ז'ורז'-גבריאל דה פלייה
 | |
| ז'ורז'-גבריאל דה פלייה | |
| לידה |
6 בספטמבר 1842 שטרסבורג, ממלכת הצרפתים  |
|---|---|
| פטירה |
15 ביולי 1900 (בגיל 57) קמפר, הרפובליקה הצרפתית השלישית |
| מדינה |
צרפת  |
| השכלה |
האקדמיה הצבאית סן-סיר |
| השתייכות |
 צבא צרפת |
| דרגה | ז'נרל דה בריגדה |
| פעולות ומבצעים | |
| מלחמת צרפת–פרוסיה | |
| עיטורים | |
|
קצין בלגיון הכבוד | |
  | |
ז'ורז'-גבריאל דה פלייה (בצרפתית: George-Gabriel de Pellieux; 6 בספטמבר 1842 – 15 ביולי 1900) היה ז'נרל דה בריגדה בצבא צרפת אשר התפרסם בשל חלקו בפרשת דרייפוס.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קריירה צבאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]פלייה נולד בשטרסבורג ב-6 בספטמבר 1842. בעקבות אביו, בגיל 17 הוא נכנס ללימודים באקדמיה הצבאית סן-סיר ובשנת 1861 הוצב כלוטננט משנה בצבא צרפת. הוא הועלה לדרגת לוטננט בשנת 1864 ולדרגת קפטן בשנת 1868. במהלך מלחמת צרפת–פרוסיה (1870–1871) הוא שימש כעוזרו של הגנרל יוג'ין ארנואו וצורף למטה הכללי. הוא עוטר באות לגיון הכבוד במאי 1871. בין 1872–1878 הוצב פלייה באלג'יריה. בשנת 1880 הוא מונה להיות מפקד גדוד. הוא הועלה לדרגת קצין של לגיון הכבוד ב-7 בפברואר 1882. מ-1882 עד 1886 הוא שרת בתוניסיה. בשנת 1890 הוא הועלה לדרגת קולונל. בשנת 1892 התמנה לראש מטה הקורפוס ה-13 בקלרמון-פראן. בשנת 1894 הועלה לדרגת ז'נרל דה בריגדה. בשנת 1897 הוא שימש באופן זמני כמושל הצבאי של פריז.
החקירה נגד אסטרהאזי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1897 הייתה פרשת דרייפוס בשיאה. קבוצת ה"דרייפוסרים" אשר נודעו גם בכינוי ה"אינטלקטואלים" לחמה למען זיכויו של אלפרד דרייפוס - קצין יהודי שהואשם בריגול על לא עוול בכפו, והוגלה בשל כך לאי השדים. הדרייפוסרים הציגו ראיות משכנעות לכך שדרייפוס חף מפשע וכי האשם האמיתי הוא פרדיננד אסטרהאזי. ב-15 בנובמבר, הורה שר המלחמה ז'אן-בטיסט ביו לפלייה לפתוח בחקירה כנגד אסטרהאזי. במהלך הימים הבאים, נחשף פלייה ליחסי הכוחות האמתיים בפרשה. מחד, עמדו הדרייפוסרים, אשר לצדם פעלו פוליטיקאים, אנשי תרבות ועורכי דין רבי השפעה, אולם מנגד פעלה בצבא קנוניה שכללה את שר המלחמה, את הרמטכ"ל בואדפר, סגנו הגנרל גונז וראש המחלקה לריגול נגדי אובר-ז'וזף אנרי. קבוצת קצינים זו פעלה רבות למען האשמתו של דרייפוס, וזיכויו היה מוביל לסיום הקריירה שלהם. לפיכך הם השתמשו בכל השפעתם כדי שאסטרהאזי יזוכה, ואף תדרכו את אסטרהאזי היטב לפני החקירה. ב-20 בנובמבר חתם פלייה על הדו"ח שלו, אשר קבע כי אסטרהאזי נקי מאשמה, ומנגד המליץ על פתיחתה של חקירה כנגד פיקאר.
הממשלה התכנסה למחרת כדי לדון במסקנותיו של פלייה, והחליטה להורות על פלייה לפתוח בחקירה חדשה, ולזמן את ז'ורז' פיקאר, אשר היה הראשון שגילה את הראיות נגד אסטרהאזי, ושהה כעת בתוניסיה, כדי להעיד. פלייה עצמו, הפך בהדרגה לעושה דברם הכנוע של גונז ובואדפר ואף נפגש עם אסטרהאזי והאזין לעצותיו.[1] פיקאר זומן חזרה לצרפת, ונחקר בידי פלייה בין 26 ל-27 בנובמבר. פלייה התייחס אליו בקשיחות כביכול הוא נאשם ולא עד ותחקר אותו ללא הרף על קשריו עם נשים שונות ועם "האיגוד" היהודי-דרייפוסרי. בסוף החודש כבר עמד פלייה להצהיר סופית על זכאותו של אסטרהאזי, והעיתונים כבר הודיעו על כך רשמית, אולם אז נחשף "מכתב האולאן" שנכתב בידי אסטרהאזי ובו הוא הביע את רצונו להיות האולאן הגרמני שישסף בחרבו "מאה אלף צרפתים". אסטרהאזי הכחיש כל קשר למכתב, ופלייה נאלץ לערוך חקירה של כתב היד שלו. הדרייפוסרים דרשו שבאותה הזדמנות יחקר גם "הבורדרו" המסמך שהרשיע בזמנו את דרייפוס, ושהדרייפוסרים טענו שנכתב למעשה בידי אסטרהאזי. אולם ב-1 בדצמבר קבע פלייה שרק מכתב האולאן יחקר. יום למחרת, נקט אסטרהאזי (בהצעת אנרי ופאטי) בצעד מפתיע ודרש שחפותו תוכח במשפט צבאי. יום למחרת מסר פלייה את הדו"ח הסופי שלו לגנרל סוסייה. הדו"ח קבע כי ללא ספק אסטרהאזי חף מפשע. הוא דחה את עתירתו של אסטרהאזי למשפט צבאי והמליץ על חקירה כנגד פיקאר בעוון הוצאת דיבה, זיוף והדלפה. עם זאת, סוסייה דחה את דעתו של פלייה והחליט להיענות לבקשתו של אסטרהאזי ולהעמיד אותו למשפט צבאי. משפטו של אסטרהאזי היה קצר ומוטה מראש. פלייה לקח חלק פעיל במשפט כאשר תדרך את הקצינים שישבו בקהל לשסע את עדויותיהם של העדים מטעם התביעה, וכאשר שיסע בעצמו את עדותו של פיקאר וניסה למנוע ממנו להזכיר את שמותיהם של ביו, בואדפר וגונז. כצפוי, אסטרהאזי יצא זכאי, ולאחר מכן הודה בפומבי לפלייה על שחשף את "הקנוניה היהודית" נגדו.
משפט זולא
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלא שהמחנה הדרייפוסרי היה רחוק מלוותר. ב-13 בינואר 1898 פרסם אמיל זולא את מאמרו הנודע "אני מאשים...!" אשר בו תקף באריכות את כל הממסד הצבאי, ובסוף המאמר ערך מעין סיכום של האשמותיו. ב"סיכום" זה הוא הצהיר בין היתר: "אני מאשים את הגנרל פלייה ואת רב-סרן ראבארי [עוזרו של פלייה] בניהול חקירה מרושעת, מוטה באופן מפלצתי... מונומנט נצחי לעזות מצח". בעקבות המאמר נתבע זולא על הוצאת דיבה, ומשפטו נמשך מ-7 בפברואר עד 23 בפברואר. השופטים ניסו להפוך את פרשת זולא לפרשה נפרדת מפרשת דרייפוס, אולם ההגנה ניסתה ללא הרף לשלב בין הפרשיות. פלייה העיד במשפט, ותקף בחריפות את פיקאר. ב-17 בפברואר הודיע פלייה כי ברצונו לחזור לדוכן העדים. הוא השתמש בתואנה שעורכי הדין מטעם ההגנה קראו קטע מתוך הדו"ח שכתב בקסון ד'אומרשוויל במהלך החקירה של דרייפוס ב-1894 ובכך עירבו בין שתי הפרשיות כדי להצהיר:
...רוצים לזרות אור על העניין? אדרבה, יהי כן!... הייתה בידינו, במשרד המלחמה - ואני מפנה את תשומת לבכם כי אינני מדבר על פרשת דרייפוס - הוכחה מכרעת לאשמתו של דרייפוס! הוכחה זו ראיתיה במו עיני...
כוונת פלייה הייתה למסמך שהוצג בפניו, וההגנה לא ידעה על קיומו, אשר בו מצהיר במפורש הנספח הצבאי האיטלקי אלסנדרו פניצארדי כי דרייפוס עבד עבור גרמניה ואיטליה. המסמך היה למעשה זיוף שהוכן בידי אובר-ז'וזף אנרי (זיוף אנרי), אולם ככל הנראה פלייה לא ידע זאת. המסמך היה "הנשק הסודי" של הצבא, ופלייה היה הראשון שחשף אותו באופן פומבי. פלייה ציטט מהמסמך בעל פה, לתדהמת כל הנוכחים. לא ברור אם הוא פעל על דעת עצמו או שמא קיבל הוראה מגבוה לעשות זאת.[2] עורך הדין של זולא, פרננד לאבורי, דרש שהמסמך יוצג בפומבי ויוצג לציבור. גונז ביקש את רשות הדיבור והצהיר שמטעמים של טובת המדינה לא ניתן לחשוף את המסמך לציבור, אולם ההוכחות כנגד דרייפוס "קיימות, ממשיות ומוחלטות". גונז הצהיר כי למחרת יעיד בואדפר שוב ויאשר את קיומו של המסמך. בואדפר אכן אישור את קיומו של המסמך אולם סירב להציג אותו, ואף איים בהתפטרות כל המטה הכללי באם זולא יצא זכאי. רק לקראת סוף השנה התגלה שהמסמך מזויף.
ניסיון ההפיכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ניסיון ההפיכה ב-23 בפברואר 1899
במהלך אוקטובר 1898 נפוצו בפריז שמועות כי פלייה (אשר נודע כמלוכני מובהק) קשר קשר עם בית בונפרטה כדי להחזירם לשלטון בצרפת. פלייה הכחיש את הטענה, אולם היא הייתה אחת הסיבות לנפילת ממשלתו של אנרי בריסון.[3] בעוד הפרשה נמשכת במלוא עוזה, מת במפתיע נשיא צרפת פליקס פור. הפולמוס הדרייפוסרי היה גורם מכריע בבחירות שנערכו לאחר מכן. שני המועמדים העיקריים היו ז'יל מלין הימני שנודע בהתנגדותו לדרייפוס, לעומת אמיל לובה השמאלני המתון שהביע תמיכה בדרייפוס. לובה נבחר, מה שעורר זעם רב בקרב החוגים הלאומניים והאנטישמיים בצרפת. פול דרולד, ז'ול גרן ומוריס בארס, אשר הנהיגו את הליגות האנטישמיות של פריז, החליטו ליזום הפיכה ולהחליף את החוקה הקיימת בחוקה עממית ולאומנית יותר. תוכניתו של דרולד הייתה לאסוף כמה שיותר מאנשי הליגות במהלך הלווייתו של פור, ולאחר מכן להוביל יחידה צבאית בפיקוד גנרל הנאמן לו להשתלטות על ארמון האליזה. דרולד החליט שאותו גנרל יהיה פלייה, אשר בימים שלאחר משפט זולא התראיין לכל עיתון אפשרי ותבטא באלימות שלוחת רסן כנגד היהודים. פלייה לא רצה להתחייב למשימה, אולם פיזר הבטחות מעורפלות. דרולד החליט לסמוך על פלייה, אולם ברגע האחרון פלייה התחרט ולא הצטרף אל דרולד ואנשיו. אלו האחרונים, ניסו לשכנע את גאודרייק רוז'ה להצטרף אליהם במקומו, אולם רוז'ה סירב ועצר את דרולד.
אחריתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקיץ 1899 קבע בית המשפט העליון כי דרייפוס יועמד למשפט חוזר. גם במשפט זה נמצא דרייפוס חייב, אולם קיבל חנינה מהנשיא לובה. פלייה עצמו נחקר לפני המשפט בשל החשד שחקירתו נגד אסטרהאזי הייתה מוטית מראש. הוא נפטר בקמפר ב-15 ביולי 1900 בגיל 57.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ז'אן דניס ברדן, פרשת דרייפוס, עם עובד, 2003.
- ברברה טוכמן, המגדל הגאה, דביר, 1998.
- פייר מיקאל, פרשת דרייפוס, מ. מזרחי, 1964.
- מאיר קוטיק, פרשת דרייפוס, מלא, 1982.
