יהדות צרפת

בית-כנסת בווקלוז (צולם ב-2009)

יהדות צרפת היא כיום הקהילה היהודית השלישית בגודלה בעולם, אחרי ישראל וארצות הברית. נחשבת לאחת העתיקות והמפוארות מקהילות היהודים באירופה. תולדות הקהילה כוללות עליות ומורדות ביחס השלטון והחברה ליהודים, לאורך תקופות של סובלנות ושגשוג לצד תקופות של אנטישמיות וגלי הגירה החוצה ממנה. במאה ה-21, רוב יהודי צרפת הם יהודים-ספרדים בעיקר מצפון אפריקה (יהדות המגרב).^[1]

לא פחות מחמישה יהודים או ממוצא יהודי מלא או חלקי כיהנו בתקופות שונות בתפקיד ראש ממשלת צרפת:אלכסנדר מילראן (1920) לאון בלום (1936–1937, 1938, 1945), רנה מאייר (1953), פייר מנדס פראנס (1954–1955), מישל דברה (1959–1962), ולורן פביוס (1984–1986). ניקולא סרקוזי, שהוא ממוצא יהודי חלקי, כיהן כנשיא צרפת בשנים 2007–2012.

נכון ל-2022, בצרפת יש כ-442 אלף יהודים, המהווים כ-0.67% מהאוכלוסייה במדינה.^[2]

העת העתיקה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. (ניתן להסתייע בספרה של בנבסה, 2004; ראו ב"לקריאה נוספת").

ראשית ההתיישבות היהודית בגאליה, שמה ההיסטורי של אזור צרפת של ימינו, לוט בערפל. המונח "צרפת" הוזכר במקרא וזוהה על ידי חוקרים כעיר בצידון. אך גאליה – צרפת של ימינו – אינה מוזכרת במקרא, ורק בימי הביניים נעשה זיהוי אנכרוניסטי בין "צרפת" לבין France. על פי מקורות רומיים קדומים, ניתן להסיק כי במאה הראשונה לספירה הוגלו לגאליה שני מלכים מארץ יהודה: ארכלאוס והורדוס-אנטיפס, שתי דמויות מזרע המלכות המשתייכות לעם היהודי. הקיסר הרומי אוגוסטוס הדיח והגלה לגאליה את נשיא ארכלאוס בן הורדוס יחד עם פמלייתו אחרי שנציגי היהודים ביהודה פנו אליו בבקשה להחליפו. ארכלאוס מת בגלות בגאליה בשנת 16 לספירה והוא בן 39. האגדה מספרת כי קליגולה הגלה את הורדוס אנטיפס לגאליה, אחרי שקליגולה חשד בו בבגידה.

לאחר חורבן בית המקדש השני על ידי טיטוס בשנת 70 לספירה, עזבו יהודים רבים את ארץ ישראל, וביניהם גם גל של יהודים שנמלטו דרך הים התיכון ל"ארץ הגאלים".^{[דרוש מקור]} עדויות היסטוריות טוענות כי גם לאחר חורבנה של רומי המשיכו יהודים רבים להשתכן באזור המוגדר היום כדרום צרפת. קו שיכונם של היהודים נמשך עד לאזור בו נוסדה בירתה של צרפת, פריז.

עדויות ברורות על התיישבות יהודית של ממש בגאליה יש בידינו רק מהמאה הרביעית לספירה.

ימי הביניים

התקופה הקרולינגית

עם ירידת שושלת המלכים המרובינגים באמצע המאה השמינית ועליית השושלת הקרולינגית, רבות העדויות שמעמדם של היהודים בתפוצות בכלל השתפר באופן חד, ומעמדם של יהודי גאליה (צרפת) בפרט, הן מבחינה חברתית והן מבחינה חומרית. במאות השמינית עד העשירית יצאו יהודי בבל רבים למסעות מסחר סביב העולם כולו, ובין נקודות המסחר העיקריות של אלה התבלט אזור צרפת-גרמניה – "אשכנז" בלשונם. על מנת שיישארו על אדמת גאליה, הציעו הקרולינגים לסוחרים היהודים כתבי זכויות אישיים מרחיקי לכת בנדיבותם. בראשית המאה התשיעית היו יהודים אשר הועסקו על ידי חצר הקיסר וראו ברכה רבה בעמלם. עושרם הרב של הסוחרים היהודים לא פגם באיזון של יחסיהם עם סביבתם הנוצרית, והם הצליחו לשמור על יחסים אלה תוך הקפדה על דתם. זאת הייתה תקופה בה לא הייתה חציצה תרבותית בין בני הדתות השונות ואורח חייהם החברתי של היהודי ושל הנוצרי היו זהים כמעט לחלוטין. השכבה העליונה של החברה הקרולינגית אף ניסתה לחקות את היהודים, שנתפסו כאנשי העולם הגדול. חשיבות הדבר הייתה בשל מעמדה הרם של שכבה זו, שהשתייכה לשושלת השנייה של המלכים הפרנקים, שושלת ששלטה באזור גאליה (צרפת) במשך 987 שנים. מערכת של סיוע הדדי בין יהודי צרפת וגרמניה, איפשרה את פריחתה התרבותית והקהילתית של יהדות אשכנז. העיר שטרסבורג, אשר שוכנת בסמוך לגבול המזרחי של צרפת עם גרמניה, התפרסמה כבר אז כמרכז יהודי רוחני ותרבותי חשוב ביותר.

במאה ה-11 החלו להתפתח בצרפת ישיבות ומרכזי תורה רוחניים, וראשיהם החלו להתפרסם בעולם היהודי. בין השאר פעלו בה הפוסק והפייטן רבי יוסף טוב עלם, ורבי אליהו הזקן ממאנש ומשפחתו. באמצע המאה חל זינוק נוסף במעמדה של היהדות בצרפת, כשרבי שלמה יצחקי (רש"י), בן צרפת שנסע ללמוד בישיבות גרמניה (בקהילות שו"ם) שב לצרפת והקים בה את בית מדרשו. בישיבתו למדו תלמידים רבים, והפירושים שחיבר למקרא ולתלמוד הבבלי התפשטו עד מהרה בכל העולם היהודי, והפכו תוך שנים ספורות לאבן יסוד של לימוד התורה.

מסעי הצלב

לוח אבן המציין תרומה שניתנה לבית-כנסת בשטרסבורג במאה ה-12

האידיליה של התקופה הקרולינגית הסתיימה בעקבות סכסוכים פנימיים בשושלת המלוכה, דבר שנתן לגיטימציה לכנסייה הנוצרית לצמוח ולהכפיל את כוחה פי כמה וכמה. בתקופת מסעי הצלב התגברה האנטישמיות הנוצרית בכל רחבי צרפת, וכמרים אשר הטיפו ל"שחרורה של ירושלים מידי הכופרים" הסיתו לעיתים קרובות נגד היהודים. הכנסייה הנוצרית דרשה לסווג את האדם על פי השתייכות גזעית או דתית, והטילה על היהודים את החובה לשאת טלאי על בגדיהם במקומות ציבוריים. נקודה זו הייתה מכרעת במצבם של יהודי צרפת; דרכי מסחר נסגרו בפני יהודים רבים, אפיקי הפעילות היהודית בחקלאות פחתו בצורה דרסטית, והממשל ומקצועות המלאכה לא ביקשו כוח עבודה מידי יהודים. המגבלות הרבות הביאו את חלקם לזנוח את עסקי המסחר והייעוץ לטובת עיסוקים כמו ספסרות, חלפנות והלוואה בריבית. אחת הדוגמאות הבולטות להתנכלויות מהן סבלו היהודים היא הפצתה של שמועה בכל רחבי העיר אורליאן, לפיה היהודים בארץ ישראל מסייעים לסולטן אל-חאכם לפגוע בכנסיית הקבר בירושלים. בעקבות העלילה הזאת גורשו יהודי אורליאן מהעיר. בין מסע הצלב השני ומסע הצלב השלישי נערכו פוגרומים בקהילות היהודיות בצרפת. לשם דוגמה עלילת הדם בבלואה ב-1171.

ב-1182 פיליפ השני, מלך צרפת שהיה בן 17 שנה בלבד, היה עוין ליהודים, וזאת בהסתמך על יועציו. הוא גירש אותם מנחלותיו המלכותיות באיל-דה-פראנס. היהודים הורשו למכור את רכושם, להוציא נכסי דלא ניידי, שעברו לרשות הכתר הצרפתי. בתי הכנסת עברו לרשותה של הכנסייה הקתולית. כל חובותיהם של הנוצרים ליהודים בוטלו והיהודים הוכרחו לשלם לאוצר המדינה סכום השווה לחמישית מחובות אלה. רוב היהודים עברו להתגורר בקהילות אחרות בצפון צרפת בשמפאן, בורגונדיה, פואטו ונורמנדיה שלא היו כפופות למלך צרפת ונשלטו על ידי שליטים מקומיים. ב-1198 התיר פיליפ השני ליהודים לשוב לצרפת תמורת מס שהוטל על כל עסקיהם. הוא קבע להם את שיעורי הריבית המותרים בניגוד להוראות הכנסייה הקתולית, ועל כך ספג ביקורת מצדו של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי.

אספה מהמאה ה-13 של רבנים בצרפת

תהליך הריכוזיות שעבר על צרפת במרוצת המאה השלוש עשרה שהגביר את שליטתם של המלכים החמיר את מצבם של היהודים והגדיל את השפעתם של הכמרים המקומיים, שהיו בדרך כלל אנטישמים. ב-1236 ושוב ב-1239 התגברו הרגשות האנטישמיים יחד עם הקריאה לצאת למסע הצלב השביעי. הקהילות היהודיות באנז'ו, פואטו וברטאן הותקפו, וזאת אף על פי שהאפיפיור גרגוריוס התשיעי שבדרך כלל היה עוין ליהודים, הורה לבישופים בצרפת לגנות תקיפות אלה.^[3] אדיקותו הרבה של לואי התשיעי, מלך צרפת השפיעה על יחסו ליהודים. הוא הסכים לשתף פעולה עם דרישותיו של האפיפיור גרגוריוס התשיעי שלפיהן יוחרמו כל ספרי היהודים מבתי הכנסת, בתנאי שתינתן ליהודים האפשרות ללמד סנגוריה עליהם. בחודש יוני 1240 נערך משפט פריז לעיני המלך לואי התשיעי. בראש חבר השופטים ישבה המלכה בלאנש מקסטיליה ולצידה אנשי כמורה קתולים. בעקבות משפט זה הועלו באש כ־12,000 עותקים של כתבי יד של התלמוד בכיכר קתדרלת נוטרדאם בפריז (17 ביוני 1242) והיהודים חויבו לשאת טלאי מיוחד על בגדיהם. בעת מסע הצלב השמיני (1270) הוציא לואי התשיעי צו גירוש על כל יהודי צרפת, אך צו זה נשמר רק בנחלותיו של המלך.

בשנת 1276 אסרה ועידת הכמרים בבורז' על היהודים לגור בכפרים, ובשנת 1283 הם אולצו לשבת בערים. כמו כן, חל איסור על בניית בתי כנסת חדשים. בשנת 1288 נרקמה בטרוא עלילת דם, שבעקבותיה 13 יהודים הועלו על המוקד לאחר שהואשמו בהריגת נוצרי.^[3]

ב-1289 היהודים גורשו מאנז'ו, מיין, נוור וגסקוניה. רובם של יהודים אלה עברו להתגורר בפריז התקבלו על ידי פיליפ הרביעי, מלך צרפת, אם כי הוטלו הגבלות על עסקיהם. אולם, גירוש היהודים מאנגליה ב-1290 הותיר את רישומו על צרפת, ועד מהרה פיליפ הרביעי שינה את דעתו. ב-1291 ושוב ב-6 ביוני 1299 הוא פקד על גירוש היהודים מצרפת, אך הוראותיו לא יצאו אל הפועל.^[3] באוגוסט 1306 הוא פרסם שוב צו אשר אסר על יהודים להתגורר על אדמת ממלכתו,^[3] וזאת על מנת לזכות בממונם וברכושם. בעקבות צו זה נמלטו כ-100,000 יהודים בבהלה מן המדינה כדי לחפש מקלט במדינות אירופה השכנות. רוב היהודים נמלטו לפלנדריה, פרובאנס, אראגון ולממלכת נווארה. אחרי שהיהודים גורשו הוא מינה פקידים מלכותיים כדי לגבות את ההלוואות שניתנו על ידי היהודים והכסף עבר לאוצר הכתר הצרפתי. אולם תוכניתו זו לא עלתה יפה כי הלווים לא היו מרוצים מפקידיו של המלך וביקשו להחזיר את היהודים.

פסל אנטישמי טיפוסי בחזית קתדרלה באלזס

ב-1315 לואי העשירי, מלך צרפת שהיה בנו של פיליפ הרביעי, החזיר את היהודים לצרפת תמורת תשלום חד פעמי לתקופה של שתים עשרה שנה שבה הם היו אמורים להיות חופשיים מכל התערבות ממשלתית בעסקיהם. אולם למעשה הם לא הורשו להלוות כספים, אם כי הותר להם לעסוק במשכון. הם הוכרחו לענוד טלאי שהעיד על יהדותם. ב-1322 היהודים גורשו שוב על ידי שארל הרביעי, מלך צרפת (בנו הצעיר של פיליפ הרביעי) שלא היה מרוצה מן ההכנסות שקיבל מן הקהילות היהודיות. היהודים הספורים שנותרו סבלו מרדיפות, וב-1348–1349 בוצע בהם טבח המוני אחרי שכמרים בכל רחבי צרפת האשימו את היהודים בהפצת המגפה השחורה אשר הפילה מיליוני חללים באירופה. הטבח התרחש על אף שהאפיפיור קלמנס השישי, שישב באביניון, דחה את ההאשמות הללו ואף פרס על היהודים את חסותו.

בתקופתו של ז'אן השני, מלך צרפת ב-1359 ושוב ב-1361 נעשו ניסיונות לאפשר ליהודים להתיישב שוב בצרפת. ניתנה להם ערובה לביטחונם למשך עשרים שנה, והם הורשו אפילו לגבות ריבית גבוהה על הלוואות. בנו של ז'אן השני, שארל החמישי, מלך צרפת ניסה להגן על היהודים במשך כל ימי מלכותו, ואף האריך בעשרים שנה את הערובה לביטחונם ואת זכותם להתגורר בצרפת - זכויות שניתנו לראשונה בתקופתו של אביו. אך ב-1365–1366 חוגים מסוימים ניסו להשפיע עליו לגרש את היהודים. ב-6 בינואר 1367 הוא נאלץ לחתום על צו גירוש שלא יצא לפועל, וציווה לערוך רשימה של נכסי היהודים. (צווים דומים הוצאו על ידו ב-1368 וב-1370). אחרי מותו של שארל החמישי ב-1380, ההמון תקף את היהודים. רבים מהם נרצחו וילדים יהודים נחטפו. ראש עיריית פריז איג אובריו ניסה למנוע את הפוגרום ביהודים, ואפילו החזיר מספר ילדים להוריהם, אך הוא פוטר והושם בכלא.^[4] ב-1382, איג אובריו והיהודים היו קורבנות של מהומות "מרד הפטישאים" נגד הכתר הצרפתי.

שארל השישי, מלך צרפת נכנע ללחץ ההמון, וב-17 בספטמבר 1394 (שבע שנים לפני שפקעה התקופה של עשרים שנה שבה ניתנה ליהודים ערבות לביטחונם על ידי אביו שארל החמישי) הוציא צו לגירושם המוחלט של היהודים מכל נחלותיו.^[4] הוא הכריז כי הגיעו לאוזניו תלונות על היהודים שביצעו עבירות נגד הנוצרים וכי התובעים מטעמו שחקרו בעניין מצאו כי היהודים לא עמדו בהסכם שנחתם בינם לבינו. ניתנה ליהודים שהות כדי למכור את רכושם ולשלם את חובותיהם. כמו כן הוטל על כל אלה שלוו מן היהודים להשיב להם את ההלוואות. הוא נתן להם שומרים שליוו אותם בדרכם עד שחצו את גבול צרפת במשך החורף של 1395. אחרי הגירוש המלך שחרר את הנוצרים מכל התחייבות ליהודים. הלחץ לגרש יהודים הלך וגדל גם במחוזות עצמאיים, שהיו נוחים באופן מסורתי ליהודים הגרים בהם, דוגמת פרובאנס. ב-1498 בוצע הגירוש האחרון של יהודים ממחוזות אלה, ויהודים נותרו רק באיים בודדים של סובלנות במזרח צרפת ובדרומה, בעיקר בעיר הגדולה אביניון, השייכת לאפיפיור -ולא לממלכת צרפת.

יהדות פרובאנס

בימי הביניים צרפת הייתה רק חלקו הצפוני של האזור המכונה בשם זה בימינו, בעוד שחלקו הדרומי כונה פרובאנס ובפי היהודים כונה פרובינצא. צרפת ופרובאנס היו ארצות שונות לחלוטין הן מבחינה פוליטית, תרבותית ולשונית. יהודי פרובאנס דיברו בשפה מקומית - פרובנסלית יהודית. שפה זו קרובה מאוד לצרפתית אך כוללת גם אלמנטים רבים מספרדית. פרובאנס קרובה מבחינה גאוגרפית הן לצרפת והן לספרד, ובשל כך המנהגים של יהודי פרובאנס ובעיקר נוסח התפילה שלהם הושפע באופן שווה משתי המדינות. ישנה גם השפעה איטלקית מסוימת. יהודי צרפת התפללו בנוסח צרפת הקרוב יותר לנוסח אשכנז, ומנהגיהם (שהמקורות העיקריים לתיעודם הם מחזור ויטרי, סידור רש"י ומקורות נוספים) היו דומים בעיקר למנהגי יהדות אשכנז, אם כי היו הבדלים לא מבוטלים.

באותה תקופה, פרחה קהילה יהודית גדולה ותוססת בפרובאנס, וכבר בתחילת האלף השני לספירה התקיימה בה יצירה יהודית מקורית. באותה העת התגורר בפרובאנס בעיר נרבונה רבי משה הדרשן אשר לקט ואף יצר ספרי מדרשים על התורה. יהדות פרובאנס יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדת, עסקה בפילוסופיה וגם בקבלה. עם יוצריה המרכזיים, שזכו לשם הכולל חכמי פרובנס, נמנים המאירי, הרד"ק, רלב"ג, רבי יהונתן הכהן מלוניל, רבנו זרחיה הלוי (בעל המאור), הראב"ד, בנו רבי יצחק סגי נהור ועוד רבים. בהקדמתו למסכת אבות כותב המאירי שחיו בנרבונה חכמים לאלפים. בחיבורי חכמי צרפת ואשכנז מצויים אזכורים שונים לחכמי נרבונה.^[5]

בניגוד ליהודי צרפת שגורשו ממנה באופן סופי בשנת 1394, יהודי פרובאנס, שהשתייכה לבית אנז'ו, המשיכו להתגורר שם, אך סבלו מרדיפות קשות. על כך מעידים הפוגרומים שנערכו ביהודי קאוויון (1456), קרפנטרה (1459) (ראו גם הקהילה היהודית בקרפנטרה) ואביניון (1471). ב-1481 כאשר לואי האחד עשר, מלך צרפת הצליח לספח את פרובאנס לנחלותיו צו הגירוש של 1394 נכנס לתוקפו גם שם. אולם המלך שעה לתחנוניהם של יהודי מרסיי, ארל, אקס-אן-פרובאנס, טאראסקון וסלון-דה-פרובאנס וחידש את זכותם להתגורר בפרובאנס.^[4] ב-1484 פרצו פוגרומים נגד היהודים בערי פרובאנס,^[4] ובהן טאראסקון וארל.

ב-19 באוגוסט של אותה שנה שארל השמיני, מלך צרפת אסר על היהודים להתגורר בארל. ב-1486 מועצת העיר ארל הורתה לנציגיה באספת המעמדות הצרפתית לדרוש את גירושם של יהודי עירם. צעדים דומים ננקטו גם במרסיי. הרגשות האנטישמיים התחזקו באופן מיוחד אחרי שיהודי פרובאנס ניסו לבוא לעזרתם של אחיהם שגורשו מספרד ב-1492. שארל השמיני נכנע ללחץ ההמון ובסוף יולי 1493 הוא ציווה על יהודי ארל ומרסיי לעזוב ערים אלה תוך שלושה חודשים או להתנצר.^[4] היהודים הצליחו להשיג מספר דחיות של צו זה,^[4] אך ב-31 ביולי 1501 לואי השנים עשר, מלך צרפת הוציא צו גירוש על כל יהודי פרובאנס, למעט הערים אביניון, איל-סור-לה-סורג, קרפנטרה וקאוויון שבהן נשארו יהודים, כיוון שהיו תחת שלטון האפיפיור שלא גרש את היהודים מנחלותיו.

המנהגים ונוסח התפילה של יהודי פרובאנס השתמרו בארבע ערים אלו עד לדור האחרון. רבים ממגורשי ספרד היגרו לפרובאנס (למשל משפחתו של ההיסטוריון היהודי ר' יוסף הכהן הרופא) דבר שהפר את האיזון בין ההשפעה הספרדית והצרפתית על המנהגים של היהודים שנשארו וקרב אותם יותר למנהגים הספרדיים. אף על פי כן, מנהגים עתיקים רבים נשתמרו בקרב יהודים אלו.

תקופת הרנסאנס

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

כתובה צרפתית משנת ה'תק"ח

כחלק מהרנסאנס הכללי, השתפר גם מצבם של היהודים והם ניצלו את הפריחה התרבותית והכלכלית לשיפור מצבם. בתקופה זו הצליחו היהודים להשתלב בתחומים ומקצועות שהיו חסומים בפניהם עד אותה עת. היהודים נהנו גם מירידת מרכזיותה של הדת ומחילון שעבר על צרפת, אם כי מנהיגי היהדות המסורתית חששו מתוצאות שבירת המחסומים. מהרנסאנס ועד למהפכה צמחו בצרפת משכילים, סופרים, מוזיקאים, אנשי רוח, ואף מנהיגים פוליטיים יהודים.

המהפכה הצרפתית

ערך מורחב – אמנציפציה ליהודים

המהפכה התעשייתית אשר התחוללה בטרם המהפכה הצרפתית העניקה ליהודים רבים הצלחה בתחום המשקי וסיפקה להם את ההזדמנות להיכנס למקצועות שהיו חסומים בפניהם לפניה. ברמה הפוליטית, עיקרון הסובלנות התקדם בתקופת לואי ה-16. בעיר מץ, האקדמיה המלכותית לאמנויות ומדעים תרמה להתקדמות על ידי נושא שאלת הדסרטציה שהציגה לתחרותה השנתית ב-1787 : "האם יש דרכים להפוך יהודים למאושרים יותר ויעילים יותר בצרפת". "אפולגיאת היהודים" מאת זלקינד הורוויץ הייתה אחת משלוש התרומות עטורת הפרסים. ברחבי צרפת התפתחה אווירה אנטי-דתית שסנוורה את ההמון באידיליה של שוויון חברתי ודתי כאחד. המהפכה הצרפתית אשר פרצה ב-14 ביולי 1789 שינתה את מעמד היהודים בצרפת מהקצה אל הקצה. בזכות החוקים החדשים לחירות, שוויון ואחווה אשר חוקקה האספה הלאומית של המהפכנים, זכו היהודים לשוויון זכויות מלא והוכרו כאזרחיה של הרפובליקה החדשה. ביטול סמכויותיהם של אנשי כמורה והוצאתם להורג של מסיתים דתיים תרמו אף הם לירידת האנטישמיות.

עם פרוץ המהפכה הצרפתית התגוררו בצרפת 40,000 יהודים, 35,000 מהם אשכנזים אשר התגוררו ברובם במחוז אלזס-לורן שבצפון מזרח צרפת, ו-5,000 בדרום צרפת ובעיר בורדו, רובם ככולם ספרדים מצאצאי האנוסים. לא היה שום קשר בין שתי הקהילות וסופר המסעות היהודי יצחק דה פינטו כתב באותה התקופה ביומנו: "יהודי פורטוגלי מבורדו ויהודי גרמני ממץ נראים כשני בני אנוש שונים לגמרי".

יהודי פריז עשו רבות למען השגת שוויון זכויות עבור הקהילה היהודית. טיעוניהם היו כדלהלן:

• היהודים מושפלים ונרדפים, ועל מנת שהדיכוי שלהם ייפסק הם מבקשים אמנציפציה.
• היהודים נבדלים מהחברה הנוצרית, ולכן כדאי להעניק להם שוויון כדי שלא יהיו נבדלים בעיני הצרפתים, ולא יראו כזרים בעיניהם.
• דבקות היהודים בדתם גורמת להם להיות טובים ביחסים שבין אדם לחבירו, שהרי כך מצווה הדת.
• היהודים לא באו אף פעם בדרישות לתושבי המקום שהם גרים בו, למרות כל הפרעות שנעשו בהם, היהודים השלימו עם המצב, והשלמה זו היא ההוכחה שהיהודים צריכים לזכות בשוויון.
• היהודים מבקשים זאת למען הערכים עליהם נאבקה המהפכה הצרפתית ובהם אי-ההפליה. נתינת אמנציפציה ליהודים נובעת מתוך הצדק, ולמרות זאת רואים אותה היהודים כחסד. היהודים הם בני אדם, וכיוון שכל בני האדם שווים, גם היהודים צריכים להשתוות לצרפתים.
• היהודים מוותרים על זכויות היתר שנהנו מהם עד המהפכה הצרפתית ויוותרו על האוטונומיה למען זכויות אזרח. היהודים מתחייבים לצרפתים שהם מוכנים לעשות הכול למען צרפת כולל הקרבת נכסיהם ואף חייהם, שיהיו פטריוטים ואמיצים לא פחות משאר הצרפתים, ושהם מוכנים להקדיש לה את כל כוחותיהם.
• היהודים מבקשים אמנציפציה גם בזכות אהבתם למלך, בזכות שהם עם רודף שלום שמעולם לא הפריע, וגם לא יפריע לחברה, ובזכות שהם רוצים את טובת מולדתם צרפת.
• בסוף, העלו יהודי פריז עוד נימוק: אם צרפת תעניק שוויון ליהודיה הדבר יכול להשפיע גם על מעמד היהודים בשאר הארצות.

ב-27 בספטמבר 1791 הכריזה האספה הלאומית הצרפתית על הענקת שוויון זכויות מוחלט ליהודים – האמנציפציה. היה זה החוק הליברלי ביותר ביחסו ליהודים לא רק על אדמת אירופה, אלא בעולם כולו. מציע הצעת החוק, הרוזן דה קלרמון-טונר, אמר בנאומו לפני האספה: "אין להעניק ליהודים שום דבר כאומה, ויש להעניק להם הכול כפרטים". תפיסה זו, הרואה ביהודים צרפתים בני דת משה (Français de confession mosaïque), מאפיינת עד היום את יחס הממשל הצרפתי ליהודים (וגם למיעוטים אחרים). לאחר שהיו הראשונים מבין הקהילות היהודיות באירופה שזכו לשוויון זכויות מלא, חלה פריחה תרבותית ואישית אצל יהודי צרפת. יהודים השתלבו בצבא (גם כקצינים), בבירוקרטיה, באוניברסיטאות, בעיתונות ובספרות.

המאה ה-19

ציור משנת 1806 המציג את נפוליאון כמשחרר העם היהודי

בשנת 1806, תחת שלטונו של נפוליאון, הועלתה מחדש השאלה בקשר למעמדם של היהודים. לנוכח שאלה זו, כינס נפוליאון אספה שנקראה "אספת הנכבדים" או בשמה המלא "אספת נכבדי היהודים". נפוליאון שאל את משתתפי האספה 12 שאלות שהועלו כדי לבחון את יחסם של היהודים לאומה הצרפתית, ולבדוק האם האמונה הדתית סותרת את החוק הצרפתי. הנכבדים השיבו לשאלותיו של נפוליאון תשובות שהניחו את דעתו, אך נפוליאון החליט לתת לתשובותיהם של הנכבדים תוקף ולכנס בשנת 1807 את מועצת חכמי הדור (הסנהדרין). לפתיחת הסנהדרין הגיעו נציגים יהודים מצרפת, ממערב גרמניה ומצפון איטליה. החלטותיה של אספת נכבדי היהודים עברו לסנהדרין, שאישרה אותם.

במרץ 1808 התפרסמו שתי פקודות של נפוליאון. הראשונה הסדירה את המבנה הקהילתי היהודי בצרפת וקבעה כי בכל עיר המונה 2,000 יהודים לפחות, יוקם ועד שנקרא קונסיסטוריה (מועצה דתית קהילתית). על כל הקונסיסטוריות פיקחה הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת, קונסיסטוריה מרכזית שישבה בפריז. בדרך זו, השלטון הצליח לפקח כמעט על כל היהודים. שנית, "הפקודה המחפירה" קבעה מגבלות ברורות לפעילות יהודית בתחומים רבים. יהודי שרצה לעסוק במסחר, למשל, צריך היה לקבל אישור שתוקפו שנה אחת בלבד. יהודים חויבו, כשאר האזרחים, לשרת בצבא, אך נאסר עליהם לגור בכל מקום שירצו. תוקפה של "הפקודה המחפירה" נקבע לכ–10 שנים.

הארגון היהודי העולמי הראשון, כל ישראל חברים (בצרפתית: אליאנס), הוקם בפריז ב-1860 כדי להגן על זכויות היהודים ומעמדם, בעיקר בנושאי החינוך. באותה תקופה החלו לגבור בצרפת מגמות לאומניות, אליהן נלוותה אנטישמיות הולכת וגוברת בשורות הימין הקתולי. פריחת האנטישמיות מוסברת בגל הלאומני שהתעורר בצרפת בעקבות תבוסת האוסטרים בקרב קניגגרץ ועליית כוחה של פרוסיה השכנה השנואה, וכן אובדן מחוזות אלזס ולורן באמנת פרנקפורט שסיימה את מלחמת צרפת–פרוסיה. לכך נוספו האשמות כי יהודים התעשרו כתוצאה ממתן הלוואות לממשלת צרפת, הלוואות שנועדו לממן את תשלום הפיצויים לגרמנים, לו התחייבו הצרפתים בהסכם פרנקפורט. אחרי אובדן שטחי אלזס-לורן (מזרח צרפת) לגרמניה, הקהילה היהודית ששכנה שם במשך מאות שנים ופיתחה חיי תרבות וחברה משגשגים, נאלצה להגר מערבה מתוך נאמנות כלפי צרפת וזאת כדי שלא להיראות כבוגדים. היהודים מטבעם היו שותפים לאווירת האחדות הלאומית, ואף שנאתם לגרמניה תרמה להם לקבל החלטה על פיה לא היה טעם להישאר בביתם במזרח כאשר הוא תחת שלטון פרוסי כובש.

פרשת דרייפוס שהתחוללה בשנת 1894 סימלה יותר מכל את הפער והבעייתיות שבין השתלבות מלאה של היהודים בחיי האומה הצרפתית, לבין האנטישמיות העמוקה שפעפעה. הפרשה נתנה לעיתונות האנטישמית את הלגיטימציה לפרוח ולהפיץ קריאות כי היהדות היא מחלה שמתפתחת על בסיס "מצע גידול" אותו מהווה צרפת עצמה. משפטו של דרייפוס לא נוהל באורח תקין, ולא הוצגו בו ראיות של ממש לאשמתו של דרייפוס (שכן לא היו כאלה), אולם גורמים אנטישמיים בצבא ובציבור הרחב הסיתו את דעת הקהל נגדו. הקהילה היהודית ניסתה לשכנע את עצמה כי הסיבה להפללתו של דרייפוס נובעת מחוסר מזל. למרות זאת, השכבה המשכילה של הקהילה ובראשה סופרים מהציבור היהודי, בין היתר ברנר לזר, הרימו את לפיד המאבק וקראו בקול מחאה כי הסיבה להפללתו של דרייפוס היא על רקע היותו בן הדת היהודית.

גם הסופר והפובליציסט אמיל זולא נרתם למאבק זה בעקבות החומר שאסף לזר בנושא.

עד מהרה התפלגה האוכלוסייה הצרפתית כולה לזרם של תומכי דרייפוס שהתנגדו לענישתו, ולזרם מתנגדיו של הקצין היהודי שהביאו תמיכה בעונשו. לפני שגורש לכליאה באי, דרגותיו של דרייפוס הורדו ממנו בטקס משפיל, בפני המון צרפתי משתולל שקרא: "מוות ליהודים".

לקראת סוף המאה ה-19 הגיעו לאי קורסיקה יהודים שהתיישבו בעיר בסטיה. זו הייתה תחילתה של הקהילה היהודית באי וכיום היא מונה סביבות 200 יהודים. את הקהילה באי נהוג להחשיב כחלק מיהדות צרפת הכוללת.

המאה ה-20

לאון בלום, ראש הממשלה היהודי הראשון של צרפת

המאה ה-20 נפתחה בסימן טיהור שמו של אלפרד דרייפוס והכרה חלקית של החברה הצרפתית והממסד בעוול שנגרם ליהודים. לצרפת החלו להגר יהודים ממזרח אירופה שביקשו להיחלץ מקשיי הקיום שם.

בראשית המאה חיו בצרפת 90,000 יהודים.^[6] לאחר מלחמת העולם הראשונה והתמוטטות האימפריה העות'מאנית הגיעו לצרפת גלים גדולים של מהגרים יהודים מאגן הים התיכון. גל מהגרים נוסף הגיע ממרכז אירופה לאחר עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933, וב-1935 הגיע מספרם ל-260,000.^[6] מנהיגי יהדות צרפת לרבות ישראל ויליאם ואליד פעלו לקליטת מהגרים אלו.

היהודים הזרים נתפשו כמקור לצרות וכבר ביוני 1933 הכריז ז'ק אלברונר, נשיא ה"קונסיסטואר" (הגוף המייצג הראשי של יהודי צרפת): "צרפת... יש לה מובטלים משלה, ולא כל הפליטים היהודים מגרמניה ראויים להישאר כאן. ... 7, 8, או אולי 10,000 היהודים שיבואו לצרפת, האם באמת מענייננו להשאירם כאן?". עמדת ה"קונסיסטואר" גרמה לכך שהחל משנת 1934 פסקה העזרה החומרית לפליטים. אלברונר דבק בדעתו גם בשנים הבאות וב-1936 הביע צער על מדיניות ההגירה הליברלית של צרפת ב-1933 וכינה את הפליטים היהודים "ערב־רב, פסולת החברה, האלמנטים שלא יכלו להביא כל תועלת לארצם שלהם".^[7]

יהודים השתתפו בחיי המדינה בכל התחומים, והיו גם מיוצגים בפרלמנט ובסנאט הצרפתיים. צרפת הייתה המדינה הראשונה באירופה בעת החדשה שבה כיהן ראש ממשלה יהודי (לאון בלום).

ערב מלחמת העולם השנייה גדלה האוכלוסייה היהודית בצרפת לכ-300,000, כאשר שני שלישים מהם בפריז ויהדות צרפת המקורית, שהשתלבה בחברה, מהווה מיעוט בקרבם. באמצע 1939 היו כמחצית מתושביה היהודים של פריז צרפתים ומחציתם השנייה זרים; רק מחצית מכלל יהודי צרפת היו ילידי הארץ. 80% מן היהודים הזרים באזור פריז היו ממוצא מזרח אירופי, מחציתם מפולין.^[6]

מלחמת העולם השנייה

היהודים מגורשים ממרסיי, 1943

ערך מורחב – שואת יהודי צרפת

עם כיבושה של צרפת בידי הגרמנים במאי 1940 חולקה צרפת לשני חלקים: האזור הצפון-מערבי תחת כיבוש גרמני, והאזור הדרום-מזרחי כמדינה "ריבונית" – צרפת של וישי, בת ברית לגרמנים. במאי 1941 החלו השלטונות הגרמנים בצרפת הכבושה, בסיוע המשטרה המקומית, במעצר המוני של יהודים ונישולם מרכושם. בנובמבר 1942 פלשו הגרמנים לחלקה ה"חופשי" של צרפת, וגם באזורים אלה החלו מעצרים של יהודים. מחנה דראנסי שליד פריז שימש כמקום ריכוז ותחנת מעבר, עד לשליחתם של היהודים למחנות המוות במזרח.

גם לאחר נפילת צרפת סלד נשיא ה"קונסיסטואר" מן היהודים הזרים. יחסו של אלברונר השתנה רק בשנת 1943, אולם זמן קצר לאחר מכן השיגו הנאצים גם אותו. באוקטובר אותה שנה נאסר וגורש לאושוויץ, שם נרצח.^[7]

כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) נשלחו למחנות ההשמדה, בעיקר ממטרופולין פריז, בהם ילדים רבים. מתוכם ניצלו כ-2500 בלבד.^[8] מתוך אלו שנשלחו להשמדה היו כ-23,000 יהודים בעלי אזרחות צרפתית.

אחרי המלחמה

צרפת הייתה המדינה היחידה ביבשת אירופה אליה היגרו יהודים במספרים גדולים לאחר המלחמה. כ-80,000 עקורים ממזרח אירופה ומרכזה התיישבו בה מיד לאחר המלחמה. בשנות ה-50 הגיעו כ-19,000 יהודים ממצרים עם הרעת מצב היהודים שם. בשנים 1956–1967, סיום הקולוניאליזם הצרפתי בצפון אפריקה כמו גם מלחמת ששת הימים הביאו להגירה המונית של כ-200,000 יהודים מתוניסיה, אלג'יריה ומרוקו; כאשר הכמות המכרעת הגיעה מאלג'יריה, שהייתה לקהילה היחידה בה מרבית יהודיה היגרו לצרפת ולא עלו לישראל.^[9] בכך הפכו יהודי צפון אפריקה לרוב בקהילה היהודית בצרפת.

ארגונים יהודיים בצרפת מאוגדים תחת קריף המהווה ארגון גג שהוקם בשנת 1944. ב-1946 הוקם בית הספר ז'ילבר בלוך באורסיי, מוסד להכשרת מנהיגות שמילא תפקיד חשוב בשיקום הקהילה היהודית בצרפת בעשורים שלאחר המלחמה. בשנת 1949 הוקם הארגון FSJF הפועל בתחומי החברה והתרבות, ומוסדותיו מילאו תפקיד חשוב בהטמעת מהגרים יהודים חדשים.

החל מ-1957 עד היום מתקיימים אחת לכמה שנים הכנסים של האינטלקטואלים היהודים דוברי הצרפתית. בשנות השישים והשבעים היוו כנסים אלו במה מרכזית לפיתוח המחשבה היהודית בצרפת ולמוקד בהתפתחות אסכולת פריז במחשבת ישראל, עליה נמנים עמנואל לוינס, אנדרה נהר, אליענה אמדו לוי-ולנסי, רבי יהודא ליאון אשכנזי ואחרים.

על פני המחצית השנייה של המאה ה-20 השתלבו המהגרים היהודים בחברה הצרפתית, במקביל לקיום מערכת מקיפה של מוסדות יהודיים וציוניים. אנטישמיות נמצאה תמיד במקום כלשהו בשולי החברה הצרפתית, כשמעת לעת עולות התפרצויות מעל פני השטח. במקביל לאנטישמיות הקתולית של הימין הקיצוני המסורתי, קמה בצרפת אנטישמיות מוסלמית אשר בדרך-כלל קשורה באופן הדוק להשקפות אנטי-ציוניות. במהומות מאי-יוני 1968 פורסמה תעמולה אנטי ישראלית על ידי השמאל החדש ועל ידי תומכי הטרור הפלסטיני שניצלו את מהומות הסטודנטים, וב-2 ביוני סמוך ליום השנה הראשון למלחמת ששת הימים, חלו התנגשויות פיזיות בין יהודים למוסלמים ברובע ה-20 בפריז. אווירה זו הגבירה משמעותית את העלייה לישראל בשנות ה-60.

בשנים 1974–1975 ביצע הטרוריסט איליץ' רמירס סאנצ'ס מספר פיגועים באתרים יהודיים ופרו ישראליים. בסוף שנות ה-70 פרץ גל של תקריות גזעניות ואנטישמיות אלימות נגד יהודים ואתרים ובתי קברות יהודיים. בליל שמחת תורה ב-3 באוקטובר 1980 נרצחו 4 אנשים, בהן עליזה שגריר אשת העיתונאי מיכה שגריר, בהתפוצצות מכונית תופת מחוץ לבית כנסת רפורמי בפריז. באוגוסט 1981 נרצחו 6 אנשים במסעדה היהודית "גולדברג" ברובע המארה בעיר.^[10] בסוף שנות ה-2000 זיהו רשויות צרפת את האחראים לשני אירועים אלה, כולם קשורים לארגוני טרור פלסטיניים. אירועי טרור ותקריות אנטישמיות המשיכו להכות בקהילה במהלך שנות ה-80 וה-90, במהלכם נפגעו מסעדות, בתי כנסת, וחוללו בתי קברות, כאשר רק מיעוט מהאחראים לתקריות אותרו.

בשנות ה-80 החלה תסיסה יהודית אינטלקטואלית ותרבותית שבאה לידי ביטוי בין היתר בהקמת מסעדות, תחנות רדיו וכתבי עת יהודיים, ובפיתוח מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות^{[דרוש מקור]}. בסוף שנות ה-90 התמודדה הקהילה עם עליית מפלגת הימין הקיצוני החזית הלאומית שהפיצה רעיונות אנטישמיים ונגד ההגירה לצרפת.^[11]

במאה ה-21

מאז התמוטטות ברית המועצות הפכה יהדות צרפת לאחת מהגדולות בקהילות ישראל בתפוצות וקודמת לה יהדות ארצות הברית. ליבת הקהילה היהודית הוערכה בשנת 2013 על ידי בנק המידע היהודי בצפון אמריקה ב-478 אלף יהודים. הקהילה היהודית המורחבת, שכוללת בני זוג של יהודים, מונה כ-600 אלף איש, וזכאי חוק השבות מונים כ-700 אלף.^[12]

מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 הקהילה היא ספרדית ברובה, בעיקרה יוצאת צפון אפריקה, כשמתוך קבוצה זו אחוז ניכר הם יוצאי אלג'יריה, ומיעוטם מיהודי תוניסיה ומרוקו. קיימים גם יסודות ספרדיים אחרים כגון מהגרים מטורקיה והבלקן וכן צאצאי הקהילה הספרדית הוותיקה של צרפת, בנוסף ליהודים ממוצא אשכנזי.

הקהילה היהודית מעורה היטב בחברה ובכלכלה, וב-2013 כיהנו במדינה 13 חברי פרלמנט יהודים מתוך 925, בהם מאיר חביב.^[13] עם זאת, היא מתמודדת עם שתי בעיות מרכזיות, התבוללות מחד ותופעת האנטישמיות החדשה מאידך, שקיימת בצרפת מעבר למקובל במדינות מערביות אחרות. במובנים רבים נמצאים יהודי צרפת בין הפטיש לסדן: מחד, הם שנואים על ידי הימין הקיצוני הנוצרי בצרפת, הרואה בהם חלק מקהילות ה"זרים" שיש להצר את צעדיהם; מאידך, מצד "קהילות זרים" אחרות, המורכבות בעיקר ממהגרים מוסלמים יוצאי צפון אפריקה, הם נתקלים בהתנכלויות על רקע הסכסוך הישראלי-ערבי.

לרבים בקהילה זיקה חזקה לדת היהודית ולישראל ומשום כך היא נתפסת כקהילה המסורתית והציונית ביותר בתפוצות. מחקר שביצע משרד העלייה והקליטה העלה כי כ-200 אלף איש מהקהילה הם בעלי זיקה חזקה לישראל וליהדות וכ-300 אלף הם בעלי זיקה תרבותית יהודית ללא חיבור לקהילה המקומית.^[14] מחקר שנערך בראשית שנת 2002 מצא כי כ-30 אלף תלמידים יהודים התחנכו בבתי ספר יהודיים, כגון אלו של חב"ד ואוצר התורה, המהווים כ-30 אחוז בלבד מכלל תלמידי הקהילה. כ-30% נוספים ביקרו בבתי ספר פרטיים לא-יהודיים וכ-40% למדו בבתי ספר ציבוריים. המחקר הצביע על התחזקות מגמת התבוללות בקרב יהודי צרפת, עם מעל 40% של נישואי התערובת בקרב צעירים עד גיל 30.^[15] בסקר שנערך בשנת 2009 בקרב מהגרים ישראלים בפריז, עלה כי רבים מהם מקיימים קשר חזק בינם לבין עצמם לעומת קשר רופף עם קבוצות מקומיות - יהודיות ולא יהודיות, אך צאצאיהם נמצאים בתהליך מתמיד של היטמעות בחברה הלא-יהודית.^[16]

בתקופת האינתיפאדה השנייה בתחילת שנות ה-2000, ובהמשך במהלך המבצעים והמלחמות שניהל צה"ל בארגוני טרור מוסלמים, חלה לסירוגין עלייה בתקריות האנטישמיות כנגד יהודים בצרפת, שהתבטאה בהשחתת בתי קברות ובתי כנסת לצד תקיפות אלימות כנגד יהודים, בעיקר מצד מוסלמים. התקריות החמורות ביותר בתקופה זו היו חטיפתו ורציחתו באכזריות של אילן חלימי בידי כנופיית מהגרים מוסלמים בשנת 2006, רציחתם של מורה ושלשת תלמידים בבית הספר בטולוז בידי צעיר מוסלמי בשנת 2012, ורציחת ארבעה יהודים בפיגוע במרכול יהודי בפריז בשנת 2015.^[17]

התנכלויות אלו הובילו לגלי הגירה של יהודי צרפת, חלקם פנו לארצות הברית, בריטניה,^[18] קנדה, וחלקם, בליווי עידוד גורמים ציוניים ופרו-ישראלים שונים עלו לישראל ובחרו להתיישב על פי רוב במרכזי הערים הגדולות בהם כבר הייתה קיימת אוכלוסייה מיוצאי צרפת, בעיקר: רעננה, נתניה, אשדוד, אך גם בירושלים ממניעים דתיים.^[19] בניגוד לעליות הקודמות שהורכבו בעיקר מגמלאים, גלי העלייה הללו שהחלו בשנת 2001 ושבמסגרתם הגיעו לישראל בממוצע כ-2,000 עולים בשנה (נכון ל-2013), כוללים בעיקר צעירים בעלי מקצוע (כמחציתם בעלי תואר אקדמי), מונעי מוטיבציה דתית או לאומית מוצהרת עם רצון לגדל ילדים במדינה יהודית. זאת, לצד דאגתם מההתנכלויות נגד יהודים כמו גם שיקולים כלכליים וחשש מאבטלה.^[20] עם זאת, כ-10% מהם שבים לצרפת במהלך שלוש השנים הראשונות שלהם בארץ, בעיקר בשל קשיי קליטה ומציאת תעסוקה שמובילים לקשיים כלכליים.^[21] נכון ל-2015 חיים בישראל כ-210,000 יהודים ממוצא צרפתי, כ־78 אלף מהם עלו לארץ בין השנים 1972–2013.^[22][23]

בשנת 2009 החליף הרב ז'יל ברנהיים את הרב יוסף סיטרוק בתפקיד הרב הראשי לצרפת, ובשנת 2014 נבחר במקומו הרב חיים קורסייה.^[24]

אוכלוסייה לפי שנים

שנה	אוכלוסייה
1306	100,000
1789-99	40,000
1900	86,000
1939	כ-300,000 (מחציתם ללא אזרחות)
1940	כ-340,000 (מחציתם ללא אזרחות)
1945	180,000
1951	250,000
1970	530,000
2002	519,000
2013	478,000
2018	453,000

ראו גם

• גירושי יהודי צרפת
• נוסח צרפת
• נוסח פרובאנס
• הסנהדרין של פריז
• מחזור ויטרי
• המוזיאון לאמנות והיסטוריה יהודית בפריז
• יהדות אלזס
• יהדות שטרסבורג

לקריאה נוספת

• אסתר בנבסה, תולדות יהודי צרפת מהעת העתיקה עד ימינו, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2004. ISBN 9650607536(הספר בקטלוג ULI)
• שמעון שוורצפוקס, יהודי צרפת בימי הביניים, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001.(הספר בקטלוג ULI)
• חיים ברקוביץ, מסורת ומהפכה: תרבות יהודית בצרפת בראשית העת החדשה, מרכז זלמן שזר, 2007
• דניאל בן סימון, נשיכה צרפתית : סיפורה של חרדה יהודית, עם עובד, תל אביב, 2007(הספר בקטלוג ULI)
• רם בן־שלום, יהודי פרובנס: רנסאנס בצל הכנסייה(הספר בקטלוג ULI), האוניברסיטה הפתוחה, 2017 (מבוא הספר ופרקו הרביעי זמינים כאן)
• אריק כהן, יהדות צרפת: בין ייחודיות לאוניברסליות בעת החדשה ובזמננו , הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2015(הספר בקטלוג ULI)

• Heinrich Gross (אנ')‏, Gallia Judaica, פריז, 1897
• Danièle Iancu-Agou, Provincia Judaica. Dictionnaire de géographie historique des juifs en Provence médiévale, Paris / Louvain, Peeters, 2010, 248p. ISBN 978-90-429-2095-8.

על יהדות צרפת בתקופת השואה

• רנה פוזננסקי, להיות יהודי בצרפת, 1945-1939, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2010.(הספר בקטלוג ULI)
• ירחמיאל כהן (עורך), יומן עדות: 1943-1940, ריימון-ראול למבר, (תרגום מצרפתית: עדה פלדור), ירושלים: הוצאת יד ושם, 2010.(הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: יהדות צרפת
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יהדות צרפת

• חוזרים הביתה לצרפת, נאמן למקור, הספרייה הלאומית
• תמורות ביהדות צרפת באתר המכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן
• פרקים בתולדות השואה בצרפת - תערוכת אינטרנט באתר יד ושם
• קהילת פריז, מאת משה קטן באתר דעת
• עמנואל אטקס, יהודים במהפכה, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2007
• שואת יהודי צרפת במלחמת העולם השנייה מאת מוטי מרינגר באתר Tog
• "עלומים", אגודה ישראלית של ילדים יהודיים שהוסתרו בצרפת בימי השואה
• דוד חרמץ, "יהדות צרפת לא תברח לארץ" - בגליון השבוע, באתר ערוץ 7, 13 בנובמבר 1987
• אנשיל פפר, ראש הקהילה היהודית בפאריס: העלייה ההמונית תרוקן את הקהילה בצרפת, באתר הארץ, 23 באוגוסט 2007
• ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן, יהודים בצרפת מתלבטים בשאלת זהותם, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• שמעון שוורצפוקס, יצחק הלפנד, משה קטן וישראל ברטל, ‏דיון: בין צרפת לירושלים – הקשרים בין יהודי צרפת וארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה הי"ט, קתדרה 36, יוני 1985, עמ' 35–62
• גילי איזיקוביץ, מה עומד מאחורי גל העלייה מצרפת?, באתר הארץ, 1 ביוני 2012
• חיים לב, יהודי צרפת דואגים: אסון טולוז יחזור, באתר ערוץ 7, 15 ביולי 2014
• אנשיל פפר, יהודי צרפת מחפשים את מקומם ברפובליקה בעקבות התקפות הטרור, באתר הארץ, 6 במרץ 2015
• על משפחת דרייפוס באתר הספרייה הלאומית
• רגעי האור והאפלה של יהדות צרפת, באתר בית התפוצות, יולי 2017
• דמדומי יהדות צרפת, דמדומיה של צרפת, באתר מידה
• עופר אדרת, עשרות אלפי יהודים בצרפת עברו דירה בעקבות גילויי אנטישמיות, באתר הארץ, 11 באפריל 2018
• נחם אילן, ‏יהדות פרובנס: מהלכה ומקובלים ועד קרנבל וטרובדורים, בעיתון מקור ראשון, 16 ביולי 2018
• ענת ג'ורג'י, "התייחסו אלי כאילו אני מעביר כסף שחור, זה מטורף": האכזבה של יהודי צרפת אחרי העלייה לישראל, באתר TheMarker‏, 5 בפברואר 2019
• אלעד לפידות, היהודי שאומר לא, באתר הזמן הזה, יולי 2023
• הארכיון Fédération des sociétés juives de France, מתוך אוספי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי
• יהודים - היסטוריה - צרפת, דף שער בספרייה הלאומית
• ארכיון אוסף יהדות צרפת, בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. "France : Un portrait de la population juive". Religioscope.
2. "Jewish Population of the World". Jewish Virtual Library. 2012. נבדק ב-29 בינואר 2014.
3. חיים ביינארט, אטלס כרטא לתולדות עם ישראל בימי הביניים, עמ' 45.
4. חיים ביינארט, אטלס כרטא לתולדות עם ישראל בימי הביניים, עמ' 49.
5. שלום וחנוך אלבק, מבוא לספר האשכול, ירושלים: הוצאת וגשל תשד"מ 1984 פרק א', עמ' ד'.
6. שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 252.
7. שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 253-252.
8. יהדות צרפת, באתר jewishvirtuallibrary
9. אריה אבנרי, לצרפת - ולא לישראל, למרחב, 2 בפברואר 1968
10. מערכת וואלה! חדשות‏, נלחמים בטרור בטולוז: קווים לדמות הביון הצרפתי, באתר וואלה, 21 במרץ 2012
11. רולי רוזן, היהודי של לה פן, כותרת ראשית, 17 בפברואר 1988
12. jewishdatabank
13. הערכה שנתית 2013–2014 מס' 1, המכון למדיניות העם היהודי
14. יצחק הילדסהיימר, הממשלה מקווה לשלש את מספר העולים מצרפת עד 2016, באתר nrg‏, 20 במרץ 2014
15. רענן בן צור, מחקר: רק חמישית מילדי העולים יהודים כהלכה, באתר ynet, 25 ביוני 2003
16. לילך לב ארי, שאלת הגבולות בהגירה: על טרנס-לאומיות, קשרים חברתיים וזהות בקרב ישראלים החיים באירופה, כתב עת אורנים, גיליון מס' 2, חשוון תש"ע/ אוקטובר 2009
17. מדינת ישראל היא ביתו הלאומי של כל יהודי, ההסתדרות הציונית העולמית, 25 באוגוסט 2014
18. ynet, עלייה לישראל? יהודי צרפת נוהרים לבריטניה, באתר ynet, 16 בינואר 2015
19. Serge Attal (14 בינואר 2013). "French Jews fear anti-Semitism will destroy community". Times of Israel. נבדק ב-5 בפברואר 2013.
20. קארין אמית, הגירה 1 תשע"ב - 2012
21. ענת מידן, "עולים לאיבוד", באתר ידיעות אחרונות , המוסף לשבת, ‏30.03.2017
22. [www.knesset.gov.il/committees/heb/material/data/alia2011-01-24.doc נתונים דמוגרפים על אוכלוסייה בישראל - סקירת ממצאי מחקרים], עמ' 6, באתר מרכז המחקר והמידע של הכנסת
23. נתוני עלייה, המשרד לקליטת העלייה
24. קובי נחשוני, רב ראשי חדש לצרפת: חיים קורסייה, באתר ynet, 22 ביוני 2014