איווה (BB-61)

USS איווה (BB-61)
USS Iowa (BB-61)

USS איווה יורה מטח דופן של תשעה תותחי 16 אינץ' ב-15 באוגוסט 1984 במהלך הפגנת כוח אש לאחר המודרניזציה שלה
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	צי ארצות הברית
סדרה	אוניות המערכה מסדרת איווה
ציוני דרך עיקריים
מספנה	מספנת הצי בברוקלין
הוזמנה	1 ביולי 1939
תחילת הבנייה	27 ביוני 1940
הושקה	27 באוגוסט 1942
תקופת הפעילות	22 בפברואר 1943 – 26 באוקטובר 1990 (47 שנים)
אחריתה	הפכה לספינת מוזיאון ב-2011
מיקום	33°44′30″N 118°16′39″W / 33.741613888889°N 118.27753333333°W / 33.741613888889; -118.27753333333
מלחמות וקרבות	מלחמת העולם השנייה מלחמת קוריאה מלחמת המפרץ
מידות
הֶדְחֶק	סטנדרטי: 48,880 טון, מקסימלי: 58,460 טון
אורך	270.43 מטרים
רוחב	32.97 מטרים
שוקע	11.33 מטרים
נתונים טכניים
מהירות	33 קשר (61 קמ"ש)
גודל הצוות	151 קצינים, 2,637 מלחים (סך הכל 2,738)
טווח שיוט	14,890 מיילים ימיים (23,960 ק"מ)
הנעה	8 דודי קיטור, 4 טורבינות קיטור של ג'נרל אלקטריק בהספק 212,000 כוחות סוס בתנועה קדימה, 44,000 כוחות סוס בתנועה אחורה. 10 מגה-וואט חשמל המיוצרים בגנרטורים מונעי קיטור. גנרטורים קטנים מדיזל לשעת חירום
צורת הנעה	4 מדחפים
כמות הדלק	9,033 טון מזוט
מתקני התפלה	מתקנים להתפלת מי ים המייצרים 225,000 ליטר מים מתוקים ביום
אמצעי לחימה
שריון	גוף האונייה: 307 מ"מ המחיצות: 287 מ"מ בתי הצריח: בין 295 ל-439 מ"מ הצריחים: 500 מ"מ הסיפון:191 מ"מ
חימוש	1943: 9 תותחי 16 אינץ' (406 מ"מ)/50-קליבר Mark 7 20 תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ)/38 קליבר Mark 12 76 תותחי נ"מ 40 מ"מ/56 קליבר 52 תותחי נ"מ 20 מ"מ/70 קליבר 1984: 9 תותחי 16 אינץ' (406 מ"מ)/50-קליבר Mark 7 12 תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ)/38 קליבר Mark 12 32 טילי שיוט BGM-109 טומהוק 16 טילים נגד-ספינות RGM-84 הרפון 4 תותחי 20 מ"מ/76 קליבר פלנקס CIWS

אוניית המערכה איווה (BB-61) היא אוניית מערכה בדימוס, האונייה המובילה בסדרה שלה, והרביעית בצי ארצות הברית שנקראת על שם מדינת איווה. עקב ביטולה של סדרת מונטנה, איווה היא האונייה המובילה האחרונה מכל סוג של אוניות מערכה של ארצות הברית והייתה האונייה היחידה בסדרה ששירתה באוקיינוס האטלנטי במהלך מלחמת העולם השנייה.

במהלך מלחמת העולם השנייה, היא נשאה את הנשיא פרנקלין ד' רוזוולט מעבר לאוקיינוס האטלנטי למרס אל כביר, אלג'יריה, בדרך לוועידה בעלת חשיבות חיונית ב-1943 בטהראן עם ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל ויוסיף סטלין, מנהיג ברית המועצות. כשהועברה לצי האוקיינוס השקט ב-1944, הפגיזה איווה את ראשי החוף בקווג'לין ובאניווטוק לפני נחיתות אמפיביות של בעלות הברית וחיפתה על נושאות מטוסים שפעלו באיי מרשל. היא גם שימשה כאוניית הדגל של הצי השלישי, כשהיא הניפה את דגלו של אדמירל ויליאם פ. הולסי בעת הכניעה היפנית במפרץ טוקיו.

במהלך מלחמת קוריאה, איווה הייתה מעורבת בפשיטות על החוף הצפון קוריאני, ולאחר מכן היא הוצבה בצי העתודה של צי ארצות הברית, הידוע יותר בשם "צי הנפטלין". היא הופעלה מחדש בשנת 1984 כחלק מתוכנית צי 600 הספינות ופעלה הן בצי האטלנטי והן בצי האוקיינוס השקט כדי להתמודד עם הצי הסובייטי שהורחב באותה העת. באפריל 1989, פיצוץ שמקורו לא ידוע הרס את צריח התותחים מספר 2 שלה, והרג 47 מלחים.

איווה הושבתה בפעם האחרונה באוקטובר 1990 לאחר 19 שנות שירות פעיל בסך הכל, ובתחילה נמחקה מרשימות הצי (NVR) בשנת 1995, לפני שהוחזרה מ-1999 עד 2006 כדי לציית לחוקים הפדרליים שדרשו שמירה ותחזוקה של שתי אוניות מערכה מסדרת איווה. בשנת 2011 נתרמה איווה למרכז אוניות המערכה פסיפיק ללא מטרות רווח בלוס אנג'לס, והועברה לצמיתות לרציף 87 בנמל לוס אנג'לס בשנת 2012, שם היא נפתחה לציבור כמוזיאון USS איווה.

בנייה

איווה הוזמנה ביולי 1939, והונחה במספנת הצי של ניו יורק ביוני 1940. היא הושקה ב-27 באוגוסט 1942, בחסות אילו וולאס (אשתו של סגן הנשיא הנרי וולאס), ונכנסה לשירות ב-22 בפברואר 1943 תחת פיקודו של קפטן ג'ון ל. מק'קריה.

הסוללה הראשית של איווה כללה תשעה תותחי 16 אינץ' (406 מ"מ)/50 קליבר Mark 7, שיכולים לירות פגזים חודרי שריון במשקל 2,700 ליברות (1,200 קילוגרם) לטווח של 20 מיל ימי (23 מיל; 37 קילומטרים). הסוללה המשנית שלה כללה עשרים תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ)/38 קליבר בצריחים תאומים, שיכולים לירות לעבר מטרות לטווח של עד 12 מיל ימי (14 מיל; 22 קילומטרים) משם. עם הופעת הכוח האווירי והצורך להשיג ולשמור עליונות אווירית הגיע הצורך להגן על הצי ההולך וגדל של נושאות המטוסים של בעלות הברית; לשם כך, איווה הותקנה עם מערך של תותחי נ"מ של תותחי אורליקון 20 מ"מ ותותחי בופורס 40 מ"מ כדי להגן על נושאות המטוסים של בעלות הברית מפני תקיפות אוויריות של האויב.

מלחמת העולם השנייה (1943–1945)

ניסויים ושירות עם הצי האטלנטי

כשאיווה נבחרה להעביר את הנשיא פרנקלין ד' רוזוולט לוועידות קהיר וטהראן, היא הצטיידה באמבטיה לנוחיות של רוזוולט. רוזוולט, שהיה משותק מ-1921, לא היה מסוגל לעשות שימוש יעיל במתקן מקלחת.

ב-24 בפברואר 1943, איווה יצאה לים לשייט ניסויים במפרץ צ'ספיק ולאורך חוף האוקיינוס האטלנטי. היא יצאה לדרך ב-27 באוגוסט לארגנטיה, ניופאונדלנד, כדי להתמודד עם האיום של אוניית המערכה הגרמנית טירפיץ שפעלה לפי הדיווחים במימי נורווגיה, לפני שחזרה לארצות הברית ב-25 באוקטובר לשבועיים של תחזוקה במספנת הצי של נורפוק.

בנובמבר 1943 נשאה איווה את הנשיא רוזוולט, מזכיר המדינה קורדל האל, ראש המטה של רוזוולט אדמירל ויליאם ד' ליהי, ראש המטה של הצבא גנרל ג'ורג' סי מרשל, ראש המבצעים הימיים ארנסט קינג, מפקד חילות האוויר של צבא ארצות הברית הנרי "האפ" ארנולד, הארי הופקינס ומנהיגים צבאיים אחרים למרס אל כביר, אלג'יריה, בשלב הראשון של המסע לוועידות קהיר וטהראן. ב-14 בנובמבר, במים מזרחית לברמודה, USS ויליאם ד' פורטר (DD-579), משחתת שהייתה חלק מהמסך נגד צוללות של איווה, שחררה בטעות טורפדו לעבר איווה במהלך תרגיל. בעקבות אזהרות מהמשחתת ונקודות התצפית שלה, איווה פנתה בכוח כדי להימנע מהטורפדו, שהתפוצץ כ-1200 מטרים אחורה בעקבות האונייה. איווה סובבה את התותחים שלה לעבר ויליאם ד' פורטר, בשל חשש שהאונייה הקטנה יותר הייתה מעורבת במזימת התנקשות.

איווה השלימה את משימת הליווי הנשיאותי שלה ב-16 בדצמבר על ידי החזרת הנשיא לארצות הברית. רוזוולט פנה לצוות איווה לפני עזיבתו ואמר, "... מכל מה שראיתי וכל מה ששמעתי, האיווה היא 'אונייה שמחה', ולאחר ששירתתי בצי במשך שנים רבות, אני יודע - ואתם יודעים - מה זה אומר". הוא גם נגע בהתקדמות שאירעה בוועידה לפני שסיים את דבריו ב"... בהצלחה, וזכרו שאני איתכם ברוח, כל אחד ואחד מכם."

שירות עם פלגת אוניות המערכה ה-7, אדמירל לי

איווה באוקיינוס השקט; ניתן לראות את אינדיאנה מרחוק

כאוניית הדגל של פלגת אוניות המערכה ה-7 (BatDiv 7), איווה עזבה את ארצות הברית ב-2 בינואר 1944 לאוקיינוס השקט, מעבר לתעלת פנמה ב-7 בינואר לקראת הופעת הבכורה הקרבית שלה במערכה על איי מרשל. מ-29 בינואר עד 3 בפברואר, היא תמכה בתקיפות אוויריות של נושאות מטוסים שבוצעו על ידי אדמירל משנה פרדריק סי שרמן של קבוצת המשימות 58.3 (TG 58.3) נגד האטולים קווג'לין ואניווטוק. המשימה הבאה שלה הייתה לתמוך בהתקפות אוויריות נגד בסיס הצי והלוגיסטיקה היפני הגדול בטרוק, איי קרוליין. איווה, יחד עם אוניות אחרות, נותקה מקבוצת התמיכה ב-16 בפברואר 1944 לערוך סריקה נגד אוניות תובלה סביב טרוק, במטרה להשמיד כלי שיט של האויב שנמלטו צפונה. במהלך פעולה זו, איווה, יחד עם אחותה ניו ג'רזי, הטביעו את הסיירת הקלה היפנית קאטורי, הסיירת נמלטה מטרוק יום קודם לכן בעקבות מבצע כדור ברד, המתקפה האווירית של ארצות הברית על טרוק.

ב-21 בפברואר, היא יצאה לדרך עם כוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות (לחלופין TF 38 בזמן שהייתה חלק מהצי השלישי ו-TF 58 בזמן שהייתה חלק מהצי החמישי) בזמן שהיא ביצעה את התקיפות הראשונות נגד סאיפאן, טיניאן, רוטה וגואם באיי מריאנה. ב-18 במרץ 1944, הניף תת-אדמירל ויליס א. לי (מפקד אוניות המערכה, האוקיינוס השקט) את דגלו על איווה, והיא הצטרפה להפגזת אטול מילי באיי מרשל. למרות שנפגעה על ידי שני פגזים יפנים בקוטר 4.7 אינץ' (120 מילימטרים), לאיווה נגרם נזק זניח. לאחר מכן היא הצטרפה מחדש ל-TF 58 ב-30 במרץ, ותמכה בתקיפות אוויריות נגד איי פלאו ווולאי באיי קרוליין במשך מספר ימים.

בין 22 ל-28 באפריל, איווה תמכה בהתקפות אוויריות על הולנדיה (הידועה כיום בשם ג'איאפורה), אייטאפה ואיי וייק כדי לתמוך בכוחות הצבא באיטאפה ובמפרץ טנאמרה והומבולדט שבגינאה החדשה. לאחר מכן היא הצטרפה למתקפה השנייה של כוח המשימה על טרוק, ב-29 וב-30 באפריל, והפגיזה מתקנים יפניים על פונאפה באיי קרוליין ב-1 במאי.

USS ABSD-2 מתקנת את USS איווה בתחילת 1945 במנוס, איי האדמירליות

בשלבי הפתיחה של המערכה על איי מריאנה ופלאו, איווה הגנה על נושאות המטוסים האמריקאיות במהלך תקיפות אוויריות על האיים סאיפאן, טיניאן, גואם, רוטה והאי הפגן ב-12 ביוני. איווה נותקה לאחר מכן כדי להפגיז מתקני אויב על סאיפאן וטיניאן בתאריכים 13–14 ביוני, שהביא להשמדת מערום תחמושת יפנית. ב-19 ביוני, במהלך קרב ים הפיליפינים, איווה, כחלק ממערך הקרב של TF 58, סייעה להדוף ארבע התקפות אוויר מסיביות ששיגרו הצי התיכון היפני. זה הביא להשמדה כמעט מוחלטת של חילות אוויר יפניים מבוססי נושאות מטוסים, כאשר איווה טענה להשמדת שלושה מטוסי אויב. איווה הצטרפה לאחר מכן למרדף אחר צי האויב הנמלט, הפילה מפציץ טורפדו אחד וסייעה בהפלת אחר.

לאורך כל יולי, איווה נשארה מחוץ לאיי מריאנה תוך תמיכה בהתקפות אוויריות על איי פלאו ובנחיתות על גואם. לאחר מנוחה של חודש, איווה הפליגה מאניווטוק כחלק מהצי השלישי, ועזרה לתמוך בנחיתות על פלליו ב-17 בספטמבר. לאחר מכן היא הגנה על נושאות המטוסים במהלך תקיפות אוויריות נגד מרכז הפיליפינים כדי לנטרל כוח אווירי של האויב לקראת הפלישה המיוחלת לפיליפינים. ב-10 באוקטובר, איווה הגיעה אל אוקינאווה לסדרה של תקיפות אוויריות על איי ריוקיו ופורמוזה. לאחר מכן היא תמכה בהתקפות אוויריות נגד לוזון ב-18 באוקטובר והמשיכה בתפקיד זה במהלך נחיתתו של גנרל דאגלס מקארתור על לייטה ב-20 באוקטובר.

בניסיון אחרון לבלום את המערכה של ארצות הברית לכבוש מחדש את הפיליפינים, הצי הקיסרי היפני הכה בחזרה עם של מבצע Sho-Gō 1, המענה המתוכנן של הצי היפני לנחיתה של בעלות הברית בפיליפינים. התוכנית הייתה מבצע מסובך עם שלושה ציים נפרדים: הכוח הצפוני בפיקודו של תת-אדמירל ג'יסאבורו אוזאווה, הכוח המרכזי בפיקודו של תת-אדמירל טקאו קוריטה, והכוח הדרומי בפיקודו של תת-אדמירל שוג'י נישימורה. נושאות המטוסים של אוזאווה, שעד כה התרוקנו מרוב כלי הטיס שלהם, היו אמורות לשמש פתיון לאוניות המערכה של קוריטה ונישימורה, שהיו אמורות להשתמש בהסחת הדעת כדי לתקוף את צי הפלישה ישירות דרך מצר סן ברנרדינו ומצר סוריגאו. איווה ליוותה את TF 38 במהלך התקפות נגד הכוח המרכזי היפני בפיקודו של האדמירל קוריטה בזמן שהפליגה דרך ים סיבויאן לעבר מצר סן ברנרדינו. התוצאות המדווחות של התקפות אלו והנסיגה לכאורה של הכוח המרכזי היפני הביאו את האדמירל ויליאם "בול" הולסי להאמין שכוח זה נהרס כקבוצת לחימה יעילה; כתוצאה מכך, איווה, עם TF 38, הפליגה בעקבות הכוח הצפוני היפני מול כף אנגניו, לוזון. ב-25 באוקטובר 1944, כאשר אוניות הכוח הצפוני היו כמעט בטווח התותחים של איווה, הגיעה הודעה שהכוח המרכזי היפני תוקף קבוצת נושאות מטוסים מלוות אמריקאיות ליד סאמאר. האיום הזה על ראשי החוף האמריקאים אילץ את TF 38 לשנות את המסלול ולהפליג כדי לתמוך בצי נושאות המטוסים המלוות הפגיעות, אך התנגדות עזה של הצי השביעי בקרב מול סאמאר כבר גרמה ליפנים לסגת ואיווה נמנעה מפעולת שטח. לאחר קרב מפרץ לייטה, איווה נשארה במים מול הפיליפינים וחיפתה על נושאות המטוסים במהלך תקיפות נגד לוזון ופורמוזה. היא הפליגה לחוף המערבי בסוף דצמבר 1944.

ב-18 בדצמבר, האוניות של TF 38 מצאו את עצמם במפתיע במאבק על חייהם כאשר טייפון קוברה עקף את הכוח - 7 נושאות מטוסים, 6 נושאות מטוסים קלות, 8 אוניות מערכה, 15 סיירות וכ-50 משחתות - במהלך ניסיונם לתדלק בים. באותה עת פעלו האוניות כ-300 מיל (480 קילומטרים) מזרחית ללוזון בים הפיליפינים. נושאות המטוסים השלימו זה עתה שלושה ימים של פשיטות כבדות על שדות תעופה יפניים, דיכוי מטוסי אויב במהלך המבצעים האמפיביים האמריקאים נגד מינדורו בפיליפינים. כוח המשימה נפגש עם קפטן ג'ספר טי אקאף וקבוצת התדלוק שלו ב-17 בדצמבר מתוך כוונה לתדלק את כל האוניות בכוח המשימה ולהחליף מטוסים שאבדו.

איווה במבדוק יבש בסן פרנסיסקו, עוברת תיקונים ומודרניזציה לאחר שניזוקה במהלך טייפון קוברה

למרות שהים הלך וגעש כל היום, ההפרעה הציקלונית הסמוכה התריעה מעט יחסית על התקרבותה. ב-18 בדצמבר, סופת הטייפון הקטנה אך האלימה עקף את כוח המשימה בזמן שרבות מהאוניות ניסו לתדלק. רבים מכלי השיט נתפסו סמוך למרכז הסופה ונפגעו בים קיצוניים ורוחות בעוצמת הוריקן. שלוש משחתות - האל, מונאגן וספנס - התהפכו וטבעו כמעט עם כל צוותן, בעוד שסיירת, חמש נושאות מטוסים ושלוש משחתות ספגו נזק חמור.^[1] כ-790 קצינים ומלחים אבדו או נהרגו, ו-80 נוספים נפצעו. שריפות אירעו בשלוש נושאות מטוסים כאשר מטוסים השתחררו בהאנגרים שלהם, וכ-146 מטוסים על אוניות שונות נסחפו אל מעבר לסיפון או ניזוקו מעבר לתיקון חסכוני על ידי שריפות או פגיעות.^[2] איווה דיווחה כי אצלה אין מלחים פצועים כתוצאה מהטייפון,^[3] אך ספגה אובדן של אחד מהמטוסים הימיים שלה, ונזק לאחד מהצירים שלה.^[4][2] הציר הפגוע דרש מאיווה לחזור לארצות הברית, והיא הגיעה לסן פרנסיסקו ב-15 בינואר 1945, לתיקונים. במהלך השיפוץ איווה סגרה את אזור הגשר שלה, והצטיידה במכ"מי חיפוש חדשים ומערכות בקרת אש.^[4]

הפצצה על יפן

מיזורי (משמאל) מעבירה אנשי צוות לאיווה לקראת טקס הכניעה המתוכנן ל-2 בספטמבר.

איווה הפליגה ב-19 במרץ 1945 לאוקינאווה, והגיעה ב-15 באפריל כדי להחליף את אוניית האחות שלה ניו ג'רזי. מ-24 באפריל, איווה תמכה במבצעי נושאות מטוסים שמטרתם לבסס ולשמור עליונות אווירית לכוחות היבשה במהלך מאבקם על האי. לאחר מכן היא תמכה בתקיפות אוויריות ליד דרום קיושו מ-25 במאי עד 13 ביוני. לאחר מכן, היא הפליגה לכיוון צפון הונשו והוקאידו, והשתתפה בתקיפות באיי הבית היפנים ב-14–15 ביולי על ידי הפצצת מוראן, הוקאידו, השמדת מפעלי פלדה ומטרות אחרות. העיר היטאצ'י בהונשו הופגזה החל מליל 17 ביולי וההפגזה נמשכה עד 18 ביולי. ב-29 וב-30 ביולי, איווה ירתה עם תותחיה על קאהולאווה והמשיכה לתמוך בתקיפות של נושאות מטוסים מהירות עד להפסקת הלחימה ב-15 באוגוסט.

ב-27 באוגוסט, איווה ואחותה מיזורי נכנסו למפרץ סאגמי כדי לפקח על כניעת מספנת הצי יוקוסוקה.^[4] יומיים לאחר מכן, היא נכנסה למפרץ טוקיו עם כוחות הכיבוש. כאן, מספר מלחים ממיזורי הוצבו באופן זמני באיווה למשך טקס הכניעה שהתקיים על סיפון מיזורי. לאחר ששימשה כאוניית הדגל של האדמירל הולסי לטקס הכניעה ב-2 בספטמבר, איווה נשארה במפרץ כחלק מהכוח הכובש. כחלק ממבצע מרבד קסמים המתמשך, היא החזירה חיילים משוחררים ושבויי מלחמה משוחררים אמריקאים הביתה לפני שעזבה את מפרץ טוקיו ב-20 בספטמבר, לכיוון ארצות הברית.^[4]

לאחר מלחמת העולם השנייה (1945–1949)

איווה הגיעה לסיאטל, וושינגטון, ב-15 באוקטובר 1945, ואז הפליגה ללונג ביץ', קליפורניה, שם עסקה בפעולות אימונים עד שחזרה ליפן ב-1946 כדי לשמש כאוניית הדגל של הצי החמישי. היא חזרה לארצות הברית ב-25 במרץ 1946 וחזרה לתפקידה כספינת אימונים. במהלך שגרת התרגילים והתמרונים הרגילה שלה, היא גם נשאה גורמי מילואים וצוערים לאימונים. באוקטובר עברה איווה תקופה של שיפוץ ומודרניזציה, שהביאה להוספת המכ"ם SK-2 ואובדן מספר צריחי תותחים 20 מ"מ ו-40 מ"מ. ביולי, בעקבות הניסויים האטומיים של ביקיני, אוניית המערכה הישנה נבדה נבחרה כמטרה לתרגיל אש חיה שיבוצע על ידי איווה ושאר יחידות הים והאוויר של הצי. התרגיל החל בהפגזות נפרדות ממשחתת, סיירת כבדה ואיווה, אך זה לא הטביע את האונייה, ולכן נבדה הוטבעה לבסוף עם פגיעת טורפדו אווירי אחת באמצע האונייה, שהטביעה אותה 65 מיל (105 קילומטרים) מפרל הארבור ב-31 ביולי 1948. בספטמבר 1948, כחלק מהצמצום של הכוחות המזוינים לאחר מלחמת העולם השנייה, הושבתה איווה בסן פרנסיסקו, ולאחר מכן הוצבה רשמית בצי המילואים של צי ארצות הברית ב-24 במרץ 1949.

מלחמת קוריאה (1951–1952)

ב-1950, קוריאה הצפונית פלשה לקוריאה הדרומית, מה שגרם לאומות המאוחדות לאשר התערבות צבאית. הנשיא הארי ס. טרומן הורה לכוחות האמריקאים שהוצבו ביפן לעבור לקוריאה הדרומית. טרומן גם שלח לאזור חיילים מבסיסים בארצות הברית, טנקים, מטוסי קרב ומפציצים וכוח ימי חזק כדי לתמוך בקוריאה הדרומית. כחלק מהגיוס הימי, איווה הופעלה מחדש ב-14 ביולי 1951, והושבה מחדש רשמית ב-25 באוגוסט, תחת פיקודו של קפטן ויליאם ר. סמדברג III. איווה הפליגה למים הקוריאניים במרץ 1952. ב-1 באפריל היא החליפה את אוניית האחות שלה ויסקונסין והפכה לאוניית הדגל של תת-אדמירל רוברט פ. בריסקו, מפקד הצי השביעי.^[4] במבצע הקרבי הראשון שלה במלחמת קוריאה, איווה ירתה בתותחיה הראשיים ליד וונסן - סונג'ין ב-8 באפריל 1952, במטרה לפגוע בקווי אספקה של קוריאה הצפונית. יחד עם אוניות אחרות, איווה שוב התמודדה עם כוחות צפון קוריאנים למחרת, הפעם נגד ריכוזי חיילי אויב, אזורי אספקה ועמדות חשודים בנשק בסובאן דן ובקוג'ו. כתמיכה בקורפוס הראשון של קוריאה הדרומית, איווה הפגיזה עמדות אויב ב-13 באפריל, הרגה 100 חיילי אויב, השמידה שש עמדות תותחים והרסה מפקדת דיוויזיה. למחרת היא נכנסה לנמל וונסן והפגיזה מחסנים, עמדות תצפית וקרפפי מסילות ברזל לפני שפרשה כדי להצטרף מחדש לשייטת האו"ם שסייעה לכוחות היבשה סביב קוסונג. ב-20 באפריל, בפעולת הלחימה הראשונה שלה מעל קו הרוחב ה-38, הפגיזה איווה קווי רכבת בטאנצ'ון, שם נהרסו ארבע מנהרות רכבת, לפני שהפליגה לצ'ינדונג ולקוסונג להפגזה של יומיים על עמדות קוריאה הצפונית.^[4]

USS איווה יורה פגז 16 אינץ' (406 מ"מ) לעבר מטרה צפון קוריאנית בשנת 1952

ב-25 במאי, איווה, בעקבות הדוגמה של אחותה מיזורי, הגיעה למים מול צ'ונגג'ין, מרכז תעשייתי צפון קוריאני כ-48 מיילים ימיים (89 ק"מ) מהגבול הרוסי. עם הגעתה, איווה המשיכה להפגיז את מרכזי התעשייה ותחבורה ברכבת בצ'ונג'ין, ולאחר מכן עברה דרומה כדי לסייע לקורפוס ה-10 האמריקאי. בדרכה לעמדות האמריקאיות, איווה הפגיזה שוב את סונג'ין, והרסה כמה מנהרות וגשרים של מסילות ברזל באזור. ב-28 במאי, איווה הצטרפה לגוף הראשי של הצי האמריקאי שתמך בקורפוס ה-10, והפגיזה בכבדות כמה איים בנמל וונסן.^[4]

במהלך חודש יוני, איווה ירתה עם תותחיה על מטרות במאיאנג-דו, טאנצ'ון, צ'ונגג'ין, צ'ודו-סוקצ'ו והנמלים של הונגנאם ו-וונסן בתמיכה בכוחות האו"ם וקוריאה הדרומית. ב-9 ביוני, הליקופטר מאיווה חילץ טייס שהופל מנושאת המטוסים פרינסטון.^[4] באותה תקופה, פרינסטון פעלה עם TF 77, ועם נושאות מטוסים נוספות בכוח המשימה שפעלו במסע הפגזות נגד קווי אספקה, ריכוזי חיילים ותשתיות של קוריאה הצפונית; בנוסף, נושאות המטוסים פעלו במשימות תמיכה אווירית צמודה עבור כוחות קרקע שנלחמים נגד כוחות קוריאה הצפונית. ביולי, איווה קיבלה מפקד חדש, קפטן ג'ושוע וו. קופר, שקיבל את הפיקוד על אוניית המערכה למשך שארית הסיור שלה במלחמת קוריאה.^[4]

ב-20 באוגוסט, איווה העלתה תשעה פצועים מהמשחתת USS תומפסון לאחר שתומפסון נפגעה על ידי סוללת ארטילריה סינית בעת הפגזת עמדות אויב בסונגג'ין. באותו זמן, איווה פעלה 26 ק"מ דרומית לסונגג'ין, ולאחר שקלטה את אנשי הצוות הפצועים מהמשחתת, איווה חיפתה על תומפסון כאשר היא נסוגה למים בטוחים יותר.^[4]

ב-23 בספטמבר, הגנרל מארק וו. קלארק, המפקד העליון של כוחות האו"ם בקוריאה, עלה לסיפון איווה. קלארק התבונן באיווה בפעולה כאשר התותחים שלה הפגיזו את אזור וונסן בפעם השלישית, כשהיא אחראית להרס של מערום גדול של תחמושת אויב. ב-25 בספטמבר, איווה ירתה בתותחיה לעבר מסילת ברזל של האויב ורכבת בת 30 קרונות.^[4] בחודש שלאחר מכן, איווה הייתה חלק מהכוח המעורב במבצע הסחה, תרגיל למשוך חיילי אויב לקוג'ו ולהביא אותם למרחק פגיעה מהתותחים הגדולים של אוניות המערכה. במהלך המבצע, איווה סיפקה תמיכה נגד מטוסים ל-USS מאונט מקינלי, ספינת פיקוד של כוח אמפיבי.^[4]

באוקטובר 1952 שימשה איווה כאוניית הדגל של מפקד הצי השביעי, והיא השתתפה ב-43 תקיפות על מטרות באזורי וונסן, סונגג'ין, קוג'ו, צ'הו, טוג'ו, סימפו, הונגנאם וצפון אינצ'ון, וב-27 מבצעי הפגזה. במהלך פעולות אלו נורו 16,689 פגזים מהסוללות הראשיות והמשניות שלה על מתקני האויב. פעולה זו קבעה את הזכאות למדליית השירות של האו"ם ולמדליית השירות הקוריאנית עם כוכב ארד אחד.^[5]

לאחר מלחמת קוריאה (1953–1958)

USS איווה הוצבה לצד USS ויסקונסין ו-USS שנגרי-לה בפילדלפיה, 8 ביולי 1978

איווה העלתה צוערים לאימון בים לצפון אירופה ביולי 1953, וזמן קצר לאחר מכן השתתפה במבצע מארינר, תרגיל גדול של נאט"ו, שבו שימשה כאוניית הדגל של תת-אדמירל אדמונד ט. וולדריג', מפקד הצי השני. עם השלמת התרגיל הזה, איווה פעלה באזור הכפים של וירג'יניה. מאוחר יותר, בספטמבר 1954, היא הפכה לאוניית הדגל של אדמירל משנה ר. ה. ליבי, מפקד, כוח אוניות המערכה, הצי האטלנטי של ארצות הברית.

בינואר-אפריל 1955, איווה ערכה שייט ממושך לים התיכון כאוניית הדגל של מפקד הצי השישי. היא יצאה לשייט הכשרה ב-1 ביוני, ועם שובה נכנסה לנורפוק לשיפוץ של ארבעה חודשים. לאחר מכן, איווה המשיכה לסירוגין בהפלגות אימונים ובתרגילים מבצעיים, עד ל-4 בינואר 1957, כאשר עזבה את נורפוק לשרת עם הצי השישי בים התיכון. עם השלמת הסבב, יצאה איווה עם צוערים לשייט אימונים באמריקה הדרומית והצטרפה לסקירת הצי הבינלאומית מול המפטון רודס, וירג'יניה ב-13 ביוני.

ב-3 בספטמבר, איווה הפליגה לסקוטלנד לתרגיל סטרייקבק של נאט"ו. היא חזרה לנורפוק ב-28 בספטמבר, ועזבה את המפטון רודס למספנת הצי של פילדלפיה ב-22 באוקטובר. היא הושבתה ב-24 בפברואר 1958 ונכנסה לצי העתודה האטלנטי בפילדלפיה.

הפעלה מחדש (1982–1990)

USS איווה במבדוק יבש במהלך המודרניזציה

כחלק מהמאמץ של הנשיא רונלד רייגן ומזכיר הצי ג'ון פ. ליהמן לבניית צי 600 הספינות, איווה הופעלה מחדש בשנת 1982 ונגררה על ידי USNS אפאצ'י^[6] למספנת אבונדיל ליד ניו אורלינס, לואיזיאנה, לשיפוץ ומודרניזציה של הציוד לקראת הפעלתה מחדש המתוכננת. במהלך השיפוץ, הוסרו מאיווה כל תותחי האורליקון 20 מ"מ ותותחי הבופורס 40 מ"מ שנותרו לה, בשל חוסר יעילותם נגד מטוסי קרב מודרניים וטילים נגד ספינות. בנוסף, שני צריחי תותחי 5 אינץ' (127 מילימטרים) הממוקמים באמצע האונייה ובחלק האחורי בשני הצדדים של אוניית המערכה הוסרו.

איווה נגררה לאחר מכן למספנת אינגאלס, פסקאגולה, מיסיסיפי,^[4] שם במהלך החודשים הבאים שודרגה אוניית המערכה עם כלי הנשק המתקדמים ביותר שיש. בין מערכות הנשק החדשות שהותקנו היו ארבעה משגרי Mk 141 ארבעה קנים עבור 16 טילים נגד ספינות RGM-84 הרפון, שמונה תושבות Mk 143 משגרי טילים ל-32 טילי שיוט BGM-109 טומהוק, ורביעייה של תותחי 20 מ"מ פלנקס להגנה מפני טילים נגד ספינות ומטוסי אויב. מתישהו אחרי יוני 1986, איווה הייתה אוניית המערכה הראשונה שקיבלה את הכטב"ם RQ-2 פיוניר. היא יכלה לשאת עד שמונה מהמל"טים הנשלטים מרחוק, שהחליפו את המסוקים (למרות שהמסוקים לא נישאו על ידי אוניות המערכה) ששימשו בעבר לתצפית עבור תשעת תותחי ה-16 אינץ' (406 מ"מ)/50 קליבר Mark 7‏.^[7][8] כמו כן נכללו במודרניזציה שלה שדרוגים למערכות מכ"ם ובקרת אש עבור התותחים והטילים שלה, ושיפור יכולות הלוחמה האלקטרונית. איווה הופעלה מחדש רשמית ב-28 באפריל 1984, לפני המועד, במסגרת תקציבה בעלות של 500 מיליון דולר, ובפיקודו של קפטן ג'רלד א' גנקוב.^[4] על מנת לזרז את לוח הזמנים, תיקונים נחוצים רבים במנועים ובתותחים של איווה לא הושלמו ובדיקת החובה של מועצת הפיקוח והסקר של הצי (InSurv) נדחתה.

תרגילי שייקדאון ותרגילי נאט"ו (1984–1989)

איווה יורה מטח דופן של תשעה תותחי 16 אינץ' (406 מילימטרים) /50-קליבר ושישה תותחי 5 אינץ' (127 מילימטרים) /38 קליבר

מאפריל עד אוגוסט 1984, איווה עברה אימוני רענון וכישורי תמיכה בירי ימי במפרץ גואנטנמו, קובה ובאזור הפעילות ליד פוארטו ריקו. לאחר תקופה קצרה בנמל הבית החדש שלה, נורפוק, וירג'יניה, היא בילתה את שתי תקופות הזמן במהלך שאר 1984 ותחילת 1985 בהתערבות מבצעי "נוכחות" באזור סביב מרכז אמריקה. במהלך תקופה זו היא עברה את תעלת פנמה כדי לפעול מול החוף המערבי של מרכז אמריקה תוך ביצוע פעולות הומניטריות בין אנשים, כולל באל סלוודור, קוסטה ריקה והונדורס,^[4][9] לפני שחזרה לארצות הברית באפריל 1985 לתקופה של תחזוקה שוטפת.^[4]

באוגוסט 1985, איווה הצטרפה ל-160 ספינות אחרות לתרגיל Ocean Safari, תרגיל ימי של נאט"ו שמטרתו לבחון את יכולתה של נאט"ו לשלוט בנתיבי הים ולשמור על מעבר חופשי של ספינות. בגלל מזג אוויר גרוע, איווה והאוניות האחרות נאלצו להפליג בים סוער, אבל איווה ניצלה את הזמן כדי להתאמן בהסתרה מכוחות האויב. בעודה משרתת עם כוח התרגיל, חצתה איווה את החוג הארקטי.^[10] באוקטובר היא השתתפה במבצעים הבלטיים וירתה בתותחי הפלנקס שלה, תותחי 5 אינץ' (127 מילימטרים), ותותחי 16 אינץ' (406 מילימטרים) בים הבלטי ב-17 באוקטובר תוך כדי פעילות עם אוניות של ארצות הברית ושאר בעלות הברית.^[11] לאחר המבצעים הללו במהלכם ביקרה בלה האבר בצרפת, קיל בגרמניה, קופנהגן (שם ביקר פרדריק, נסיך הכתר של דנמרק באונייה כתלמיד בית ספר) ובאורהוס בדנמרק, ובאוסלו בנורווגיה שם התארח אולף החמישי, מלך נורווגיה בארוחת צהריים, היא חזרה לארצות הברית.^[4]

החל מ-17 במרץ 1986, איווה עברה את בדיקת ה-InSurv שלה באיחור. הבדיקה, שאיווה נכשלה בה בסופו של דבר, נערכה בפיקוחו של אדמירל משנה ג'ון ד' באלקלי. באלקלי גילה שהאונייה לא הצליחה להשיג את המהירות המרבית שלה של 33 קשרים (61 קמ"ש) במהלך ריצת מנוע בעוצמה מלאה, והמליץ לראש המבצעים הימיים וליהמן להוציא את איווה משירות לאלתר. ליהמן דחה עצה זו, במקום זאת הנחה את מנהיגי הצי האטלנטי להבטיח שהליקויים של איווה יתוקנו.

לאחר מכן, איווה חזרה למים סביב מרכז אמריקה וערכה תרגילים תוך מתן נוכחות צבאית למדינות ידידותיות. ב-4 ביולי, הנשיא רונלד רייגן והגברת הראשונה ננסי רייגן עלו לסיפון איווה לסקירת הצי הבינלאומית, שנערכה בנהר ההדסון.^[12] ב-25 באפריל, קפטן לארי ריי סיקוויסט קיבל את הפיקוד על אוניית המערכה והצוות שלה במהלך ההסמכה מחדש לתמיכה בירי הימי מול האי Vieques ליד פוארטו ריקו.^[4]

אנשי הצוות קולטים מל"ט RQ-2 פיוניר על סיפון איווה

ב-17 באוגוסט יצאה איווה להפלגה לצפון האוקיינוס האטלנטי, ובספטמבר היא השתתפה בתרגיל החתונה הצפונית על ידי הובלת נחתים לחוף וסיוע לספינות מלחמה של מסוקים. במהלך התרגיל איווה ירתה ברובה הראשי לעבר מטווח כף וורת' בסקוטלנד כתמיכה בהתקפה אמפיבית מדומה ב-5–6 בספטמבר, ירתה בסך הכל 19 פגזי 16 אינץ' (406 מילימטרים) ו-32 פגזי 5 אינץ' (127 מילימטרים) במהלך תקופה של 10 שעות תוך כדי פעולה בים סוער. במהלך תרגיל האש החיה, מספר קטן של נחתים מאיווה הועלו לחוף כדי לעקוב אחר נפילת הפגזים ולייעץ לאוניית המערכה על תיקוני ירי.^[13] לאחר מכן, איווה ביקרה בנמלים, כולל פורטסמות', באנגליה ובגרמניה לפני שחזרה לארצות הברית באוקטובר.

איווה עורכת חידוש התחלתי עם USS מידוויי במפרץ הפרסי בדצמבר 1987

מינואר-ספטמבר 1987 איווה פעלה במים במרכז אמריקה וסביבתה והשתתפה במספר תרגילים עד להפלגה לים התיכון ב-10 בספטמבר להצטרף לצי השישי שבסיסה שם. היא נשארה בים התיכון עד 22 באוקטובר, כאשר נותקה מהצי השישי ויצאה לפעילות בים הצפוני. ב-25 בנובמבר, כחלק ממבצע רצון רציני, עברה איווה את תעלת סואץ והפליגה למפרץ הפרסי, שהיה בזמנו אחד משדות הקרב של מלחמת המפרץ הראשונה (המכונה גם מלחמת איראן-עיראק).^[4] נוכחותם של כלי שיט אמריקאים במפרץ הייתה תגובה לעצומה רשמית מכווית שספינותיה ספגו פשיטות על ידי כוחות איראנים שניסו לנתק משלוחי נשק מארצות הברית ואירופה למשטרו של סדאם חוסיין בעיראק, דרך שטח כווית. שלב זה של המלחמה יקרא לימים "מלחמת המכליות" של מלחמת איראן-עיראק. איווה וכלי שיט אחרים שפעלו במפרץ הוקצו ללוות מכליות כוויתיות מנמלי כווית לים הפתוח, אך מכיוון שהחוק האמריקני אסר על ליווי צבאי לספינות אזרחיות המנופות דגל זר, המכליות שלוו סומנו מחדש כספינות סוחר אמריקאיות. והוקצו להן שמות אמריקאים. בשארית השנה ליוותה איווה מכליות גז ונפט כוויתיות שסומנו מחדש כספינות סוחר אמריקאיות מהמפרץ הפרסי דרך מצר הורמוז.^[4]

ב-20 בפברואר 1988 יצאה איווה מהמפרץ הפרסי, עברה את תעלת סואץ והפליגה לארצות הברית, והגיעה לנורפוק ב-10 במרץ לתחזוקה שוטפת. באפריל, היא השתתפה בחגיגות השנתיות של שבוע הצי לפני שחזרה לנורפוק לשיפוץ. ב-26 במאי, פרד מוסלי החליף את לארי סיקוויסט כקפטן של איווה. לאחר השיפוץ, מוסלי לקח את איווה לשייט סביב מפרץ צ'ספיק ב-25 באוגוסט. כשנתקל בקושי לנווט את האונייה במים רדודים, מוסלי החמיץ בקושי התנגשות עם הפריגטה מוינסטר, המשחתת פראגוט, והסיירת קרוליינה הדרומית לפני שעלתה על שרטון בבוץ רך מחוץ לתעלת הספינות הראשית של המפרץ ליד אצבעון שולס. לאחר שעה אחת, איווה הצליחה להיחלץ ללא נזק ולחזור לנמל. איווה המשיכה בניסויים ימיים במהלך אוגוסט וספטמבר, ואז החלה אימוני רענון במים סביב פלורידה ופוארטו ריקו באוקטובר, במהלכם האונייה עברה הערכת תוכנית הנעה מבצעית.^[4]

ב-20 בינואר 1989, במהלך ניסוי ירי לא מורשה כהלכה מחוץ לוייקס, איווה ירתה פגז 16 אינץ' (406 מילימטרים) לטווח של 23.4 מיילים ימיים (43.3 ק"מ), וקבעה שיא לירי פגז 16 אינץ' (406 מילימטרים) לטווח הארוך ביותר שנורה אי פעם. בפברואר הפליגה אוניית המערכה לניו אורלינס לביקור בנמל לפני שיצאה לנורפוק. ב-10 באפריל ביקר את ספינת המערכה מפקד הצי השני, וב-13 באפריל היא הפליגה להשתתף בתרגיל צי.^[4]

פיצוץ צריח 1989

עשן כבד יוצא מצריח 2 בעקבות פיצוץ פנימי ב-19 באפריל 1989

במהלך תרגיל ירי, בשעה 09:55^[14] ב-19 באפריל 1989, פיצוץ קרע את צריח מספר שתיים של תותחי 16 אינץ' (406 מילימטרים), והרג 47 אנשי צוות. בן זוג של תותחן בחדר מחסן חומרי הנפץ הציף במהירות את מחסן חומרי הנפץ מס' 2, וככל הנראה מנע נזק קטסטרופלי לאונייה.^[15]תחילה, חוקרי NCIS סברו כי אחד מאנשי הצוות ההרוגים, קלייטון הרטוויג, פוצץ מטען חבלה בניסיון התאבדות לאחר סיום הרומן לכאורה עם מלח אחר.^[15][16] כדי לתמוך בטענה זו, פקידי הצי הצביעו על מספר גורמים שונים, כולל פוליסת ביטוח החיים של הרטוויג, שקבעה את קנדל טרוויט כמוטב היחיד במקרה של מותו,^[17] הימצאות חומרים בלתי מוסברים בתוך צריח 2,^[18] ומצבו הנפשי, שנטען כי אינו יציב.^[19][20]

למרות שהצי היה מרוצה מהחקירה ומתוצאותיה,^[16] אחרים לא השתכנעו,^[19] ובאוקטובר 1991, על רקע הביקורת הגוברת, אילץ הקונגרס את הצי לפתוח מחדש את החקירה.^[15] חקירה שנייה זו, שטופלה על ידי חוקרים עצמאיים, נבלמה מכיוון שרוב הפסולת המקורית מאיווה נוקתה או שהצי נפטר ממנה בדרך אחרת לפני ואחרי החקירה הראשונה,^[16][17][21] אך היא חשפה ראיות המצביעות על פיצוץ מטען הודף בשוגג עקב נגיחת יתר ולא מעשה חבלה מכוון.^[15][20][22]

בזמן שאיווה עברה מודרניזציה בתחילת שנות ה-80, אוניית האחות שלה ניו ג'רזי נשלחה ללבנון כדי לספק תמיכה באש מהחוף. באותה תקופה, ניו ג'רזי הייתה אוניית המערכה הפעילה היחידה בכל מקום בעולם, ונמצא כי במאמץ להשיג אוניית מערכה נוספת כדי להחליף את ניו ג'רזי, המודרניזציה של איווה הוגברה, והותירה אותה במצב גרוע כשהיא הופעלה מחדש בשנת 1984.^[17] כמו כן, נקבע כי קפטן פרד מוסלי היה טרוד יותר בתחזוקת הטילים מאשר באימון ואיוש התותחים.^[23]

מטען הודף מאותו מחסן כמו זה שנחקר נבדק במרכז הלוחמה הימית דאלגרן. בעירה ספונטנית הושגה עם האבקה, שנטחנה במקור בשנות ה-30 של המאה ה-20 ואוחסנה בצורה לא נכונה בדוברה בתחנת הנשק הימי של הצי יורקטאון, וירג'יניה, במהלך עגינה יבשה של איווה ב-1988.^{[15][16][17][20]} כשהוא מתכלה, אבק השריפה פולט גז אתר, שהוא דליק מאוד ועלול להידלק על ידי ניצוץ. גילוי זה הביא לשינוי בעמדתו של הצי בעניין האירוע, ואדמירל פרנק קלסו, ראש המבצעים הימיים באותה תקופה, התנצל פומבית בפני משפחת הרטוויג, והגיע למסקנה שאין ראיות אמיתיות התומכות בטענה שהוא הרג בכוונה את המלחים האחרים.^[15][17][20] הקפטן של איווה פרד מוסלי ספג ביקורת קשה על טיפולו בעניין, וכתוצאה מהאירוע שינה הצי את נוהלי הטיפול במטענים הודפים עבור אוניות המערכה שלו.^[22] התקרית נותרה אחת האבדות החמורות ביותר של הצי במהלך פעולות בזמן שלום.

צי מילואים וספינת מוזיאון (1990-הווה)

מתקן אחזקת ספינות לא פעילות של הצי במספנת הצי של פילדלפיה ב-1995; איווה היא אוניית המערכה שעוגנת על חוף הים של הרציף בקצה השמאלי של התמונה, ליד ויסקונסין

עם קריסת ברית המועצות בתחילת שנות ה-90 והיעדר האיום הנתפס על ארצות הברית, נערכו קיצוצים דרסטיים בתקציב הביטחון ואוניות המערכה נחשבו לא כלכליות. כתוצאה מכך, איווה הושבתה בפעם האחרונה ב-26 באוקטובר 1990, לאחר סך של 19 שנות שירות פעיל. היא הייתה הראשונה מבין אוניות המערכה שהופעלו מחדש שהוצאו משימוש, וזה נעשה מוקדם מהתכנון המקורי כתוצאה מהצריח הפגוע. איווה עגנה במקור במספנת הצי של פילדלפיה ומאוחר יותר בתחנת הצי ניופורט בניופורט, רוד איילנד מ-24 בספטמבר 1998 עד 8 במרץ 2001, כאשר הגוררת סי ויקטורי החלה את גרירתה לקליפורניה. האונייה הגיעה למפרץ סויסון ליד סן פרנסיסקו ב-21 באפריל 2001 והצטרפה לצי המילואים, שם נשארה במילואים עד שנמחקה שוב מרשימות הצי במרץ 2006. (היא ואחותה נמחקו בעבר ב-1995.^[24]) היא נשארה במעגן מפרץ סויסון עד נובמבר 2011.

סעיף 1011 לחוק ההרשאה להגנה לאומית משנת 1996 חייב את הצי האמריקני להחזיר לרשימות הצי שתיים מאוניות המערכה מסדרת איווה שנמחקו על ידי הצי ב-1995; ספינות אלו היו אמורות להישמר בצי המילואים של צי ארצות הברית (או "צי הנפטלין"). הצי היה אמור להבטיח ששתי אוניות המערכה שהוחזרו יהיו במצב טוב וניתן יהיה להפעיל אותן מחדש לשימוש בפעולות האמפיביות של חיל הנחתים.^[25] עקב הצריח הפגוע של איווה, הצי בחר בניו ג'רזי להצבה בצי הנפטלין, למרות שמנגנוני הסיבוב של תותחי 16 אינץ' (406 מילימטרים) של ניו ג'רזי היו מרותכים. העלות לתיקון של ניו ג'רזי נחשבה פחות מהעלות לתיקון איווה;^[24] כתוצאה מכך, ניו ג'רזי וויסקונסין הוחזרו לרשימות הצי והוחזרו לצי המילואים.^[25]

איווה הושבתה במפרץ סויסון במרץ 2006

ניו ג'רזי נשארה שם עד שחוק הסמכות ההגנה הלאומית של סטרום ת'רמונד משנת 1999 חייב את מזכיר הצי לרשום ולתחזק את איווה וויסקונסין ברשימות הצי. החוק גם חייב את מזכיר הצי למחוק את ניו ג'רזי מרשימות הצי ולהעביר את אוניית המערכה לישות ללא מטרות רווח. זה גם דרש מהמקבל למקם את אוניית המערכה במדינת ניו ג'רזי.^[26] הצי ביצע את המעבר בינואר 1999, ואיפשר לניו ג'רזי להיפתח כספינת מוזיאון במדינה על שמה היא נקראת.^[27]

ב-17 במרץ 2006, מזכיר הצי מחק את איווה וויסקונסין מרשימות הצי, מה שפינה את הדרך לתרומה של שתי האוניות לשימוש כספינות מוזיאונים; אך הקונגרס של ארצות הברית נותר "מודאג מאוד" מאובדן התמיכה הימית שאוניות המערכה סיפקו, וציין כי "מאמצי הצי לשפר, הרבה פחות להחליף, יכולת זו היא בעייתית ביותר".^[28] כתוצאה חלקית, הקונגרס העביר את חוק הסמכות ההגנה הלאומית משנת 2006, הדורש לשמור על אוניות המערכה ולהישמר במצב של מוכנות אם אי פעם יהיה צורך בהן שוב.^[29] הקונגרס הורה ליישם צעדים כדי להבטיח שבמידת הצורך, איווה תוחזר לתפקיד פעיל.^[29] צעדים אלה שיקפו מקרוב את שלושת התנאים המקוריים שחוק הרשות להגנה לאומית משנת 1996 קבע לתחזוקה של איווה בזמן שהייתה ב"צי הנפטלין".^[24][30][31]

איווה נגררת ללוס אנג'לס במאי 2012

המבנה העילי של איווה מעוטר בדגלים אדומים, לבנים וכחולים לאחר פתיחתה הרשמית כספינת מוזיאון בלוס אנג'לס. ניתן לראות תצוגה של הסרטים והעיטורים שזכתה במהלך הקריירה שלה למטה ומימין למערכת ה-פלנקס CIWS.

במרץ 2007, אנדרטת הספינות ההיסטורית בכיכר פסיפיק (HSMPS) של ואייחו, האתר של המספנה הימית של האי מארה, וקבוצת סטוקטון הגישו הצעות להשתמש באונייה כמוזיאון.^[32] ה-HSMPS, שניסה להציב את האונייה בסן פרנסיסקו, תמכה באתר האי מארה-ואייחו. באוקטובר 2007 הודיע הצי ל-HSMPS שהם המועמדים היחידים לרכוש את איווה, ובקשתם תיבדק עוד לאחר שיוצגו ראיות לכך שהמימון קיים, וכאשר קבוצות סטוקטון וסן פרנסיסקו יפרשו או לא יצליחו להגיש יישום סופי בהתאמה.^[33][34] ב-25 באפריל 2009, אושרה החלטה מס' 19 של הסנאט של איווה, המאשרת את HSMPS כאפוטרופוס של USS איווה ותומכת במיקום אוניית המערכה באי מארה.^[35]

בפברואר 2010, מרכז אוניות המערכה הפסיפיק (PBC)^[36] תמך במאמצים להעמיד את האונייה בסן פדרו, לוס אנג'לס, קליפורניה.^[37] בסוף פברואר דחה נמל לוס אנג'לס (הכולל את אזור סן פדרו) הצעה של ה-PBC לעגן את USS איווה במתקניו מכיוון שאוניית המערכה עדיין לא הייתה זמינה.^[38] ב-12 באפריל 2010, מושל איווה חתם על הצעת החוק SJR2007, שהקימה רשמית ועדה בת 10 חברים כדי לגייס כ-5 מיליון דולר עבור הקבוצה שקיבלה את USS איווה.^[39] ההצהרה התומכת בקבוצת ואייחו בגרסה המקורית של הסנאט SR19 של מדינת איווה נמחקה לטובת תמיכה בכל קבוצה שקיבלה בפועל את אוניית המערכה.^[35]

ב-13 במאי 2010, הצי הודיע כי יפתח מחדש את תהליך הגשת ההצעות, תוך ציון חוסר ההתקדמות של HSMPS כסיבה לכך.^[40] ב-24 במאי 2010 הרשמת הפדרלית פתחה מחדש רשמית את תהליך הגשת ההצעות עבור USS איווה לעיר או לארגון ללא מטרות רווח שבסיסה בקליפורניה.^[41][42]

ב-18 בנובמבר 2010, נציבי הנמל של נמל לוס אנג'לס הצביעו פה אחד על החלטה לתמוך ב-Berth 87 כבית העתידי של USS איווה, ופינה את הדרך למרכז אוניות המערכה הפסיפיק לשלוח את בקשתו המלאה לצי.^[43] ב-6 בספטמבר 2011, USS איווה הוענקה למרכז אוניות המערכה הפסיפיק עבור השמה בנמל לוס אנג'לס. לאחר שיקום בנמל ריצ'מונד, קליפורניה (החל מאוקטובר 2011), היא נגררה לנמל לוס אנג'לס ולבסוף עגנה שם.^[44][45]

החל מדצמבר 2011, USS איווה הייתה פתוחה לסיורים בסוף השבוע. תערוכת אוניית המערכה בנמל ריצ'מונד כללה גישה לאונייה ותערוכות אחרות כגון פגזים בקוטר 16 אינץ', סרט קצר על אוניית המערכה ותערוכות אחרות.^[46] ב-30 באפריל 2012, USS איווה נתרמה רשמית למרכז אוניות המערכה הפסיפיק בלוס אנג'לס על ידי הצי של ארצות הברית.^[47]

איווה החלה את מסעה לנמל לוס אנג'לס ב-26 במאי 2012 תחת גרירה על ידי ארבע גוררות של קראולי מריטיים. לאחר שעגנה מול חופי דרום קליפורניה כדי לקרצף את הגוף שלה כדי להסיר כל מינים פולשים או מזהמים, ב-9 ביוני 2012 היא עגנה לצמיתות בסן פדרו ב-Berth 87, לאורך התעלה הראשית, ישירות מדרום למרכז השייט העולמי. המוזיאון נפתח לקהל ב-7 ביולי, בניהולו ובשליטה של מרכז אוניות המערכה הפסיפיק.^[48][49]

עיטורים

איווה זכתה בתשעה כוכבי קרב על שירות במלחמת העולם השנייה ושניים לשירות במלחמת קוריאה. היא גם זכתה בעיטורים הבאים:^[42][50]

ציון לשבח יחידתי של הצי עם כוכב			סרט הצי E עם שלוש חזרות
מדליית המערכה האמריקאית		מדליית המערכה באסיה-האוקיינוס השקט עם תשעה כוכבי קרב		מדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה
מדליית שירות הכיבוש של הצי		מדליית שירות ההגנה הלאומית עם כוכב		מדליית שירות בקוריאה עם שני כוכבי קרב
מדליית משלחת של הכוחות המזוינים		סרט פריסת שירות ים של הצי		ציון לשבח נשיאותי יחידתי של הפיליפינים
ציון לשבח נשיאותי של קוריאה הדרומית		מדליית שחרור הפיליפינים		מדליית קוריאה של האו"ם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא איווה בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. "Typhoons and Hurricanes: Pacific Typhoon, 18 December 1944". United States Navy. אורכב מ-המקור ב-3 בינואר 2009. נבדק ב-8 בינואר 2006.
2. Morison, Samuel Eliot. Third Fleet in Typhoon Cobra, December 1944. History of US Naval Operations in World War II. אורכב מ-המקור ב-18 באוקטובר 2005. נבדק ב-8 בינואר 2006.
3. "Pacific Typhoon, 18 December: Personnel Casualties Suffered by Third Fleet, 17–18 December 1944, Compiled from Official Sources". United States Navy. אורכב מ-המקור ב-9 בפברואר 2009. נבדק ב-8 בינואר 2006.
4. "USS Iowa (BB-61) Detailed History". The Veteran's Association of the USS Iowa (BB-61). אורכב מ-המקור ב-9 במאי 2008. נבדק ב-9 באוגוסט 2008.
5. Authority: Commander Naval Forces Far East Dispatch 180123Z of June 1952.
6. "Battleship Bound For Avondale". The Times-Picayune. 15 בספטמבר 1982. p. 1.
7. United States Navy (28 באוגוסט 2008). "RQ-2A Pioneer Unmanned Aerial Vehicle (UAV)". United States Navy. ארכיון מ-10 בפברואר 2009. נבדק ב-8 בינואר 2009.
8. Pike, John (5 במרץ 2000). "Pioneer Short Range (SR) UAV". Federation of American Scientists. ארכיון מ-6 בפברואר 2007. נבדק ב-2 במרץ 2007.
9. Farrar, George (באוקטובר 1985). "Civic action in Costa Rica" (PDF). All Hands. Washington D.C.: Naval Media Center (823): 40–41. ISSN 0002-5577. אורכב מ-המקור (PDF) ב-16 באפריל 2006. נבדק ב-12 בינואר 2009.
10. "Ocean Safari '85" (PDF). All Hands. Washington D.C.: Naval Media Center (826): 29. בינואר 1986. ISSN 0002-5577. אורכב מ-המקור (PDF) ב-17 באפריל 2006. נבדק ב-12 בינואר 2009.
11. Dooley, Alan (במאי 1986). "Into the bear's backyard" (PDF). All Hands. Washington D.C.: Naval Media Center (830): 26–31. ISSN 0002-5577. אורכב מ-המקור (PDF) ב-16 באפריל 2006. נבדק ב-12 בינואר 2009.
12. Foster-Simeon, E. (בספטמבר 1986). "Liberty Weekend" (PDF). All Hands. Washington D.C.: Naval Media Center (834): 21. ISSN 0002-5577. אורכב מ-המקור (PDF) ב-16 באפריל 2006. נבדק ב-12 בינואר 2009.
13. Connors, Tracy (בינואר 1987). "Northern Wedding '86" (PDF). All Hands. Washington D.C.: Naval Media Center (838): 26. ISSN 0002-5577. אורכב מ-המקור (PDF) ב-16 באפריל 2006. נבדק ב-12 בינואר 2009.
14. Reid, W. W. (ביוני 1989). "Remembering turret two" (PDF). All Hands. Washington, D.C.: Naval Media Center (867): 4. ISSN 0002-5577. אורכב מ-המקור (PDF) ב-16 באפריל 2006. נבדק ב-12 בינואר 2009.
15. Dorsey, Jack; Germanotta, Tony (17 באפריל 1999). "Ten years after Iowa tragedy, only evidence left is memories". The Virginian-Pilot. Norfolk, Virginia: HamptonRoads.com. ארכיון מ-25 ביוני 2008. נבדק ב-24 באוגוסט 2008.
16. "Mark 7 16-inch/50-caliber gun". FAS. 23 באוגוסט 2008. ארכיון מ-11 במרץ 2007. נבדק ב-24 באוגוסט 2008.
17. "Cover-up aboard the USS Iowa". Investigative Reporters and Editors, Inc. The IRE Journal. B-net. ביולי 1999. ארכיון מ-27 באוגוסט 2021. נבדק ב-20 בספטמבר 2012. (נדרשת הרשמה)
18. "Introduction: The Navy's Investigations" (PDF). United States General Accounting Office. United States Congress. ביולי 1999. p. 9. ארכיון (PDF) מ-11 באוקטובר 2008. נבדק ב-24 באוגוסט 2008.
19. Halloran, Richard (12 בדצמבר 1989). "Iowa Captain Doubts Sailor Named by Inquiry Set Blast". The New York Times. ארכיון מ-27 באוגוסט 2021. נבדק ב-24 באוגוסט 2008.
20. Schmitt, Eric (17 באוקטובר 1991). "Suicide Ruled Out in Blast on Ship". The New York Times. ארכיון מ-27 באוגוסט 2021. נבדק ב-24 באוגוסט 2008.
21. "Testimony – Battleships: Issues Arising from the Explosion Aboard the U.S.S. Iowa" (PDF). United States General Accounting Office. United States Congress. p. 5. ארכיון (PDF) מ-31 באוקטובר 2008. נבדק ב-26 באוגוסט 2008.
22. "U.S.S. Iowa Explosion: Sandia National Laboratories' Final Technical Report" (PDF). United States General Accounting Office. United States Congress. 28 באוגוסט 1991. pp. 9–21. ארכיון (PDF) מ-5 בספטמבר 2008. נבדק ב-26 באוגוסט 2008.
23. Garzke, William H.; Dulin, Robert O. (1995). Battleships. Annapolis, Maryland: Naval Institute Press. אורכב מ-המקור ב-11 במרץ 2007. נבדק ב-24 באוגוסט 2008.
24. "BB-61 Iowa-class specifications". Federation of American Scientists. 21 באוקטובר 2000. ארכיון מ-25 בנובמבר 2006. נבדק ב-26 בנובמבר 2006.
25. "National Defense Authorization Act for fiscal year 1996 (Subtitle B – Naval Vessels and Shipyards)". Federation of American Scientists. 13 בדצמבר 1995. p. 844. אורכב מ-המקור ב-6 בפברואר 2012. נבדק ב-20 בספטמבר 2012.
26. "Strom Thurmond National Defense Authorization Act of 1999 (Subtitle B – Naval Vessels and Shipyards)" (PDF). 105th Congress, United States Senate and House of Representatives. pp. 200–01. אורכב מ-המקור (PDF) ב-20 ביוני 2007. נבדק ב-12 במרץ 2007.
27. "Battleship New Jersey". Battleship New Jersey Museum and Memorial. אורכב מ-המקור ב-19 במרץ 2016. נבדק ב-26 במאי 2005.
28. "National Defense Authorization Act of 2007" (PDF). pp. 193–94. אורכב מ-המקור (PDF) ב-3 בדצמבר 2009. נבדק ב-12 במרץ 2007.
29. Committee on Armed Services (House of Representatives) (6 במאי 2006). "House Report 109-452 – National Defense Authorization Act for Fiscal Year 2007: Report of the Committee on Armed Services (House of Representatives) on H.R. 5122 together with Additional and Dissenting Views". National Defense Authorization Act of 2007. p. 68. אורכב מ-המקור ב-5 במרץ 2012. נבדק ב-15 בינואר 2009.
30. "National Defense Authorization Act of 1996" (PDF). 104th Congress, House of Representatives. 10 בפברואר 1996. p. 237. אורכב מ-המקור (PDF) ב-20 ביוני 2007. נבדק ב-17 בדצמבר 2006.
31. Russel, Ron (11 בספטמבר 2007). "USS Iowa, Any Takers?". San Francisco Weekly. San Francisco, California. Village Voice Media. ארכיון מ-29 באוגוסט 2008. נבדק ב-17 בינואר 2009.
32. Winkelman, Cheryl (4 באפריל 2006). "Stockton, S.F. engage in battle for USS Iowa". Oakland Tribune. Oakland, California: MediaNews Group. אורכב מ-המקור ב-11 ביוני 2014. נבדק ב-16 באוגוסט 2012.
33. Staff (Winter 2007–2008). "Destination – Mare Island, Vallejo, California!" (PDF). The Big Stick. Vallejo, California: Historic Ships Memorial at Pacific Square. ארכיון (PDF) מ-25 בפברואר 2009. נבדק ב-17 בינואר 2009.
34. "Historic Ships Memorial at Pacific Square". San Francisco, California: Historic Ships Memorial at Pacific Square. בדצמבר 2000. ארכיון מ-22 בינואר 2009. נבדק ב-16 בינואר 2009.
35. "Iowa State Senate Bill SR19 April 25 2009". Coolice.legis.state.ia.us. אורכב מ-המקור ב-3 באוגוסט 2012. נבדק ב-25 בספטמבר 2010.
36. "Battleship IOWA-Museum Ship of the Year". Battleship Iowa Museum Los Angeles. ארכיון מ-15 באוגוסט 2012. נבדק ב-13 באוגוסט 2012.
37. Littlejohn, Donna (2 בפברואר 2010). "Port of LA pressured on USS Iowa". The Daily Breeze. ארכיון מ-29 בנובמבר 2014. נבדק ב-7 במרץ 2015.
38. Littlejohn, Donna (2010-02-26). "Port of LA sinks USS Iowa". Press-Telegram. אורכב מ-המקור ב-3 באפריל 2010. נבדק ב-25 בספטמבר 2010.
39. State of Iowa Bill SJR2007 April 12 2010.
40. Littlejohn, Donna (13 במאי 2010). "Navy to Reopen Bids for the USS Iowa". The Daily Breeze. ארכיון מ-2 באפריל 2015. נבדק ב-7 במרץ 2015.
41. "Ship on Donation Hold: Ex-Iowa (BB 61)" (PDF). Naval Sea Systems Command. 9 בספטמבר 2011. אורכב מ-המקור (PDF) ב-27 בספטמבר 2011. נבדק ב-14 בדצמבר 2011.
42. "Photograph of USS Iowa's Bridge". Veteran's Association of the USS Iowa (BB-61). 1997. אורכב מ-המקור ב-24 ביולי 2011. נבדק ב-22 באוקטובר 2010.
43. "Full speed ahead for USS Iowa". The Daily Breeze. 18 בנובמבר 2010. אורכב מ-המקור ב-18 במרץ 2017.
44. Mohajer, Shaya Tayefe (7 בספטמבר 2011). "USS Iowa to be moved to LA to be battleship museum". News. ארכיון מ-29 באפריל 2016. נבדק ב-7 בספטמבר 2011 – via Associated Press.
45. Doyle, David (2017). "Ch. 9: Preservation". USS Iowa (BB-61). Atglen, Pennsylvania: Schiffer Publishing. p. 118. ISBN 978-0-7643-5417-5.
46. "Pacific Battleship Center to open USS Iowa for weekend tours while in Richmond". Pacific Battleship Center. 7 בדצמבר 2011. ארכיון מ-28 בספטמבר 2013. נבדק ב-14 בדצמבר 2011.
47. Jacobs, Jennifer (30 באפריל 2012). "USS Iowa officially transferred to nonprofit group today". The Des Moines Register. אורכב מ-המקור ב-9 ביולי 2012. נבדק ב-30 באפריל 2012.
48. "USS Iowa battleship headed for new home along Port of Los Angeles waterfront" (הודעה לעיתונות). Port of Los Angeles. 17 במאי 2012. אורכב מ-המקור ב-17 במאי 2012. נבדק ב-18 במאי 2012.
49. Vargas, Vikki (10 ביוני 2012). "USS Iowa Berths at the Port of LA". NBC Channel 4 Los Angeles. ארכיון מ-3 בפברואר 2016. נבדק ב-16 באוגוסט 2012.
50. Sansberg, Joseph C. (11 באוקטובר 1988). "Official U.S. Navy Photograph # DN-SC-90-02980". Department of Defense Still Media Collection. United States Navy. ארכיון מ-7 ביוני 2014. נבדק ב-22 באוקטובר 2010.