יוסי ביילין

יוסי ביילין
	יוסי ביילין, 2006
לידה	12 ביוני 1948 (בן 76); ה' בסיוון ה'תש"ח; פתח תקווה, ישראל
מדינה	ישראל
השכלה	אוניברסיטת תל אביב
מפלגה	מפלגת העבודה, מרצ
סיעה	ישראל אחת, מרצ-יחד
	www.beilin.org.il
	18 ביולי 1995 – 22 בנובמבר 1995; (128 ימים)
תחת ראשי הממשלה	יצחק רבין ושמעון פרס
	→ שמעון שטרית התפקיד בוטל ←
	22 בנובמבר 1995 – 18 ביוני 1996; (210 ימים)
תחת ראש הממשלה	שמעון פרס
	7 ביוני 1999 – 7 במרץ 2001; (שנה)
תחת ראש הממשלה	אהוד ברק
	→ צחי הנגבי מאיר שטרית ←
	11 באוקטובר 2000 – 7 במרץ 2001; (148 ימים)
תחת ראש הממשלה	אהוד ברק
	→ יצחק כהן אשר אוחנה ←
	21 בנובמבר 1988 – 17 בנובמבר 1999; (11 שנים)
	21 בנובמבר 1988 – 17 בנובמבר 1999; (11 שנים)
	17 באפריל 2006 – 4 בנובמבר 2008; (שנתיים)
כנסות	12 - 15, 17
	23 בספטמבר 1984 – 20 באוקטובר 1986; (שנתיים)
תחת ראשי הממשלה	שמעון פרס ויצחק שמיר
	→ דן מרידור אליקים רובינשטיין ←
	16 במרץ 2004 – 18 במרץ 2008; (4 שנים)
	→ יוסי שריד חיים אורון ←
	סגן שר החוץ; סגן שר האוצר;
	סגן שר החוץ; סגן שר האוצר;
פרסים והוקרה
	לגיון הכבוד
חתימה

יוסף (יוסי) ביילין (נולד ב-12 ביוני 1948) הוא פוליטיקאי ואיש עסקים ישראלי, שימש כחבר הכנסת ושר בממשלות ישראל, וכיושב ראש מפלגת מרצ-יחד. ד"ר למדע המדינה.

את רוב דרכו הפוליטית עשה במפלגת העבודה, כבן טיפוחיו של שמעון פרס. בהיותו סגן שר החוץ, יזם את השיחות עם הפלסטינים שהבשילו להסכמי אוסלו.

ביוגרפיה

ביילין נולד ב-1948 בפתח תקווה וגדל בתל אביב-יפו בבית שומר מסורת ליברלי, בנם של צבי וזהבה ביילין, ילידי פולין. בגיל בר המצווה אימץ אורח חיים דתי באופן קפדני יותר, אך לא חבש כיפה. למד בגימנסיה הרצליה בעיר. שירת בצה"ל כאלחוטן והשתתף במלחמת ששת הימים בסיני במסגרת חטיבה 8. במלחמת יום הכיפורים (1973) שירת כחייל מילואים במפקדה ברמת הגולן ובשל טראומה אמונית בעקבות המלחמה, עזב את אורח חייו הדתי.^[1]

היה עיתונאי בעיתון "דבר" בשנים 1969–1979, כשבמקביל למד באוניברסיטת תל אביב. שימש כדובר מפלגת העבודה בשנים 1977–1984. בשנת 1981 קיבל תואר דוקטור במדע המדינה מאוניברסיטת תל אביב על עבודה שנושאה "חיכוכים בין דוריים בשלוש מפלגות בישראל", בהדרכתו של פרופסור יונתן שפירא. עם סיום הדוקטורט לימד באוניברסיטת תל אביב עד מינויו למזכיר הממשלה בשנת 1984.

תחילת הקריירה הפוליטית

בזמן כהונתו של שמעון פרס כראש ממשלה, בשנים 1984–1986, שימש מזכיר הממשלה, והיה אחד מחבורת בני טיפוחיו של פרס (שכונתה "הבלייזרים"), וכללה בין השאר גם את נמרוד נוביק, אמנון נויבך, ישראל פלג ואורי סביר. אחרי הרוטציה בראשות הממשלה, כשפרס עבר למשרד החוץ, מונה ביילין למנכ"ל מדיני של המשרד. בתפקידו זה פעל להתרחקות ממשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, לו היו קשרים חמים עם ישראל.

בשנת 1988 נבחר לראשונה לכנסת ה-12 מטעם מפלגת העבודה, יחד עם חברי "השמינייה", בהם חיים רמון, אברהם בורג, ועמיר פרץ. כיהן כסגנו של פרס במשרד האוצר, ואמר ש"נצטרך להתרגל לחיות עם 6–7 אחוזי אבטלה"^[^{דרוש מקור]}. במרץ 1990 היה מראשי מתכנני החלפת ממשלת האחדות השנייה בממשלה בראשות העבודה, במה שכונה אחר כך על ידי יצחק רבין "התרגיל המסריח". רבין גם כינה אותו בעקבות כך "הפודל של פרס". בזמן שהות מפלגת העבודה באופוזיציה הקים עם יאיר הירשפלד ורון פונדק את הקרן לשיתוף פעולה כלכלי (ECF), שסייעה לו רבות בפעולותיו המדיניות לפני ניצחון "העבודה" בבחירות לכנסת ה-13.

הסכמי אוסלו, ויוזמת ז'נבה

עם הקמת ממשלת רבין השנייה, נתמנה לסגן שר החוץ, שוב תחת פרס. במסגרת זו יזם את המגעים של הירשפלד ופונדק עם הפלסטינים שהובילו לגיבוש הרשמי הסכם אוסלו א', מפגשים לא פורמליים עם נציגי אש"ף שמטרתם הסכם מדיני. אלו החלו ב-20 בינואר 1993, עם ביטול החוק אשר אסר מפגשים כלשהם עם אש"ף. במגעים אלו נוסחו עיקרי ההבנות שבאו אחר כך לידי ביטוי בהסכמים הרשמיים. ביולי 1995 נתמנה לשר הכלכלה והתכנון, ופעל לסגירת משרד זה. בתקופה זו גיבש עם מחמוד עבאס (אבו מאזן) את "הבנות ביילין-אבו מאזן" כבסיס להסדר קבע אפשרי בין ישראל ומדינה פלסטינית. ההסכמים מעולם לא נחתמו, אך היוו בסיס ליוזמות אחרות. יוזמת ז'נבה הייתה הצעת הסכם קבע ישראלי-פלסטיני שאותו ניסחו צוותים לא רשמיים בראשות יאסר עבד-רבו ויוסי ביילין, בפיקוח ובתמיכת ממשלת שווייץ. המסמך נחתם בשנת 2003 והוא מתבסס לדברי יוזמיו על מתווה קלינטון מדצמבר 2000. היזמה לא אושרה בידי גורמים רשמיים.

לאחר רצח יצחק רבין כיהן ביילין בממשלת שמעון פרס כשר במשרד ראש הממשלה, ובאותה תקופה עסק גם ביחסי ישראל עם יהדות העולם, ועם ארצות הברית בפרט. הוא עורר עליו תרעומת רבה כאשר קרא לבחון מחדש את אופי היחסים, ואת מרכזיות התרומה הכספית לישראל בהם. במקביל הציע לייסד מפעל שיממן לכל צעיר יהודי מחוץ לישראל ביקור בישראל במסגרת מאורגנת כמתנת העם היהודי. בעקבות יוזמה זו הוקם בשנת 1999 פרויקט תגלית.^[2]ביוני 1997 התמודד על ראשות מפלגת העבודה והגיע למקום השני אחרי אהוד ברק, לפני שלמה בן עמי ואפרים סנה. בתקופה זו החל לפעול למען יציאה חד-צדדית של צה"ל מלבנון, דבר שהתממש בתקופת ממשלת ברק.

במשרד המשפטים, והמעבר למרצ

בממשלה שהרכיב אהוד ברק מונה ביילין לשר המשפטים, אף שהוא חסר השכלה משפטית. התעמת עם נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק באופן ששרי משפטים אחרים נמנעו ממנו. כך גם "נתפס" ביילין כשהוא מתחזה למבקר מזדמן, מוסווה במשקפי שמש כהים, באולם הדיונים של שופט עתיר תלונות וטענות אתיקה, כדי לעקוב אישית אחר התנהלותו "בשטח".^[3]

בהמשך התפטר ביילין מהכנסת על מנת לפנות מקום לבא אחריו ברשימה לכנסת אלי בן-מנחם. לאחר פרישת המפד"ל וש"ס מממשלת ברק הופקד גם על משרד הדתות, והצביע על הצורך בסגירתו (המשרד פורק לבסוף בממשלת שרון השנייה, אך הוקם מחדש בידי הממשלה שלאחריה). עם נפילת ממשלת ברק היה מראשי המתנגדים להצטרפות מפלגת העבודה לממשלת שרון, וייסד ביוני 2002 את תנועת שח"ר (שלום, חינוך, רווחה).

לאחר שנבחר למקום שנחשב לא ריאלי ברשימת מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה, פרש ממנה ביחד עם חברת הכנסת יעל דיין, כדי להצטרף עם תנועתו לרשימת מרצ-הבחירה הדמוקרטית-שח"ר. מרצ הציבה את ביילין, שהצטרף למפלגה לאחר הבחירות הפנימיות במקום ה-11 ברשימה המאוחדת, שלא נכנס לכנסת.

בשנת 2003, לאחר תהליך ממושך בחסות בינלאומית, הגיעה קבוצת ישראלים בראשות יוסי ביילין להבנות עם אישים פלסטינים על מבנה אפשרי להסכם קבע בין ישראל ומדינה פלסטינית עצמאית שתקום ליוזמתם, הידועות בכינויין הבנות ז'נבה. טקס החתימה המתוקשר, והמסע הציבורי של יוזמת ז'נבה הצליחו לגרום ליוזמה להוות גורם משפיע על סדר היום הציבורי בישראל. בריאיון שנתן דב וייסגלס ל"הארץ" הוא טען כי קיומה של היוזמה היווה את אחד הגורמים שהביאו את אריאל שרון ליזום את תוכנית ההתנתקות.

עם איחוד מרצ ושח"ר והקמת "יחד" התמודד על ראשות המפלגה נגד רן כהן בבחירות שהתקיימו בין כלל ציבור מתפקדי המפלגה החדשה. בהתמודדות עזר לו ההד הציבורי של הבנות ז'נבה שנשמר בזכות המנגנון של "יוזמת ז'נבה", ובמהלכן טען ביילין שעל המפלגה לשים דגש יותר על הצד המדיני ולהסתמך על בוחרי שמאל מסורתיים, לעומת כהן שטען שיש להמשיך לפעול בתחומים חברתיים, ולנסות להגיע לציבורים חדשים שלא הצביעו למרצ. בבחירות שנערכו ב-16 במרץ 2004 זכה ביילין בראשות המפלגה החדשה ברוב של 53 אחוז.^[4] עד לסיום הקדנציה בנה ביילין את מנהיגותו בצלו של מנהיג מרצ שקדם לו, יוסי שריד, שנותר חבר הכנסת עד 2006.

עם פרסום תוכנית ההתנתקות התנגד לה ביילין, וטען שאל לישראל לנקוט בצעדים חד-צדדיים, אלא לשאוף למשא ומתן, על פי רוח הבנות ז'נבה. עם הזמן שינה את דעתו והוביל את מפלגתו לתמיכה בתוכנית, ובהענקת "רשת ביטחון" לממשלת שרון. על רקע זה גם התעמת בפומבי עם יוסי שריד שבניגוד להחלטת הסיעה סירב להצביע בכנסת בעד צירוף מפלגת העבודה לממשלה. על תפקודו של ביילין הועלו טענות קשות מתוך המפלגה, במיוחד על כך שהוא התמקד יתר על המידה בקידום יוזמת ז'נבה תוך נטישת יתר העקרונות של המפלגה.^[5]^[6]

עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה הביע תמיכה במלחמה. עם זאת התנגד לאחדות מהתקיפות על לבנון ולהכנסת כוחות הקרקע, במקום זה הוא סבר שיש לתקוף מטרות צבאיות בסוריה משום שזו מממנת ומחמשת את חזבאללה. לאחר בחירות 2006 הודיעו רן כהן וזהבה גלאון כי יתמודדו מולו בפריימריז הבאים. בדצמבר 2007 הודיע חיים אורון שגם הוא יתמודד. בעקבות הצטרפותו של אורון למרוץ, פרש ביילין מהמרוץ וגם מראשות המפלגה, אך הכריז כי ימשיך בעיסוקיו הפוליטיים. ב-28 באוקטובר 2008, לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה, הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים ומעבר לעסקים. ב-3 בנובמבר קיימה הכנסת ישיבת פרידה מביילין בנוכחות נשיא מדינת ישראל שמעון פרס וראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט. הוא הוצב במקום ה-119 הסמלי ברשימה.

אחרי פרישתו מהחיים הפוליטיים

בנובמבר 2009 זכה לעיטור אות לגיון הכבוד שהוענק לו בטקס בשגרירות צרפת בישראל.^[7]

בדצמבר 2005 הוענק לו תואר של דוקטור לשם כבוד מטעם Universite de Paris 13

בפברואר 2015 ולראשונה, הצהיר ביילין בארצות הברית על כוונותיו לעודד את רעיון הקונפדרציה הישראלית פלסטינית.^[8] במאמר דעה שפרסם ב"ניו יורק טיימס" במאי 2015, קרא לנטוש את חזון שתי המדינות ולהקמת קונפדרציה ישראלית-פלסטינית משותפת, ללא "חלוקה מלאכותית". ישראל ופלסטין יהיו מדינות עצמאיות כחלק מהקונפדרציה, כשלכל אחת פרלמנט וממשלה משלה, אבל יהיו להן מוסדות משותפים שיעסקו בנושאים משותפים כמו מים, תשתיות, סביבה, משטר ושירותי חירום.^[9]

בבחירות לכנסת ה-19 הוצב ביילין ברשימת מרצ לכנסת במקום ה-118 הסמלי.^[10]

בסמסטר אביב 2020 היה ביילין פרופסור אורח באוניברסיטת NYU.

הוא ממייסדי חברת היזמות העסקית "ביילינק" ובעליה. בנוסף, הוא כותב דרך קבע מאמרי דעה בעיתון "ישראל היום".

משנת 2018 מכהן ביילין כיו"ר ארגון הסטודנטים "הלל" בישראל.^[11]

בשנת 2022 ניסתה השרה לאיכות הסביבה תמר זנדברג ממרצ למנות את ביילין ליושב ראש רשות הטבע והגנים, דבר שנתקל בהתנגדות חריפה מצד שרת הפנים איילת שקד, יו"ר תקווה חדשה ושר המשפטים גדעון סער וראש הממשלה החליפי נפתלי בנט ובוטל.^[12]

בבחירות לכנסת העשרים ואחת הוצב ברשימת מרצ לכנסת במקום ה119. בבחירות לכנסת העשרים ושתיים הוצב ברשימת המחנה הדמוקרטי לכנסת במקום ה118. בבחירות לכנסת העשרים ושלוש הוצב ברשימת העבודה-גשר-מרצ לכנסת במקום ה114 הסמלי. בבחירות לכנסת העשרים וארבע הוצב ברשימת מרצ במקום ה118 הסמלי. בבחירות לכנסת העשרים וחמש הוצב ברשימת מרצ לכנסת במקום ה-119 הסמלי.^[13] עוד קודם לכן, בבבחירות המקדימות לראשות המפלגה שנערכו באוגוסט 2022, הביע תמיכה בזהבה גלאון.

השקפותיו

ביילין מגדיר את עצמו 'ליברל' ומתנגד באופן נחרץ ליחסי התלות בין דת ומדינה, והתנגד להקמת משרד הדתות.^[14]

לצד זאת, חשובה לו מאוד הזהות היהודית של מדינת ישראל, והגדרתה כמדינה יהודית,^[15] ולהשקפתו, החשיבות של מדינת ישראל היא בהיותה כלי להבטיח את המשכו של העם היהודי. היה מהוגי המיזם 'תגלית' להביא צעירים יהודיים מרחבי העולם לבקר בישראל.

לדבריו: אם אחד הילדים או הנכדים שלי יתחתן עם גויה - לא אתנגד לכך כי אני ליברל, רק אשב ואבכה.^[16]

חיים אישיים

יוסי ביילין מתגורר בשכונת רמת אביב בתל אביב. הוא נשוי בשנית לדניאלה, ומגרושתו הלנה הוא אב לשני ילדים, הפרסומאים אורי וגיל (התמודד בינואר 2021 על ראשות מפלגת העבודה), המשמשים כיועציו הפוליטיים והתקשורתיים לאורך הקריירה הפוליטית והעסקית שלו.^[17]

ספריו

מחירו של איחוד: מפלגת העבודה עד מלחמת יום הכיפורים, תל אביב: רביבים, 1985.
התעשייה העברית - שורשים, ירושלים: הוצאת כתר, 1987.
ישראל - 40 פלוס: פרופיל פוליטי של החברה הישראלית בשנות התשעים, תל אביב: ידיעות אחרונות, 1994.
לגעת בשלום, תל אביב: משכל, 1997.
המדריך ליציאה מלבנון, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998.
מותו של הדוד מאמריקה: יהודים במאה ה-21, תל אביב: משכל, 1999.
מסוציאליזם לסוציאליברליזם, תל אביב: עם עובד, תש"ס 1999.
מדריך ליונה פצועה, תל אביב: משכל, 2001.
אחד העם פינת הרצל: ביקור חוזר בארץ ישראל: בעקבות מאמרו של אחד העם אמת מארץ ישראל, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2002.^[18]
מהחולה עד ז’נבה, תל אביב: משכל, 2004.
"תגלית" חיי: סיפורו של מאבק בממסד היהודי, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2009.
סודות שלא אקח איתי, ידיעות ספרים, 2021 - אוטוביוגרפיה.^[19]

לקריאה נוספת

יוסי ביילין, סודות שלא אקח איתי, ידיעות ספרים, 2021 - אוטוביוגרפיה.
שייקה בן-פורת, שיחות עם יוסי ביילין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996.
אבי שילון, תוגת השמאל: יוסי ביילין וקריסת מחנה השלום; הסיפור שלא סופר, הוצאת דביר, דצמבר 2017.^[20]