ריצ'רד הלמס

ריצ'רד מקגארה הלמס
Richard McGarrah Helms
ריצ'רד הלמס
ריצ'רד הלמס
לידה 30 במרץ 1913
סט. דייווידס, פנסילבניה, ארצות הברית
פטירה 23 באוקטובר 2002 (בגיל 89)
וושינגטון די. סי., ארצות הברית
מדינה ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות הלאומי ארלינגטון עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה ויליאמס קולג' עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה פוליטיקאי עצמאי עריכת הנתון בוויקינתונים
שגריר ארצות הברית באיראן
5 באפריל 1973 – 1 בינואר 1977
(3 שנים)
תחת נשיאי ארצות הברית ריצ'רד ניקסון
ג'רלד פורד
ראש ה-CIA ה־8
30 ביוני 1966 – 2 בפברואר 1973
(6 שנים)
תחת נשיאי ארצות הברית לינדון ג'ונסון
ריצ'רד ניקסון
סגן ראש ה-CIA
28 באפריל 1965 – 30 ביוני 1966
(שנה)
תחת נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון
פרסים והוקרה
St George's Medal עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ריצ'רד מקגארה הלמס (באנגלית: Richard McGarrah Helms;‏ 30 במרץ 1913 - 23 באוקטובר 2002[1]) היה ראש ה-CIA ה-8 של ארצות הברית, שכיהן בתפקיד בין ה-30 ביוני 1966 ל-2 בפברואר 1973. הוא החל לעסוק בעבודות מודיעין כששיתף פעולה לראשונה עם המשרד לשירותים אסטרטגיים במלחמת העולם השנייה. עם ייסוד ה-CIA בשנת 1947, הצטרף לארגון והחל לטפס במעלה ההיררכיה בתקופת ממשליהם של טרומן, אייזנהאואר וקנדי. הלמס שירת בתפקיד ראש ה-CIA תחת ממשליהם של ג'ונסון וניקסון.

הלמס דגל באיסוף מידע מודיעיני (אם דרך מודיעין אנושי או טכני ואם בצורה גלויה או סמויה), ניתוחו ושימוש בו עבור יצירת מודיעין מסכל, אך נשאר ספקן באשר לפעולות חשאיות עקב הסיכון הגבוה שבהן. בנוסף, ראה עצמו מחויב לשמירה על מידע מסווג. הלמס הבין כי תפקידו מציב אותו בעמדה בה הוא יכול להביע דעות מוצקות על החלטות שדורשות סקירה רחבה ומעמיקה של המצב כאשר ההחלטה והאמירה הסופית נעשית בידי נשיא ארצות הברית. בשנת 1977, כתוצאה עקיפה של פעולות חשאיות קודמות בצ'ילה, הפך לראש ה-CIA היחיד שהורשע בהטעיית הקונגרס של ארצות הברית והודח מתפקידו. התפקיד האחרון שביצע עבור הממשל האמריקאי היה שגריר ארצות הברית באיראן בין 5 באפריל 1973 ל-1 בינואר 1977.[2]

חייו עד מלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויליאמס קולג'

ריצ'רד הלמס נולד בשנת 1913 בסט. דיווידס שבפנסילבניה למריון מקגארה והרמן הלמס, שעבד בחברת האלומיניום האמריקאית, אלקואה (ALCOA). סבו, גייטס מקגארה, היה בנקאי בעל שם בינלאומי.[3] הלמס גדל בדרום אורנג' שבניו ג'רזי והתחנך בתיכון קרטרט. שטף ורהיטות הדיבור בשפות זרות נחשב מאוד בעיני הוריו ובעקבות זאת, כל משפחתו, אביו, אימו, אחותו הגדולה ושני אחיו הצעירים ממנו עברו להתגורר בלוזאן שבגדה הצפונית של אגם ז'נבה שבשווייץ. הוא המשיך את לימודי התיכון בלה רוזי, בית ספר פרטי יוקרתי ליד העיר רול, שם רכש את שליטתו בשפה הצרפתית. זמן קצר לאחר שמשפחתו שבה לארצות הברית, היא העתיקה את מגוריה לעיר פרייבורג שבדרום-מערב גרמניה, שם רכש את שליטתו בשפה הגרמנית בעודו תלמיד תיכון.[4][5][6]

בתקופה בה למד בויליאמס קולג' שבויליאמסטאון, מסצ'וסטס, נבחר לכהן כעורך ב-"The Williams Record", תפקיד שעורר את עניינו בכתיבה עיתונאית. לאחר סיום לימודיו, קיבל בשנת 1935 עבודה ב-United Press‏ (UP) בלונדון אך בעקבות השפל הכלכלי, עבר לעבוד במשרה דומה בברלין. הוא תרגם וכתב כתבות עבור התקשורת הגרמנית ונפגש עם עיתונאים נחשבים באותה התקופה כמו ויליאם שיירר, יוברט ניקרבוקר וברנרד סרף, מוציא לאור ברנדום האוס. בשנת 1936 סיקר את אולימפיאדת ברלין וראיין את המדליסט ג'סי אוונס. באותה שנה החליף הלמס קולגה שחלה והשתתף במקומו בכנס השנתי של המפלגה הנאצית. בכנס זה שמע את אדולף היטלר נואם בפני קהל גדול ולאחר מכן בפני קהל מצומצם של עיתונאי חדשות שראיינו אותו לזמן קצר בטירת נירנברג. באמצע שנת 1937, עזב את ברלין ושב לארצות הברית.[7]

הלמס בחר להמשיך את הקריירה העיתונאית שלו כשהביע את רצונו להיות מוציא לאור בעיתון יומי עירוני ועקב כך רכש את הניסיון העסקי בתחום זה. הוא התקבל לעבודה בצוות העיתון אינדיאנפוליס טיימס וכיהן בו לבסוף כמנהל הפרסום הלאומי.[8]

ב-1939 התחתן עם ג'וליה ברטסמן שילדס. שלוש שנים לאחר מכן נולד בנו, דניס, ועד אז הספיקה ארצות הברית להצטרף לבעלות הברית במלחמת העולם השנייה.[9]

עבודות מודיעין בזמן מלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המתקפה על פרל הארבור בדצמבר 1941, החליט הלמס להתנדב לצי האמריקני והוכשר להיות קצין בהרווארד. בתפקידו הראשון הוצב בניו יורק כמאתר מקום הימצאן של צוללות גרמניות.[10] בשנת 1943 הועבר לתפקיד בענף מודיעין סודי של המשרד לשירותים אסטרטגיים בוושינגטון די. סי.. הוא נבחר לתפקיד בזכות שליטתו בגרמנית וצרפתית, ניסיונו כעיתונאי ושהותו באירופה בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. תפקידו החדש הקנה לו הכשרה בקרב מגע ונדרש ממנו להתקבל למשרה במפעל הגנה אזרחי מבלי להציג שום מסמך מזהה. פעולה זו נתנה לו מושג בסיסי על לחץ וחרדה בהם עשוי להיתקל בזמן תפקידי הריגול שיועדו לו בהמשך.[11]

אלן דאלס: שירת במשרד לשירותים אסטרטגיים בשווייץ בזמן מלחמת העולם השנייה וכיהן כראש ה-CIA בשנות החמישים של המאה העשרים

לאחר תקופה בה כתב "תוכניות סודיות" שלא יצאו אל הפועל, קיבל הלמס תפקיד בקבוצה קטנה תחת פרדיננד מאיירס (Ferdinand Meyers) שהייתה אחראית על איסוף מודיעין על גרמניה. במקביל, בסניף של המשרד לשירותים אסטרטגיים בברן שבשווייץ, אלן דאלס ביצע עבודת התקשרות בניסיון ליצור ערוץ תקשורת רציף עם פריץ קולבה, חבר מנודה במשרד החוץ הנאצי בברלין. קולבה יצר קשר ראשון עם הבריטים, אך הם חשדו וראו בו כשתול נאצי המשמש לריגול נגדי עבור גרמניה. תחת הכוונה אמריקאית של דאלס, הפך קולבה למקור בעל ערך של מידע מודיעיני איכותי. הוא סיפק מידע בנוגע לנשק גרמני סודי, קידוד ואסטרטגיה מלחמתית בה נקטה גרמניה על ידי מסירת כ-1,600 מסמכים ומברקים בזמן נסיעותיו בין ברלין וברן. המידע אותו סיפק קולבה נחשב כיום לאיכותי ביותר שהושג בידי סוכן של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. הלמס הגדיר את קולבה כגיבור של ההתנגדות הגרמנית לנאציזם של היטלר וכתב עליו:
"slipping through a half dozen Gestapo checkpoints while carrying his death-by-torture warrant in a shabby briefcase".[12][13][14] קולבה, שבימים הפעילים מעולם לא ביקש תמורה, קיבל פנסיה צנועה מה-CIA לאחר שפרש בשווייץ כשנגמרה המלחמה.[15][16]

בינואר 1945 נשלח הלמס לסניף "איסוף המודיעין על גרמניה" של המשרד לשירותים אסטרטגיים בלונדון. תנאי שיכונו בעיר לקו במחסור והוא נאלץ לחלוק דירה עם הממונה עליו, ויליאם קייסי (שלימים הפך לראש ה-CIA תחת ממשל רייגן).[17] כדרך אגב, ציין הלמס את הדמיון בין ויליאם קייסי למייג'ור גנרל ויליאם דונובן, ראש המשרד לשירותים אסטרטגיים בתקופת הלחימה האמריקאית במלחמת העולם השנייה (יוני 1942 - ספטמבר 1945).[18] שניהם היו כריזמתיים, עורכי דין איריים קתוליים, חרוצים, חסרי סבלנות, הציבו דרישות לכל אדם בסביבתם, עובדי ציבור, רפובליקנים שמרנים ושניהם דגלו בפעולות מודיעין סמויות.[19][20] בתקופת הגעתו של הלמס ללונדון, דובר על כך שהמתקפה הגרמנית באזור יערות הארדנים שבגבול בלגיה-צרפת הפתיעה את כולם כולל המשרד לשירותים אסטרטגיים וויליאם קייסי החשיב את המקרה ל"כישלון מודיעיני של בעלות הברית". בשלב זה התקיים דיון במשרד לשירותים אסטרטגיים על הוספת סוכנים חדשים שיפעלו בגרמניה (בנוסף לסוכנים שפעלו, כדוגמת פריץ קולבה).[21]

קייסי ייעד את הלמס לפקח על הסניף בלונדון בעת הכנותיהם ושליחתם של מתנדבים גרמנים - שאומנו בידי המשרד לשירותים אסטרטגיים, הונפקו להם מסמכים מזויפים וניתנו להם מכשירי רדיו ניידים (ולאחר מכן כבדים ונייחים) - לגרמניה הנאצית כדי לאסוף מודיעין צבאי. בנוסף, ניתנו לסוכנים החדשים גלולות התאבדות למקרה שילכדו בשבי.[22][23] עמיתיו טוענים כי הלמס הסיק מסקנות בעת שירותו בתקופת מלחמת העולם השנייה שהטמיעו בו שתי אמונות לגבי מודיעין אותו ביצע וליוו אותו לאורך כל הקריירה שלו. האחת לפעול בצורה סמויה רוב הזמן כדי לאסוף מידע מודיעיני איכותי (בשונה ממודיעין גלוי), והשנייה לבצע מבצעים חשאיים רק לעיתים רחוקות.[24]

ממשל טרומן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1945, אלן דאלס מונה למפקד סניף "איסוף המודיעין על גרמניה" בלונדון, ממונה על הלמס. בתחילת שנת 1946, מונה הלמס, בגיל 33, לראש הערכת מודיעין ופעולות ריגול מסכל במרכז אירופה - אוסטריה, גרמניה, שווייץ, פולין, צ'כוסלובקיה והונגריה. הוא ביצע את תפקידו בוושינגטון עם ה"יחידה לשירותים אסטרטגיים" (SSU/OSO) ולאחר מכן עם "קבוצת המודיעין המרכזית" (CIG).[25][26]

במרץ 1951, הלמס קודם לתפקיד ראש מודיעין החוץ האמריקאי (Foreign Intelligence), האחראי על איסוף מידע מודיעיני בעולם כולו. בתפקיד זה הכיר את מערך הפעילות המודיעינית של ה-CIA גם מחוץ לאירופה ואת סוכני השטח הפועלים בכל אזור. הגדרת תפקידו החדש שונתה עם כניסתו לתפקיד, למשרה חשאית בשירות החשאי הלאומי (Directorate for Plans) שנוהלה על ידי פרנק וויזנר, סגן מפקד יחידת השירות החשאי הלאומי.[27]

OSS, SSU/OSO, CIG/CIA

[עריכת קוד מקור | עריכה]
גנרל הויט ונדנברג ראש ה-CIG בשנים 1946–1947

בחודשים שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה, ספטמבר-אוקטובר 1945, החליט נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, לפרק את המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS).‏ "Those of us in Germany were taken completely by surprise" כתב הלמס בתגובה למהלך.[28] מיד לאחר ההחלטה על פירוק המשרד לשירותים אסטרטגיים החל טרומן בפעולות לבניית מערך מודיעין לאומי חדש[29] ובינואר 1946 הוקמה "קבוצת המודיעין המרכזית" (CIG), שהייתה כפופה ישירות לרשות המודיעין הלאומית (NIA).[30] במהלך השנים שלאחר מכן, כל מערך המודיעין של הממשל הפדרלי של ארצות הברית שוקם והותאם לצרכים של אותה תקופה. כל האגפים, המחלקות והמדורים הממשלתיים (מלחמתיים ומדיניים), סוכנויות (FBI) ומערכים פוליטיים, נאבקו כדי לכונן את רעיונותיהם ולהשאיר את חותמם על הרגולציה וההליכים הבירוקרטיים שבייסוד סוכנויות המודיעין החדשות שהיו עתידות לקום.[31]

לאחר סיום ההליך הנרחב של ייסוד מערך המודיעין הלאומי החדש, שגרם למאבקים מוסדיים רבים, הוחלט שענף המודיעין הסודי (Secret Intelligence Branch), אליו השתייך הלמס עוד מימי שירותו במשרד לשירותים אסטרטגיים, ימשיך לפעול באותה מתכונת,[32] אך שמו ישונה מעתה ל"יחידה לשירותים אסטרטגיים" (SSU) והוא יהיה כפוף תחילה ל"מחלקת המלחמה של ארצות הברית".[33] בהמשך, ענף זה (כשהלמס עדיין משתייך אליו), שבינתיים השתנה שמו ל"המשרד לפעולות מיוחדות" (OSO), הועבר להיות תחת סמכותה של "קבוצת המודיעין המרכזית" (CIG). מספר חודשים לאחר מכן תהפוך "קבוצת המודיעין המרכזית" (CIG) ל"סוכנות הביון המרכזית" (CIA).[34][35] לראש "קבוצת המודיעין המרכזית" (CIG), גנרל הויט ונדנברג, היה תפקיד מכריע בכל התהליך, מפירוק המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS) ועד הקמתו של ה-CIA.[36][37]

כך הפך המשרד לשירותים אסטרטגיים, דרך "קבוצת המודיעין המרכזית" (CIG), ל-CIA. היחידה לשירותים אסטרטגיים (SSU/OSO) שטיפלה באיסוף מידע מודיעיני וביצוע פעולות חשאיות, הפכה ליחידה אחת מני רבות בפעילותה הכוללת של הסוכנות. סמכויות ותפקידים נוספים שניתנו לסוכנות היו ניתוח מידע מודיעיני שנאסף והערכתו. "סוכנות הביון המרכזית" (CIA) נוצרה עם כניסתו לתוקף של חוק הביטחון הלאומי ב-18 בספטמבר 1947 אותו קידם נשיא ארצות הברית, הארי טרומן. פעולה זו גם יצרה את מחלקת ההגנה של ארצות הברית (DOD) תחת פיקודם של המטות המשולבים (JCS), כמו כן ה-CIA תחת פיקודה של המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית (NSC).[38][39]

הלמס ועמיתיו, שעבדו בכל אותה תקופת השינויים המבניים הרבים, השפיעו עליהם ועל שרשרת הפיקוד תחתיה עבדו רק במעט. בשנים הראשונות של ה-CIA, הלמס שמע דעות והשקפות שונות שהושמעו בידי ראשי הסוכנות ודרגים בכירים מחוצה לה וצפה בהחלטות ושינויים הנוגעות לעיצוב תחומי האחריות של הסוכנות וקווי המתאר המנהליים שלה. החלטות אלו היו חשובות מאוד, שכן, הגדירו את תפקידה של סוכנות הביון המרכזית (CIA) במערך המודיעין הלאומי החדש של ארצות הברית. בנקודה זו בקריירה של הלמס, הוא לא שיחק תפקיד בהחלטות לגבי אסטרטגיות הפעולה שננקטו ב-CIA.[40][41]

הרחבת סמכויותיה של ה-CIA

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"סוכנות הביון המרכזית" (CIA) הוקמה כחלק מצעד נרחב במטרה לשפר את התיאום בין סוכנויות הביון השונות (צבאיות, דיפלומטיות ופנימיות) של הממשל האמריקאי, אך היא נותרה במצבים רבים תלויה ללא יכולת או שיקול דעת לפעול לפי הסמכויות שהוענקו לה. למשל: שגריר שנשלח מטעם מחלקת המדינה של ארצות הברית למדינה זרה, יכול היה להטיל וטו על יכולתה של ה-CIA להשתמש במידע מודיעיני שנאסף באותה מדינה.[42] עקב כך, הורחבו סמכויותיה של הסוכנות זמן קצר לאחר ייסודה. בשנת 1948, יצא צו מתקן מטעם "המועצה לביטחון לאומי" (NSC) שאיפשר ל-CIA לבצע מבצעים חשאיים במדינות זרות ובלבד, שתהיה לממשל הפדרלי יכולת סבירה להכחיש אותם ולהתנער מאחריות במקרה של כשל מבצעי.[43][44][45]

חותם ה-CIA, שקוטרו 5 מטרים, בבניין המטה הראשי

מאוחר יותר, התאפשר ל-CIA, בזכות "חוק סוכנות הביון המרכזית של 1949", לפעול בשיטה חוקית, שבאמצעותה הפעיל בקביעות את כוחו לביצוע פעולות חשאיות. החוק עבר באופן מהיר בקונגרס. "The less we say about this bill, the better off all of us will be".[46] "הקונגרס נתן לסוכנות את כל הסמכויות שיכלה לבקש לעצמה.", "...על ה-CIA נאסר לפעול בצורה של משטרה חשאית בתוך גבולות ארצות הברית. החוק נתן לסוכנות את היכולת לבצע כמעט כל דבר שחפצה בו, כל עוד הקונגרס סיפק את התקציב השנתי. אישורי תקציב סודיים, שהתבצעו על ידי ועדת משנה לשירותים מזוינים, היו מקובלים באותה תקופה על ידי אלה שהיוו את הסמכות החוקית לכל הפעולות החשאיות.", "...אם זה סודי, זה חוקי", אמר ריצ'רד ניקסון. "ל-CIA יש כעת יד חופשית: תקציב בלתי מוגבל--הכסף הוסתר תחת הוצאות של פריטים מזויפים ובלתי ניתנים לאיתור בתקציב הפנטגון--שנועד להיות רישיון בלתי מוגבל להוצאות".[47][48]

עם זאת, כתב הלמס מאוחר יותר, לפי ניסיונו והבנתו: "בסופו של דבר היה על הנשיא הנבחר של ארצות הברית לקבל את ההחלטה על הפעולות שאותן יבצע ה-CIA. תפקיד ראש הסוכנות היה רק לידע את הנשיא על המצב בפועל כפי שהבין אותו ולייעץ אודות היכולות הידועות של ה-CIA ככלי פעולה של מדיניות הממשל הפדרלי של ארצות הברית". הלמס גם הצהיר: "העובדה שתחומי הפעילות של הסוכנות חייבים להישאר מוסווים מעיני הציבור, היא שמרבה את אחריותו של ראש הסוכנות לעדכן כל העת את הנשיא ואת ועדות הקונגרס במידע הרלוונטי..." .[49] בפועל, לפי הלמס, ההחלטה אם לצאת או לא לצאת לפעולה הייתה שמורה לנשיא, ולאחריה, הייתה זו מחויבותו של ראש הסוכנות לבצע במדויק את הוראות הנשיא.[50][51][52][53][54] למרות הידיעה מה לבצע (לפי החלטת הנשיא), בעיות חמורות עלולות להתעורר. לדוגמה: אם הנשיא מורה על ראש הסוכנות לבצע פעולה שלא בתחום סמכותה, משמע, ישנו איסור על ראש הסוכנות לבצע אותה.[55][56][57]

המלחמה הקרה באירופה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנת 1945, נשלח הלמס מוושינגטון ללונדון, שם השתכן בדירה עם הממונה עליו, ויליאם קייסי. לאחר מכן נחת בפריז המשוחררת ובמאי, לאחר כניעת גרמניה, עבר ל"מטה אייזנהאואר" שבריימס יחד עם גנרל וולטר סמית ואלן דאלס, שעבדו גם הם עבור המשרד לשירותים אסטרטגיים, ולימים שניהם יהיו ראשי ה-CIA. ריימס הייתה תחנת מעבר בדרכו לויסבאדן, שם חלק הלמס דירה עם הממונה החדש עליו, אלן דאלס, ופרנק וויזנר.[58] בהמשך עברו דאלס והלמס לברלין, בה הוצב הצבא האדום הסובייטי ולקח את השליטה לידיו בחלקה המזרחי של העיר על פי ההסכמים. הלמס מונה בברלין לסגן ראש ענף מודיעין סודי של המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS), תחת דאלס.[59] הסובייטים נקטו לעיתים קרובות באגרסיביות רבה בעיר ההרוסה; ומוקד המודיעין האמריקאי עבר להתמקד במטרות ויעדי הצבא האדום.[60] בדצמבר 1945, לאחר החלטת טרומן על פירוק המשרד לשירותים אסטרטגיים, שוחח הלמס באריכות עם וויזנר על עתיד המודיעין האמריקאי. למרות דעותיהם השונות (הלמס העדיף איסוף מודיעין ווויזנר מבצעים חשאיים) הם הפכו לבעלי ברית "לא טבעיים" לאורך כל הקריירה שלהם. הם המשיכו לשוחח עוד רבות בנושא בטיסתם חזרה לוושינגטון שארכה כ-18 שעות.[61][62] בוושינגטון, הלמס המשיך לבצע עבודות מודיעין, הפעם עבור ה"יחידה לשירותים אסטרטגיים" (SSU) של "מחלקת המלחמה של ארצות הברית".[63]

ההשתלטות שביצע הצבא האדום הסובייטי לאחר המלחמה במזרח ומרכז אירופה, הובילה להתמודדות מפלגות קומוניסטיות לאומיות ברוב מדינות הלווין של רוסיה וקיבלו הנחיות ישירות ממוסקבה. במהלך השנים הראשונות של המלחמה הקרה, נקטו מדינות נאט"ו באסטרטגיה של חיפוש מקומות בהן השלטון הסובייטי לא היה מבוסס דיו והיה ניתן לשנות אותו, לדעתן, בדרך פוליטית (במדעי המדינה צעד זה נקרא "Rollback"). למעשה, בתחילת שנת 1948, פעל "המשרד לתיאום המדיניות" (OPC) תחת הכוונתם של הלמס ווויזנר ונעשו מאמצים רבים כדי "להחזיר את הסובייטים חזרה לגבולות הישנים של רוסיה ולשחרר את אירופה מהשליטה הקומוניסטית".[64] מאוחר יותר, בשנת 1952, מסע הבחירות של אייזנהאואר לנשיאות ארצות הברית הונהג תחת הכותרת "the free world to liberate the Soviet satellites".[65][66] אלן דאלס, מועמדו המוביל של אייזנהאואר לעמוד בראש ה-CIA, תמך במאמצים "להשיב את חופש הבחירה לאומות השבויות".[67]

במהלך מלחמת העולם השנייה, עמי מרכז אירופה עברו טראומות בכל תחומי החיים. הם חוו באופן ישיר אירועים אלימים שנגרמו עקב המאבק בין הצבאות הלוחמים. בנוסף, כלכלותיהן נהרסו כליל ומה שנשאר מהן עמד על כרעי תרנגולת בגלל העובדה שנדרשו פרויקטי שיקום לאומיים גדולי ממדים. הם גם עמדו בפני הצבא האדום הסובייטי שסירב לפנות את השטח בסיום המלחמה, ויתר על כן, הופעלו בשטח יחידות בצורה שיטתית, מכוונת ויסודית על ידי המשטרים הקומוניסטים של הגוש המזרחי כדי לשלוט באזרחים. "קציני ה-CIA הגיעו למסקנה שהמודיעין ושירותי ביטחון הקומוניסטיים היו גדולים ומתוחכמים בצורה משמעותית מהסוכנות".[68][69] דאלס (ראש ה-CIA) והלמס כתבו בנושא זה על הדרך בה הפעילו הסובייטים את המשטרה החשאית הצארית.[70][71][72] הניסיונות המוקדמים של ה-CIA (שבהם גם הלמס השתתף) לגייס סוכנים מקומיים במדינות הלווין שהיו בשליטה סובייטית, לא נשאו פרי ברוב המקרים. מאחר שה-CIA התקשה במשימת הגיוס, אט אט נזנחה גישת ה-"Rollback".[73][74][75][76]

תוכנית מרשל האמריקאית, שהחלה בשנת 1948, וכללה השקעות כלכליות רבות במערב אירופה, הייתה התשובה האמריקאית להשתלטות הסובייטית במזרח ומרכז אירופה. תוכנית דו-מפלגתית זו מנעה בראש ובראשונה רטוריקה אנטי-סובייטית, וחיפשה איך לעודד השקעה בערכים חברתיים חיוביים כמו: צמיחה כלכלית, גידול בתחומי המסחר והתחדשות באירופה. הלמס כינה את התוכנית "הצעה ייחודית נדיבה במטרה לממן את שיקום הכלכלות האירופיות של שני הצדדים, המנצחים והמנוצחים".[77] תחת ממשל טרומן תוכנית מרשל היוותה חלק ממדיניות הבלימה (שיוחסה לא פעם לג'ורג' קנאן) כחלק מאסטרטגיית המלחמה הקרה, ונועדה להחליף באופן זמני את אסטרטגיית ה-"Rollback".[78] חלק מתקציב תוכנית מרשל הופנה ל-CIA.[79]

בין השנים 1945 ל-1951, רכש הלמס ניסיון ישיר בניהול פעילות ה-CIG/CIA במרכז אירופה. אפוא, הלמס רכש היכרות רבה לא רק בתחום המודיעין החשאי, אלא גם עם פעילויות מסוג זה שהושפעו מהחלטות של מדיניות החוץ האמריקאית. פרנק וויזנר, ראש "המשרד לתיאום המדיניות" (OPC), הוביל פעולות חשאיות אגרסיביות המזוהות עם אסטרטגיית ה-"Rollback".[80][81][82] וגם עם מדיניות הבלימה.[83] בשנות החמישים המוקדמות, פעל ה-CIA לייסוד רדיו אירופה החופשית ואמצעי תקשורת אחרים במטרה לשדר ולהפיץ מידע ל"אירופה השבויה".[84][85]

משימותיו של הלמס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, עבד הלמס בגרמניה תחת אלן דאלס בסניף הברלינאי של המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS). הלמס תיאר את תפקידו כניהול מאמצי ה-OSS ב"מרדף אחר נאצים מושבעים..., חיפוש אחר מאות פושעי מלחמה..., חיפוש אחר ראיות לאוצרות גנובים ויצירות אמנות שנבזזו..., מעקב אחר הצבא הרוסי..., (ומציאת) מדענים גרמנים...".[86]

כשחזר לוושינגטון בשנת 1946, הלמס ניהל את פעילותם של 228 סוכנים באירופה בתפקיד "ראש איסוף המודיעין ומודיעין מסכל במרכז אירופה" של ה"יחידה לשירותים אסטרטגיים" (SSU). הוא טיהר במהירות את היחידה מסוכנים מושחתים שהתעסקו עם השוק השחור בברלין. הוא גם הכוון את הפעילות עבור איתור מדענים גרמניים והעברתם למערב.[87] תפקידיו של הלמס היו קשורים בפעילויות התקשרות משמעותיות עם שירותי מודיעין זרים, במיוחד הבריטי, והחלפת מידע חשאי שנאסף באירופה. מאוחר יותר, ה-CIA שיתף נתונים באופן קבוע עם שירותי מודיעין זרים ועל פי מה שהותר לו בהסכמים של הממשל הפדרלי של ארצות הברית עם ממשלות זרות.[88][89]

ריינהרד גהלן לאחר המלחמה, 1945 (חיל האותות של צבא ארצות הברית)

"מסך הברזל" הפך את נושא הכוח הפוליטי והצבאי של הסובייטים באירופה, לשאלה הדומיננטית (כי בשלב זה כוחות הצבא האמריקאי החלו לסגת בהדרגה מאירופה). במקביל, החלו להגיע שמועות, ששירותי המודיעין הסובייטים הצליחו לשתול סוכנים שלהם בתוך שירותי הביון המערביים, ובכללם ל-OSS ול-SSU.[90][91] "עד סוף המלחמה הנ.ק.ו.ד והגה-אר-או הצליחו ליצור רשת של עשרות סוכנים ואנשי קשר במשרדי ה-OSS בוושינגטון.".[92] ראש ה-CIG, גנרל הויט ונדנברג, דרש מהלמס לגלות "הכל" על הפעילות הסובייטית ולתפוס את אותם סוכנים שתולים.[93] באירופה הכאוטית והעקורה שלאחר המלחמה, עברו פליטים רבים בתוכה ממקום למקום ללא מסמכים מזהים, ובין היתר, סוכני ריגול סובייטים שניצלו את המצב. משימתו של הלמס התבררה כמורכבת מאחר שלממשל האמריקאי לא היו "עיניים ואוזניים" במחנה הסובייטי. בשנת 1946, הלמס הביע בכתב את הרגשתו למצב כך:

"felt like an apprentice juggler trying to keep an inflated beach ball, an open milk bottle, and a loaded submachine gun in the air."[94][95]

ב-22 במאי 1945, מייג'ור גנרל ריינהרד גהלן נכנע ל"חיל הריגול המסכל" (CIC) של צבא ארצות הברית. גהלן שהיה, בשלוש השנים הקודמות, האחראי על יחידות הריגול של הצבא הגרמני בחזית המזרחית[96][97][98] הכיר, בזכות כך, מספר רב של סוכנים ומסמכים שהעידו על אופיו ופריסתו של הצבא האדום באירופה. הוא הציע לאמריקאים לנהל משא ומתן כדי להעביר להם את המידע שברשותו ולאחר שנענו להצעה, פרנק וויזנר תשאל אותו אודות המידע שברשותו.[99][100][101] חקירתו של מייג'ור גנרל ריינהרד גהלן והערכת אמינות המידע שמסר, נערכה יותר משנה. אחת השאלות שנבחנו בהערכת אמינות המידע שסיפק הייתה, האם גהלן הוא לא חלק מפעולת עוקץ של ריגול נגדי סובייטי. בשנת 1947, ביקש הפנטגון מה-CIA לקח לידיו את האחריות על תיק גהלן. אף על פי שונדנברג ביצע את כל ההחלטות המכריעות בתיק העוסק בארגון גהלן, כתב הלמס מאוחר יותר כי "האחריות המתמשכת הייתה שלי".[102]

גנרל וולטר סמית, ראש ה-CIA בין השנים 1950–1953. התמונה צולמה כשהיה שגריר ארצות הברית בברית המועצות, 1946-1948[103]

גהלן הצליח להקים מחדש את רשת הסוכנים ואנשי הקשר, ואף הכשיר סוכנים חדשים. הלמס טען, שבתקופת שיתוף הפעולה עם גהלן, הושגו כמויות משמעותיות של מידע איכותי על הסובייטים. עם זאת, נלוו לכך גם צרות. לפי הלמס, ה"יחידה לשירותים אסטרטגיים" (SSU) התמודדה עם מחסור בסוכנים שמתאימים לעבודות שטח. המועמדים לתפקיד הגיעו ממגוון רב של רקעים ונטיות כמו: מתנגדים לפשיסטים שנחשדו ישירות כתומכי קומוניסטים. בשל כך, רבים נפסלו.[104] בארגון גהלן, גם כן, רבים מהמועמדים נחשדו מאחר ששירתו במשטר הנאצי. עקב אי יציבותה של אירופה שנמשכה עד סוף שנות הארבעים של המאה העשרים, כל מי שהיה מעורב בפעילות תחת משטר של מדינה זרה בזמן המלחמה, נחשד וסווג בבחינה זהירה.[105] בנוגע למידע ומקורותיו של ארגון גהלן, איכות התוצאות של עבודתם המודיעינית החלה להתדרדר, ובסופו של דבר, סוכנים סובייטים הצליחו לחדור גם לארגון גהלן.[106][107] בעקבות כך, למד הלמס כי אופורטוניסטים עלולים לפברק מידע במטרה לשמור על שכרם. בהמשך היו רפורמות וקיצוצים ב-SSU והוגדר כי יש להיזהר ממידע מטעה ששתלו הסובייטים.[108][109] הלמס ציין כי ארגון גהלן היווה את הבסיס לשירותי הביון של הרפובליקה הפדרלית החדשה של גרמניה.[110]

כשהסובייטים ערכו ניסויים, שכללו פיצוצים מבוקרים, של נשק גרעיני בספטמבר 1949, הממשל האמריקאי הגדיל את התקציב במטרה לרגל אחר האירוע ולהשיג מידע מרבי. עד מהרה, "לגיון של פוליטיקאים גולים, קציני מודיעין לשעבר, סוכנים לשעבר ויזמים שונים" החלו לסחור ב"מידע מפוברק לפי הזמנה". כמה ארגונים, שבראשם עמדו פוליטיקאים בכירים לשעבר, החלו ליצור תעשייה של מידע מפוברק, שהגיעה לשיאה בשנת 1952.[111] אותם נתונים מזויפים יכלו להימכר לארגוני ביון של מדינות זרות. במאמץ לחשוף את ההונאות, ה-CIA גילה שחקירה ולמידה של דרכי השגת המידע המפוברק, אפקטיביים הרבה יותר מהניסיון להעריך אם המידע השגוי שהופק נכון. כל זאת בתקופה בה היה מחסור בסוכני שטח מנוסים.[112][113] לבסוף ה-CIA העביר שורת נהלים נגד הונאות וזיופים והדריך שירותי ביון נוספים של הממשל האמריקאי לפיהם. גנרל וולטר סמית, ראש ה-CIA בין השנים 1950–1953, תמך בהלמס וגישתו לארגונים האחרים של הממשל האמריקאי שאיפשרה לו לעמוד במשימתו נגד "תעשיית הפברוק".[114][115]

גנרל וולטר סמית הביא את ה-CIA למידת השפעה בירוקטית ניכרת בכך שהצליח להשיג, בפעם הראשונה בתולדות הסוכנות, השפעה על התיאום בין שאר סוכנויות הביון האמריקאיות, כמו: מחלקת המדינה של ארצות הברית ומחלקת ההגנה של ארצות הברית.[116] בין השינויים הארגוניים הבסיסים של סמית נמנו גם יצירת "המשרד להערכות הלאומיות" (ONE), הקשור בפעילות "הערכת המודיעין הלאומי" (NIE).[117] בתקופת ניהולו של סמית, העסיק ה-CIA חמישה עשר אלף איש וניהל יותר מחמישים שלוחות בעולם. לסמית הייתה היכולת לעצב את ה-CIA כ"ארגון שצופה רחוק מאוד ומתכנן לחמישים השנים הבאות".[118] הלמס כתב בנוגע לסמית, לפני שהצטרף ל-CIA, שהגנרל "הרוויח את דרגותיו ביושר, עבודה קשה, משמעת ברזל וגישתו חסרת הרחמים בעסקים". תחת פיקודו של סמית, ה-CIA פעל במיקוד רב והיה מכוון מטרה.[119]

פיל וגורילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
וולטר סמית (במרכז) עם ראשי הסוכנות, כולל האדמירל רוסקו הילנקוטר ראש הסוכנות היוצא באותה עת (לשמאלו של סמית, בחליפה הבהירה), 7 באוקטובר 1950

פעולות ארגוניות נוספות המיוחסות לסמית הן איחוד "המשרד לתיאום המדיניות" (OPC) ו"המשרד לפעולות מיוחדות" (OSO), יורשו של "היחידה לשירותים אסטרטגיים" (SSU). ה-OPC הייתה מחלקה חשאית שנטלה על עצמה פעולות של כוח צבאי למחצה ופעולות חשאיות נוספות בשטחן של מדינות זרות. "המשרד לפעולות מיוחדות" (OSO) של ה-CIA עסק גם כן בפעילויות חשאיות כמו ריגול מחוץ לארצות הברית אך אסף מידע מסוג שונה.[120][121][122] המוניטין שצבר לעצמו גנרל סמית איפשר לו שליטה מלאה בכל הפעולות החשאיות שבהן עסק ה-CIA באותה תקופה. הוא השתלט על פעילותו של ה"משרד למדיניות התיאום" (OPC), שעד אז פעל תחת הנחייתה של מחלקת המדינה של ארצות הברית יותר מאשר (אך גם) תחת הנחייתו של ה-CIA,[123][124] על ידי פיקוח ישיר שלו. ובאשר להלמס, באותה התקופה השתייך ל-OSO, יריב ארגוני של ה-OPC, ועקב כך, שמר הלמס על האינטרסים של ה-OSO יותר מאשר על אלו של ה-OPC לאחר האיחוד.[125]

בעיתון פנימי של ה-CIA פורסם על ידי קצין ותיק מאחת מיחידות הריגול הנגדי מאמר "שראוי לשים לב אליו" אך עם זאת שנוי במחלוקת ובו הוזכר ששם הקוד למנתח מידע מודיעיני הוא "פיל" ושם הקוד לסוכן שטח הוא "גורילה", במטרה להמחיש את השוני בנטיות המקצועיות שלהם. כלומר, תפקידו של המנתח הוא למצוא את העקרונות והמטרות במידע שהתקבל ואילו תפקידו של סוכן השטח הוא לחפש מניעים ויעדים. מאמר זה הפנה את תשומת הלב לסימביוזה שבין מנתחי המידע למלקטי המידע, האחרון כולל איסוף חשאי באמצעות פעולות ריגול. מטפורות זואולוגיות אלו אומצו כדי להבדיל בין אנשי ה-OSO לאנשי ה-OPC. עם זאת, שתי הקבוצות הללו מוזגו לתוך ה-CIA תחת פיקודו של סמית.[126][127] תהליך האיחוד הושלם בשנת 1951 על ידי סגן ראש ה-CIA, אלן דאלס, שגם פיקד עליו עד שנת 1952, בה עבר הפיקוד לראש היחידה, פרנק וויזנר, ראש ה-OPC לשעבר. הלמס החל לפעול במשרד המשנה לראש השירות החשאי החדש.[128][129] עקב כך, הלמס מעתה השתייך ליחידה הממוזגת החדשה,[130] שהייתה ידועה גם בשם "השירות החשאי".[131][132]

הלמס נזכר איך תיפקד לראשונה בסמוך למשרדי ה-OPC, דבר שלווה בחוסר נוחות ויריבות פנימית בין האנשי ה-OSO לאנשי ה-OPC.[133] יריבות זו החלה להתפתח משנת 1948, בה גייס וויזנר קציני OPC‏ שנתפסו כעשירים המשתייכים לאוניברסיטאות ליגת הקיסוס ובהם עורכי דין ובנקאים. לוויזנר היה תקציב המאפשר פיצוי נאה ותעוזה שהתאפשרה בזכות המוניטין שצבר ב-OPC. אדרבה, חברי ה-OSO החשיבו עצמם כאנשים הנאמנים למקצוע קשה ותובעני, המשרתים בו לאורך זמן רב (לעיתים קרובות החל בזמן המלחמה) ולא נהנים ממשכורות דומות.[134][135][136] הלמס ציין ש"הסממן הגרוע ביותר (של היריבות) היה שלעיתים קרובות התחרנו על אותם סוכנים".[137] מכל מקום, הלמס הצליח לשלב את ההיבטים השונים של שני הצדדים בתחום המקצועי שלו. הוא שירת כמשנה לראש אגף המבצעים, בתפקיד ראש הפעילויות ושני בשרשרת הפיקוד באגף.[138] "זה שאב זמן מהעשייה המקצועית...אך המיזוג הושג" כתב הלמס.[139] השירות החשאי הלאומי החדש עתיד לשלוט ב-80% מתקציב ה-CIA.[140]

התהוותו המקצועית של הלמס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה מניסיונו הקודם בשירות החשאי, הלמס הסתייג, בדרך כלל מסיבות מעשיות, ממעורבות ה-CIA בפעולות חשאיות. הלמס לא רק חשב שמאמצים כאלה מניבים פירות לעיתים רחוקות ובטווח הארוך, אלא גם שפעולות חשאיות בדרך כלל לא בוצעו כמתוכנן, העמידו בסכנה סוכני שטח בעת ביצוען ולעיתים קרובות מדי נכתב עליהן בעיתונות. "אך בשנות החמישים התחולל ב-CIA עידן של פעולות חשאיות גדולות" וכך הלמס נחשף למשהו שנקרא "האנומליה של ה-CIA של דאלס".[141] למרות כל זאת, קיים הלמס יחסי עבודה ממושכים בשנות החמישים של המאה העשרים עם וויזנר, אחד מהתומכים הגדולים של הפעולות החשאיות של ה-CIA.[142]

יחסו של הלמס לאלימות פוליטית היה כמי שנוהג בה בזהירות ברורה. הוא לא טען לרוב שהאלימות עצמה שגויה - היה בו, אחרי הכל, מזג של חייל - וככזה היה לעיתים קרובות גס, משבש, ולא יעיל. טענותיו נגד התנקשות היו מאותו הסוג.[143][144]
החותם הרשמי של ה-CIA

באופן מקצועי, תואר הלמס כ"חייל טוב", אחד שיכול למחות כנגד המדיניות בעת דיון אך גם יכבד כל החלטה שהתקבלה בסופו. ויליאם קולבי, ראש ה-CIA בין השנים 1973–1976, ציטט את הלמס באומרו "האומה חייבת לקבל באמונה שגם אנחנו אנשים נכבדים שהוקדשו לשירותה".[145] עם זאת, מבקריה של הסוכנות קראו תיגר באופן ממוקד כנגד קלישאות אנוכיות שכאלה.[146][147] לאורך הקריירה שלו הלמס העדיף בדרך כלל איסוף מודיעין חשאי, במגמת התנגדות למבצעים חשאיים שהוצעו.[148]

הלמס פיתח מיומנות למצבים רגישים המצריכים עבודה שקטה בעת איסוף מודיעין, בייחוד טיפוח חשאי של סוכנים זרים. מאמצים דיסקרטיים כאלה משאירים עקבות מסגירות רק לעיתים נדירות למשקיף מבחוץ, אך עם זאת, התועלת שמביא המידע שנאסף יכולה להאיר את הנוף הפוליטי המעורפל. לעיתים עבודה סמויה ושקטה שכזו מניבה תוצאות, תובנות חיוניות, מידע בעל ערך גבוה למקבלי ההחלטות הפוליטיות בכלל ולנשיא בפרט. מצד שני, פעולות חשאיות היו הרבה יותר מסוכנות באופן אינהרנטי עקב המשתנים הרבים ואי הוודאויות שדרשו לבצע הימורים ופעולות שעלולות להיכשל ואף לחזור כבומרנג כדי להשיג את התוצאות הרצויות. בנוסף, מצב של כישלון מתפרסם ומעורר חשדות מוגברים אצל מדינות נייטרליות ואף אצל מדינות בעלות ברית. לפיכך, הלמס העדיף שהסוכנות תתמקד באיסוף מודיעין, גלוי או סמוי, ובמקביל תגן על עצמה מפני סוכנים כפולים, תחבולות מודיעיניות אחרות של האויבים ומודיעין מסכל.[149][150][151]

כמי שגדל במשפחה בעלת אוריינטציה עסקית, פיתח הלמס את החוש הניהולי שלו עוד בשלב מוקדם בחייו. בנוסף, למד מהתקופה בה היה עיתונאי ומנהל פרסום להעריך את המידע שמתקבל[152][153] וכמי שקיבל בסקפטיות את ההצעות למבצעים חשאיים, הוא בחן את סיכויי ההצלחה שלהם והבין את היתרונות אם היו בהם מידה של חוסר התעניינות תקשורתית. כשהיה לראש ה-CIA בשלב מאוחר יותר, האינסטיקטים העיתונאים שלו עזרו לו למצוא את הגישה הטובה ביותר להעביר תדריכים באופן שוטף לנשיא ארצות הברית.[154]

הלמס התגאה בעבודת המודיעין שלו לאורך השנים בבירור הנראה לעין. כעשור לאחר שסיים את שירותו ב-CIA, הוא תיאר את השקפתו לסיבות לקיומה של הסוכנות. הוא החל בטענה שאנשים אינם מושלמים לכן החברה דורשת את קיומם של המשטרה והצבא בעשיית סדר ציבורי. הוא המשיך וציין כהרגלו לפי השקפת עולמו:

Many nations of the world are governed by non-angels. While this state of affairs continues—and it appears unlikely it will change much in our lifetimes—we"
".must have a CIA. ... Intelligence is necessary to the public good and, by being necessary, becomes honorable[155]

ממשל אייזנהאואר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

עם תחילת כהונתו של דוויט אייזנהאואר בשנת 1953, מונה אלן דאלס, איש המודיעין הוותיק, לראש ה-CIA.[156] הלמס ודאלס הכירו זה את זה בזכות עבודתם המשותפת במהלך ימי מלחמת העולם השנייה. בעקבות פרישתו של ליימן קירקפטריק, עקב מחלה שבגינה החליט להפסיק את פעילותו בסוכנות, קודם הלמס לראש אגף המבצעים של ה-CIA עוד באותה שנה. מחויבויותיו של הלמס בתפקיד זה כללו אחריות הן על איסוף המידע המודיעיני והן על הפעולות חשאיות של סוכנות הביון המרכזית (CIA). לפיכך, שירת הלמס תחת פיקודו של פרנק וויזנר, שהיה סגן ראש השירות החשאי.[157] דאלס סיים את שירותו כראש ה-CIA בסמוך לסיום כהונתו השנייה של אייזנהאואר בשנת 1961.

תקופת מקארתי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות החמישים, תקופה שבה החלה המלחמה הקרה בין בעלות הברית לשעבר לעלות שלב וגם פרצה מלחמת קוריאה, החלו להתגבר החשדות בארצות הברית בנוגע לחדירה קומוניסטית למוסדות השלטון המקומיים. בדיעבד, הפכה לקונצנזוס בקרב הפוליטיקאים, בעיקר של הסנאטור בעל שם האפונים, ג'וזף מקארתי, שראה בעניין זה הזדמנות כדי למשוך תשומת לב ציבורית וכדי להשמיץ את יריביו הפוליטיים בהאשמות של בגידה. מקארתי ניהל רשימות בהן הופיעו אנשים שלדעתו נחשדו בריגול לטובת הסובייטים ודאג מפעם לפעם להזכיר את שמם בנאומים שנשא בתקופה זו. בנוסף, טען כי הממשל האמריקאי לא עושה מספיק מאמצים לטפל בבעיית הקומוניזם בשורותיו. עם תחילת כהונתו של הנשיא אייזנהאואר, ה-CIA וסוכניו עקבו אחר רשימותיו של מקארתי.[158][159]

מעט לאחר תקופת הקמתו עבר ה-CIA בדיקת ביטחון פנים-ארגונית, שהתבצעה על ידי ה-FBI, ובסופה פוטרו מספר אנשים כחלק מטיהור הקומוניזם בסוכנות.[160] למרות זאת נשארה הסוכנות פגיעה כמו שכבר נפגעה בעבר על ידי המודיעין הסובייטי באירופה בתקופה שלאחר המלחמה. מקארתי אמר בשיחה פרטית לראש ה-CIA, אלן דאלס, ש"הסוכנות לא קדושה ולא חסינה מפני חקירת אנשיה".[161][162] דאלס מינה את הלמס לעמוד בראש הצוות מטעם ה-CIA כדי להתמודד עם ניסיונותיו של מקארתי להחדיר אנשים באופן חשאי לסוכנות. הלמס הוביל סדרה של חקירות פנימיות לאנשי ה-CIA כדי לאתר דרכי חדירה סמויות אפשריות לסוכנות, וכעת ה-CIA היה ממוקד גם במניעת חדירה אפשרית של חוקריו של מקארתי. תפקידו של הלמס היה מעתה לאתר דרכי חדירה אפשריות לסוכנות ופריצות באבטחה ולטפל בהן. דאלס הודיע לאנשי ה-CIA שאף אחד מהם לא צריך להעיד בפני ועדת מקארתי וגם לא לדבר עם מקראתי עצמו ביחידות.[163]

דאלס "גם ניסה לבצע פעולה חשאית על מקארתי...לחדור למשרדו של הסנאטור בעזרת מרגל או שתול". דאלס פקד על סוכן המודיעין הנגדי של ה-CIA, ג'יימס אנגלטון, "להפיץ מידע מטעה" ולדאוג שיגיע למקארתי. ואכן מסמכים מזויפים הושתלו כחלק ממאמצי ה-CIA להשתחרר ממקארתי ולמנוע פיקוח קפדני של הקונגרס של ארצות הברית על הסוכנות.[164]

שליטה במחשבות, סמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפטי הראווה במוסקבה של שנת 1937 הצביעו על שיטותיו של השלטון הסובייטי, שבאמצעותן הצליח לשלוט בעמו ממרחק ולאורך זמן. בנוסף, עדויות של חיילים אמריקאים שנלקחו בשבי בידי הסובייטים בזמן מלחמת קוריאה הראו תופעות המוכרות כשטיפת מוח ונגרמו בעת ניסיון להוציא מהם מידע. מקרים אלו ואחרים היו הסיבה העיקרית שבגינה החל ה-CIA, בשנת 1953, לפתח פרויקטים כדוגמת פרויקט MKULTRA.[165] הלמס, שעבד בתקופה זו תחת פרנק וויזנר, הציע לראש ה-CIA, אלן דאלס, לנסות ולפתח "תוכנית לשימוש חשאי בחומרים ביולוגיים וכימיים".[166][167]

במשך 23 שנים חקר ה-CIA "דרכים לשליטה בהתנהגות האדם". פרויקט BLUEBIRD משנת 1951 היה קשור בפיתוח חומרים כימיים, כדוגמת "סם האמת", ששירתו מטרה זו. פרויקט ARTICHOKE משנת 1953 עסק גם כן בהשפעת חומרים אלו. בנוסף, נחקרו רעלנים שעניינו את ה-CIA. לאחר מכן החלה תקופה בה חקר ה-CIA חומרים פסיכואקטיביים, כשהבולט ביניהם היה ה-LSD. הוא ניתן לבני אדם ששימשו כנסיינים ללא ידיעתם ואף הוביל למקרים חריגים כדוגמת התאבדותו של פרנק אולסון, אזרח בשירות הצבא.[168] למרות זאת, המלס טען כי הניסויים, שנערכו ללא ידיעתם של המשתתפים בו, הם הקרובים ביותר למציאות שניתן היה לבצע ואף טען כי שימשו לפיתוח "אמצעי הגנה מרבי" על המולדת.[169] מהרגע שבו ניסויים אלו החלו, פעולות הפיקוח שננקטו לא בוצעו כהלכה ולא פעם הניסויים עצמם חרגו מהנורמות שנקבעו. "אותם האחראים לתוכנית שהתירה ניסויים בחומרים אלו היו פטורים מנהלי הסוכנות השגרתיות של מתן דין וחשבון ובקשת אישור (לבצעם)".[170][171]

פרויקטים אלו "נבעו מתסכולו הגובר של ה-CIA בחוסר יכולתו לחדור את מסך ברזל עם סוכנים ומנגד, הפחד שלו מאויבים המנסים לחדור אליו" .[172] המחבר, טים ויינר, כתב על מעורבות ה-CIA בפיתוח מספר טכניקות שניסו לתת מענה לקושי שהיה לו בזיהוי סוכנים כפולים סובייטים בתקופה שלאחר המלחמה, בעיה שהלמס נתקל בה בשנת 1948. בעקבות כך, אחד הצעדים הנוספים שעשו ב-CIA כדי לפתור את הבעיה היה "להקים בתי כלא חשאיים כדי לסחוט הודאות מסוכנים כפולים חשודים" באזור תעלת פנמה. עצורים אלו ברי השוואה אל מול העצורים במתקן המעצר בגואנטנמו, שהוקם כחצי מאה לאחר מכן, עקב פיגועי 11 בספטמבר על ארצות הברית. לפי טים פולגר, סוכן לשעבר של ה-CIA, בשני המקרים, "הכל היה כשר". בשנות החמישים של המאה העשרים ניהל ה-CIA ניסויים חשאיים בחקירות, נעשה שימוש בטכניקות על גבול העינוי והשתמשו בסמים בניסיון להוציא מידע מהעצורים ואף לשטוף את מוחם. ויינר טוען כי האחריות האישית על הניסויים הללו הייתה שייכת לדאלס, וויזנר והלמס. "הרצון לחדור את מסך הברזל הוביל את ה-CIA לאמץ את הטקטיקות של אויביו."[173][174][175] במהלך כהונתו של אייזנהאואר, "היה עדיין קונצנזוס לאומי שה-CIA הוצדק בלקיחת רוב הפעולות ל"סמטה אחורית" במאמץ נגדי לקומוניזם."[176]

בשנת 1972, פקד הלמס, כראש ה-CIA, להשמיד את כל הרשומות הקשורות לפרויקט MKULTRA,[177][178][179][180] כולל 150 פרויקטי מחקר, שמומנו על ידי ה-CIA, חלקם לא חוקיים, שמטרתם הייתה לחקור שיטות לשטיפת מוח.[181] שנתיים לאחר מכן נחשף פרויקט MKULTRA לציבור בעקבות תחקיר של עיתון הניו יורק טיימס על פעולות מקומיות אחרות של הסוכנות. הכותרת שהוצגה בעמוד הראשון של העיתון הייתה: "Huge CIA Operation reported in U.S. against Anti-War Forces, other Dissidents in Nixon Years" ונכתבה בידי סימור הרש. תגובות הקונגרס והציבור להד התקשורתי הובילו בסופו של דבר לחשיפת פרויקט MKULTRA ופרויקטים חשאיים נוספים שהתבצעו כעשרים שנים קודם לכן.[182][183]

איראן: מוסאדק

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוחמד מוסאדק ראש ממשלת איראן בין השנים 1951 ל-1953

באוגוסט 1953, ראש ממשלת איראן החילוני, מוחמד מוסאדק (1882-1967) אולץ להתפטר מתפקידו בעקבות הפיכה שבוצעה על ידי המודיעין האמריקאי והבריטי. מתכנן ומנהל מבצע ההפיכה באיראן היה ראש המבצעים של ה-CIA במזרח התיכון, קרמיט רוזוולט (נכדו של הנשיא תאודור רוזוולט). ההפיכה החלה בניסיונות להפיל את המפלגה השולטת באיראן ונמשכה בשריפת משרדי עיתונאים מתן תשלומים לביריונים ומפגינים ברחובות, שוחד פוליטיקאים וקציני צבא. חברת הנפט אנגלו איראניאן, שהולאמה בעבר, חזרה לידי בעליה הבריטיים הקודמים וחברות נפט מערביות נוספות. השאה חזר לכס השלטון וניסיונות הצעירים שייצגו את הדמוקרטיה תחת החוקה ההיסטורית הוחלפו בחוקי משטר סמכותני של השאה. המודיעין האמריקאי כינה את המבצע בשם "אייאקס" (Ajax) והמודיעין הבריטי כינה אותו "בוט" (Boot).[184][185][186][187][188][189][190][191][192][193]

ממשל קנדי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ממשל ג'ונסון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ממשל ניקסון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

שגריר ארצות הברית באיראן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הקונגרס ובית המשפט

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

עדותו של הלמס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עתירה ותוצאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו המאוחרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

אישיותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בתקשורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ביבליוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית

משנית: סוכנות הביון המרכזית (CIA)

  • William Colby and Peter Forbath, Honorable Men. My life in the CIA. New York: Simon and Schuster 1978.
  • Allen Dulles, The Craft of Intelligence. New York: Harper and Row 1963, revised 1965'; reprint: Signet Books, New York, 1965.
  • Stansfield Turner, Burn before Reading. Presidents, CIA Directors, and Secret Intelligence. New York: Hyperion 2005.
  • H. Bradford Westerfield, editor, Inside the CIA's private World. Declassified articles from the Agency's internal journal, 1955-1992. Yale University 1995.

משנית: הממשל הפדרלי של ארצות הברית (USG)

משנית: אקדמית/מסחרית

  • Rhodri Jeffreys-Jones, The CIA and American Democracy. Yale University 1989.
  • John Ranelagh, The Agency. The rise and decline of the CIA. From Wild Bill Donovan to William Casey. Cambridge Pub. 1986'; NY: Simon & Schuster 1986.
  • Tim Weiner, Legacy of Ashes: The History of the CIA. New York: Doubleday 2007.
    • Edward Jay Epstein, Deception. The invisible war between the KGB and the CIA. New York: Simon & Schuster 1989.
    • David C. Martin, A Wilderness of Mirros. New York: Harper and Row 1980.
  • Athan Theoharis, editor, The Central Intelligence Agency. Security under scrutiny. Westport: Greenwood Press 2006.

שלישונית

  • Christopher Andrew and Vasili Mitrokhin, The World was Going our Way. The KGB and the battle for the Third World. Harmondsworth: Allen Lane 2005'; NY: Basic Books 2005.
  • Thomas Powers, Intelligence Wars. American secret history from Hitler to Al-Qaeda. NY: New York Review Books 2002, rev. 2004.
  • Jeffrey T. Richelson, A Century of Spies. Intelligence in the twentieth century. Oxford University 1995.
  • Abram N. Shulsky and Gary J. Schmitt, Silent Warfare. Understanding the world of intelligence. Washington: Potomac Books 1991, [1993], 3d ed. 2002.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ריצ'רד הלמס בוויקישיתוף

. Film begins circa 1972 with Helms in suit and tie taking the podium to read his introduction to the photo-reconnaissance satellite program, at 0:45 to 3:52.

  • Nixon White House Tapes January 1973, Nixon Presidential Library & Museum, released on 23 Jun 2009. Four minute telephone conversation between Nixon and Helms about his recent appointment as ambassador to Iran.
  • At http://www.youtube.com:
    • "CIA Company Business 8": Video of Helms testifying before Congress, at 4:27-5:14.
    • "CIA Company Business 9": Video of Helms testifying before Congress, at 0:00-1:00 and 3:58-5:00.
    • "CIA Company Business 10": Video of Helms testifying before Congress, at 2:04-4:34.
    • "Richard M. Helms - Building the Tradecraft": Photo essay with narration of Helms' career at CIA, length 2:22.
    • "Nixon (1995) HQ 'Do you ever think of death, Dick?'": Commercial film by Oliver Stone; outtake of contrived conversation between Nixon and Helms (played by Sam Waterston) at CIA's Langley HQ, length 10:44. The screenplay scrambles facts, e.g., it attributes Angleton's orchid growing to Helms, among other things.
  • ריצ'רד הלמס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ https://www.cia.gov/library/center-for-the-study-of-intelligence/csi-publications/csi-studies/studies/vol46no4/article06.html
  2. ^ http://www.usnews.com/news/blogs/washington-whispers/2013/01/11/new-book-explains-why-ex-cia-director-richard-helms-lied-to-congress
  3. ^ http://jaxrevenge.blogspot.co.il/2007/12/gates-mcgarrah-banker-grandfather-to.html
  4. ^ Helms (2003) at 14-16.
  5. ^ http://books.google.ca/books?id=0HqhGvQF4CQC&pg=PA545&dq=Marion+Herman+Helms&hl=en#v=onepage&q=Marion%20Herman%20Helms&f=false
  6. ^ Chistopher Marquis, "Richard M. Helms Dies at 89; Dashing Ex-Chief of the C.I.A." in the New York Times, October 23, 2002, obituary.
  7. ^ Helms (2003) at 17-26.
  8. ^ Powers (1979) at 20-22.
  9. ^ Helms (2003) at 29, 31.
  10. ^ Powers (1979) at 22.
  11. ^ Helms (2003) at 29-32.
  12. ^ Helms (2003) at 33-37, Helms' quotes at 33, 33, 37, 36, 36n.
  13. ^ Cf, Powers (1979) at 23.
  14. ^ Cf, Peter Hoffmann, German Resistance to Hitler (Harvard University 1988) at 134-135.
  15. ^ Helms (2003) at 37, 55.
  16. ^ Cf., Lucas Delattre, Fritz Kolbe: Un espion au coeur du IIIieme Reich (Paris: Éditions Denoël 2003), translated as A Spy at the Heart of the Third Reich. The extraordinary story of Fritz Kolbe, America's most important spy in World War II (New York: Atlantic Monthly Press 2005).
  17. ^ Weiner (2007) at 375, 411. As DCI, it went: Turner, Casey (1981-1987), Webster.
  18. ^ Turner (2005) at 24, 39. Beforehand Donovan had held the post of Coordinator of Information (COI) for President Roosevelt from its creation in April 1941 until the position was folded into the newly created OSS about a year later. Thereafter Donovan as OSS chief reported to military in the War Department. Turner (2005) at 15, 24.
  19. ^ Weiner (2007) at 4. Donovan had served in World War I, being awarded the Congressional Medal of Honor for heroism. During World War II, he conceived of the OSS as including a kind of special forces brigade. About planning new OSS paramilitary projects, Donovan's "imagination was unlimited," a close associate noted.

    "The bravest of the OSS, the ones who inspired legends, were the men who jumped behind lines, running guns, blowing up bridges, plotting against the Nazis with the French and the Balkan resistance movements.".
  20. ^ Cf., William Stevenson, A Man called Intrepid. The Secret War (London: Macmillan 1976; reprint Ballantine 1977) at Chap. 17, 117-135.
  21. ^ Helms (2003) at 38-44.
  22. ^ Helms (2003) 45-48.
  23. ^ Cf., Weiner (2007) at 4: of 21 two-man teams dropped into Nazi Germany by the OSS during the last year of the war, "only one was ever heard from again".
  24. ^ Powers (1979) at 24. See below, section "Helms' formation".
  25. ^ Helms (2003) at 63, 67-68.
  26. ^ Powers (1979) at 29.
  27. ^ Helms (2003) at 102; 359 (DDP Wisner).
  28. ^ Helms (2003) at 61.
  29. ^ Turner (2005) at 39-40.
  30. ^ Helms (2003) at 70.
  31. ^ Dulles (1963, 1965) at 42. Here Dulles wrote: "The two years between the end of World War II when the OSS was dissolved and the creation of the CIA in the fall of 1947 had been a period of interdepartmental infighting as to what to do with intelligence.".
  32. ^ "The intelligence collection (SI) and counterintelligence (X-2) components" were placed as separate entities in the SSU "commanded by Brigadier General John Magruder". Helms (2003) at 66.
  33. ^ Helms (2003) at 62: "For the moment we had been subsumed into a carryover organization known as the Strategic Services Unit (SSU)".
  34. ^ Powers (1979) at 29, 31.
  35. ^ Weiner (2007) at 10.
  36. ^ Helms (2003) at 79-80.
  37. ^ General Vandenberg was the nephew of the Arthur H. Vandenberg, influential Republican Senator from Michigan (1928-1951). Weiner (2007) at 22.
  38. ^ Helms (2003) at 80, 81.
  39. ^ Cf., John Ranelagh, "Central Intelligence Agency" at 122, in Oxford Companion to Politics of the World (2d ed., 2001), edited by Krieger.
  40. ^ Cf., Helms (2003) at 79-81 (agency); 103 (quote re Helms' role), 100 (analogous quote).
  41. ^ Weiner (2007) at 24-25.
  42. ^ Turner (2005) at 56-57.
  43. ^ Helms at (2003) at 104. The NSCDs were known orally as "nonskids". See also Helms (2003) at 113-115.
  44. ^ Cf., Powers (2004) at 4 [1983].
  45. ^ Marchetti and Marks (1974, 1980) at 20. President Truman by signing NSCD 10/2 created the authority for him then to institute the Office of Policy Coordination (OPC) under Wisner to carry out Cold War covert opperations. Originally quasi-independent, in 1951 the OPC was fully absorbed by the CIA under DCI Bedell Smith.
  46. ^ The supporter quoted: "Dewey Short of Missouri, the ranking Republican on the House Armed Services Committee." Weiner (2007) at 40.
  47. ^ Weiner (2007) at 40-41 (quote).
  48. ^ Cf., John Ranelagh, "Central Intelligence Agency" in Krieger, editor, Oxford Companion to Politics of the World (2d ed., 2001) at 122.
  49. ^ Helms (2003) at 282 (quote).
  50. ^ Helms (2003), e.g., Eisenhower's orders re Congo in 1960, at 167-168; Kennedy re Cuba in 1961, at 181; Eisenhower, Kennedy, Johnson at 349; Nixon's orders re Chile in 1970, at 403-405.
  51. ^ Cf., Powers (1979) at 181 (& n.1 at 401); at 354-355.
  52. ^ Cf., Powers (2004) at 55 [1994].
  53. ^ Marchetti and Marks (1974, 1980), discussion at 35-38 of circular process from President to CIA officials to agents in the field.
  54. ^ Noam Chomsky in Understanding Power (New York: The New Press 2002) at 348-349, criticizes the left's fascination with conspiracy theories, and clearly dismisses the "rogue elephant" theory about the CIA (at 349, 397), although Chomsky does not thereby absolve the Agency.
  55. ^ Cf., Helms (2003) at 282-283.
  56. ^ See section below on Operation CHAOS in "Nixon Presidency".
  57. ^ It is in the nature of a secret service agency, however, to be able to covertly misdirect foreign enemies, especially during wartime. Clearly, in accordance with this understood context, the President as Commander in Chief may direct the CIA to fabricate misinformation intended to fool a foreign enemy.

    "There is required for the composition of a great commander not only massive common sense and reasoning power, not only imagination, but also an element of legerdemain, an original and sinister touch, which leaves the enemy puzzled as well as beaten." Winston Churchill, The Great War (London: George Newnes 1933) at vol. 5: 514, cited in Bodyguard of Lies (New York: Harper and Row 1975; reprint Wm. Morrow, NY 1991) by Anthony Cave Brown, at 5.
  58. ^ Powers (1979) at 25, 34.
  59. ^ Robarge (2007, 2008).
  60. ^ Powers at 25-27, 41.
  61. ^ Weiner (2007) at 11-12. Weiner later notes that Wisner was a very aggressive cold warrior. In response to the Soviet Berlin blockade (June 1948 to May 1949) he recommended a hot war, that the U. S. Army "should battle its way into Berlin with tanks and artillery". His suggestion was declined. Weiner (2007) at 30.
  62. ^ elms later, from 1952 to 1956, worked directly under Wisner when the latter served as the CIA's DDP.
  63. ^ Robarge (2007, 2008).
  64. ^ Weiner (2007) at 32.
  65. ^ Eisenhower's rollback policy for Europe was crafted by John Foster Dulles, Eisenhower's Secretary of State, and brother of the CIA's then DDP Allen Dulles; the brothers agreed. Weiner (2007) at 69.
  66. ^ Powers (1979) at 50 (J. F. Dulles and "roll-back").
  67. ^ Dulles (1963, 1965) at chapter 14, "The Role of Intelligence in the Cold War" 204-218.

    "In applying the rule of force instead of law in international conduct the Communists have left us little choice except to take counteraction of some nature to meet their aggressive moves, whenever our vital interests are involved. Merely to appeal to their better nature and to invoke the rule of international law is of little use. ... Furthermore, we cannot safely take the view that once the Communists have 'liberated' in Soviet style a piece of territory, then it is forever beyond the reach of corrective action." Dulles (1963, 1965r) at 217 (both quotes).
  68. ^ Cf., Powers at 39, 44.
  69. ^ The CIA referred to the Soviet bloc as the "denied areas" because of the "extraordinary tight social control maintained". Powers (2002) at 145-146 [1997].
  70. ^ The Soviets might be said to have 'inherited' the well-developed Czarist security culture. Helms (2003) at 219.
  71. ^ The Soviet secret services "have been adept pupils of their czarist predecessors". Dulles (1963, 1965) at 140.
  72. ^ Cf., Epstein (1989) at 21, 23-28 (Soviet deception and it beginning in 'The Trust' 1921-1929), at 116-117 (the Czarist double agents of Okhrana).
  73. ^ Powers (1979) at 44-45 (efforts fruitless), 45-47 (in Poland, 'WIN' counter-espionage deceives CIA), 49-51 (Dulles closes down fruitless resistance-building in satellites), 52-53 (no quality CIA assets in satellites).
  74. ^ Weiner (2007) at 65 (quote re 'communist intelligence'), at 183 (no quality CIA agents in satellites).
  75. ^ Nonetheless, entirely local, 'spontaneous' anti-Soviet movements arose in Germany (DDR) (1953, [1989]), Poland (1956, [1980]), Hungary (1956), Czechoslovakia (1968), and Rumania (1989). Among the earlier movements, the more radical were forceably crushed, while the more moderate politicians were coopted or accommodated by the Soviet block. The persistance of these popular movements, however, resulted in eventual success and liberation. Cf.,Mark Mazower, Dark Continent. Europe's twentieth century (New York: Alfred A. Knopf 1998) at 361-386.
  76. ^ Thereafter the anti-Soviet movement spread to Russia, and resulted in the Collapse of the Soviet Union itself. Cf., Conor O'Clery, Moscow, December 25, 1991. The last day of the Soviet Union (New York: Public Affairs 2011), e.g., at 88.
  77. ^ Helms (2003) at 112.
  78. ^ Eric F. Goldman, Crucial Decade-and After. America 1945-1960 (New York: Alfred A. Knopf 1956, 1960; reprint Vintage 1960) at 62-81.
  79. ^ Weiner (2007) at 28-29: the CIA "siphoned off" money from the Marshall Plan, using it to finance various citizen groups, publishers, politicians, etc., to counter the similar "front" organizations run by communist parties in NATO countries. Such schemes followed the "organized political warfare" advocated by George Kennan.
  80. ^ Weiner (2007) at 10-11, 17, 30-34, 48.
  81. ^ Ranelagh (1986) 133-135: OPC and possible "hot" war.
  82. ^ Karalekas (1976) at 36. OPC paramilitary activities concerned "stay-behind nets" of resistance in case of a Soviet-NATO war.
  83. ^ E.g., during the close 1948 elections in Italy, CIA/OPC secretly provided support to the Democrazia Christiana party and pro-western coalition. Colby (1978) at 109-110.
  84. ^ Helms (2003) at 354-366; cf., 370-371.
  85. ^ Powers (1979) at 43, 91-92.
  86. ^ Helms (2003) at 60.
  87. ^ Weiner (2007) at 10 (black market, scientists), 17 (228 personnel).
  88. ^ Powers (1979) at 29.
  89. ^ Weiner (2007) at 17.
  90. ^ Helms (2003) at 74-75, 76.
  91. ^ Weiner (2007) at 520-521.
  92. ^ Helms (2003) at 156.
  93. ^ Weiner (2007) at 17.
  94. ^ Helms (2003) at 70.
  95. ^ Cf., Dulles (1963, 1965) at 119 (post-war refugees in Europe).
  96. ^ Weiner (2007) at 42. Gehlen had been a leader in the Abwehr, the Nazi Germany's military intelligence service.
  97. ^ Helms (2003) at 85. Yet the German Abwehr had little success in the west, and "the Russians had also been highly effective in deceiving German intelligence on the eastern front".
  98. ^ The Pentagon's code name for their Gehlen operation was Rusty. Helms (2003) at 83.
  99. ^ Powers (1979) at 25.
  100. ^ Helms (2003) at 83-84. The Gehlen group possessed strong assets (at 84-85), and Gehlen was never a Nazi Party member (at 88-89).
  101. ^ Weiner (2007) at 42-43.
  102. ^ Helms (2003) at 88. Fortunately Helms found in Colonel James Critchfield an effective CIA officer to locate in Germany to monitor Gehlen, serving there seven years. Helms (2003) at 89-90.
  103. ^ Weiner (2007) at 14-15, 49.
  104. ^ Helms (2003) at 76. Helms writes that he used caution to avoid an unwarranted negative entering a leftist's file.
  105. ^ Helms heeded the warnings. Yet some other CIA concluded that exigencies of events demanded timely results, thus less than desirable means, i.e., agents. Weiner states that elsewhere CIA directlly employed even probable war criminals. Weiner (2007) at 41.
  106. ^ Weiner (2007) at 42: Soviet and East German "moles".
  107. ^ Cf., Helms (2003) at 91, e.g., Soviet KGB agent Heinz Felfe (at 155, 193). Gehlen's organization expanded to roughly 4,000 (at 87).
  108. ^ Powers (1979) at 44-47, 53.
  109. ^ Wiener (2007) 67-68.
  110. ^ Helms (2003) at 91.
  111. ^ Dulles (1963, 1965) at 199-202 ("intelligence fabricators and swindlers" and "paper mills").
  112. ^ Helms (2003), "fabrication": at 93, 95-96, 97-99; DCI Gen. Smith's instructions at 98-99. Walter Jessel of the CIA made a critical study of the 'invented' information problem that proved decisive. The most maligned fabricators were run by former Hungarian General Andras Zako. His group was put on the CIA's "burn list", i.e., designated untrustworthy.
  113. ^ Cf., Powers (1979) at 46-47.
  114. ^ Helms (2003), "fabrication": at 93, 95-96, 97-99; DCI Gen. Smith's instructions at 98-99. Walter Jessel of the CIA made a critical study of the 'invented' information problem that proved decisive. The most maligned fabricators were run by former Hungarian General Andras Zako. His group was put on the CIA's "burn list", i.e., designated untrustworthy.
  115. ^ Cf., Powers (1979) at 46-47.
  116. ^ Turner (2005) at 61, 62. Intelligence activity at Defense was much larger than at CIA.
  117. ^ Helms (2003) at 233-235.
  118. ^ Weiner (2007) at 68.
  119. ^ Helms (2003) at 101 (quote).
  120. ^ Helms (2003) at 114-116.
  121. ^ Karalekas (1976) at 36-38.
  122. ^ Powers (1979) at 28, 29 (where Helms worked: OSS's SI, to War's SSU to CIG's OSO); at 33-34 (OPC origin and Wisner, and re OSO).
  123. ^ Helms (2003) at 113.
  124. ^ Ranelagh (1986) at 133-138 (OPC).
  125. ^ Karalekas (1976) at 38.
  126. ^ William P. Johnson, "Clandestinity and Current Intelligence" in Studies in Intelligence 20/3: 15-69 (1976), reprinted in Westerfield (1995) 118-184, at 136-140 (elephants and gorillas); 140-143 (merger of OSO and OPC). Johnson later refers to the Foreign Service Officer as a hippopotamus (at 159, 162).
  127. ^ Cf., Powers (1979) at 23 (noisy paramilitary operations vs. silent espionage), at 38-41 ("the spy runners, the analysts, and the political operators"); 53-56 (OSO-OPC rivalry, merger).
  128. ^ Karalekas (1976) at 38.
  129. ^ Turner (2005) at 67; cf., 52-53. DCI Bedell Smith hired Allen Dulles who with Wisner then merged covert operations and information gathering into the new Directorate for Plans. According to Turner, DCI 1977-1981, praise is due Smith's take-over of OPC, but Turner refers to merger of covert operations and espionage as inviting the foxes into the hen house: a merger "against Smith's express wishes". Once in CIA, OPC-style covert action "threatened to dominate the entire organization" (at 67).
  130. ^ Ranelagh (1986) at 198-199, 200.
  131. ^ Karalekas (1976) at 45, note 2.
  132. ^ Cf., the National Clandestine Service.
  133. ^ Helms (2003) at 116.
  134. ^ Ranelagh (1986) at 199-201.
  135. ^ Helms (2003) at 115.
  136. ^ Karalekas (1976) at 36-37 (OSO-OPC rivalry). "The close 'tradecraft' relationship... and the frequent necessity for one to support the other was totally distorted" before the merger. "OPC and OSO agents were often competing for the same agents and, not infrequently, attempting to wrest agents from each other." OSO ran long-term, clandestine spies, silently gathering information; hence OSO "regarded OPC's high risk operations as a threat" to the carefully crafted "cover" of its agents.
  137. ^ Ranelagh (1986) at 200 (quote [bracketed cues added).
  138. ^ Powers (1979) at 238: Helms' "personal history is indistinguishable from the history of the CIA". At DDP Helms quickly replaced the OSO's Lyman Kirkpatrick as chief of operations when the later became seriously ill while in Thailand (at 55-57). "Helms' broad experience with clandestine operations was a result of his unique position under Wisner" (quote at 88; 88-89).
  139. ^ Helms (2003) at 116 (quote).
  140. ^ Ranelagh (1986) at 201-202.
  141. ^ Powers (1979) at 92-94, quotes at 93, 94.
  142. ^ Helms (2003) at 105, where he refers to "my old friend Frank Wisner".
  143. ^ Powers (1979) at 140-141 (quote).
  144. ^ Turner (2005) at 115: "Helms's tendency was against paramilitary-type violence... because it was messy and inefficient.".
  145. ^ Colby (1978) at 310.
  146. ^ E.g., Marchetti and Marks (1974, 1980) at 68, 324.
  147. ^ f., Jeffreys-Jones (1989) at 194-215.
  148. ^ Powers (1979) at 124 (good soldier); 39 (intelligence); 100, 121 (operations).
  149. ^ Cf., Powers (1979) at 38-41, 53.
  150. ^ Cf., Helms (2003) at 124-128.
  151. ^ Turner (2005) at 115: Helms' "heart was in CIA espioncage operations".
  152. ^ Powers (1979) at 20-22. His father was an industry executive and Helms' himself had headed an advertising sales department.
  153. ^ Cf., Helms (2003) at 297-298.
  154. ^ Turner (2005) at 115, 117, regarding Johnson.
  155. ^ Richard Helms, "Foreword" at 8, to J. P. Quirk, The Central Intelligence Agency. A photographic history (Guilford: Foreign Intelligence Press 1986).
  156. ^ Weiner (2007) at 69.
  157. ^ Helms (2003) at 103.
  158. ^ Powers (1979) 66-74, at 67 (liberal quote).
  159. ^ Helms (2003) at 360-361.
  160. ^ Powers (1979) 66.
  161. ^ Weiner (2007) at 105-106.
  162. ^ Cf., Powers (1979) at .
  163. ^ Powers (1979) at 73.
  164. ^ Weiner (2007) at 106.
  165. ^ "CIA drug testing program" in Senate [Church] (1976) at 392-411. In 1952 the Chief of Medical Staff at CIA wrote (quoted at 393) about reports of Communist interrogations "utilizing drugs, physical duress, electric shock, and possibly hypnosis" and concluded that CIA develop these "techniques" but warned of danger if used by the "unscrupulous".
  166. ^ Ranelagh (1986) at 202-216; Moscow trials at 202-203; quote from CIA memorandum per Helms' proposal at 205.
  167. ^ Helms "proposed the establishment of MKULTRA" and "Dulles authorized MKULTRA". Senate [Church] (1976) at 404, 406.
  168. ^ Ranelagh (1986) at 202-216; quote re 23 years at 203; drug project at 203-207; unwitting drug tests and suicide at 208-210.
  169. ^ Senate [Church] (1976) at 401-402.
  170. ^ Karalekas (1976) at 47: quote.
  171. ^ Dulles and Helms both approved waiver of normal procedures for security reasons. Senate [Church] (1976) at 404-405.
  172. ^ Ranelagh (1986) at 204.
  173. ^ Weiner (2007) at 64-66; prison quote and Polgar quote at 64, responsibility at 65, iron curtain quote at 66.
  174. ^ Jeffreys-Jones (1989) at 96. "Supporters and critics alike discerned a tendancy for the CIA to imitate the KGB." A State Department veteran accused it of "slavish imitation".
  175. ^ Ranelagh (1986) at 205: Suspected double agents taken to Panama Canal Zone and used as MKUltra "guinea pigs", rumor of deaths.
  176. ^ Marchetti and Marks (1974, 1980) at 26: quote.
  177. ^ Ranelagh (1986) at 575-576.
  178. ^ Powers (1979) at 341, 434,n1.
  179. ^ Weiner (2007) at 65-66, 324.
  180. ^ Senate [Church] (1976) at 403-404. Here the date given for destruction of MKUltra files is "early 1973" (at 403). Helms left CIA service in February 1973. Helms described the files as an "embarrassment" (at 404) and at first termed a Senate question about the regularity of their destruction as "hard to say" (at 404,n76).
  181. ^ "CIA OKs MK-ULTRA Mind-Control Tests". Wired. April 13, 1953.
  182. ^ Ranelagh (1986) at 571-572 & 575 re December 22, 1974 story by Hersh; at 573 re the "Vail memorandum" and Congress.
  183. ^ Colby (1978) at 389-393 (Hersh article and Colby's candid-response strategy); at 393-395, 398 (Colby's Vail memorandum and prior CIA list of Family jewels); at 399-403 et seq. (Colby's testimony before Congressional committees); at 340 (MKUltra included in list of Family jewels).
  184. ^ Weiner (2007) pp. 81–92. Anglo Iranian Oil Company had been caught "systematically cheat[ing]" Iran, writes Weiner (p. 82). The Aug. 19 coup d'etat (as described by Weiner) was initiated by DCI Dulles and DDP Wisner on Nov. 26 after the 1952 election, although not approved by any President until July 11 (pp. 83, 87). The coup was led by a handsomely bribed retired general Fazlollah Zahedi, whom Mossadeq previously knew as a 'British-backed traitor' (pp. 85–86, 89, 91). The CIA recruited forty other army officers, and hired his twin sister to convince the reluctant Shah (pp. 87–88). Paid-for propaganda and mob action started, but Mosaddeq was prepared and the coup failed on Aug. 16; the Shah fled the country to Baghdad, then Rome (pp. 88–89). By coincidence Dulles on vacation arrived in Rome at a hotel reception desk at the same time as the Shah (at 90). Then in earnest the CIA hired thugs to pose as 'communist goons' who the next day began to loot and burn in Tehran. More army and street agitators were purchased: on Aug. 19 the coup succeeded. 'Kim' Roosevelt was congratulated in person by Winston Churchill; the covert action became widely celebrated (p. 91–92).
  185. ^ Powers (2004) pp. 161–166 [1980].
  186. ^ Cf., Dulles (1963, 1965) pp. 207–208.
  187. ^ Cf., Turner (2005) p. 84.
  188. ^ Wm. Shawcross, The Shah's Last Ride (NY: Simon and Schuster 1988) p. 62: "Royalties paid to Iran were lower than the taxes Anglo-Iranian paid to the British governmnet."
  189. ^ Fakhreddin Azimi, The Quest for Democracy in Iran: A Century of Struggle against Authoritarian Rule (Harvard University 2008) pp. 144, 146–147, 150, 153. Mosaddeq was "committed to the payment of just compensation to the AIOC." Azimi (2008) p. 144.
  190. ^ Cf., Abbas Mílaní, The Shah (London: Palgrave Macmillan 2011) pp. 171–202. Mílaní, however, states that what exactly happened on August 19, 1953, the date of the coup, is unclear. The narrative accounts published are colored by their allegiances; the event has not yet been "historicized". Not available are "the most important documents" from closed archival sources—Mílaní lists a half dozen institutions. The versions that make up his composite picture seem to discount heavily the CIA version, in favor of that given by the Shah's partisans, e.g., Fazlollah Zahedi. Mílaní (2011) p. 172, 173.
  191. ^ "[T]he support of the Ayatollahs Kashani and Behbehani ... was as important as that of the CIA in staging the [1953] return of Mohammad Reza Shah." Said Amir Arjomand, The Turban for the Crown. The Islamic Revolution in Iran (Oxford University 1988) p. 81.
  192. ^ London journalist Christopher de Bellaigue, in his Patriot of Persia: Muhammad Mossadegh and a Tragic Anglo-American Coup (New York: HarperCollins 2012), writes at p. 155: the Majlis legislation provided that "Compensation would be paid to the 'former Anglo-Iranian Oil Company'"; and at p. 158: "What Mossadegh and his supporters considered a victory of right over wrong was for the British a theft and a violation."
  193. ^ Richard W. Cottam, Nationalism in Iran (University of Pittsburgh 1964, 1979), e.g., pp. 226–229, 320–323. The British misunderstood Iran's primary national aim in the oil dispute: to prevent future British political interference in Iran's internal affairs. The British "persisted in their antiquarian conviction that the Iran of 1951 differed little from the Iran of 1901." Cottam, pp. 272–274.


ארצות הבריתארצות הברית‏ ראשי ה-CIA
סידני סורס • הויט ונדנברג • רוסקו הילנקוטר • וולטר בדל סמית' • אלן דאלס • ג'ון מקון • ויליאם רייבורן • ריצ'רד הלמס • ג'יימס סלזינג'ר • ויליאם קולבי • ג'ורג' הרברט ווקר בוש • סטנספילד טרנר • ויליאם קייסי • ויליאם ובסטר • רוברט גייטס • ג'יימס וולסי • ג'ון דויטש • ג'ורג' טנט • ג'ון מקלולין • פורטר גוס • מייקל היידן • ליאון פאנטה • דייוויד פטראוס • ג'ון ברנן • מייק פומפאו • ג'ינה הספל • ויליאם ברנס