ציונה שמשי

ציונה שמשי
לידה 14 ביולי 1939
תל אביב
פטירה 16 באוקטובר 2018 (בגיל 79)
תל אביב-יפו, ישראל
מקום קבורה בית העלמין ירקון עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום ישראלית
מקום לימודים
תחום יצירה פיסול, ציור, עיצוב עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג יכין הירש עריכת הנתון בוויקינתונים
art-sionashimshi.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
לוחית זיכרון בכניסה לביתם של יכין הירש וציונה שמשי

ציונה שמשי הירש (14 ביולי 1939 - 16 באוקטובר 2018) הייתה אמנית ישראלית, יוצרת רב-תחומית במגוון אמצעים - פיסול, ציור, קרמיקה ועיצוב טקסטיל. היא עיצבה פסלים ומיצבים רבים במרחב הציבורי, לימדה במוסדות אקדמיים, ופעלה לקידום אמנות וחינוך לאמנות. הציגה תערוכות יחיד רבות בישראל והשתתפה בתערוכות נושא ותערוכות קבוצתיות בעולם.[1]

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה ב-14 ביולי 1939 בתל אביב לאהרון אברהם שמשי וחיה רבקה קוקלנסקי שהגיעו מליטא. אביה היה רואה חשבון ואמה עקרת בית בעלת תוארי דוקטור בכימיה ובמתמטיקה.[2] בילדותה למדה בבית הספר העממי תל נורדאו, במסגרתו למדה ציור אצל האמן אליהו סיגד. בהמשך למדה ב"מכינה לנוער", אצל המורים לפיסול יצחק דנציגר ואהרן פריבר. בשנים 1956–1959 למדה ב"מכון אבני" אצל משה מוקדי, אביגדור סטימצקי, יחזקאל שטרייכמן ומשה שטרנשוס. בין השנים 1959–1963 התגוררה בניו-יורק, שם למדה קרמיקה וכן עיצבה בדים עבור חברת "פאטל", במוזיאון היהודי בניו-יורק ופרוכות עבור בתי כנסת שנבנו ברחבי ארצות הברית.[2]

בשנת 1963 חזרה לישראל. סייעה לרות דיין בעיצוב "שפת משכית" בבדים ושטיחים, ובמקביל עיצבה אריגים לרוז'י בן-יוסף בחברת "רקמה" ולחברת "לפיד" (שנות ה-60–70).

שמשי נמנתה על מייסדי קבוצת +10, שפעלה בין השנים 1970-1965, והשתתפה בחמש התערוכות הראשונות.

במשך השנים יצרה שמשי עבודות רבות במרחב הציבורי ובהן עיצובי שטיחים, בדים, קירות דקורטיביים ועוד. יצירותיה של שמשי, החל משנות ה-60 של המאה ה-20 עסקו בדמות האדם כסמל וכדימוי. פסליה, העשויים חומר שרוף, מציגים דמויות אנושיות כוללניות. החל משנות ה-80 של המאה ה-20 הדגישה ביצירותיה גם אלמנטים של התכלות הגוף האנושי.[2]

שמשי שיתפה פעולה עם אדריכלים שקידמו שילוב אמנות בתכנון שלהם: דורה גד, אבא אלחנני, רפי בלומנפלד, לזר חזקיה, חיים (היינץ) פנחל, אסתר וזלמן ברחנא ורבים נוספים, שאתם הייתה בדיאלוג ויצירה שנמשכו עשרות שנים.

פעילות אמנותית רב-תחומית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחילה את דרכה באמנות חזותית כציירת, ועברה לעסוק בתלת-ממד, במיוחד בפסלים בחומר שרוף. שמשה כמעצבת וכיועצת לנגב קרמיקה. ב-1995 נשלחה על ידי רות דיין לעצב דגמים עבור מדינת בוטסואנה באפריקה.

שמשי עיצבה תפאורות לשתי הצגות בתיאטרון הבימה בבימוי יוסי יזרעאלי לפי יצירות ש"י עגנון: סיפור פשוט ותמול שלשום,[3] הציגה 45 תערוכות יחיד ברחבי ישראל והשתתפה בעשרות תערוכות קבוצתיות בעולם.

כאוצרת אצרה 26 תערוכות נושא. ב-1987 אצרה את תערוכת "תפאורות המחזה המקורי" (ביוזמת יעקב אגמון) בחגיגות הארבעים למדינה.

בשנת 1990 הציגה שמשי במוזיאון וילפריד ישראל תערוכת יחיד מקיפה בשם "ראש כואב והזיות" ולאחר מכן תרמה למוזיאון שלושה פסלי גן לתצוגת הקבע.[4]

בשנת 1992 אצרה את תערוכת "עבודות לא טובות – רק האמן הוא הקובע". התערוכה נוצרה עבור הגלריה של סדנאות האמנים בתל אביב והוצגה גם בבצלאל בירושלים. ב-1992–1993 אצרה תערוכת מחקר ותיעוד על "אדריכלות בתי-כנסת בישראל מ-1948-1992", שהוצגה בבצלאל בירושלים, ונדדה ברחבי הארץ במשך שנתיים. קטלוג התערוכה (1993) מהווה גם היום חומר לימוד עיקרי בנושא.

בשנת 1994 אצרה את תערוכת "דורה גד – הנוכחות הישראלית באדריכלות הפנים" בביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב. בשנים 2003-2002 אצרה מגה-תערוכה "מחמורו של נחום גוטמן לחמורו של המשיח", במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב. ב-2015 הוצגה התערוכה במוזיאון הנגב לאמנות בבאר שבע (בגרסה מותאמת למקום, בשם "דימוי החמור בתרבות הארץ-ישראלית").

בשנת 2012, לראשונה בתולדות האמנות בישראל, אצרה ביאנלה אינטרנטית של אמנות חזותית ישראלית במכלול הגדרותיה, בגלריות וירטואליות במרשתת (3DVAS - 3 Dimensional Virtual Art Space - פיתוח ופעילות ישראלית). התערוכה כללה יצירות של 50 אמנים, ב-14 גלריות, כל אמן הציג שלוש יצירות.[5]

פעילות באקדמיה ובתקשורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1988-1979 עמדה בראש המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב.[6]

ב-1994-1990 לימדה ב"מכללת הסביבה, סדנא לעיצוב ולאדריכלות", מיסודם של האדריכל אליעזר פרנקל ועפרה שלו.

בשנים 1995-1992 עמדה בראש בצלאל 1 - הבניין ההיסטורי של אקדמיה בצלאל בירושלים - תוכנית של לימודי תעודה לקהל מעוניין בהתוודעות לאמנויות ובסיוע ליצירה עצמאית לאמנים עולים חדשים מרוסיה. לאחר מכן הייתה בצוות הקמה וקידום של החוג לאדריכלות פנים בראשות פרופ' רן שחורי במסלול האקדמי המכללה למינהל, ופעלה בו עד 2006.

בין השנים 1983–1993 כתבה על אמנות בעיתונים הארץ, חדשות, וידיעות אחרונות, וכתבות מחקר ברבעון אדריכלות ישראלית; הקליטה 24 ראיונות טלוויזיה עם יוצרים בערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה; בשנים 1985–1987 סייעה כיועצת באמנויות חזותיות לתוכנית הטלוויזיה בערוץ הראשון "מצב הרוח", והייתה פעילה בוועדה לבדיקת מעמד האישה ובוועדות ציבוריות אחרות בקידום תחום האמנות ומעמד האמן, שם נלחמה על תמיכה באמנות לא במתן פרסים לאמנים.

בנוסף לפעילותה האמנותית עסקה באוצרות ומחקר. לאחר שבע שנות תיעוד ומחקר יצא לאור בשנת 2007, בשיתוף דלית להב ויכין הירש, הספר לקרא קירות - פריס כמשל. הספר מנסה להבין כיצד ניתן לעיר לתעד/להתמודד עם זיכרון של אירועים מרשיעים בתולדותיה.

פיסול

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבודות מתערוכה בגלריה דוגית, תל אביב-יפו, 1965

דמות האדם הווה נושא מרכזי ביצירתה של שמשי מאז ומתמיד, דרכה היא ביטאה תפיסה פוליטית, חברתית וקיומית. ביצירות רבות שמשי ניהלה דיאלוג מתריס עם הסביבה האנושית. בתבליט "תמונת מחזור בי"ס לבנים" מ-1965 יצרה קבוצה של פנים מחומר. כל הדמויות מחייכות להוציא דמות אחת עצובה. את ההשראה ליצירה שאבה מתמונת מחזור שראתה בחלון ראווה.

בתערוכה "עשר שנים אחרי...." (גלריה בינט 1971) היא תיארה מה אירע לתלמידים שהופיעו באותה תמונת מחזור. היא הציבה שתי שורות של דיוקנאות חזה (busts) על בסיסים גבוהים שביניהם ניתן היה לעבור. לכל דמות נתנה שם סמלי כגון "מ.ד. גיבור כל המלחמות", "ק. אישיות מפוצלת", או "ט.ל. המאמין".

בכל שנות יצירתה מבטאת שמשי מחאה נגד מלחמות ונגד כפייה דתית ועוסקת במצבו הקיומי של כל-אדם. בסדרות הפסלים "עושה לי אושבתים (צלמיות)"[7] (1988) ו"צועקים" משנות השמונים, יצרה דמויות אנושיות בפעילות שונה, כשלכל דמות מוענק כינוי סטריאוטיפי או משייך (attribute).

בסוף שנות השמונים והתשעים שמשי האנישה בפסליה דמויות של דמונים ומלאכים, כולם פגומים מעוותים ומצחיקים. בשנות התשעים חזרה לעסוק בנושאים חברתיים, כמו בתערוכה "לא שבירה" (1996), בה הציגה פסלי מתכת בשם "המתכופפים הגדולים", משולבים עם הדפסים דיגיטליים של הכרזות ומודעות בחירות של שמעון פרס ובנימין נתניהו, שהודבקו ברחבי העיר.

ב-2002 בתקופת בחירת אריק שרון לראשות הממשלה, יצרה מיצג גדול ממדים, "חזי מאי עמא דבר" (צא וראה מה רוצה העם), שהוצג בגלריה מכון אבני ביפו.

יצירותיה במרחב הציבורי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1991 יצרה מערך פסלים "בוסתן בתים" במרכז שכונת "אזורי חן" בתל אביב, בזכות תקנת "אחוז אמנות" שחייבה שילוב יצירת אמנות בכל בניה הציבורית. (תקנה שבוטלה ב-1998). ב-1998 נחנך החלק הראשון בשדרת הפסלים "מראה מקום" יובל ישראל, בשדרות קוגל בחולון, המקום היחידי בישראל בו קיים פנתיאון למקימי המדינה ומגילת העצמאות חקוקה על קיר אבן כחלק ממערך אמנות.[8]

פסלה "צל אדם אינו אדם" הוצב ברחוב לסל 7 בתל אביב (תרומת משפחת לפיד לזכר בתם מיכל לפיד דורבן).[9] הפסל קיבל - 1998 קיבל פרס עבור שילוב אמנות באדריכלות על שם אדריכל אריה אל-חנני.

שמשי תיעדה בצילום גם תופעות תרבותיות מקומיות שונות. כמו כן הציגה תערוכת חוצות "דואר באוויר" - תצלומי תיבות דואר במבואות מבני מגורים, סך הכול 46 פנלים (140X240 ס"מ) במרומי שדרות ח"ן בתל אביב.

בשנת 1992 שמשי הקמת ספריה להשכרת יצירות אמנות, כשתשלום השכירות היה מיועד לאמנים, אך המיזם לא עלה יפה. כמו כן, שמשי ניסתה לקדם חוק אמנות חזותית בישראל, שכולל סעיפי תמיכה בקידום האמנות המקומית ופעלה לשילוב יצירות אמנות במבנים ציבוריים. ארכיונה האישי של ציונה שמשי, שכולל את תיעוד מכלול יצירתה ועבודתה עם אדריכלים בעיצוב-פנים ובמרחב הציבורי - שמור בארכיון אדריכלות ישראל שבמגדל שלום מאיר בתל אביב

פרסים

  • 1968 פרס לעיצוב חדשני, המכון הישראלי לעיצוב
  • 1977 פרס ראשון בתחרות לכרזה ליום העצמאות
  • 1998 הפרס לשילוב יצירת אמנות באדריכלות ע"ש אריה אל-חנני, באמצעות משרד התרבות, קרן יהושע רבינוביץ, קרן פרץ נפתלי ומשפחת אל חנני

תערוכות יחיד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1983 - כולם יושבים - צל אדם, אוצר: יואב דגון, מוזיאון הרצליה לאמנות חדשה.
  • 1987 - מגרשת שדים, גלריה ג'ולי מ., תל אביב. בעת התערוכה יצא הקטלוג: סיכום ביניים, כותבים: דן צלקה, מרדכי גלדמן [דברי ביקורת במחנה 30.1.85], יואב דגון, חיה ריטר קפלן, רן שחורי, ציונה שמשי, יגאל תומרקין, צילומים יכין הירש, גלריה ג'ולי.מ., תל אביב.
  • 1988 - עושה לי אושבתים, ומגרשת שדים, שתי תערוכות במקביל + קולוג, אוצרת: אירית מילר, מוזיאון חיפה לאמנות חדשה + מרכז ההנצחה בטבעון.
  • 1990 - ראש כואב והזיות, כותבים בקטלוג: יואב דגון, רן ספוז'ניק, רן שחורי, ציונה שמשי, מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, אשדות יעקב, המגדל תל אביב, גלריה ג'ולי. מ. תל אביב
  • 1994 - שמענו עליך, + קטלוג, גלריה ג'ולי.מ., תל אביב.
  • 1996 - לא שבירה, (תערוכת תגובה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין), גלריה ג'ולי מ., תל אביב. התערוכה הוצגה ב-1997 במשכן לאמנות עין חרוד ובשנת 1998 בבית האמנית, ירושלים.
  • 2007-2006 - סדרת תערוכות מסמכי תרבות מקומית:
  • "דואר באוויר", מבואות בתי מגורים בתל אביב יפו, הוצג בשדרות חן, תל אביב.
  • "מפת דרכים תל אביב תחילה" תערוכה כפולה עם ישראל גודוביץ' של פסלים ודימויים, ג'ולי. מ., תל אביב
  • "חדרי שינה התנחלות תל אביבית", (ללא תיעוד דיריהם) תערוכה אינטרנטית.
  • 2006 - "צדקה תציל ממוות?", תערוכה אינטרנטית של קופות צדקה במרחב הציבורי.
  • 2007 - אמנות במרחב הציבורי, DVD, בסיוע מפעל הפיס: תיעוד יצירות במרחב הציבורי: בוסתן בתים 1991, צל אדם אינו אדם 1993, סימפוזיון פיסול בעיר טוקיו ביפן 1995, מראה מקום יובל לישראל, חולון, 1998.

חייה האישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמשי נישאה ב-1961 לקולנוען יכין הירש והתאלמנה ממנו ב-2011. השניים היו הורים לבת, ד"ר דפנה-רונה הירש, חוקרת תרבות באוניברסיטה הפתוחה. שמשי נפטרה ב-16 באוקטובר 2018. על פי בקשתה, גופתה נתרמה למדע.[1] ארכיונם האישי של שמשי והירש, המתעד את פעילותם הרב תחומית, הופקד על ידי שמשי בשנות חייה האחרונות בארכיון אדריכלות ישראל שבתל אביב ובשנת 2023 עבר לארכיון בית ציפר באוניברסיטת תל אביב. הארכיון נסרק על ידי הספרייה הלאומית ורובו זמין לצפייה ברשת.

הנצחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון על ביתם של יכין הירש וציונה ושמשי ברחוב נחמני 57.

גלריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אריחי קרמיקה מזוגגים, בית הכנסת, רחוב יהושע בן-נון מס' 7, תל אביב-יפו
    אריחי קרמיקה מזוגגים, בית הכנסת, רחוב יהושע בן-נון מס' 7, תל אביב-יפו
  • צל אדם אינו אדם, 1993 אבן רחוב לסל, תל אביב-יפו
    צל אדם אינו אדם, 1993
    אבן
    רחוב לסל, תל אביב-יפו
  • מראה מקום יובל לישראל (פרט), 1998 שדרות קוגל, חולון
    מראה מקום יובל לישראל (פרט), 1998
    שדרות קוגל, חולון
  • מראה מקום יובל לישראל (פרט), 1998 שדרות קוגל, חולון
    מראה מקום יובל לישראל (פרט), 1998
    שדרות קוגל, חולון

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • באומן, שלומית, "על אהבות ובגידות", C 0 1280 כתב עת לאמנות הקרמיקה 13, סתיו 2005
  • באומן, שלומית www.mon-pazoo.org.il/shlomitb/.../an-interview-with-siona-shimshi
  • כלב, בנו, קבוצת עשר פלוס: מיתוס ומציאות, מוזיאון תל אביב, 2008
  • מילר, אירית, ציונה שמשי מגרשת שדים עושה לי אושבתים, מוזיאון חיפה לאמנות חדשה,1988
  • פישר, יונה, לידת העכשיו, שנות השישים באמנות ישראל, מוזיאון תל אביב, 2008
  • "שמשי, ציונה", בתוך "נשים בישראל: לקסיקון", עמ' 152, עם עובד בשיתוף ירחון נעמת, 1991

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ציונה שמשי

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד מיה אשרי, האמנית הרב־תחומית ציונה שמשי מתה בגיל 79, באתר הארץ, 17 באוקטובר 2018
  2. ^ 1 2 3 ציונה שמשי, באתר מוזיאון ישראל
  3. ^ ציונה שמשי, באתר ארכיון תיאטרון הבימה
  4. ^ לזכרה של ציונה שמשי, באתר בסיס לאמנות ותרבות
  5. ^ רעות ברנע, "אצלנו אין בעיות חניה", באתר כלכליסט, 11 בדצמבר 2012
  6. ^ פרופ' ציונה שמשי ז״ל, באתר בצלאל
  7. ^ המצרים, באתר 929 תנך ביחד
  8. ^ חולון גדולה לילדים, באתר חולון גדולה לילדים
  9. ^ "צל אדם אינו אדם" - פסל חוצות של ציונה שמשי, באתר שלטי רחובות, ים ומספרי בתים