סניף "בנקו די רומא" בבניין סנסור בירושלים בשנות ה-30 של המאה ה-20 (שם הבנק בשילוט הוא בעברית, אנגלית וערבית) | |
נתונים כלליים | |
---|---|
תקופת הפעילות | 1880–1992 (כ־112 שנים) |
מיקום המטה | רומא |
ענפי תעשייה | מימון |
בנקו די רומא (באיטלקית: Banco di Roma) היה בנק איטלקי שהמטה שלו היה בעיר רומא. בתחילת המאה ה-20, הוא היה אחד מארבעת הבנקים הגדולים במדינה. בשנת 1992 בנקו די רומא התמזג עם בנק רוח הקודש ושינה את שמו ל"בנקה די רומא", בשנת 2007 נרכש על ידי בנק יוניקרדיט וחדל להתקיים.
הבנק הוקם ב-9 במרץ 1880, ביוזמתם של כמה בני אצולה, בעת שהעיר רומא עברה פיתוח עירוני וכלכלי מהיר, לאחר שהפכה לבירת ממלכת איטליה. שלושת המייסדים היו הנסיך סיגיסמונדו ג'וסטיניאנו בנדיני, הדוכס מבומרצו פרנצ'סקו בורגזה והמרקיז ג'וליו מרנגי, עם הון ראשוני של 6 מיליון לירות. הנסיך פלסידו גבריאלי, שהוא בין בעלי המניות הגדולים, נבחר לנשיא הראשון של הבנק.
הבנק, שהחל כמוסד מקומי, עם תחילת המאה ה-20 תחת נשיאותו של ארנסטו פאצ'לי, החל בהתרחבות לאומית ובינלאומית בין השנים 1901–1914. תוך כמה עשורים נפתחו סניפים ברחבי איטליה והוא היה הבנק האיטלקי הראשון שפתח סניפים ברחבי העולם, בעיקר ברחבי מזרח הים התיכון ואפריקה האיטלקית. ב-1926 לבנק היו 2,756 עובדים באיטליה ו-316 מעבר לים, כולל 145 בטורקיה, 77 בסוריה ובלבנון, 40 בארץ ישראל, 20 במלטה, 20 בשווייץ, 10 בלונדון ו-2 בניו יורק[1].
בשנות ה-20 וה-30, בעקבות כמה משברים שעבר הבנק, השתנו בעלי המניות שלו מספר פעמים עד שב-1937 הולאם על ידי משטר איטליה הפשיסטית. לאחר מלחמת העולם השנייה התחדשה התרחבות פעילות הבנק ונמשכה בשנות החמישים והשישים, הן באיטליה והן מחוצה לה, בשיתוף בנק קרדי ליונה הצרפתי וקומרצבנק הגרמני.
בשנת 1992 בנקו די רומא התמזג עם בנק רוח הקודש ושינה את שמו ל"בנקה די רומא" (Banca di Roma). לאחר מיזוג זה הפך לבנק החמישי בגודלו באיטליה והונפק בבורסה איטליאנה[2], כחלק מתוכנית הפרטה של נכסים בבעלות ממשלתית, שיזמה ממשלת איטליה בראשות רומנו פרודי[3].
בשנת 1999 רכש בנק ABN AMRO ההולנדי 8% ממניות הבנק[4], זמן קצר אחר כך הבנק סן פאולו די טורינו-אימי, שהיה בשליטת ג'אני אניילי בעלי תאגיד פיאט, הציע לרכוש את בנקו די רומא[5]. אך אנטוניו פציו, נגיד הבנק המרכזי של איטליה, מנע את רכישת בנקה די רומא על ידי בנק סאן פאולו, בנימוק שהוא אינו יכול לאשר השתלטות עוינת על בנק[6]. באותה עת הפך בנק ההשקעות מדיובנקה לבעל השליטה בבנק[7].
בשנת 2002 התמזג הבנק עם בנק ביפופ-קריר ליצירת קבוצת קפיטליה[8].
בשנת 2004 נחשף כי הבנק סייע לתאגיד פארמלט (חברת המזון הגדולה באיטליה) ביצירת מכשירים פיננסים מורכבים שהסוו הפסדים, אפשרו לתאגיד לגייס הון רב ולמנכ"ל של התאגיד להעלים כספים[9][10]. פרשת פשיטת הרגל של תאגיד פארמלט[11], שכונתה "אנרון" האיטלקית[12], התרחשה לאחר שהתברר כי 14 מיליארד יורו המופיעים במאזניה לא היו לא נבראו. ההונאה גרמה למחיקת חסכונותיהם של אלפי משקי בית ועובדים שהשקיעו באג"ח ובמניות של החברה[13].
בשנת 2007 מוזגה קבוצת קפיטליה עם בנק יוניקרדיט, מיזוג שייצור את הבנק השני בגודלו באירופה באותה עת[14]. המיזוג בוצע בעסקת מניות, שבעלי המניות של קפיטליה קיבלו 1.12 ממניותיו של יוניקרדיט, תמורת כל מניה של קפיטליה[15].
בשנים 1972–1988 נתן הבנק חסות לקבוצת הכדורסל פלקנסטרו וירטוס רומא, שהייתה ידועה בשנים אלו בשם קבוצת בנקו די רומא. היא זכתה תחת שם זה בגביע אירופה לאלופות ב-1984[16].
בינואר 1919 פתח "בנקו די רומא" סניף בירושלים, בכיכר עומר אבן אל ח'טאב, וסניף ביפו, בכיכר השעון. בהמשך פתח סניפים גם בחיפה ובתל אביב[17]. בשנת 1932 החל הבנק לפרסם דו"חות כספיים בעברית[18], באותה שנה גם פתח סניף נוסף בירושלים בבניין סנסור. סניף זה עבר ב-1939 לבית מצפה, שהיה ידוע באותן השנים כ"בניין בנקו די רומא"[19].
בעקבות משבר חבש (המחצית השנייה של 1935) החל גל של הסתערות משיכות מבנקים בארץ ישראל, שהתעצם עקב שמועות על מצוקת מזומנים בבנקים. "בנקו די רומא" היה אחד הנפגעים הגדולים בעקבות הבהלה. שני הבנקים הגדולים בארץ ישראל, בנק אפ"ק ובנק ברקליס, נחלצו לעזרת סניפי "בנקו די רומא" וסיפקו לו מימון שייצב את פעילותו[20].
סניפיו הארץ–ישראליים נסגרו עקב כניסת איטליה למלחמת העולם השנייה, ביוני 1940. רוב הפקידים של סניפי "בנקו די רומא" בארץ ישראל, נאסרו על ידי ממשלת המנדט אך שוחררו, לאחר שכל אחד נתן ערבות כספית. המשוחררים שבו לעבודתם תחת מנהל בריטי, שהוטל עליו לנחל את הרכוש של האויב[21]. אחר כך החל הליך של החזרת פיקדונות ללקוחות הבנק, חיסול עסקיו וסגירת הסניפים במהלך 1941[22].
בשנת 2001, קרן הון סיכון איטלקית בה השקיעה הבנק, אליס ונצ'רס (Alice Ventures), פתחה סניף בישראל[23]. בניהלו של יגאל ברוכי, שהיה קודם לכן נשיא חברת "אלביט"[24]. אך הקרן פעלה בישראל זמן קצר בלבד[25].