ערך מחפש מקורות
| ||
ערך מחפש מקורות | |
מתווה קלינטון (באנגלית: The Clinton Parameters) הוא השם לקווים מנחים להסדר קבע בין ישראל לפלסטינים, שהציע נשיא ארצות הברית ביל קלינטון בדצמבר 2000.
הרקע למתווה קלינטון היה תחילתה של האינתיפאדה השנייה, כישלון השיחות שנערכו בקמפ דייוויד זמן מה קודם לכן, הבחירות המתקרבות בישראל, הסקרים שהצביעו על תבוסה אפשרית לאהוד ברק, וסיום תקופת כהונתו של קלינטון עצמו, שחפץ לסיים בהצלחה שמונה שנים של מאמצים בזירה המזרח תיכונית. ההצעה הוגשה ב-23 בדצמבר 2000, תוך הדגשה של הנשיא כי היא אינה בת שינוי וכל צד זכאי לקבלה או לדחותה בלבד.
מתווה קלינטון כלל ויתור פלסטיני על זכות השיבה, ומנגד ויתור ישראלי על ריבונות בהר הבית, אם כי הייתה אמורה להישאר בעלות סמלית ישראלית כלשהי באתר, חלוקת ירושלים והעיר העתיקה, והקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי יו"ש ועזה, למעט גושי ההתיישבות הגדולים (גוש אדומים, אריאל וגוש עציון), שיסופחו לישראל בתמורה לשטחים בתחומי הקו הירוק.
הנשיא הכתיב לישראלים ולפלסטינים את דבריו בחדר הישיבות הצמוד לחדר הסגלגל בבית הלבן, וביקש לקבל את ההכרעה תוך ארבעה ימים.
הפרמטרים הוצגו על ידי שלמה בן עמי, שר החוץ דאז, לפורום שכלל את אהוד ברק, יוסי שריד, יוסי ביילין, שמעון פרס, דני יתום וגלעד שר (המתווך מטעם הממשלה, לצידו של בן עמי, במשא ומתן בקמפ דייוויד). הדיון נערך במחנה שרגא הסמוך לנהריה. כעבור שלושה ימים החליטה הממשלה לענות לקלינטון בחיוב. חוץ ממתן וילנאי ורענן כהן כל השרים תמכו.
זו לשון ההחלטה שנשלחה ליועץ לביטחון לאומי של הנשיא קלינטון, סמואל ברגר:
"החלטתה של ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי בממשלת ישראל מיום 28 בדצמבר 2000 היא כדלקמן:
'רעיונותיו של הנשיא קלינטון תורמים לחידושו של משא ומתן אינטנסיבי לקראת הסכם קבע בין ישראל לפלסטינים. אנו רואים ברעיונות אלו בסיס למשא ומתן, בתנאי שהם יישארו, כפי שאכן הינם, בסיס לדיון שהפלסטינים מסכימים עליו [ההדגשה במקור]. ישראל תבקש הבהרות מספר הנוגעות לעניינים בעלי חשיבות של ממש לישראל. ישראל מביעה את הוקרתה לנשיא קלינטון על תרומתו המכרעת, כעת ובמשך כל תקופת כהונתו, לקידום תהליך השלום במזרח התיכון לעבר עתיד טוב יותר לעמי האזור'."[1]
הממשלה אף העבירה מסמך הסתייגויות בן כמה עמודים אשר נגעו בעיקר לסידורי הביטחון ולשליטה על המעברים. לגבי הנושאים העקרוניים התשובה הייתה חיובית. על אף שמתווה קלינטון עמד בסתירה לעקרונות שלהם התחייב אהוד ברק במערכת הבחירות שלו, כמו שלמות ירושלים והריבונות על הר הבית, המתווה זכה, עם השגות והסתייגויות, לרוב גדול בממשלה, כשרק השר רוני מילוא הודיע על התפטרותו בעקבות קבלתו.
קלינטון הבין זאת כקבלת המתווה ואף ציין בזיכרונותיו במפורש כי 'כל ההסתייגויות [של ישראל] היו במסגרת הפרמטרים'.[2] מעדויות אלו ומתגובת ישראל לעיל נראה כי ישראל הייתה נכונה להמשיך את המשא ומתן על בסיס המתווה. עם זאת, יש לשים לב כי לישראל היו הסתייגויות בכל אחת מהסוגיות המרכזיות שנותרו לב המחלקות, ובניגוד לרושם שנוצר, למעשה כמה מהסתייגויות אלו חורגות מהפרמטרים של הנשיא.
אף על פי זאת, למרות היותו קו מנחה בהצעות פשרה שונות בשנים האחרונות, מתווה זה איננו מחייב את ממשלות ישראל ועמד בסתירה למדיניותו של אריאל שרון, מחליפו של ברק בראשות הממשלה.
ערפאת, מאידך, נסע אל מובארק ולכל מיני ועדות בין-ערביות להתייעצויות, תוך שמופעל עליו לחץ בינלאומי להסכים למתווה. לבסוף, לאחר עשרה ימים, העבירו אנשיו לבית הלבן תשובה שהיו בה הסתייגויות מרוב הנושאים העקרוניים של המתווה ובכך בעצם שלילת המתווה כולו[3].
מתוך התגובה הפלסטינית אפשר להבין כי 'מתווה קלינטון' אינו עולה בקנה אחד עם הראייה הפלסטינית לגבי הדרך שבה צריך להיראות הסכם קבע. לטענתם, הסכם קבע אינו רק מסמך המכיל עקרונות כלליים ומעורפלים, אלא כלי מקיף הכולל פרטים, מפות, שיטות ולוחות זמנים לסיום הסכסוך. חוסר הבהירות שמצביעים עליו הפלסטינים בא לידי ביטוי, למשל, בחוסר הגדרת הצרכים הביטחוניים האופרטיביים (הלכה למעשה) של ישראל ובפרק הזמן שישראל תיסוג בו מהגדה.