הרמן שטרוק

הרמן שטרוק
Hermann Struck

לידה	6 במרץ 1876 י' באדר תרל"ו ברלין, הקיסרות הגרמנית
פטירה	11 בינואר 1944 (בגיל 67) ט"ו בשבט תש"ד חיפה, פלשתינה (א"י)
מקום קבורה	בית הקברות היהודי חוף הכרמל
תאריך עלייה	1922
מקום לימודים	האקדמיה לאומנויות של ברלין

הרמן שטרוק בשנת 1922

הרמן שטרוק בסטודיו שלו, תצלום משנת 1938.

הרמן (חיים אהרן) שְטְרוּק (בגרמנית: Hermann Struck; נודע גם בשם העט חיים אהרון בן דוד; 6 במרץ 1876, ברלין – 11 בינואר 1944, חיפה) היה צייר ואמן הדפסים יהודי וציוני ונודע כאחד מחשובי האמנים היהודים בגרמניה. שטרוק עלה לארץ ישראל בשנת 1922. עבודותיו קובצו בספרי תחריטים והדפסים, שרבים מהם הוקדשו למראות ממסעותיו ברחבי העולם. בנוסף, שימש שטרוק כפעיל ציוני במסגרת תנועת המזרחי, השתתף במספר כינוסים של הקונגרס הציוני העולמי, היה חבר הוועד הפועל הציוני וכיהן כחבר הדירקטוריון של הקרן הקיימת לישראל.

ביוגרפיה

גרמניה, 1876–1903

הרמן שטרוק נולד בברלין בירת הקיסרות הגרמנית החדשה בי"א באדר ה'תרל"ו למשפחה אורתודוקסית בורגנית מרובת ילדים^[1]. סבו ודודו כיהנו כרבנים אורתודוקסים^[2]. אביו, דוד סלומון שטרוק, ואמו, הנרייטה הנף, היו בעלי עסק לבדי בִּטנה, שפעל ברחוב קוֹטְבּוּס בעיר. המשפחה הייתה חלק מקהילת "עדת ישראל" – קהילה שנוסדה בברלין כניסיון להתנתק מהרוח הליברלית והאנטי-אורתודוקסית שביהדות גרמניה.^[3] את לימודיו בגימנסיה ע"ש פרידריך (Friedrichs-Gymnasium) בברלין סיים בשנת 1894, ואחר כך למד ציור באופן פרטי אצל הצייר קונרד פהר (Fehr) ובבית הספר הגבוה לאמנויות בברלין^[1]. כבר בשנות העשרים שלו שילב שטרוק בין האמונה היהודית לבין רעיון הציונות. בשנת 1894 נמנה עם מייסדיה של אגודת הספורט היהודית הראשונה בגרמניה – "בר כוכבא".

בשנת 1895 נרשם שטרוק לבית-הספר הגבוה המלכותי לאמנויות פלסטיות (Königliche akademische Hochschule für die bildenden Künste) בברלין, שם למד תחת הדרכתם של מקס קונר (Koner) והנס מאייר (Mayer), והתמחה באמנות התחריט. ב-12 ביולי 1898 ערך מסע בהולנד. על ביקורו באמסטרדם כתב:

[הדבר] המעניין ביותר היה הרובע היהודי, במיוחד ביום שישי אחר הצהריים הציג תמונה שוקקת חיים. בעלי מלאכה בתוך ועל סף בתי המלאכה שלהם, מצחצחי מגפיים עם תיבותיהם ומברשותיהם, נשים וגברים זקנים עם עגלות. [...] מיד כשנכנסת השבת התמונה אחרת לחלוטין. שקט משתרר במקום שקודם רעש וגעש. כולם לבושים בגדי חג, ובשבת במיוחד מתגלים החיים הפטריארכליים של הרחוב היהודי.^[4]

פגישתו של שטרוק בשנת 1898 עם הצייר היהודי-גרמני מקס ליברמן, צייר אימפרסיוניסט ומראשי תנועת "הזֵצֵסְיוֹן הברלינאי" בגרמניה, קירבה אותו אל התנועה, והוא הציג בתערוכות הקבוצה החל משנת 1901. בעזרתו של ליברמן אף התוודע לצייר היהודי-הולנדי יוזף ישראלס, שהפך למורו. ישראלס נחשב באותה עת לבכיר האמנים היהודים באירופה ולאחד מהציירים ההולנדים הידועים ביותר. שטרוק נהג לבקר אצל ישראלס בעקביות, כמעט מדי שנה. בהשפעתו שם דגש רב יותר על דמויות ועל נושאים יהודיים. אחת מהדוגמאות הראשונות לנטייה זו ניתן למצוא בתחריט "רב פולני" (1900)^[5] התחריט מציג ראש של רב המוטה בזווית ועיניו מופנות כלפי מטה. בעיצוב הדמות הדגיש שטרוק את האקספרסיביות שלה על ידי קווי התחריט. סממן נוסף של זהותו היהודית מופיע בחתימתו על התחריט – לצד שמו החל שטרוק לחתום על כל יצירותיו בשם "חיים אהרון בן דוד". לרבות מיצירותיו אף הוסיף סימן של מגן דוד. בביקורו בהולנד בשנת 1907 אף העתיק את ציורו של ישראלס "בן לעם עתיק" והפכו לתחריט גדול ממדים. פרסומו הגובר כאמן תחריטים הוביל לכך שבשנת 1902 התקבל כחבר ב"חברה המלכותית של אמני התחריט וההדפס" בלונדון.

במקביל לעבודתו האמנותית השתתף שטרוק בפעילות ציונית, שבמסגרתה השתתף בקונגרס הציוני העולמי החמישי, שהתקיים ב-1901 בבזל. אחת מתוצאות הקונגרס הייתה הקמתה של תנועת המזרחי, כניסיון לגשר על הפער שבין היהדות האורתודוקסית לבין הציונות החילונית של התקופה. שטרוק הזדהה עם התנועה והיה אחד מהפעילים בה. תולדה נוספת של הקונגרס, בהשפעתו של מרטין בובר וחברי הפרקציה הדמוקרטית, הייתה התעניינות גוברת של הציבור היהודי באמנות הפלסטית. במסגרת הקונגרס הוצגה תערוכת עבודות, בהן גם עבודותיו של שטרוק, שארגן אפרים משה ליליין במסגרת הקונגרס. בובר קרא בנאומו על בימת הקונגרס ל"שילוב ידיים" בין האמנות ליהדות במטרה "להביא לתחייתו המחודשת של העם היהודי".^[6] בעיני בובר נתפשה האמנות כמכשיר הומניסטי לקידום דמותו של היהודי הציוני החדש. בעקבות התערוכה הוקם בית הוצאה לאור "יהודי" בשם "Jüdischer Verlag" (בתעתיק ליידיש "יודישער פערלאג"), ובו התפרסמו רבות מעבודותיו של שטרוק.

ביקור בארץ ישראל, 1903

דיוקן תיאודור הרצל (1903)

במרץ 1903 ערך שטרוק מסע נרחב לארץ ישראל בלוויית ד"ר אדולף פרידמן (Adolf Friedemann^[7]) שנסע בשליחותו של הרצל במטרה לבדוק אפשרויות ליישוב בארץ. אל המסע הגיעו שטרוק ופרידמן לאחר ביקור בכמה ערים באיטליה, משם הפליגו למצרים, שם ביקר שטרוק בעתיקות בסקארה, במוזיאון המצרי, בשוק בקהיר ובבית הכנסת העתיק בעיר. בבוקר 5 באפריל יצא שטרוק ברכבת לפורט סעיד, לאחר שהספיק לצפות "במשך עשרה רגעים" בפירמידה הגדולה של גיזה. משם הפליג לביירות ואחר כך ליפו. את זיכרונותיו מהיישוב היהודי בארץ תיאר במכתב מפורט שהתפרסם בעיתון "יידישה פְּרֶסֶה" (Die jüdische Presse(גר'); "יידישע פרעסע"). בביקורם בארץ הם ביקרו במושבה הטמפלרית שרונה, במקווה ישראל ובמקומות נוספים. את הנסיעה לירושלים ערכו ברכבת מיפו:

קסם של רומנטיקה רצינית וכבירה שפוך על רכסי-ההרים החשופים הללו, ששיפוליהם מכוסים עצי-זית ועצי-אורן לרוב. בקצב הנסיעה של רכבת מדרגה שנייה עברנו כמה מקומות-יישוב הידועים מן התקופה היהודית העתיקה, ושמותיהם מצלצלים באוזנינו כמכרים ידועים מזמן. ממולנו נראית בני-ברק...; והנה אנו עוברים את רמלה ואחר-כך את לוד העתיקה; הלאה מכאן על מרומי ההרים אנו רואים את ביתר, שכאן נלחם בר-כוכבא את מלחמות-הגבורה נגד הרומאים. וסוף-סוף – ירושלים!^[8]

בירושלים התאכסן שטרוק בביתו של ד"ר אלעזר הלוי גרינהוט, מנהל בית היתומים היהודי בעיר. לבד מביקור באתרים הקדושים בעיר ובמוסדות הציבור כגון "משגב לדך" ובית החולים החדש "שערי צדק", נפגש עם החכם באשי והתעניין באופן חלוקת כספי "החלוקה". לאחר ביקור בחברון ובעבר הירדן, המשיך שטרוק בביקור במושבות היהודיות כדוגמת ראשון לציון, גדרה וזכרון יעקב, וכן בחיפה ובסג'רה.

במהלך מסעו יצר שטרוק רישומים של נופי הארץ ושל דמויות שונות, אותם עיבד בביתו שבגרמניה לתחריטים. בשנת 1904 יצא בברלין הספר "רישומי מסע בפלשׂתינה" (Reisebilder aus Palästina), בו מופיעים תיאוריו של שטרוק לצד טקסט של פרידמן. בשנת 1905 הוא פרסם יצירה ליד הכותל המערבי.

את יצירתו הידועה ביותר מתקופה זו – "דיוקן תיאודור הרצל" (1903) – יצר שטרוק בעקבות פגישתו עם הרצל בווינה ביום 21 במאי 1903 כפי שכתב ביומן המסע. לאחר המסע רשם שטרוק סדרה של רישומים בביתו של הרצל בווינה, ששמשו כבסיס להכנת היצירה. המניע ליצירת העבודה היה כנראה התרשמותו של שטרוק מאישיותו של הרצל והאמונה הציונית העמוקה שלו. במהלך הקונגרס הציוני העולמי ה-6 בבזל נפגש שטרוק פעם נוספת עם הרצל, אשר חתם על כמה מעותקי התחריט. התחריט התפרסם מאוד בקרב הקהילות היהודיות הציוניות. מבקר האמנות וחברו של שטרוק קרל שוורץ תיאר את משמעותו הסמלית במונחים מטאפיזיים – "כנראה, שאף האמן ליצור דמות אידיאלית של אחד מנביאי ישראל, ודבר זה הצליח בידו. תיאדור הרצל חי בלב כולנו באותו דיוקן שטבע האמן שטרוק; זו הייתה תמונתו של הרצל בה"א הידיעה: ההוזה השקוע במשאת-נפשו, שעינו צופות אל העתיד".^[9] לאחר מותו של הרצל בשנת 1904,^[10] יצר שטרוק מתוך רישומיו כמה הדפסים נוספים שבהם מופיעה דמותו של המנהיג הציוני.

הצלחה בברלין, 1904–1915

"מוות אצל שטרוק" (1922), תחריט מאת לוביס קורינת

מבחינה אמנותית הפך שטרוק לאחד האמנים המצליחים ביותר בגרמניה בתחום התחריט. בשנת 1904 יצר ספר ובו 81 מתחריטיו בליווי הקדמה מאת מקס אוסבורן. ב-12 בינואר הצטרף רשמית כחבר בתנועת "הזצסיון הברלינאי", והציג בתערוכותיה באופן עקבי עד שנת 1913.

פרסומו הגובר של שטרוק והעניין שלו בקידום הציונות הביאו אותו לחבור לקבוצת האינטלקטואלים היהודים שקידמו את הרעיון של בוריס שץ בדבר פתיחת מוסד אמנותי בארץ ישראל. בשנת 1906 פורסם בגיליון השני של כתב העת "אלטנוילנד" מאמר שפירט את תוכנית הקמתו של "בצלאל", ועליו היו חתומים, לצד שטרוק ושץ, גם ליליין, אוטו ורבורג, זליג סוסקין ואחרים. בהמשך נמנה שטרוק עם הוועד שתמך ופיקח על הקמת "בצלאל" בברלין.^[11]

ספרו הידוע והמצליח של שטרוק "אמנות התחריט" (Die Kunst des Radierens) יצא בברלין בשנת 1908 בהוצאת פאול קסירר. הספר תיאר את תהליך הדפסת התחריט, תוך מתן הדגמות ואיורים מאת שטרוק. בעקבות הפופולריות של הספר, שנבעה מפנייתו לקהל האמנים ולציבור הרחב גם יחד, הודפס הספר בארבע מהדורות נוספות בין השנים 1912–1923. למהדורה האחרונה אף צירף שטרוק רפרודוקציות מאת אמנים מודרניים כגון מארק שאגאל, פבלו פיקאסו ולסר אורי. הספר ביסס את פרסומו של שטרוק כאמן מוביל בתחום ההדפס, ואמנים רבים, כגון יעקב שטיינהרדט, לסר ושגאל נעזרו בו לשם לימוד טכניקה זו.

קשר הדוק במיוחד פיתח שטרוק עם הצייר האקספרסיוניסט לוביס קורינת החל משנת 1908. קורינת, שהיה חבר בזצסיון, ואף כיהן כיושב ראש הזצסיון הגרמני החל מ-1915, נעזר בשטרוק בלימוד טכניקת ההדפס. קשרים אלו נמשכו גם לאחר קרע בין שטרוק לתנועה, שסירבה להציג את עבודותיו בתערוכה המשותפת של שנת 1913 ופרישתו של שטרוק ממנה. עדות לקשר ההדוק בין השניים ניתן למצוא בקבוצת תחריטים שיצר קורינת בשנת 1922 שנושאם הוא "מחול המוות". בשניים מן התחריטים האקספרסיוניסטים מופיעים דיוקנותיהם של שטרוק ואשתו.

בשנת 1911, בהיותו בן שלושים וחמש בלבד, יצא קטלוג מקיף של יצירתו בשם "יצירתו הגרפית של הרמן שטרוק" (Das graphische Werk von Hermann Struck) בעריכת ארנולד פורטלגה (Fortalge) וקרל שוורץ (Karl Schwarz), ובו הובאו פרטים על למעלה מ-250 מיצירותיו. חמש שנים לאחר מכן יצא ספר עבודות נוסף בשם "ההומור של שטרוק" (Der Humor bei Struck), שבו ניסה שטרוק להראות צדדים קלילים יותר ביצירתו, שהוצנעו בספרם של פורטלגה ושוורץ.^[12]

בנוסף להוצאות מסחריות אלו הוציא שטרוק מהדורות מצומצמות של קובצי תחריטים כגון נופים מ"שירקה ובראונלגה" (Aus Schirke und Braunlage) משנת 1912 ו-"משולי העיר הגדולה" (Vom Rande der Großstadt). נופים אלו שורטטו בנטייה לצמצום פרטים ובקווים עדינים. למרות השמרנות בבחירת הנושאים בולטת בהם הנטייה המודרנית ליצירת משטחים ולעיצוב גאומטרי של הקומפוזיציה.

כראש תנועת 'המזרחי' הביע שטרוק דאגה לריחוק ההולך ומתגבר בין התנועה הציונית לבין המסורת והדת היהודית. את גישתו זו הביע גם בעת שהשתתף בארבעה קונגרסים ציוניים שנערכו באירופה בין 1907 ל-1913. "אין אני דורש תעמולה דתית מאת ה-Die Welt כי אם נויטרליות", הוא כותב במכתב מה-1 בספטמבר 1908 לדוד וולפסון, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, "אין לי אותו המשקל וצעיר לימים אני יותר מדי מכדי להיות רשאי לתת לך, למנהיגה המנוסה של התנועה, הוראות. אך הנני מרגיש חובה לעצמי, עם כל יראת הכבוד, להפנות את תשומת לבך לכך שעתיד אתה לדחות את האורתודוקסיה בשתי ידיים מהתנועה הציונית אם לא תשנה את עמדתך ואת יחסך אלינו, אנו מחפשים אך ורק אורח קיום בתוך הציונות".^[13][14]

שירות בצבא הגרמני, 1915–1919

ב-23 ביולי 1915 התנדב שטרוק בן ה-39 לצבא הגרמני, שנלחם במלחמת העולם הראשונה. בתחילה שירת כמתרגם וכצנזור במטה הפיקוד באובר אוסט, אזור השלטון הגרמני במזרח אירופה. אולם בשנת 1917 הועבר, על פי בקשתו, לחזית הרוסית. על שירות זה זכה בעיטור "צלב הברזל" מדרגה שנייה. בתפקידו בחזית שימש שטרוק כממונה על עניינים יהודיים.^[15] שירותו הצבאי הפגיש אותו עם הקהילות היהודיות במזרח אירופה ובפולין בפרט. תפקידו כמתווך בין קהילות אלו לבין שלטונות הצבא הגרמני הכובש נועד להשפיע על היהודים להישאר נייטרליים ולא לתמוך בכוחות הלאומיים הפולנים. שטרוק ניסה לגשר בין הזדהותו הכפולה לצבא הגרמני ולזהותו היהודית. במכתב לבני משפחתו כתב על תפקידו הכפול: "בתחום הרחב של הסוגיות לפתרון, תמיד יש לבחור ולטפל ללא לאות באלו, שבהן האינטרסים הגרמניים והיהודים חופפים. שוב ושוב צריך לעמול כדי ליצור מצב, שבו ניתן יהיה לנטרל במידה רבה ככל האפשר סתירה בין שני אינטרסים הללו".^[16]

בתפקידו היה שטרוק מעורב בתחומים שונים של הקהילות היהודיות, החל משאלות פרנסה וחלוקת כספי סיוע ועד לשאלות בנושא החינוך וגורלם הפוליטי של היהודים. הוא שלח דוחות ודיווחים גם לראשי התנועה הציונית בגרמניה. בראייתו האופטימית ניסה לקרב חוגים גרמנים אל הנושא הציוני, תוך התעלמות מנטיות אנטישמיות שרווחו בחוגים אלו.^[17]

בסיום המלחמה הוזמן שטרוק להשתתף כמומחה בענייני היהודים בוועידת השלום בפריז מטעם הממשלה הגרמנית. בראיון שנתן לעיתון הגרמני "דוֹיְטְשֶׁה אַלְגֶמַיְינֶה צַיְיטוּנְג" (Deutsche Allgemeine Zeitung) לקראת הוועידה תיאר את עמדתה האוהדת של גרמניה ביחס לציונות. בנוסף תיאר את השאיפה למתן אוטונומיה תרבותית ליהודים בארצות אירופה, העתיד להתממש בעזרת הממשלה הגרמנית ובעזרת חבר הלאומים העתיד לקום, כמענה לדרישות הבאות מן הציבור היהודי.^[18]

תקופת המלחמה מהווה שנים של פריחה יצירתית באמנותו של שטרוק, שיצר בתקופה זו מעל 400 יצירות. בין הנושאים שבעבודותיו בולטים תיעוד של חיי היהודים ותיעוד של האזורים שבהם נלחם הצבא הגרמני. חלק מליתוגרפיות אלה נעשו עבור עיתונים ופרסומים רשמיים של הצבא הגרמני, וחלקם פורסמו בקובצי ליתוגרפיות שונים. במסגרת האוגדן "מתוות מרוסיה, מחזית ריגה" צייר שטרוק את תוצאות ההפצצות, את חיי החיילים ועוד. קובץ נוסף הציג נושא ייחודי בגוף עבודתו של שטרוק – "שבויי מלחמה", שאותם יצר בין השנים 1915–1916 באישור ותמיכה של המטה הכללי הגרמני. שטרוק פנה אל האנתרופולוג הגרמני פליקס פון לושאן (Felix von Luschan) במטרה שייעץ לו בפרויקט שהיה בעל היבטים אנתרופולוגים. עבור הפרויקט יצר שטרוק 40 ליתוגרפיות של שבויי המלחמה, המתמקדים בחזות הפנים שלהם. הדמויות מתוארות מן הכתפיים ועל רקע חלק. הן עטויות מדי צבא ובולטת בהן הדגשה של מאפיינים גזעיים, כגון הדגשת גוון עור שחור. לצד כל דמות צוין שמה.

פני יהדות מזרח אירופה

"הסנדלר היהודי, קובנו" (1916), ליתוגרפיה.

את התרשמותו מיהדות מזרח אירופה תיאר שטרוק בסדרה של ספרים. הראשון מביניהם יצא לאור בשנת 1915 ונקרא "בפולין הרוסית". קובץ נוסף, ובו כשישים איורים המלווים בטקסט מאת הרברט אוילנברג, הופיע באותה שנה. הקובץ הידוע ביותר מביניהם הוא קובץ ליתוגרפיות בשם "מתוות מרוסיה, יהודי המזרח", ובו 50 איורים של טיפוסי דמויות של יהודים כגון "הסנדלר היהודי, קובנו" או "נער קבצן יהודי" לצד תיאורי נוף של העיירה היהודית. טכניקת התחריט נזנחה בתקופה זו לטובת ביטוי אקספרסיבי יותר באמצעות טכניקת הליתוגרפיה. אופי ההדפסים משתנה בעקבות השימוש בטכניקה זו לקו "סקיצתי וסוער יותר".^[19] בשנת 1920 ליוו ליתוגרפיות אלו את ספרו של ארנולד צווייג "פני יהדות מזרח אירופה" (Das ostjüdische Antliz), שהודפס במהדורה מיוחדת בת 250 עותקים חתומים. בשנת 1922 יצאה לאור מהדורה נוספת של הספר, ומהדורה שלישית הודפסה בשנת 1929.^[20]

הספר שיקף את ההתעניינות הגוברת של אנשי רפובליקת ויימאר במתרחש באירופה מתוך גישה אתנוגרפית-פיזיוגנומית. בנוסף הוא שיקף את ההתעוררות הלאומית ואת הסולידריות הלאומית של מחבריו. הביקורות על הספר היו מעורבות. אלפרד דבלין, לדוגמה, תמך בהתלהבות ביצירה, ובעקבותיו אף ביקר בעצמו בפולין; לעומתו המבקר פאול צוּקֶר (Paul Zucker), שביקר את הספר מעל גבי עיתונו של מרטין בובר, "Der Jude" ("דֵר יוּדֶה", "היהודי"), הסתייג מהנימה הסנטימנטלית שבספר וממה שכינה כ"מיתוסי ההווה" ("Mythen der Gegenwart") שבו.^[21] בשנת 1924 הוציאו צוויג ושטרוק ספר נוסף בשם "כנען החדשה", ובו תיאורים של ארץ ישראל.

ארץ ישראל, 1922–1939

ביתו של הרמן שטרוק ברחוב ארלוזורוב 23 בחיפה

שיחזור בית שטרוק (2013)

בשנת 1920 נישא שטרוק למלכה שטרייזנד. בדצמבר שנת 1922 עלו שטרוק ורעייתו לארץ ישראל והתיישבו בחיפה. בשנת 1925 עברו בני הזוג לבית הרמן שטרוק. זהו בית בעל שלוש קומות שעיצב עבורם האדריכל אלכסנדר ברוואלד ברחוב ארלוזורוב מס' 23.^[22] את המגרש עליו הוקם הבניין רכש שטרוק עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. למרות ניתוקו הגאוגרפי המשיך שטרוק לשמור על קשרים הדוקים עם ידידיו באירופה, והמשיך לבקר מדי שנה בביתו שבברלין. עד שנת 1933 החזיק גם בסטודיו בברלין. למרות פרסומו העולמי כאמן לא הפך שטרוק לחלק מן האמנות הארץ-ישראלית הצעירה. מבחינה חברתית הוא היה אמנם שותף ליוזמות אמנותיות שונות, אולם בכל שנות חייו בארץ ישראל לא הציג תערוכה מיצירותיו ואף מיעט להשתתף בתערוכות קבוצתיות שנערכו באותה תקופה. הוא המשיך להיות פעיל ב"המזרחי" והשתתף בקונגרס הציוני ה-13, ה-14 וה-16. היה בקשר עם הרב קוק, וגם צייר דיוקן שלו. הרב קוק ראה את שטרוק כשליח "לגלות את היופי החן והקדושה שבארצנו הקדושה".^[23]

אחת מן היוזמות המרכזיות שבהן היה מעורב שטרוק הביאה להקמת המוזיאון ב"בית דיזנגוף". במאי 1930 פנה מאיר דיזנגוף אל שטרוק בניסיון להקים "בית נכות בתל אביב", כשנה לאחר סגירת "בית הנכות" בירושלים. שטרוק עזר לדיזנגוף ביצירת קשר עם יהודים גרמנים שתמכו בהקמת המוזיאון. למרות תרומתו הרבה של שטרוק בייעוץ אמנותי דקדקני, לא נמנה עם ועד המוזיאון. בנוסף שימש שטרוק כיועץ בהקמת ביתן אמני ישראל ב"יריד המזרח" בשנת 1932. מעורבותו בחיי האמנות לא פסקה עם פתיחתו של מוזיאון תל אביב בבית דיזנגוף. הוא המשיך לשמש יועץ לדיזנגוף. עם מותו של דיזנגוף, בשנת 1936, היה שטרוק בין המוציאים לפועל של צוואתו.

מעורבות מרכזית נוספת של שטרוק הייתה חידוש מוסד "בצלאל" הירושלמי. עם הקמת "בצלאל החדש" בשנת 1934, על ידי הסוכנות היהודית, שימש שטרוק כחבר בוועד המנהל של המוסד. מוסד "בצלאל" נסגר בשנת 1929 ופתיחתו מחדש שיקפה את הפריחה התרבותית ואת השפעת האמנים שעלו מגרמניה בשנים אלו. התגייסותו של שטרוק לקידום רעיון חידוש המוסד הייתה מוחלטת. הוא שימש כחבר בוועד המקים של המוסד וב"חברת בצלאל החדש" שאספה כספים למפעל זה. בחודש ינואר 1935, לדוגמה, נשלחו ליהודי גרמניה בקשות לתרומות ולתמיכה עבור המוסד בירושלים. לבקשה זו צורפה הבטחה כי תרומה בסך 5 לירות ארץ ישראליות תזכה את התורם בתחריט נוף בחתימתו של שטרוק. היענות התורמים לפנייה הייתה מועטת.^[24] יוסף בודקו, תלמידו של שטרוק, התמנה למנהלו הראשון של המוסד. אף ששטרוק עצמו לא שימש כמורה במוסד, הוא שלח את תלמידיו הפרטיים ללימודים במוסד. בנוסף יעץ להנהלת "בצלאל" בתחומים שונים ובהם גיוס כספים למוסד ברחבי העולם.

שטרוק העריץ את הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל, עד כדי כך שלפי דבריו, פטירת הרב בשנת 1935 גרמה לו צער שמנע ממנו לצייר, כיוון ש"עבודתו של אמן זקוקה להשראה"^[25].

עם מותו של שטרוק ניתן לראשונה במוסד פרס להדפס על שמו של שטרוק ובו זכה יוסי שטרן.^[26] עדות למעמדו של שטרוק בקרב אנשי "בצלאל" ניתן ללמוד גם מה"מלון למונחי הגרפיקה" שחיבר מרדכי נרקיס בשנת 1936 (תרצ"ז) בהוצאת ועד הלשון העברית, ואשר הוקדש לשטרוק על ידי המחבר.

תקופת מלחמת העולם השנייה

תערוכת הרמן שטרוק במוזיאון תל אביב, 1944

ערב מלחמת העולם השנייה גבר מאוד זרם הפניות של יהדות גרמניה אל שטרוק. שטרוק ניסה והצליח לעזור לרבים מהם על ידי השגת סרטיפיקטים (אישורי עלייה), אולם בעקבות עומס הפניות הרב הדפיס כרטיס תשובה מוכן: "בגלל המספר הבלתי פוסק של פניות ובקשות אלי, הנני נאלץ למרות כל רגשי השתתפותי במצבו הקשה לתת את התשובה הבאה: אפשרותי להשיג בשביל מישהו סרטיפיקט או לסייע לקבלתו על ידי דרישה אזלה...".^[27]

יצירתו מאותן שנים התעלמה מהמתרחש באירופה. הוא התמקד בתיאורי נוף ובציור אקוורלים. מחלת הכליות שבה חלה החלה להשפיע על תפקודו היומיומי. בשנת 1939 נסע לפריז כדי לנסות ולטפל במחלתו, אולם ללא הועיל. בחודש דצמבר 1943 הפך מצבו של שטרוק לקריטי, והוא איבד את הכרתו עד למותו ב-11 בינואר 1944.

מותו של שטרוק נתפש כאירוע חשוב בקרב היישוב העברי. בהלווייתו, שיצאה מביתו, השתתפו אלפים. מסע ההלוויה עבר בישיבת "תפארת ישראל" אל בית העלמין החדש של חיפה. בהלווייתו השתתפו גם נציגים רבים של עולם האמנות הארץ-ישראלי כגון משה קניוק, מנהלו של מוזיאון תל אביב, ונציגי אגודת הציירים והפסלים. ביום ההלוויה נסגרה הגלריה בבנין "הבימה" וב-9 במרץ נפתחה במוזיאון תל אביב תערוכה רטרוספקטיבית ובה הוצגו כ-60 עבודות שנעשו לאחר עלייתו לארץ ישראל. תערוכה נוספת מיצירותיו הוצגה גם ב-"בית הנכות בצלאל" ובגלריית בן אורי בלונדון בשנה זו.

יצירתו של הרמן שטרוק

עיקר יצירתו של שטרוק היה עשייה גרפית בטכניקות הדפס שונות. גדעון עפרת מצא בתיאורי הנוף של שטרוק זיקה לאמנותה של "אסכולת ברביזון" (Barbizon school) הצרפתית, לצד ההשפעה האימפרסיוניסטית והאקספרסיוניסטית, בהשפעתם של יוזף ישראלס ומקס ליברמן.^[28] הנופים של שטרוק ממעטים בחשיבות הדמויות שבהם. הנוף ביצירתו המוקדמת מציג קו פרספקטיבי הנפרש לאורכה של היצירה, אולם ברבות מעבודותיו הדימוי המתקבל נוטה לשטיחות ולהדגשת הצורניות והשטיחות שבקומפוזיציה. הדיוקנאות שיצר שטרוק מדגישים את ההיבט הפיזי של הדמויות וממעיטים בתיאור רגשי-אקספרסיבי שלהם.

את פרסומו בקרב הקהילות היהודיות באירופה ובקרב חוגי האמנות האירופית קנה שטרוק בעיקר לאחר פרסום תחריטיו מהמסע לארץ ישראל בשנת 1903. בעזרת שליטתו בטכניקות ההדפס השונות יצר שטרוק נופים ותיאורי הווי של האוכלוסייה בארץ ישראל. הקהילות היהודיות תפשו את אמנותו כ"אמנות יהודית", בעיקר לאחר פרסום "דיוקן תיאודור הרצל" (1903). מרטין בובר ראה ביצירתו ביטוי "יהודי" השונה מן הנוסח ה"מזרחי" של תיאורי ארץ ישראל עד אז.^[29]

שטרוק נתפש בחיי התרבות של ישראל – כבכיר האמנים היהודים שעלו לארץ. בעבודתו תרם יותר מכל אמן אחר לפיתוחה של אמנות הגרפיקה בארץ ישראל, הודות לידיעותיו המעמיקות בפרטי הטכניקה של אמנות ההדפס ולתלמידיו הרבים, שכיהנו בתפקידי מפתח במוסדות האמנותיים בארץ ישראל. אולם, השפעה זו הייתה מוגבלת בעיקר לצדדים הטכניים של היצירה. האמנים הצעירים של שנות העשרים ושנות השלושים של המאה ה-20 לא ראו ביצירתו מודל חיקוי, והעדיפו את השפעת האמנות המודרניסטית ובייחוד האקספרסיוניסטית מאירופה.

במרוצת השנים לא היו שינויים מהותיים בעבודתו הגרפית של שטרוק. יצירותיו נבעו ממסורת ארוכה שהוא לא ראה צורך לערער עליה. לקראת סוף ימיו התמסר יותר לציור תמונות שמן וציור בצבעי מים בפורמטים (משטח העבודה) קטנים באופן יחסי. אולם, מבקרים רבים, כגון קרל שוורץ, העדיפו את יצירתו הגרפית המוקדמת יותר. בעבודותיו המאוחרות ניתן דגש רב יותר על דימוי הנוף. קווי המתאר של הנוף חדים יותר וכך גם הקונטרסט (ניגודיות) בין הדימוי לרקע. עבודות אלו ממעטות להשתמש בפרספקטיבה וברבות מהן, בייחוד בתיאורי הדקלים הרבים שיצר, מתואר הנוף בצורה סכמטית. ברבים מן ההדפסים משנים אלו מקבל הנייר גוון כהה כתוצאה משמוש בטכניקות צריבה כגון אקווטינטה או שימוש בטכניקת קרומית רכה.

קברו של הרמן שטרוק בבית העלמין היהודי חוף הכרמל לפי תוכניתו של תלמידו מאיר בן אורי

אתרים לזכרו

על שמו של שטרוק נקרא בית הספר "אהרן" בקריית שמואל, גן שטרוק בשכונת הדר הכרמל בחיפה, וכן רחובות בישראל.

באוקטובר 2013 נפתח מוזיאון הרמן שטרוק בשחזור ביתו בחיפה.^[30]

ראו גם

• בית הרמן שטרוק
• דיוקן הרמן שטרוק

לקריאה נוספת

• יצחק מן (עורך), הרמן שטרוק: האדם והאמן, תל אביב: דביר, 1954. (לדמותו, מדבריו, מתחריטיו ורישומיו)
• ישעיהו וולפסברג, פרופיסור חיים אהרון (הרמן) שטרוק, ירושלים: המחלקה לענייני הנוער – המדור הדתי של הנהלת ההסתדרות הציונית בהשתתפות קרן היסוד בסיוע מוסד הרב קוק ('דמויות בציונות ובתולדות היישוב'), תש"ו 1946.
• רותי אופק, חנה שוץ (עורכות), הרמן שטרוק 1876–1944, תפן: המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, 2007.
• מיכל טלטש, נעה תרשיש (עורכות), הרמן שטרוק – מברלין לחיפה, חיפה: מוזיאון מאנה כץ, 1994.
• גדעון עפרת, "נופי הרמן שטרוק: הרחק והזיקה", ביקורי אמנות, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית, 2005.

• Jane Rusel, Hermann Struck (1876-1944). das Leben und das graphische Werk eines jüdischen Künstlers, Frankfurt am Main: P. Lang (Judentum und Umwelt), 1997. (בגרמנית)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הרמן שטרוק בוויקישיתוף

• הרמן שטרוק, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
• דוד תדהר (עורך), "פרופ' חיים אהרן (הרמן) שטרוק", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1275
• הרמן שטרוק, מכתב אל המערכת, העולם, 29 בספטמבר 1910
• הרמן שטרוק, אתר מוזיאון הכט
• מאיר בן אורי, תלמיד על רבו – מאיר בן אורי מספר על הרמן שטרוק, ממעמקים, גיליון 40, אדר ב' תשע"א, מרץ 2011, באתר דעת
• תחריטים וביאורם מאת מאיר בן אורי לציון מאה שנה להולדתו של הרמן שטרוק, י"א אדר תרל"ו - י"א אדר תשל"ו, המכון לאמנות דתית, חיפה - קריית-שמואל 1975, מהדורת אינטרנט בעריכת יאיר בן אורי, שבט ה'תשס"ה (באתר "דעת")
• שלום שפיגל, הרמן שטרוק (מעין ברכה ליובלו), דבר, 9 באפריל 1926
• הרמן שטרוק, דבר, 12 בינואר 1944 (עם מותו)
• ז. קוטלר, לדמותו של הרמן שטרוק, דבר, 19 בינואר 1944
• לאה גרונדיג, הרמן שטרוק (ליום השלושים), דבר, 13 בפברואר 1944
• ד. א. פרידמן, הרמן שטרוק, דבר, 10 במרץ 1944, המשך
• ד"ר פ. לאנדאו, התערוכה לזכר הרמאן שטרוק, משמר, 28 במרץ 1944
• מ. זינגר, שטרוק העסקן והחלוץ (שנה למותו), דבר, 1 בינואר 1945
• ירוחם., השתדלן (קו לדמותו של חיים אהרן (הרמאן) שטרוק ז"ל ליום מותו), דבר, 4 בינואר 1945
• מ. בן אורי, צייר וחוזה (עשר שנים למותו של הרמן שטרוק), דבר, 1 בינואר 1954
• רחל אנגל, הרמן שטרוק הועלה מן השיכחה: תערוכת־זכרון לאמן הדגול באוניברסיטת בר־אילן, מעריב, 14 בפברואר 1969
• נתן גרוס, הרמן שטרוק, האמן המאמין, דבר, 31 ביולי 1970
• סמדר שפי, פה ושם באירופה ובארץ ישראל: הרמן שטרוק, באתר הארץ, 20 בדצמבר 2007
• עופר אדרת, מדיוקנאות של פרויד והרצל לציורים מהחזית והשבי הגרמני, באתר הארץ, 9 במאי 2014
• האמן הרמן שטרוק ויצירתו: בין הזֶצֶסְיוֹן הברלינאי ונופי ישראל, באתר הספרייה הלאומית, 25 בפברואר 2017
• חנה סֵקֶרָה, הרמן שטרוק, תייר אמן - תערוכה במוזיאון הרמן שטרוק, חיפה, באתר "מניפה", 19 באוקטובר 2018
• עמית נאור, האמן היהודי שצייר את שדה הקרב, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 4 במרץ 2020
• הרמן שטרוק (1876-1944), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. דליה קרפל, נער הפוסטר של הציונות, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2007
2. סבו, שלמה מיכאל שטרוק (1797–1871) היה חתנו של הרב אברהם איגר, בנו של רבי עקיבא איגר מגדולי האחרונים.
3. ברט, א., "מזכרונותי על שטרוק", בתוך: מן, יצחק (עורך), הרמן שטרוק, האדם והאמן, תל אביב: דביר, 1954, עמ' 63–64
4. מתוך היומן האישי של שטרוק בתאריך 21.12.1889. מצוטט בתוך: אופק, רותי; שוץ, חנה (עורכות), הרמן שטרוק 1876-1944, תפן: המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, 2007, עמ' 30
5. אופק, רותי; שוץ, חנה (עורכות), הרמן שטרוק 1876–1944, המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, תפן, 2007, עמ' 28 באנגלית. במאמרו של שוורץ הוא מצוין כנראה כ"רב יהודי".
6. מצוטט בתוך: אופק, רותי; שוץ, חנה (עורכות), הרמן שטרוק 1876–1944, תפן: המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, 2007, עמ' 37
7. Friedemann, Adolf | Encyclopedia.com, www.encyclopedia.com
8. "לארץ-ישראל", בתוך: מן, יצחק (עורך), הרמן שטרוק, האדם והאמן, תל אביב: דביר, 1954, עמ' 90
9. שוורץ, קרל, "הרמן שטרוק", בתוך: מן, יצחק (עורך), הרמן שטרוק, האדם והאמן, תל אביב: דביר, 1954, עמ' 30–31
10. Adolf Friedemann, Reisebilder aus Palästina, B. Cassirer, 1904. (בגרמנית)
11. עפרת, גדעון, "תקופות בצלאל", בתוך: שילה-כהן, נורית (עורכת), בצלאל של שץ, ירושלים: מוזיאון ישראל, עמ' 34–35
12. אופק, רותי; שוץ, חנה (עורכות), הרמן שטרוק, 1876–1944, תפן: המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, 2007, עמ' 167–170
13. הציטוט בתוך: וולפסברג, ישעיהו, פרופסור חיים אהרן (הרמן) שטרוק, ירושלים: המחלקה לענייני הנוער - המדור הדתי של הנהלת ההסתדרות הציונית, 1946, עמ' 10–11
14. ראש המזרחי, הצפירה, 14 בספטמבר 1911
15. גיליה גארדה שמידט, The Art and Artists of the Fifth Zionist Congress, 1901: Heralds of a New Age, הוצאת Syracuse University Press, ‏2003, עמוד 109. (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים" )
16. שרוטנר, באה, "הרמן שטרוק בתקופת מלחמת העולם הראשונה", בתוך: אופק, רותי; שוץ, חנה (עורכות), הרמן שטרוק, 1876–1944, תפן: המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, 2007, עמ' 147
17. וולפסברג ישעיהו, פרופסור חיים אהרן (הרמן) שטרוק, ירושלים: המחלקה לענייני הנוער - המדור הדתי של הנהלת ההסתדרות הציונית, 1946, עמ' 32–35. עמדה ברוח דומה על תפיסתו החלקית של שטרוק את המציאות הפוליטית מביעה גם באה שרוטנר. ראו: שרוטנר, באה, "הרמן שטרוק בתקופת מליחת העולם הראשונה", בתוך: אופק, רותי; שוץ, חנה (עורכות), הרמן שטרוק, 1876–1944, תפן: המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, 2007, עמ' 148–149
18. "השאלה היהודית בוועידת השלום", בתוך: מן, יצחק (עורך), הרמן שטרוק, האדם והאמן, תל אביב: הוצאת דביר, 1954, עמ' 127–129
19. עפרת, גדעון, מאנה כץ, מברלין לירושלים, 1944, עמ' 63.
20. בשנת 2004 יצאה מהדורה אנגלית של הספר: Zweig, Arnold, The face of East European Jewry, University of California Press, Berkeley, 2004
21. Zweig, Arnold, The face of East European Jewry, University of California Press, Berkeley, 2004, pp. xxi-xxii.
22. בשנת 1936 התגורר בבית מספר 17 באותו רחוב, חסיד אומות העולם ראול ולנברג.
23. ראו מועדי הראי"ה מהדורת ה'תשנ"א עמ' קפו-קפח
24. עפרת, גדעון, בצלאל החדש, 1935–1955, ירושלים: האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, 1987, עמ' 28
25. נ' גוטל, אור חדש, גל' 13 (תשע"א).
26. טרטקובר, דוד; עפרת, גדעון (עורכים), בצלאל 100, ספר שני, מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, 2006, עמ' 143.
27. אופק, רותי; שוץ, חנה (עורכות), הרמן שטרוק, 1876–1944, תפן: המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, 2007, עמ' 274.
28. עפרת, גדעון, "נופי הרמן שטרוק: הרחק והזיקה", ביקורי אמנות, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית, 2005, עמ' 118
29. מוספיה, אורית, הרמן שטרוק, תחריטי המסע לארץ ישראל (עבודת מאסטר, אוניברסיטת תל אביב), תל אביב, מרץ 1997, עמ' 97
30. קובי פינקלר, תרבות: פתיחת מוזיאון הרמן שטרוק, באתר ערוץ 7, 29 בספטמבר 2013

ערך מומלץ