משה כוגן
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות | |
 | |
| לידה |
24 במאי 1879 אורחיי, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
3 במרץ 1943 (בגיל 63) אושוויץ, גרמניה הנאצית |
| מקום לימודים |
האקדמיה לאמנות יפה, מינכן |
| זרם באמנות |
נאו-קלאסיציזם |
  | |
משה (מוישה) כוגן, ידוע גם כ מויסיי כוגן או מואיז כוגן (ברוסית: Моисей Герцевич, Коган, בגרמניה: Moissey Kogan, בצרפתית: Moïse Kogan 24 במאי 1879 אורחיי – 3 במרץ 1943 אושוויץ) היה פסל ורשם צרפתי, יהודי יליד בסרביה, אז האימפריה הרוסית. נחשב לנציג חשוב של האסכולה הנאו-קלאסית לפיסול בצרפת שלפני מלחמת העולם השנייה.
שנות ילדותו וצעירותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]משה כוגן נולד ב-1879 במשפחה יהודית דתית בעיירה אורחיי בבסרביה, אז חלק מהאימפריה הרוסית, כיום ברפובליקה מולדובה. אביו, הרץ כהן או כוגן, היה סוחר בדגן וביין. ייתכן כי המשפחה הגיעה לבסרביה מליטא. [1]
כוגן גילה מוקדם כישורים אמנותיים ופיתח אותם כאוטודידקט. הוא למד בחדר ואחרי שהמשפחה עברה לגור בקישינב, עבר ללמוד בבית ספר יסודי ובגימנסיה. בשנת 1897 התחיל ללמוד כימיה באוניברסיטת אודסה ובשלב מסוים התכוון להמשיך במכון הפוליטכני בווינטרטור בשווייץ.[2] נראה שהעניין באמנות לא נתן לו מנוח וב-1898 וב-1899 נסע בימי הקיץ למושבה האומנותית בבאיה מארה (נאג'באניה) במרמורש, אז חלק מאוסטרו-הונגריה ולמד שם אצל האמן שימון הולושי.[3] ברשימת התלמידים של הולושי באותן השנים הוא מופיע כ"כוגן סיגיסמונד". יחד איתו למדו תלמידים מאודסה, ורשה, קרקוב, מינכן, וינה, ליבק וכו'.[4]
הסביבה הקלאסיציסטית האודסאית על בנייניה שתוכננו במאות ה18–19 בהשפעה צרפתית והמוזיאון הארכאולוגי שבעיר יכלו להוות גרויים לנטיות האמנותיות של הצעיר.[5]
- גם אחיו הבכור, שנאור כוגן, שבחר בעצמו לעסוק באמנות, וייתכן שגם מורו הולושי, בוגר האקדמיה לאמנויות במינכן, עודדו אותו להרשם ללימודי אמנות במינכן.[6]
לימודיו ופריצת הקריירה שלו בגרמניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-13 במאי 1903 החל בלימודיו באקדמיה לאמנויות. למשך 3 חדשים -היה תלמידו של הפסל וילהלם פון רימאן (Wilhelm von Rümann) (1906-1850).[7] לפרק זמן קצר למד, לפי הזמנתו של הנרי ואן דר ולדה בבית הספר לאמנויות Kunstgewerbeschule בויימאר.[8] לאחר מכן השתלם גם בבית הספר של אובריסט ודבשיץ, שנקרא "הסדנה הלימודית - מחקרית לאמנות חופשית וישומית". בית ספר פרטי זה שם דגש על עידוד גישות אינדיבידואליות, הפשטה, השראה מן הטבע ומן החיים הפשוטים, וגם מאמנויות של עמי אפריקה, אמריקה ואוקיאניה ואמנות הילדים.[9] במינכן פקד גם את חוגי האמנים הרוסים, ובראשם וסילי קנדינסקי ואלכסיי יאוולנסקי, שקישרו איתו יחסי ידידות. הוא ביקר גם בחוגים הספרותיים של שטפן גאורגה וקארל וולפסקהל.[10]
ב-1904 או 1905 ביקר כוגן לראשונה בפריז. הפסל הידוע הראשון שלו,"כאב" (Schmerz) - דמות מעוצבת בשיש של אשה שראשה זרוק לאחור ומעל כתפה השמאלית, בעוד היא נשענת על סלע מהוקצע בחספוס, עמד בסימן השפעת הרעיונות הנאו-קלאסיציסטים של אדולף פון הילדברנד, המנוגדים למגמה הנאו-בארוקית המופרזת הרווחת באימפריה הגרמנית באותה תקופה, גם בסימן השפעתו של רודן הצרפתי.[11] בשנת 1908 כבר הציג לראשונה בסלון הסתיו בפריז וב-1909 לקח חלק בהקמת קבוצת האמנים האקספרסיוניסטים איחוד האמנים החדש (Neue Künstlervereinigung München) (NKVM) שהתארגנה סביב קנדינסקי, יאוולנסקי ואחרים. יצירותיו הוצגו במסגרת שלושה סיורי התערוכות של ארגון זה בשנים 1909–1910, 1911-1910ו 1911–1912, קודם בגלריה לאמנות מודרנית במינכן (Moderne Galerie) ואחר כך בערים אחרות בגרמניה. האספן והמצנט קרל ארנסט אוסטהאוס, שתמך בו גם מאוחר יותר, מצא לו משרת מורה בבית הספר של המוזיאון שהקים - מוזיאון פולקוואנג בעיר האגן באזור הרוהר (מאוחר יותר המוזיאון עבר לעיר אסן). אך כוגן לא נשאר שם הרבה, חזר למינכן ואחר כך נסע לפריז. חסר מנוחה, החליף האמן ללא הרף את מקומות מגוריו, התגורר זמן מה גם בשווייץ ובברלין. בבירת גרמניה, משך את תשומת לבו של היסטוריון האמנות מקס זאוארלאנדט (1934-1880), שהיה מסייע לאמנים במצוקה כלכלית. משה כוגן הציג בברלין גם אחרי שעבר לצרפת, בתערוכות של NKVM ואמני ה"הזצסיון הברלינאי".
משה כוגן הצטרף לכמה ארגונים של אמנים פלסטיים, כגון "איגוד האמנים הגרמנים", "דויטשה וורקבונד" ("איגוד הגרמני לעבודה" שהוקם ב-1907) וה-"זונדרבונד" של דיסלדורף. ב-1933 נידה אותו המשטר הנאצי והטיל חרם על יצירותיו כאמן יהודי. כמה מהן הוצגו לראווה בתערוכה התעמולתית " האמנות המנוונת" במינכן בשנת 1938.
שנותיו בצרפת ובהולנד
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1910 היגר משה כוגן לצרפת, שם הושפע על ידי אמנות הפיסול של מאיול ושל רודן, שהעריכו את כישרונו. שכר סטודיו ב"לה רוש" (La Ruche) ("ההכוורת"), מעון מפורסם לאמנים ברובע החמישה-עשר. אחרי שבשנת 1925 הציג מעבודותיו בסלון הסתיו, נבחר לסגן יושב ראש הוועד לפיסול של הסלון, מינוי שהיה יוצא דופן בשביל אמן זר. בשנת 1924 הוזמן לראשונה להולנד על ידי הצייר אוטו ואן רס (1957-1884). הוא התחיל לחלק את זמנו בין צרפת ובין הולנד. חי בהולנד בין השנים 1924 - 1928 ו 1933–1936 ,הציג שם בגלריה של הרמן אודרץ' (1966-1872) ופקד את חוג האמנים שהתארח בביתו של ד"ר הנדריק ויחרסמה (1891–1969), רופא, אמן ואספן אמנות. פרט לואן רס, אחד מבאי הבית שנקשר אליו, היה הסופר, המשורר ומבקר האמנות יאן אנחלמן (1972-1900), שהקדיש לו מאמרים רבים. בהולנד היו לכוגן קשרים גם עם האספן היהודי ג'ק הכט, בעצמו מארח סלון של אמנים בביתו במנהויזן, ועם האספן ג'ון רדקר.[12] יצר בעיקר פסלי עירום נשיים בחרס, טרקוטה, וגבס, בפורמט קטן, אף על פי שחלם תמיד ליצור גם פסלים מונומנטליים, ובדומה לברנקוש ניסה לפסל בעץ (ראה "נערות בקיפול רגליים" Kniendes Mädchen). את השרטוטים המקדימים היה מצייר בפחם, בעפרונות אדומים או בגיר.[13]
משה כוגן נמצא תכופות במצוקה כלכלית, לפעמים מכר את פסליו ברחובות הערים, ואחרי שנות ה-1930 נעלם במידה רבה מהתודעה הציבורית. לדברי הסוכן של פיקאסו, דניאל הנרי קאהנווילר, היה עובד לאט והתקשה לסיים בזמן את העבודות שהוזמנו אצלו, דבר שפגע בפרנסתו.[14] עם חבריו בתקופות שונות נמנו הפסל הגרמני ארנו ברקר (שהפך כעבור כמה שנים לפסל חביב על המשטר הנאצי) שהשאיר דיוקן מפוסל בטרקוטה של כוגן (1927/1928), מארק שאגאל, שיש סבורים כי סגנונו ה"כאילו נאיווי" הושפע גם על ידי כוגן, האמן היהודי-אמריקאי בן שאהן.
עם תלמידיו של משה כוגן נמנו, בין השאר: פריץ ואן האל, יאן האוורמנס, יאן מפאוט, ויל לאמרט. בהולנד היה כוגן, בדומה לאמנים רבים אחרים, חבר בארגון השמאלי של "האמנים למען הגנת הזכויות התרבותיות". בשנת 1939 מעריצי כוגן בהולנד הציגו פסלון עירום פרי יצירתו, במסגרת התערוכה "רודן ואחרים. מאה שנות פיסול צרפתי") במוזיאון סטדלייק" באמסטרדם. אחרי מותו, בשנת 1945 בתערוכה המוקדשת באמסטרדם לכבוד אמנים שהיו פעילים בהתנגדות נגד הנאציזם הוצגו גם יצירות של כוגן, אמן זר יחיד באותה תערוכה.
פרטים ביוגרפיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]משה כוגן התחתן בשנת 1913 עם ניני ביקל ונולדו לו שני ילדים: ליאנה (ילידת 1916) וז'אן (יליד 1920). הוא ביקר בבסרביה, פעמיים: ב-1914, בערב מלחמת העולם הראשונה וב-1933, הפעם תחת השלטון הרומני, כשהשתתף בתערוכה של החרב לאמנויות יפות של בסרביה. בהזדמנות זאת עשה היכרות עם הפסל המקומי אלכסנדרו פלמדיאלה.[15] זמן רב לא היו ידועים פרטים על מותו, אם כי משנות ה-1960 היו השערות כי נספה בשואה. בשנת 2002 נמצא שמו ברשימת הטרנספורטים לאושוויץ ממחנה הריכוז בדראנסי בצרפת בשנת 1943.[16] נעצר בפריז ב-11 בפברואר 1943[דרוש מקור][17] ונשלח למחנה דראנסי ומשם נשלח לאושוויץ. שם נספה ב-3 במרץ 1943.
יצירתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]כוגן התחיל את פעילותו האמנותית עם עבודות מאבני חן, מדליות ולוחיות מברונזה וכסף, אגרטלים ומאבני חן, עבודות רקמה ודפוס. בעת שהותו בגרמניה הציג לראשונה מיצירותיו באוסף האמנות הגרפית הממלכתי במינכן (Cabinet des estampes,Staatliche graphische Sammlung), [18] לאחר מכן הציג בעיקר תבליטים מטרקוטה עם דמויות של עירום נשי במוזיאונים וגלריות נוספים - באסן, מינכן, ברמן והאלה.[19]
אחרי שהגיע, בפריז, במגע עם הפסלים מאיול, רודן ולמברוק, עבר משה כוגן לפיסול טהור בהשפעתם של שניים הראשונים. המשיך להתעניין במיוחד בעירום הנשי וביופי הטבעי. עיצב פסלים קטנים ותבליטים בסגנון נאו-קלאסי. בהתחלה העדיף לעבוד על טרקוטה, אחר כך עבר לגבס. דגמים רבים שנועדו ליציקה בברונזה לא הגיעו למימוש, בגלל חוסר אמצעים כספיים מספיקים. בין יצירותיו הבולטות באותן השנים: "החזיונות" (Les visions), המקצב (Der Rhythmus), הקו (die Linie), התגלות האמנות המסיטית (La Révélation de l'art mystique). פסלוניו לא נושאים חתימה ותאריך ומשום כך מקשים על מיונם. הם מצטיינים בחנם העדין, בשפתם הגופנית הקלאסית, רוחנית באופיה ובעת ובעונה אחת חושנית. הם משקפים את העוצמה היצרית וסערת הרגשות של האמן. היצירה של כוגן היא אטמפורלית ואישית מאוד, ושואבת השראה מהזרמים העיקריים של אמנות הפיסול בת זמנו. (כפי שמוסבר ב"רוח חסרת מנוח והחן מבית היוצר" - Ruheloser Geist und gestaltete Anmut, דברי האוצרים של התערוכה במוזיאון קלמנס זאלס בנויס מ 4 בספטמבר 2002) אחרי התיישבותו בפריז הדמויות שעיצב היו לפחות נטורליסטיות תווי פניהן התאפיינו בפשטות כמו של מסיכה. עבודותיו התקרבו במקצת לאלו של בורדל, דרן וזדקין.[20] ("שתי נשים עומדות" Zwei stehen Frauen, (1911), "מסיכה" (1912), ואגרטליו מ-1912) בשנת 1914 תרם כוגן תבליטים של נשים עירומות רוקדות בשביל בית החרושת לדוגמה והמשרדים שתכנן האדריכל גרופיוס. הם הוצגו בתערוכה של הוורקבונד בקלן, שהדגישה את התפקיד הציבורי של אמנות הפיסול. [21] בשנות ה-1920 יצר משה כוגן חיתוכי עץ (קסילוגרפיות), עבודות לינולאום ותחריטים רבים. גם עבודותיו הגרפיות מוקדשות אך ורק לדמויות נשיות. השפה החזותית זהה לזו של הפסלים. הקונטורים מעודנים וקווי הקומפוזיציה הגופנית הם לעיתים קרובות על חשבון התקינות האנטומית. האמן נמנע להדגיש את ההבעה על מנת לעקוף צורות חדות-זווית. (לדברי גרהרט זהן, בציטוט מספרו של גרהרט זהן, 1980 ע'37).
את רשמיו צייר כוגן בגיר, בצבע פחם או בעפרונות אדומים. יצירותיו של כוגן משקפות באופן בולט את חוסר היציבות המרחבית של האמן. עבד בכל אתר עם המזוודה ארוזה, מוכן לעזוב הכל. רבות מיצירותיו אבדו, אחרות נמצאות באוספים פרטיים. לפעמים, כפי שקרה באמסטרדם, מכר אותן ברחוב. יצירותיו של משה כוגן נמצאות במוזיאונים רבים, רובם בגרמניה והולנד - ביניהם סטדלייק באמסטרדם, מוזיאון להמברוק בדויסבורג, קונסטהאלה בברמן, אוסף האמנות של מוזיאון פולקוואנג באסן, הגלריה הממלכתית מוריצבורג בהאלה, מוזיאון האמנות בהמבורג, האוסף האובריך של מוזיאון לודוויג בקלן והגלריה העירונית של לנבך-האוס במינכן.
תערוכות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 2004: ב-Drei Künstlerschicksale בבית ארנסט-בארלאך (Ernst-Barlach-Haus) בהמבורג
- 2002: במוזיאון קלמנס-זלס (Clemens-Sels-Museum) בנויס (Neuss)
- 2002/2003: תערוכה רטרוספקטיבית לזכרו בבית גרהרד-מרקס (Gerhard Marcks) בברמן
- 1993: במוזיאון סטדלייק באמסטרדם
- 1980: במוזיאון זינגר בלארן (Laren)
- 1947, 1955 : בגלריה זאק בפריז
- 1929: בגלריה אלפרד פלכטהיים בברלין
- 1926: בתערוכת של אמני "זצסיון" בברלין (השתתף בברלין גם בתערוכות דומות קודמות ב 1909, 1911, 1912)
- 1922: במוזיאון קארל ארנסט אוסטהאוס (Karl Ernst Osthaus-Museum) בהאגן
- 1921: גלריה ברנהיים-ז'ן (Bernheim-Jeune) בפריז
- 1913: במוזיאון "פולקוואנג" (Folkwang) בהאגן, ארץ הרוהר (ביריד)
- 1912: תערוכה של איגוד האמנים Deutscher Künstlerbund הגרמנים בברמן (בירידים)
- 1908: ב-Salon d'Automne- ב"סלון הסתיו" בפריז
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- קם בעיר בון, בגרמניה, "ארכיון מויסיי כוגן" שבמסגרתו מתנהל מחקר מעמיק של יצירתו ומוצאת לאור מורשתו הכתובה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ,Gerhart Söhn -Moissey Kogan: Bausteine zu einer Monographie, GS. 1980 ,
- Katharina Henkel - Moissey Kogan (1879-1943) : sein Leben und sein plastisches Werk,koop. with Hermann Krause, Thesis, Universität Kiel
- Jan Engelman - Der Bildhauer Moissey Kogan mit einem Nachwort über Moissey Kogan in den Niederlanden, Reicheneck Aldus Presse, 1997
- ,Gizella Szathmari Studenţi străini la Baia Mare, in catalogul Nagybányaművészete Budapest 1976
ספרים מאוירים וקטלוגים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Sebastian Giesen: Freundlich – Gangolf – Kogan. Drei Künstlerschicksale.
Ernst-Barlach-Haus, Hamburg 2004, ISBN 3-9807916-9-6
- Katharina Henkel: Moissey Kogan (1879–1943). Sein Leben und sein plastisches Werk. Ed. GS, Düsseldorf 2002, ISBN 3-921342-65-1
- Arie Hartog, Kai Fischer, Ingo Trauer: Moissey Kogan: Moissey Kogan (1879–1943). Ruheloser Geist und Gestaltete Anmut. Verein der Freunde und Förderer des Clemens-Sels-Museum, Neuss 2002, ISBN 3-936542-02-3
- John Rewald (Vorwort): Ausstellungskatalog „Moissey Kogan“, Galerie Zak, Paris 1955
- Gerhart Söhn: Moissey Kogan. Bausteine zu einer Monografie. Edition GS, Düsseldorf 1980, ISBN 3-921342-33-3
- Karl Witt: Jizo. Bibliophile Buchausgabe mit Holzschnitten von Moissey Kogan. Galerie Flechtheim, Goslar 1922
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
Jenő Murádin A Nagybanyai Hollósy iskola névsorai (בהונגרית)
- משה כוגן באתר המוזיאון הכט בחיפה
- שאגאל במוזיאון PMA בפילדלפיה - רוויו מאת סמתנה בלום
- אתר האוסף ויחרסמה בהולנד (באנגלית)
- ב. ג'ון זייברל - דיוקנו של מויסיי כוגן - זכרונות על פסל יהודי בפריז
B.John Zavrel -The portrait of Moissey Kogan. Memories of a Jewish Sculptor in Paris 2000, Prometheus 83,2002, site WestArt
- הלן שיינר - רדיקליזם אמנותי ושמרנות רדיקלית: מויסיי כוגן ופטרוניו הגרמנים, 1903-1928,עבודת מסטר באוניברסיטת ברמינגהאם, המכון לאמנות ועיצוב, מאי1997
Helen Shiner - Artistic radicalism and radical conservatism: Moissy Kogan and his German patrons, 1997,Birmingham University of Central England, Institute of Fine Arts and Design ((אנגלית))
- קופמאנס - הפסל ללא בית (באנגלית)
Ype Koopmans - The sculptor without a home "Jong Holland", 3/2003 (באנגלית)
Tudor Stavilă Sculptorul fără casă în sfârşit acasă, Academos,1(16) martie 2010 (ברומנית)
- לקסיקון של אישים מאורחיי - ביוגרפיות וביבליוגרפיה, הוצאת פונטוס, קישינאו, 2008(הקישור אינו פעיל) (ברומנית)
Biblioteca raională "Alexandru Donici", Orhei,Personalităţi orheiene în domeniul culturii, artei şi literaturii, Dicţionar biobibliografic ,Editura Pontos ,Chişinău 2008
- Shulamith Behr, David Fanning, Douglas Jarman Expressionism reassessed-, Manchester University Press 1993 (באנגלית)
(שולמית בר, דייוויד פנינג, דאגלס ג'ארמן - אקספרסיוניזם - הערכה מחדש, מנצ'סטר, 1993) ע' 67
- Reinhold Grimm,Jost Hermand (ed.) From the Greeks to the Greens. Images of the Simple Life, University of Wisconsin Press, 1989 (באנגלית)
- קטע פרטים ביוגרפיים בהולנדית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הלן שיינר ע'22
- ^ שם
- ^ ביוגרפיה שצורפה לפרסום נתוני מרשם באקדמיה לאמנויות במינכן - ברשת
- ^ ינה מוראדין
- ^ הלן שיינר
- ^ שם
- ^ תודור סטאווילה
- ^ נתוני מרשם של כוגן באקדמיה לאמנויות במינכן
- ^ ריינהולד גרים ויוסט הרמאנד (עורכים) - מהיוונים ועד לירוקים - תמונות מהחיים הפשוטים, הוצאת אוניברסיטת ויסקונסין, 1989 ע' 85
- ^ הלן שיינר ע' 28-29
- ^ הלן שיינר ע' 25
- ^ Ype Koopmans
- ^ B.John Zavrel
- ^ שם
- ^ תודור סטאווילה
- ^ הארץ 17.10.2002
- ^ אלמוני טען שזה בעקבות מחקר של מוזיאון הכט, אבל איפה פורסם?
- ^ Personalităţi orheiene
- ^ שם
- ^ הלן שיינר ע' 37
- ^ שולמית בר, דייוויד פנינג ודאגלס ג'ארמה - אקספרסיוניזם - הערכה מחדש, ע' 67