותי. עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה תחומי האחריות של הפיקוד היו מצומצים יחסית וכללו חילוץ ימי, תובלה ותצפית בהגנה על כלי שיט, הלחימה האווירית הימית נותרה ברובה המכריע בתחום האחריות של זרוע האוויר של הצי המלכותי. מסיבה זו, ערב מלחמת העולם הראשונה כלל הפיקוד סך הכל 183 מטוסים בלבד, מהם 135 היו מטוסי אוורו אנסון, מטוס שהיה מוגבל מאוד בחימושו ובטווח הטיסה שלו[1].
בסוף 1940 קו החזית התקרב לאי הבריטי ופיקוד החופים התעצם בחשיבותו ובתחומי האחריות שלו נוכח הכיבוש הגרמני של צרפת וארצות השפלה והישגי הלופטוואפה והקריגסמרינה בתקיפת מטרות סחר ותובלה ימיות. כדי להגדיל את יכולת הפיקוד לסייע להגן על מטרות ימיות אסטרטגיות ולתקוף מטרות של האויב, הוא התרחב באופן משמעותי לכדי 554 מטוסים, בהם מטוסים מתקדמים בהרבה מאלו ששירתו בו מספר חודשים לפני כן כגון מטוסי ויקרס ולינגטון (עודפי פיקוד המפציצים), בריסטול בופייטר ואף מטוסי סופרמרין ספיטפייר שהותאמו לסיור וצילום[2]. שנה מאוחר יותר מספר מטוסי הפיקוד גדל ל-633 ולקראת סוף 1941 קיבל הפיקוד טייסת ראשונה של מטוסי קונסולידייטד B-24 ליברייטור בעלי טווח מבצעי ארוך במיוחד ויכולת להגיע לרוב אזורי צפון האוקיינוס האטלנטי, בנוסף למטוסי PBY קטלינה הימיים[3].
לאורך המלחמה קיבלו אנשי צוות ומשרתים ביחידות הפיקוד יותר מ-2,000 עיטורים, כולל ארבעה עיטורי צלב ויקטוריה, 17 מדליית ג'ורג' ו-82 אות השירות המצוין. אף על פי שלאורך המלחמה ולאחריה פיקוד מטוסי הקרב ופיקוד המפציצים זכו להכרה רבה יותר, הפעילות המבצעית של יחידות פיקוד החופים הוכיחה את עצמה ובתנאים קשים במיוחד.
בסוף מלחמת העולם השנייה הצטמצמו באופן דרסטי מספר המטוסים והיחידות המשרתות תחת הפיקוד לכדי 116 מטוסים בלבד ב-1953 ב-16 טייסות. בתקופה זו המטוס העיקרי ששירת בפיקוד היה האוורו שקלטון עם 64 מטוסים ששירתו במחצית מטייסות הפיקוד באמצע 1953, שני המטוסים הנוספים ששירתו בשאר טייסות הפיקוד היו הלוקהיד P-2 נפטון והשורט סנדרלנד. בשנים הראשונות שלאחר המלחמה רוב טייסות הפיקוד נסגרו ומטוסים רבים הועברו לפיקוד התובלה ואף לקחו חלק ברכבת האווירית לברלין. עם התעצמות האיום של ברית המועצות בשנים הראשונות של המלחמה הקרה, המשימה העיקרית של פיקוד החופים היה תצפית והגנה מפני כלי שיט ובעיקר צוללות של ברית ורשה סביב חופי אירופה והאוקיינוס האטלנטי. בשנת 1953 קיבל הפיקוד לראשונה מסוקים ימיים בצורת מסוק הבריסטול סיקמור.
במהלך שנות ה-50 וה-60 הפיקוד המשיך להצטמצם באופן משמעותי לאור צימצום בתקציב הביטחון, יחידות הפיקוד השתתפו במספר מבצעים נקודתיים ככוחות סיוע בהם מלחמת סיני (מבצע מוסקטר) וכוננות מוגברת במהלך משבר הטילים בקובה. כחלק מהתייעלות חיל האוויר המלכותי ולאור תקציבי הביטחון המצומצמים, ב-27 בנובמבר 1969 פורק הפיקוד וכוחותיו התמזגו לתוך פיקוד התקיפה של חיל האוויר המלכותי שאיגד לתוכו מספר פיקודי אוויר בהם פיקוד מטוסי הקרב, פיקוד המפציצים, פיקוד הקשר, פיקוד הסיוע האווירי ובהמשך גם פיקוד חיל האוויר המלכותי בגרמניה.
בשנת 2004 נחנכה אנדרטה לאומית רשמית ראשונה לפיקוד במנזר וסטמינסטר לציון 60 שנה לשיא הלחימה באוקיינוס האטלנטי[4].
מבנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבנה הפיקוד השתנה לאורך המלחמה וכלל להקים של חיל האוויר המלכותי וטייסות בעיקר של חיל האוויר המלכותי. בדומה למסגרות אחרות ברחבי הכוחות הבריטים במלחמת העולם השנייה, גם בפיקוד החופים שירתו טייסות של חילות האוויר אחרים מאיחוד העמים הבריטי בהם חיל האוויר המלכותי האוסטרלי וחיל האוויר הדרום-אפריקאי, טייסות מבעלות ברית שנכבשו על ידי גרמניה הנאצית בהם צ'כוסלובקיה ופולין וגם טייסות מזרוע האוויר של הצי המלכותי הבריטי.
בתחילת המלחמה ב-3 בספטמבר 1939 כלל הפיקוד ארבעה להקים: להק 15, 16, 17 ו-18. להק 17 היה להק אימון ובשאר הלהקים שירתו סך הכל 19 טייסות.
ב-6 ביוני 1944 ערב הפלישה לנורמנדי פיקד הפיקוד על שישה להקים ושתי מפקדות אזוריות, אלו היו:
- להק 15: שש טייסות של חיל האוויר המלכותי, טייסת 407, 422 ו-423 של חיל האוויר הקנדי וטיסה מטרולוגית 1402.
- להק 16: 12 טייסות של חיל האוויר המלכותי, טייסת 833 ו-836 של זרוע האוויר של הצי, וטייסת 407 של חיל האוויר הקנדי.
- להק 17: להק אימון שכלל מספר יחידות ומתקני אימון.
- להק 18: חמש טייסות של חיל האוויר המלכותי, טייסת מטרולוגית 521 וטיסת תצפית כללית 1693.
- להק 19: 17 טייסות של חיל האוויר המלכותי, טייסת 304 של חיל האוויר הפולני, טייסת 311 של חיל האוויר הצ'כי, טייסות 404 ו-407 של חיל האוויר הקנדי, טייסות 10 ו-461 של חיל האוויר האוסטרלי, ארבע טייסות של זרוע האוויר של הצי המלכותי וארבע טייסות סיור הפצצה של צי ארצות הברית.
- להק 106: טייסות 540, 541, 542 ו-542 של חיל האוויר המלכותי.
- להק 247: טייסות 220 ו-269 של חיל האוויר המלכותי.
- מפקדה אזורית גיברלטר: טייסת 202 ו-520 (חיל האוויר המלכותי).
- מפקדה אזורית איסלנד: טייסת 162 (חיל אוויר הקנדי) וטיסה מטרולוגית 1407.
מפקדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]| דרגה | שם | כניסה לתפקיד | סיום תפקיד |
|---|---|---|---|
 מרשל אוויר |
סר ארתור לונגמור | 14 ביולי 1936 | 1 בספטמבר 1936 |
| מרשל אוויר |
סר פיליפ ג'וברט דה לה פרטה | 1 בספטמבר 1936 | 18 באוגוסט 1937 |
| מרשל אוויר |
סר פרידריק בוהיל | 18 באוגוסט 1937 | 14 ביוני 1941 |
 מרשל אוויר ראשי |
סר פיליפ ג'וברט דה לה פרטה | 14 ביוני 1941 | 5 בפברואר 1943 |
| מרשל אוויר |
סר ג'ון סלסור | 5 בפברואר 1943 | 20 בינואר 1944 |
| מרשל אוויר ראשי |
סר שולטו דאגלס | 20 בינואר 1944 | 30 ביוני 1945 |
| מרשל אוויר |
סר לנרד סלייטר | 30 ביוני 1945 | 1 בנובמבר 1948 |
| מרשל אוויר |
סר ג'ון בייקר | 1 בנובמבר 1948 | 1 בינואר 1950 |
| מרשל אוויר |
סר צ'ארלס סטייל | 1 בינואר 1950 | 8 ביוני 1951 |
| מרשל אוויר |
סר אליק סטיבנס | 8 ביוני 1951 | 8 בנובמבר 1953 |
| מרשל אוויר |
סר ג'ון בות'מן | 8 בנובמבר 1953 | 5 באפריל 1956 |
| מרשל אוויר |
סר בריאן ריינולדס | 5 באפריל 1956 | 1 ביוני 1959 |
| מרשל אוויר |
סר אדוארד צ'ילטון | 1 ביוני 1959 | 10 באוגוסט 1962 |
| מרשל אוויר |
סר אנטוני סלווי | 10 באוגוסט 1962 | 22 בינואר 1965 |
| מרשל אוויר |
סר פול הולדר | 22 בינואר 1965 | 5 בספטמבר 1968 |
| מרשל אוויר |
סר ג'ון לפסי | 5 בספטמבר 1968 | 28 בנובמבר 1969 |
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Roy Conyers Nesbit, RAF Coastal Command in Action: 1939-1945, Budding Books, UK, 2000.
- Ian Carter, RAF Coastal Command: 1939-45, Ian Allan Publishing, UK, 2004.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Conyers Nesbit, 2000, עמ' 2.
- ^ Conyers Nesbit, 2000, עמ' 28.
- ^ Conyers Nesbit, 2000, עמ' 52.
- ^ מתוך עמוד על אנדרטת פיקוד החופים באתר מנזר וסטמינסטר.
| הקודם: גזרת החופים של חיל האוויר המלכותי |
פיקוד החופים של חיל האוויר המלכותי 1936 - 1969 |
הבא: פיקוד התקיפה של חיל האוויר המלכותי |