נתן אלתרמן

המונח "אלתרמן" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו אלתרמן (פירושונים).

נתן אלתרמן

אלתרמן בשנות ה-40 של המאה ה-20
לידה	14 באוגוסט 1910 ט' באב ה'תר"ע ורשה, האימפריה הרוסית האימפריה הרוסית
פטירה	28 במרץ 1970 (בגיל 59) כ' באדר ב' ה'תש"ל תל אביב-יפו, ישראל ישראל
מדינה	האימפריה הרוסית, פלשתינה (א"י), ישראל
מקום קבורה	בית העלמין קריית שאול
תאריך עלייה	8 באפריל 1925
מעסיק	דבר, הארץ
מקום לימודים	סורבון
שפות היצירה	רוסית, עברית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, פולנית
תחום כתיבה	שירה, פזמונים, מחזות, תרגום
יצירות בולטות	ספרי שיריו "כוכבים בחוץ" ו"שמחת עניים" ומחזותיו "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", "כנרת כנרת", "מגש הכסף" ו"פונדק הרוחות"
תקופת הפעילות	16 בינואר 1921 – 28 במרץ 1970 (49 שנים)
בת זוג	רחל מרכוס צילה בינדר
צאצאים	תרצה אתר
פרסים והוקרה	פרס ישראל לספרות (1968) פרס טשרניחובסקי (1946 ו-1967) פרס רופין (1947) פרס ביאליק (1957)

נתן אלתרמן (14 באוגוסט 1910, ט' באב ה'תר"ע^[1][א] – 28 במרץ 1970, כ' באדר ב' ה'תש"ל) היה משורר, פזמונאי, עיתונאי, פובליציסט, מחזאי, סופר ומתרגם ישראלי, מהמשוררים החשובים והמשפיעים ביותר בשירה העברית המודרנית. חתן פרס ישראל לספרות לשנת ה'תשכ"ח, 1968.

אלתרמן נולד בוורשה לבלה וליצחק אלטרמן, לימים מנהלה הראשון של מחלקת החינוך בעיריית תל אביב. ב-8 באפריל 1925 עלה עם משפחתו לארץ ישראל, ועבר להתגורר בתל אביב. למד בגימנסיה העברית "הרצליה".

כבר כילד ניחן ביכולות כתיבה יוצאות דופן, ובינואר 1921, כשלמד בגימנסיה העברית "מגן דוד" שבקישינב, פרסם בכתב העת של הגימנסיה את שירו הראשון. את כל שיריו בתקופה שמעלייתו לארץ ישראל עד פברואר 1927, כ-70 שירים, איגד במחברתו האישית.

ב-1935 נישא לשחקנית רחל מרכוס ולזוג נולדה בת אחת, המשוררת והסופרת תרצה אתר.

אלתרמן לחם במלחמת העצמאות במסגרת חטיבה 8, והשתתף במבצע יואב. הוא שוחרר משירות במלחמה בעקבות חששו של יצחק שדה לחייו של המשורר. על תחושותיו בעת המלחמה כתב בשירו ליל חניה.

לאחר מלחמת ששת הימים היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. בשנה האחרונה לחייו חלה במחלת מעיים שממנה נפטר בגיל 59. הוא קבור בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.

חלק מארכיונו האישי מופקד במכון גנזים - ארכיון הסופרות והסופרים בישראל שממוקם בבית אריאלה בתל אביב^[5].

ביוגרפיה

ראשית חייו (1910–1925)

הוריו של אלתרמן היו בלה לבית ליבוביץ, רופאת שיניים (ואחותו של שלמה זלמן אריאל), ויצחק אלתרמן (אלטרמן), לימים מחלוצי גן הילדים העברי והמנהל הראשון של מחלקת החינוך בעיריית תל אביב. האב יצחק נולד באוברוביצ'י, עיירה בדרום-מזרח בלארוס (אז חלק מהאימפריה הרוסית) בת כ-2,000 תושבים, יותר ממחציתם יהודים. האם בלה נולדה בעיירה ז'לובין ב-12 במרץ 1882, לשניאור חיים ליבוביץ ולסטרנה פרידה. סבה מצד אימה היה הרב שניאור זלמן פרומקין.^[6]

שנה לאחר חתונתם של יצחק ובלה נולד בנם הבכור נתן בעיר ורשה שבפולין, אז במערב תחום המושב של האימפריה הרוסית. נתן קרוי על שם נתן שניאור, סבו מצד אימו.^[7] בילדותו כונה "נונה", כינוי שדבק בו שנים רבות לאחר מכן. ב-15 באוגוסט 1913 נולדה אחותו לאה,^[8] שכונתה "לוסה". המשפחה התגוררה בוורשה ברחוב פאוויה. שכנם היה רופא העיניים וממציא שפת האספרנטו, אליעזר לודוויג זמנהוף.^[9]

בדצמבר 1914 הודיע מושל ורשה כי מי שאינו תושב קבע בעיר ייאלץ לעזוב אותה. משפחת אלתרמן התגוררה בעיר ללא הסדר חוקי, ולכן נאלצה לעזוב אותה. תחילה נסעה המשפחה ברכבת להומל, שם היה ביתו הקודם של יצחק, אולם כעבור זמן מה עברו למוסקבה. המשפחה התגוררה במוסקבה שלוש שנים עד מהפכת אוקטובר, כשאז הוטלו מגבלות חמורות על יהודי העיר,^[10] והם נאלצו לעזוב ב-1918 לקייב שבדרום-מערב רוסיה (באוקראינה של ימינו).^[11]

ב-1919 ברחה המשפחה מקייב, ושנה אחר כך התיישבה בקישינב,^[12] שם למד נתן בגימנסיה העברית "מגן דוד". מייסד בית הספר היה יהודה לייב צירלסון, שגם עמד באותה תקופה בראש תנועת אגודת ישראל (אגו"י). בלימודיו בבית הספר בלט אלתרמן בכתיבתו, אך הוא התפרסם לראשונה בבית הספר רק לאחר שפרסם מספר שורות מחורזות ב"טל ילדות", כתב עת שעורכיו היו תלמידים. הגיליון הראשון יצא ב-16 בינואר 1921 (ז' בשבט ה'תרפ"א), והופיעו בו מאמרים שהציגו את מטרות אגודת ישראל, ואת המגמה הכללית של כתב העת. בשירו "ירחון ערכנו באגודתנו" בלט כישרונו הספרותי.^[13]

אלתרמן איגד את השירים שכתב בעיתוני בית הספר במחברתו האישית, שמנתה 157 עמודים ונכתבו בה 70 שירים,^[14] שלושה מהם הוגדרו על ידו כפואמות.^[15] רוב השירים נכתבו בקישינב, כמה נכתבו בקייב, אחד נכתב בקמיאנקה ואחד במוסקבה.^[14] במחברת כתב כמה שירים העוסקים בחגי ישראל, דוגמת ראש השנה ויום הכיפורים, שההווי והמסורות שלהם היוו חלק מהותי מחיי יהודי קישינב.^[16]

העלייה לארץ ישראל (1925)

ב-31 במרץ 1925 סיים אלתרמן את לימודיו ב"מגן דוד". למחרת, נערכה משפחתו לנסיעה לקונסטנצה שבדרום-מזרח רומניה. היא עזבה את קישינב ב-2 באפריל, וב-3 באפריל עלה עם משפחתו על האונייה "אסיה", שהפליגה מנמל קונסטנצה ברומניה. המשפחה נרשמה ברשימת הנוסעים, אך הפקיד שערך אותה רשם את שמה "אלטמן" במקום "אלטרמן".^[17]

האונייה עברה בים השחור, חצתה את דרדנלים ולבסוף הפליגה בים התיכון. האונייה הייתה אמורה להגיע לנמל חיפה בליל הסדר של 1925, אולם בשל הקרבה לחג ביקשו מחברת הספנות להקדים את הגעתה ביום, כך שתעגון בנמל בי"ג בניסן ה'תרפ"ה, 8 באפריל 1925.^[18]

התיישבותו בארץ והלימודים בגימנסיה הרצליה (1925–1929)

עם הגיעה לארץ ישראל התיישבה המשפחה בתל אביב. תחילה התגוררו בבית משפחת ספיבק שברחוב גרוזנברג 12, אחר כך הצליח יצחק לשכור דירה ברחוב העבודה, שם התגוררו במשך כחצי שנה, בהמשך עברו לרחוב ברנר 18, ובקיץ 1928 התיישבו ברחוב סירקין 11.^[19]

ב-1 בספטמבר 1926 החל אלתרמן ללמוד בגימנסיה הרצליה.^[8] בהגיעו לגימנסיה שלט היטב בשפה העברית, אך גם ידע היטב את המקצועות הכלליים. הוא לא הרבה להשתתף בשיעורי הגימנסיה, וגם כשהשתתף היה לעיתים מגמגם עקב קשיי דיבור שהיו לו בצעירותו. לעומתו, אחותו לאה לקחה חלק פעיל בתנועות הנוער היהודיות הציוניות, בהתחלה במחנות העולים ולאחר מכן בשומר הצעיר.^[20]

בלימודיו בגימנסיה הרגיש אלתרמן זיקה ללשון העברית, לתנ"ך ולציונות. מלבד זאת, הוא בלט בגימנסיה במיוחד בחיבוריו: מורו לעברית בגימנסיה חיים הררי הקריא לא אחת את חיבוריו של אלתרמן בפני כיתתו. מלבד לימודי ספרות, אהב ללמוד תנ"ך, ובין המורים שלימדו אותו היו בן-ציון מוסינזון ודוד שמעוני.^[21]

גם בתל אביב המשיך אלתרמן לכתוב שירים במהירות רבה ובחשאי, הן מוריו והן בני כיתתו לא ידעו על כך. חבריו ממגן דוד הביאו לו מחברת שירים זמן קצר טרם עזיבתו את קישינב. את השיר הראשון במחברתו כתב בקונסטנצה ב-2 באפריל 1925, בעת שהמתין להפלגה, ואת השיר האחרון כתב ב-27 באפריל 1927. בסך הכול כתב אלתרמן בתקופה זאת 70 שירים.^[22] הוא סיים את לימודיו בגימנסיה הרצליה ב-18 ביולי 1929.^[8][23]

הלימודים בצרפת (1929–1932)

ב-11 בספטמבר 1929 קיבל אלתרמן דרכון מטעם המנדט הבריטי, וזמן קצר לאחר מכן החל להתכונן ללימודיו באוניברסיטת סורבון שבפריז. הוא קיבל אשרת כניסה לצרפת ב-1 באוקטובר, ולמחרת עזב את הארץ והפליג לצרפת,^[8] שלושה ימים לפני ראש השנה. הוא היה אמור להתחיל את לימודיו ב-2 בנובמבר.^[24]

הוא שהה על האונייה "פרובידנס" במשך 6 ימים, הגיע לנמל מרסיי, ומשם נסע לפריז ברכבת.^[25] על האונייה היה גם חיים גמזו. בין אלתרמן וגמזו נוצר קשר כבר ביום הראשון להפלגה. הם שהו יחד בתא ועלו יחד על הרכבת לפריז. השניים ירדו בתחנת ליון ומשם הגיעו לרובע הלטיני, בו שכנה אוניברסיטת סורבון. את הלילה הראשון בצרפת הם בילו במלון קטן וישן, אך כשהתעוררו קיבלו כתובת למעונות הסטודנטים שלהם במלון ארמיטאז' (Ermitage Hotel).^[26]

השניים התעניינו בפוליטיקה הצרפתית, וגם באמנות ובספרות הצרפתית. אלתרמן השתדל לקרוא מדי שבוע את שבועון הספרות הפופולרי אז "Les Nouvelles littéraires (אנ')" שנכללו בו שירים וסיפורים בעזרתם היה יכול לקבל רושם ראשוני על המצב באזורו.^[27]

בעת שלמד בסורבון, העדיף אלתרמן את תחום מדעי הטבע כהכנה ללימודי חקלאות או רפואה. גמזו רצה ללמוד משפטים, אך נרשם לקורסים בתולדות האמנות, בפילוסופיה ובספרות. מנגד, אלתרמן הקדיש את עיקר זמנו לקורסים שעסקו בפיזיקה, במתמטיקה, בכימיה ובפיזיולוגיה. באותה עת ניסה לשפר את הידע שלו בצרפתית באמצעות קריאת ספריהם של סטנדל, ויקטור הוגו, אונורה דה בלזק, שארל בודלר, פול ורלן, ארתור רמבו, גיום אפולינר ופרנסואה ויון, שהרשים אותו במיוחד. הוא ניסה מספר פעמים לתרגם שירים צרפתיים לעברית בעזרת מילון צרפתי-אנגלי, משום שבאותה תקופה לא היו מילונים צרפתיים-עבריים. בין היתר, ניסה לתרגם את שיריהם של ויון ובודלר.^[28]

בשהותו בפריז חיבר אלתרמן כמה שירים על העיר. באחד מהם תיאר את גני טווילרי והזכיר את כיכר הקונקורד ואת המקום בו עומד שער הניצחון.^[29][30]

שהותו הראשונה בפריז ארכה תשעה חודשים, מאוקטובר 1929 עד סיום תקופת המבחנים ביולי 1930, כשאז חזר לחופשה בארץ ישראל בהפלגה ממרסיי ליפו. את החופשה בארץ ניצל לקריאת ספרים, עיתונים וכתבי עת ספרותיים. מדי יום קרא את "הארץ", בסופי השבוע הקפיד לקרוא את "דבר", לרוב בשל מוספו הספרותי, ועיין בעיתונים הספרותיים שהיו נפוצים אז, כתובים ומאזנים. גם בארץ המשיך לכתוב שירים בסתר, ורק אביו ידע על כך.^[31]

ב-22 באוקטובר 1930 עלה על אונייה שיצאה מיפו למרסיי, ונסע לנאנסי, שם החל ללמוד חקלאות על מנת להיות אגרונום. במחזור שלו למדו 12 סטודנטים מארץ ישראל.^[32]

בנאנסי נחשב אלתרמן לתלמיד שקדן וקפדן, והקושי היחיד שחווה היה במטלות המעבדה, בהן נדרשו התלמידים לרשום ולשרטט. הקושי שלו בהזזת יד ימינו כמעט מנע ממנו לעשות זאת, והוא נאלץ לעיתים לבקש עזרה בביצוע המטלות.^[33]

בינואר 1931 שלח את שירו "בשטף עיר" לאברהם שלונסקי, שערך את כתב העת "כתובים".^[33] שלונסקי מיהר להוציא את השיר בגיליון ה-19 של כתב העת.^[34] השיר נכתב בהשראת המשורר הצרפתי שארל בודלר.^[35] ב-16 באפריל שלח למערכת "כתובים" שיר נוסף שלו, "בגן בדצמבר".^[36][37] בהמשך פורסם שיר נוסף שלו בכתב העת "יתד". השיר פורסם בשני גיליונות שונים בשל אורכו, חלקו הראשון ב-21 במאי, והשני ב-28 במאי.^[38][39] אלתרמן לא שכח מעולם את נכונותו של שלונסקי לפרסם את שיריו הראשונים; בין השניים נרקמה ידידות ארוכה ואלתרמן הקדיש לשלונסקי כמה מספריו.^[40]

בקיץ 1931 ביקר בתערוכה הקולוניאלית הבינלאומית בפריז. התערוכה נמשכה כחצי שנה וביקרו בה כ-33 מיליון איש. אלתרמן כתב רשימה על ביקורו בתערוכה, ושלח גם אותה לשלונסקי לאחר ששב מפריז. שלונסקי בחר לפרסם אותה בעיתון "הארץ", בו עבד מאז 1928, ב-22 וב-23 בספטמבר 1931.^[41][42]

בסוף מרץ 1932 פרסם אלתרמן מאמר בשם "במעגל" בכתב העת גזית, ובו הביע את דעתו בפעם הראשונה בנוגע למחלוקת ספרותית בארץ ישראל. המחלוקת הייתה בעניין אישיותו של חיים נחמן ביאליק. מחלוקת אחרת בעניין ביאליק התנהלה ב-1927, לאחר שביאליק נאם לכבוד שני סופרי יידיש, פרץ הירשביין וי"ל פרץ. ונשמע כאילו הקנה ליידיש ולעברית מעמד שווה, מה שהצית מחלוקת. אולם הפעם דובר על פרסום שירו "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", שראה אור בכתב העת "מאזנים". ביאליק כתב את השיר בקיץ 1931 בעקבות דיוני הקונגרס הציוני העולמי ה-17 שהתכנס בבזל. "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" היה שיר תוכחה בו הפנה ביאליק את כעסו כלפי ההנהגה הציונית, וטען כי לא טרחה לבדוק את גודל המשבר אליו נקלעו היישוב והתפוצות בראשית שנות ה-30. שלונסקי תקף את ביאליק ברשימה קצרה שפורסמה ב"הארץ", ואחר כך פרסם מאמר בשם "מן הקצה אל הקצה", שחידד את המחלוקת.^[43][ב]

אלתרמן הביע את דעתו על השיר ממקום שהותו בנאנסי במאמר בשם "הערות לוויכוח", תוך שהוא מצטט משיר אחר של ביאליק "שחה נפשי". אלתרמן נטה לכבד את מסורת העבר, והטיל ספק בנטייה לחלק את הספרות לאסכולות. על אף שהיה מזוהה עם האסכולה של שלונסקי, הוא לא הצליח לשאת את הביקורות שהוטחו בביאליק. אך גם ראה צורך להגן על שלונסקי, לו רחש כבוד והכיר לו תודה, ודחה במאמרו את ניסיונו של שלמה צמח לשלול לחלוטין את יצירותיו של שלונסקי (הציטוט מ"שחה נפשי" מודגש):^[44][45]

אין אני חושב כי יש לשלול מן השיר הזה זכות היצירה האמנותית, "משורר ונביא וחוטב⁻עצים אנוכי" – שורה אופינית לכל סופר ויוצר. לשלושה יסודות אלה יש להוסיף עוד יעוד. הם באים לידי גילוי על⁻ידי יסוד צדדי הנקרא בכימיה קאטאליזטור ובספרות – כישרון. ר“ל, כי בשיר הנידון הפעיל האמן (הכישרון) לא את המשורר (הפונה כלפי פנים אל התבל שבו, האלוהים שבו, הסיטרא-אחרא שבו), ולא את הנביא (הפונה כלפי חוץ ומורה דרך), אלא את איש-ההמון המגיב מתוך זעזוע הרמ"ח. [...] כשמישהו מדבר על אחד מהסופרים בכללותו ולא על יצירה בודדת מוצלחת פחות או יותר ומבטל כלאחר-יד פרשה שלמה של ספרות, הרי מתעוררת ממילא השאלה לכוונותיו של המישהו הזה.

מפרסום "בשטף עיר" ועד פרסום "במעגל", אלתרמן עדיין חשב שיצטרך לעבוד כאגרונום לפרנסתו, אך גם לא היה לו ספק שהכתיבה הספרותית אינה אירוע חולף בחייו. הוא תהה כיצד אפשר לחבר בין השירה לחקלאות. הנושא עלה מספר פעמים במכתבים בינו לבין אביו יצחק. ב-25 ביוני 1932 כתב יצחק לבנו: "בעת האחרונה התחלתי דואג למצוא עבודה בשבילך כאן", ובכך הביע את דעתו שאלתרמן צריך לעבוד כפועל חקלאי, אך מנגד אמר כי צריך שיהיה לו זמן להתכונן לבחינות, כדי שיוכל לעסוק גם בספרות.^[46]

בין 4–5 ביולי 1932 ניגש אלתרמן לבחינות בסיום לימודיו בזואולוגיה, בבוטניקה, בכימיה ובגאולוגיה. הוא סיים אותן בהצלחה וציונו הסופי היה AB (עובר). הדיפלומה שלו הונפקה כעבור כשלושה שבועות, ב-22 ביולי.

החזרה לארץ ישראל ונישואיו (1932–1938)

לאחר שסיים את לימודיו החליט אלתרמן שלא להישאר בצרפת. יצחק אביו שלח לו המחאה של 1,750 פרנק צרפתי למימון כרטיס הנסיעה והוצאות נוספות הכרוכות בעזיבתו. בראשית אוגוסט 1932 עלה על אונייה שיצאה ממרסיי. האונייה הגיעה לאלכסנדריה שבמצרים, ומשם המשיכה לנמל יפו.^[47]

עם הגיעו לארץ עבר אלתרמן להתגורר בבית הוריו החדש שברחוב אלנבי.^[8] ביום חזרתו הופיע גיליון חדש של 'כתובים' עם שני פרסומים שלו שכתב בנאנסי: רשימה בשם "המזרקה" ושיר בשם "שני ימים".^[48]

בספטמבר 1932 עבר לעבוד בחווה החקלאית במקוה ישראל. כשהגיע לחווה, קיבל את פניו אליהו קראוזה ושלח אותו לעבוד בפרדס. משימתו הראשונה הייתה לחפור סביב שורשי העצים על מנת שיקבלו רוח ושמש. המשימה הייתה לחפור עד כ-80 עצים בכ-12 שעות עבודה ביום. בבקרים הגיעה רטיבות הטל למכנסיהם של העובדים וגרמה לאי-נוחות. גם בעת שהותו במקוה ישראל המשיך לכתוב פרוזה ושירה. לבסוף עזב את מקוה ישראל כעבור שלושה חודשים בלבד, בדצמבר 1932.^[49]

בעת שעבד במקוה ישראל הכיר את הניה זיסלה בעזרתו של מרדכי עובדיהו.^[50] למשך תקופה חיזר אלתרמן אחר זיסלה והתאהב בה. אולם לדברי עובדיהו, בשלהי 1933 נפגש אביו יצחק עם בחירת לבו, ורמז לה כי לדעתו אין התאמה ביניהם, וביקש ממנה להיפרד ממנו. הזוג נפרד לבסוף לאחר שהניה גילתה שהוא שתה לשוכרה והחליטה להינשא לעובדיהו.^[51]

לאחר שעזב את מקוה ישראל עבר ל"דואר היום", עיתון יומי שערך איתמר בן-אב"י, בנו של אליעזר בן-יהודה. אלתרמן עבד בעיתון כמתרגם טלגרמות ולא כתב בו, אך הוא עזב את העיתון כעבור חודשים ספורים, ושוב חיפש עבודה לפרנסתו.^[52] לאחר שעזב את "דואר היום", נסע לחיפה בהזמנת יוסף סערוני. סערוני הודיע לאלתרמן שיצחק טריואקס רוצה לייסד עיתון בעיר בשם "בשער", והוא גייס אותו לשם כך.^[8] העיתון הודפס לראשונה ב-1 ביוני 1933. למרות התקוות הגדולות של טריואקס, העיתון לא צלח, והודפסו ממנו רק חמישה גיליונות, ובסוף החודש נסגר.^[53] באותה שנה החל לכתוב פזמונים לתיאטרון "המטאטא".

מאוחר יותר פגש אלתרמן את עבריה שושני (עופר) בבית הקפה "שלג לבנון" בתל אביב. שושני נולדה בבית-גן, וב-1930, כשהייתה בת 16, עברה לתל אביב לצורך לימודי גננות.^[54] לאחר מכן עברה למרחביה, ובקיץ 1933 חזרה לתל אביב. בעת שנפגשו היה אלתרמן עוד בקשרים עם זיסלה, אך למרות זאת עדיין חפץ בעבריה. גם לעבריה היו במקביל קשרים עם חבר אחר. אלתרמן נהג ללוותה לצריף בו התגוררה בתל אביב, שוחח איתה רבות, ועורר בה אמון רב, בין היתר בזכות שנינותו, הידע הרב שלו ויושרתו.^[55]

ב-22 בדצמבר 1933 התפרסם ב"טורים" שיר אהבה שכתב ושמו "עץ הפלפל", העוסק בעיקר ביחסים בין אלתרמן לשושני. בשיר מוצגת שושני כמי שמנסה להתחמק ממנו, אך הוא נמשך אליה בכל זאת ובוחר להתעלם מיחסה כלפיו:^[56]

את היטב יודעת שאני פיקח,
דעי אפוא גם זאת – אני חזק... ואיך?
עשרה לילות נשאו את הירח
ואני אחד נשאתי את ראשך.
[...]
את רואה באור, לכן מיהרת לסגת,
ואני כאז איני רואה דבר
פטישי הגא עדיין מרסק את
רימוני גופך העז והיקר.

רק בראשית 1934 הבין אלתרמן כי עבריה אינה מעוניינת בו. היא רצתה אדם איתן ואמין שיספק לה מגורים וביטחון כלכלי, וזאת בשל הרקע הכלכלי שלה כילדה וכנערה ענייה שהתייתמה מאביה בגיל צעיר. היא פגשה את יוסף אופין, והם עברו להתגורר בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן. אלתרמן המשיך לעקוב אחר חייה של עבריה, ואף נפגש איתה מספר פעמים, וכשנסע לצפון הארץ היה נוהג לעבור דרך קיבוץ אפיקים, שבו נפגש גם עם חבריו ישראל זמורה, אליהו טסלר, יעקב אורלנד ואבות ישורון.^[57]

ב-15 בפברואר 1934 פרסם אלתרמן בפעם האחרונה בעיתון "הארץ".^[58] חצי שנה אחר כך, ב-20 ביולי 1934, החל לפרסם בעיתון "דבר" טור שירי אקטואלי בשם "סקיצות תל אביביות", שעליו חתם בשם העט "אלף נון".^[59] בראשית כל שיר הוא תיאר את הערב שהגיע לתל אביב. באחד השירים תיאר את חוף תל אביב בשיא עונת הרחצה. אורח החיים בשירים הללו הוא חילוני, אף שכיבד את המסורת.^[60]

ב-27 ביולי העביר לשלונסקי את "אל תיתנו להם רובים", העוסק בחייל שלחם במלחמת העולם הראשונה המשחזר את סיפורו בשיר. השיר היה יוצא דופן מכל שיריו של אלתרמן עד אז. עד פרסום השיר הוא לא שילב בשיריו מסרים פוליטיים, אם כי בכתביו עבור "המטאטא" ול"סקיצות תל אביביות" שילב חלקים אקטואליים. כמה מהם עסקו ביחסים בין יהודים, ערבים ובריטים, ובמתח בין השמאל לימין. ב"אל תיתנו להם רובים" התנגד אלתרמן למלחמה ולהתחמשות, והביע תמיכה בשלום ושילב בשיר אמירות פציפיסטיות שהיו נפוצות בשמאל באירופה, אך גם ב"יחדיו". נטייה זאת חלה גם ביצירות אחרות שלו בעיתונות, בבלדה ששמה "אבא נלחם לחופש" שפורסמה ב"דבר" הזדהה עם פעילי הרפובליקנישר שוצבונד בעקבות קרבותיהם עם אוסטריה בפברואר 1934. לצד "אל תיתנו להם רובים" הופיעו תרגומיו לשני שירים של אמיל ורהארן שעסקו בסוציאליזם.^[61]

ב-2 בנובמבר עזב את "דבר", וב-7 בנובמבר החל לעבוד ב"הארץ". בסך הכול פרסם אלתרמן ב"דבר" 22 טורים של "סקיצות תל אביביות", כשהאחרון שבהם פורסם ב-20 בספטמבר. השיר האחרון שפורסם ב"סקיצות תל אביביות" היה "מותר לומר".^[62][63]

מעברו ל"הארץ" נעשה בעקבות הצעה שהציע לו משה יוסף גליקסון לעבוד בו כעורך לילה ולקבל משכורת קבועה. הוא החל לפרסם ב"הארץ" טור בעל אופי פחות לירי ויותר סאטירי בשם "רגעים". הוא התמיד בכתיבתו ב"הארץ" שמונה שנים, ופרסם בו 297 טורים שעליהם חתם בשם העט "אגב". השירים שכתב היו בעלי אופי פיליטוני. בנוסף, תרגם מברקים שהגיעו מסוכנויות הידיעות. הוא הגיע למערכת העיתון בשעות הערב, ועזב בחצות. בעקבות שני מאמרים שפרסם שמריהו גורליק ב"הארץ", התפתח ויכוח בין העיתון ל"דבר". "דבר" תקף את גורליק ואף האשים אותו בבגידה. אלתרמן נכנס באופן מפתיע לוויכוח שבועיים בלבד לאחר שעזב את "דבר". במאמר בשם "פרוזדורים" שפרסם ב"הארץ", ניסה אלתרמן להגן על גורליק.^[64][65]

לצד כתיבתו האקטואלית הוא הצטרף לקבוצת המשוררים "יחדיו" של אברהם שלונסקי ולאה גולדברג, שהתרכזה סביב כתב העת "טורים" ומרדה בממסד הספרותי של אותה עת, שהיה מזוהה עם חיים נחמן ביאליק.

אלתרמן פגש ב"שלג לבנון" את רחל מרכוס בין אביב לקיץ 1934.^[66] בפעם הראשונה שמרכוס פנתה אליו היא ביקשה שיכתוב לה פזמונים או שירים. על אף שאמה סוניה הציעה לה שלא להינשא לו, התחתנו השניים בראשית 1935 ברחוב יבנה בתל אביב. הזוג התגורר בדירה קטנה ברחוב הגליל 9 (כיום רחוב מאפו), בו התגוררו גם אברהם שלונסקי ויעקב הורוביץ.^[67]

בדצמבר 1934 החל לכתוב את המדור "רגעים" ב"הארץ", ופרסם בחודש זה שישה שירים. בסך הכול פרסם 333 שירים בשבע השנים שבהן כתב במדור. בממוצע פורסמו במדור בין שניים לשלושה שירים בשבוע. למעשה, המדור "רגעים" היה המשך של המדור "סקיצות תל אביביות" שפרסם ב"דבר".^[68] ב-10 במאי 1935 פרסם במדור את השיר "הדרך להיסטוריה",^[69] שנכתב בעקבות פרשת חבש שהתרחשה באימפריה האתיופית. במסגרת הפרשה, ממשלת איטליה הפשיסטית בראשות בניטו מוסוליני איימה לכבוש את חבש.^[70]

ב-4 ביולי 1935 הוקרן הסרט "לחיים חדשים", סרט הסברה שהופק לצורך גיוס כספים עבור פעולות ההתיישבות בארץ. אלתרמן כתב ארבעה שירים שנכללו בסרט. הסרט זכה להצלחה גדולה בארץ ובתפוצות, וכך גם שיריו שנכללו בסרט. את השירים ביצעו הרכבים מוזיקליים וזמרים, הם נפוצו ביישובים ובתנועות הנוער, הושמעו רבות בתחנות הרדיו, והופצו על גבי תקליטים. גם דניאל סמבורסקי הרבה לשיר אותם בערבי השירה בציבור שניהל.^[71]

ב-28 באוקטובר 1935 הזכיר אלתרמן לראשונה את הערבים בשיר "השביתה".^[72] הוא כתב את השיר בעקבות השביתה הכללית שקיימו הערבים עקב הודעת ממשלת המנדט כי המשטרה מצאה כלי נשק מוברחים על אונייה שיצאה מבלגיה כדי להביא נפט לארץ ישראל, בעוד שהוועד הערבי העליון טען כי היו אלה היהודים שהבריחו את כלי הנשק. בשיר תיאר אלתרמן באופן נלעג אפנדי הנמצא מול בית הסראייה ביפו, המעשן נרגילה ושובת.^[73]

בעת שחברי ועדת פיל הגיעו לארץ ישראל בנובמבר 1936, פרסם אלתרמן שיר בשם "הועדה מסיירת", בו הגן על הציונות. הוא טען כי ניתן להציג בפני הוועדה את החקלאות המפותחת ואת הכבישים שנסללו בארץ ישראל.^[74]

"כוכבים בחוץ" (1938)

חבורת "מחברות לספרות" בבית הקפה "קנקן", ברחוב דיזנגוף 13 בתל אביב. ראשית שנות הארבעים (מימין לשמאל: א"ד שפיר, ש' גינס, ד' פילר, אליהו טסלר, נתן אלתרמן, ישראל זמורה, צילה בינדר)

בראשית 1938 פרסם אלתרמן את ספר השירים הראשון שלו, "כוכבים בחוץ", בהוצאת "יחדיו". בסוף יולי 1937 נפגש עם ישראל זמורה, מנהל ההוצאה, שאמר לו כי יוציא את הספר לאור תוך זמן קצר. אלתרמן חשש מאוד, וחשב שיצטער על הוצאתו של הספר. בעת שהופץ לראשונה היה אלתרמן בן 27. בגרסתו הראשונה הכיל "כוכבים בחוץ" 140 עמודים ו-68 שירים שפוצלו לארבעה חלקים, שמרביתם נכתבו במשך שלוש שנים.^[75] מאז יציאת הספר הפך אלתרמן לדמות מוערצת ובעלת השפעה בשירה העברית.^[76]

לצורך הטיפול בהוצאת הספר יצא אלתרמן לחופשה, ומ-29 בדצמבר 1937 עד 16 במרץ 1938 לא הופיע מדורו "רגעים" בעיתון הארץ.^[77]

שבוע לפני שהספר הופץ לראשונה, ב-11 בפברואר 1938, ערך אברהם שלונסקי בביתו נשף ספרותי לכבוד אלתרמן. בנשף השתתפו חבורת "יחדיו", הוריו של אלתרמן יצחק ובלה, וישעיהו קלינוב, מזכיר מערכת הארץ דאז. בתחילת הטקס פתח שלונסקי בדברי הערכה לספר החדש, ומנגד אמר שלא הבין כמה שירים מהספר. גם אביו של אלתרמן, יצחק, אמר דברים דומים. אחריהם דיברו חבריו של אלתרמן בחבורת "יחדיו", מנשה לוין ולאה גולדברג. אלתרמן שתה באותו ערב לשוכרה, וכששכרותו נרגעה מעט הקריא לנוכחים כמה מהשירים בספר.^[78]

באותה שנה שיתף אלתרמן פעולה עם המלחין דניאל סמבורסקי, ושניהם יצרו את השיר "זמר הפלוגות",^[79] שהיה להמנונן של פלוגות השדה. יצחק שדה ביקש באופן אישי מאלתרמן לכתוב את השיר לכבוד כינוסן הראשון של פלוגות השדה. אלתרמן העריץ את שדה, ואף הגדיר אותו כידיד נפש.^[80][81] בספטמבר 1938 כתב את השיר "תוצרת הארץ".^[82]

מות אביו ופרוץ מלחמת העולם השנייה (1938–1942)

בעת פרסום "כוכבים בחוץ" חלה אביו, יצחק, ונאלץ לפרוש מתפקידו כמנהל מחלקת החינוך ב-11 בספטמבר 1936. סבתו של נתן, אמה של בלה, סטרנה פרידה, חלתה אף היא. היא נפטרה מסרטן הכבד ב-25 בנובמבר 1936, ונקברה בבית הקברות נחלת יצחק.^[83]

ב-1 בפברואר 1939 סבל יצחק משיתוק בנשימה, איבד את יכולת הדיבור ואושפז בבית החולים הדסה בתל אביב, כשנתן, רחל, בלה וזלמן סועדים אותו במיטת חוליו. הוא נפטר ביום חמישי, 2 בפברואר 1939, בשעות הבוקר, בגיל 57. בעקבות מותו ציווה ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח לסגור את מחלקת החינוך בעיר כאות אבל. הוועד הלאומי של כנסת ישראל הכריז על הפסקת הלימודים בבתי הספר ובגנים ביום שלמחרת החל מ-10:00 בבוקר, והמורים בבתי הספר העממיים ובתיכונים ארגנו משלחות תלמידים להלווייתו של יצחק.^[84]

שלושה שבועות לאחר פלישת גרמניה הנאצית לפולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, פרסם אלתרמן רשימה בשם "רשימה על אותו נושא" בשבועון "השומר הצעיר", בעקבות רשימה שפרסמה לאה גולדברג באותו שבועון ב-8 בספטמבר 1939. הרשימה כללה שלושה שירים שכותרתם הייתה "משירי מכות מצרים". לשירים ברשימה קרא "דם", "צפרדע" ו"כינים". הוא תיאר ברשימה את העיר תבאי במצרים שחוותה אסון, שהוצג על ידיו כעונש על חטא שחטאה בו.^[85]

ב-17 באוקטובר 1939 פרסם אלתרמן לראשונה שיר המתייחס לאירועי מלחמת העולם השנייה. השיר, "שלום גרמני", פורסם בטורו "רגעים",^[86] והוא רומז בו על מדיניותה של האימפריה הרומית ביחס לכיבושים. אלא שבניגוד לאירועים שקרו אחרי חלוקת צ'כוסלובקיה, דחו בשיר צרפת ובריטניה את ההצעה לשלום מיידי, מה שהפתיע את היטלר, שהורגל למדיניותו הפייסנית של ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברלין.^[87]

אלתרמן המשיך לתקוף את גרמניה הנאצית בשיריו הבאים ב"רגעים", לגנות את האגרסיביות של ברית המועצות כלפי פינלנד, לזלזל במדינות שהפגינו נייטרליות, לעקוב אחרי האירועים במזרח הרחוק ובבלקן, לבקר את הברית שנוצרה בין גרמניה, יפן ואיטליה, ואת החיבור בין מדינות הציר לסלובקיה ולהונגריה. אחד השירים החריגים שפרסם ב"רגעים" בזמן מלחמת העולם השנייה היה "לובלין" ב-27 בנובמבר 1939,^[88] בו כתב על מצבה של יהדות פולין. השיר נכתב בעקבות ידיעה שפרסם עיתונאי מלונדון שהופיעה באותו היום בעיתון "הארץ". בידיעה נחשף כי בלובלין הוקם אזור בגודל של 12,000 קמ"ר,^[89] שאליו גורשו יהודים ממחוזותיה החדשים של גרמניה הנאצית, ומווינה ופראג.^[87] מרבית השירים שכתב אלתרמן בעת מלחמת העולם השנייה הופיעו בכתב העת מחברות לספרות.^[90] הגיליון הראשון של כתב העת יצא בינואר 1940, ונפתח בחמישה שירים שחיבר אלתרמן. מלבדו לקחו חלק בגיליון הראשון גם עורך כתב העת ישראל זמורה, יעקב פיכמן, יעקב הורוביץ, אליהו דוד שפיר, סיני אוקו, יונתן רטוש, יוכבד בת-מרים, אבות ישורון ואליהו טסלר.^[91]

בכל תקופת המלחמה עסק אלתרמן במתרחש בה. עקב כך, נושאי מדורו "רגעים" ב"הארץ", תאמו את אלה של העיתונות היומית בארץ, שהעדיפה להציג קודם את הדיווחים על מהלכיה של המלחמה טרם הצגת העדכונים על מצבם של היהודים בה.^[92]

ב-1939 פורקה חבורת "יחדיו", ואברהם שלונסקי הקים את "דפים לספרות" בשבועון "השומר הצעיר". באותו זמן היה ישראל זמורה עסוק בהכנות לקראת הוצאת כתב עת חדש. אל שלונסקי הצטרפו אלתרמן, יוכבד בת-מרים, אבות ישורון, יעקב הורוביץ, אליהו טסלר, רפאל אליעז ויעקב אורלנד.^[90]

ב-5 בדצמבר 1940 נערכה הצגת הבכורה של המחזה "גם הוא באצילים" של מולייר, שאלתרמן תרגם מצרפתית. הצגת הבכורה נערכה בבית ארלוזורוב ובוימה על ידי משה הלוי, ממייסדי תיאטרון האהל. את התפקיד הראשי במחזה, מסיה ג'ורדן, גילם מאיר מרגלית. עיבוד זה של אלתרמן זכה לשלל ביקורות חיוביות, ואף עודד אותו להמשיך בתרגום יצירותיו של מולייר.^[93]

בינואר 1941 נולדה בתם היחידה של נתן ורחל תרצה אתר, לימים משוררת אף היא. תרצה הייתה ציפור נפשו של אלתרמן שהתמוגג מהיופי והכישרון שלה ודאג לה. הוא הרגיש גם אשמה על כך שהייתה עדה לתקריות השכרות שלו ועל זה שידעה על הקשר הרומנטי שלו עם צילה בינדר.^[94] במקביל לנישואיו עם מרכוס ומגוריו עמה בדירה בשדרות נורדאו עד יום מותו, ניהל בידיעתה יחסי אהבה ממושכים עם הציירת צילה בינדר, אשר איירה אחדים מספרי הילדים שכתב. תרצה הסכימה בשתיקה לקשר זה כיוון שהעריצה את אלתרמן והרגישה שאינה משתווה לו. את צילה הכיר אלתרמן באחד מבתי הקפה בתל אביב לאחר שניסתה להסב את תשומת ליבו אליה. בהמשך היא פגשה אותו בחוף פרישמן וביקשה ממנו ללוותה לביתה. צילה התקשתה להשלים עם העובדה שאינה אשתו החוקית.^[94] הוא היה ידוע במצבי רוחו המתחלפים תדירות, בשתיינותו (היה יושב יום יום בקפה "כסית" בתל אביב), בחדות לשונו ובצניעותו החומרית.

בשלהי מרץ 1941 פרסם אלתרמן את ספר השירה השני שלו "שמחת עניים". לכבוד הופעת הספר התקיימה מסיבה שנערכה על ידי ישראל זמורה ורעייתו, עדה. במסיבה קרא אלתרמן את כל הספר מראשיתו ועד סופו. ביום הופעת הספר נתכנסה החבורה לעוד מסיבה, בביתו של אבות ישורון, שהיה אחד ממעריציו הגמורים. ביומנו האישי, כתב ישראל זמורה על אותה מסיבה בביתו של ישורון כי היו בה "מזיגה מצוינת של פראות, פרימיטיביות, בלתי-אמצעיות, עם שירה, הברקות בינה, אהבה מיוחדת, חושנית, לשירה ולמשורר."^[95] אלתרמן התייצב בספר כמבשר תאולוגיה הומניסטית, שכללה תכנים חילוניים מובהקים.^[96]

באפריל 1941 פרסם ישראל זמורה מאמר ב"מחברות לספרות", שהתפתח לסדרת מאמרים שהתפרסמו במדורו של זמורה "מפנקסו של מבקר". המאמר הראשון התפרס על גבי שני עמודים, בראשית המאמר שיבח זמורה את ספרו של אלתרמן, וכתב כי הוא ייחודי מאוד, מקורי, עממי, חדשני, לשוני ועוד.^[97]

ב-27 בנובמבר 1942, לאחר שנודע שמבוצעת השמדה שיטתית של יהודים באירופה, פרסם אלתרמן שיר בשם "מכל העמים",^[98] שהעביר מסר של מחאה כלפי אלוהים. המחאה היא למעשה פרודיה על אתה בחרתנו מכל העמים, מילים שאותן העמיד כציר רעיוני ומבני של השיר עקב לימודיו ב"מגן דוד". גם נושא הילדים היהודיים באירופה מוזכר בשיר, וזאת עוד לפני שנודעה כמות הנרצחים בשואה: בבית הרביעי בשיר הוא מתאר ילד החווה פוגרום, ובבית השישי מתוארים כמה ילדים הפונים לאמם ודורשים ממנה לא להביט לעברם, כדי שלא תראה מה מעוללים להם.^[99]

הטור השביעי ו"שירי מכות מצרים" (1942–1947)

יוצרים ואנשי צבא בקפה מאור בתל אביב. (מימין לשמאל: יצחק שדה ובנו יורם, ישראל זמורה, יצחק שנהר, יעקב הורוביץ, נתן אלתרמן, יודל מרמרי (שלישו של יצחק שדה), צילום: בנו רותנברג, מאוספו של יורם שדה, יפו

בסוף 1942 פנה אלתרמן אל מו"ל "הארץ" גרשום שוקן וביקש ממנו להעלות את שכרו. גם הכנסותיה של אשתו רחל היו נמוכות, וכך גם שכרה של אמו. שוקן סירב, ובינואר 1943 עזב אלתרמן את "הארץ" וחזר ל"דבר". ב"דבר" החל לכתוב את מדורו האקטואלי "הטור השביעי". המדור התפרסם מאז מדי שבוע עד תחילת 1967. רק מאוחר יותר הבין שוקן כי שגה בסירובו לבקשת אלתרמן.^[100]

ב-5 בפברואר 1943 פרסם את פרסומו הראשון ב"דבר"^[101] - שיר שנקרא "נקודת ארכימדס". השיר התפרסם בטור השביעי של עמוד העיתון, ועל שמו נקרא המדור "הטור השביעי".^[102]

חודש לפני כן, ב-7 בינואר 1943, הוצג לראשונה בתיאטרון "האוהל" המחזה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מאת סמי גרונמן, בתרגומו של אלתרמן.^[103] המחזה הוצג בהמשך גם בתיאטרון הקאמרי, החל מ-12 בספטמבר 1964.^[104]

ב-1944 הפסיק לכתוב לתיאטרון "המטאטא" והחל לכתוב לתיאטרון "לי-לה-לו".

בפברואר 1944 יצא ספרו השלישי של אלתרמן, "שירי מכות מצרים", בהוצאת צבי, שנקראה על שם בנו של מייסדה, ישראל זמורה. כמה חודשים אחר כך הוציא את ספרו הרביעי, "האפרוח העשירי", שהיה ספר הילדים הראשון שלו.^[105]

על הפלישה לנורמנדי ב-6 ביוני 1944, כתב אלתרמן בשירו "בזרוח הזרח" שהתפרסם ב-9 ביוני:^[106][107]

בתקופת אין-אדם לבדך כוננת
את חומת העולם
שנותרה לא-מוגנת
והיית צנחן ופלוגת קומנדו
והיית דיוויזיה שלמה ממוכנת!

מדנמרק ועד הנה, אתה לבדך
הקימות אותנו
כיש מאין!
ואתה שהצבת במו ידיך
את ארבעת אלפי הספינות על המים!

ב-12 באוגוסט 1944 נפטר ברל כצנלסון, עורך העיתון "דבר". שישה ימים לאחר מכן, ב-18 באוגוסט, פרסם אלתרמן את השיר "על מות" לזכרו.^{[108][109][110]}

ב-30 באפריל 1945 מת אדולף היטלר בפיהררבונקר. 11 ימים אחר כך, ב-11 במאי, פרסם אלתרמן את השיר "ואם יהיה צורך – לבדנו!".^[111] בשיר השתמש ברטוריקה של הבריטים במלחמתם נגד הנאצים, והפנה אותה לתיאור מאבקו של היישוב במנדט הבריטי:^[112]

התייצבת בלהב, הדוק אגרופים.
ותשאג,
וזוכר העולם אות באות:
אנחנו נלחם!
נלחם על החופים,
בבתים נלחם,
נלחם ברחובות!

בשנה שלאחר תום מלחמת העולם השנייה, התמקדו שיריו ב"טור השביעי" במצבם של היהודים באירופה. אחד השירים הבולטים בנושא זה היה "על הילד אברם", שנכתב בהשראת מאמר שפרסם שמעון סאמט בעיתון "הארץ". ב-19 באפריל 1946 פרסם סאמט את המאמר "ילדי ישראל בפולין של היום",^[113] בו סיפר על פגישותיו עם ילדים ניצולי השואה בעת ביקורו בפולין. באחת משתי התמונות שצורפו למאמר מופיע ילד בשם אברמל'ה (אבראמאק) היושב על גרם מדרגות. שבוע לאחר פרסום המאמר כתב אלתרמן את השיר "על הילד אברם הישן על מדרגות ביתו בפולין מפחד לשכב במיטתו".^[114]

ככל שעבר הזמן גברה ביקורתו כלפי ממשלת בריטניה תחת שלטון מפלגת הלייבור. בפרט, הרבה אלתרמן לתקוף את מזכיר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים, ארנסט בווין, שביישוב נתפסו עמדותיו כפרו-ערביות, אנטי-ציוניות ואף אנטישמיות. בעת עבודתו ב"דבר" עקב אחר הדיונים והמחלוקות שהתקיימו בפרלמנט הבריטי בנוגע לעתידה של ארץ ישראל.^[115]

ב-14 במרץ 1946 הציע לו יוסף אבידר להתלוות אליו ולצפות בעלייה לביריה, עליה הופקד. בסופו של דבר הורדה ביריה מהקרקע, והשטח נתפס והוחזק על ידי הבריטים. לאחר הפרשה שב אלתרמן לתל אביב.^[116]

ב-13 באוקטובר 1946 זכה אלתרמן, יחד עם אברהם שלונסקי ועמנואל אולסבנגר, בפרס טשרניחובסקי. אלתרמן זכה בפרס על תרגום המחזות "פדרה" ו"נשות וינדזור העליזות", וזכה בפרס השני על תרגום החלק הראשון של "הקומדיה האלוהית".^[117]

ב-21 באפריל 1947 התאבדו מאיר פיינשטיין ומשה ברזני בתאם לפני שהועלו לגרדום. אלתרמן, שהתנגד לאצ"ל וללח"י, פרסם ארבעה ימים לאחר מכן, ב-25 באפריל, שיר לזכרם בשם "בליל ההתאבדות".^[118] בשיר הביע את צערו על ההתאבדות, שיבח את גבורתם ותיאר את התאבדותם כמעשה לאומי:^[119]

אל נסב את עינינו. לשוא נתכחש
להודה של אותה שעת ליל.
שוא נדם. כי דוברת לשון האש
בה שרפו את עצמם השנים.

אלתרמן סיקר רבות את פרשת אוניית המעפילים " אקסודוס", ופרסם שלושה שירים בנושא. שירים אלו פורסמו בין סוף יולי לאמצע ספטמבר 1947: השיר הראשון, "מפלת אירופה תש"ז", פורסם ב-25 ביולי.^[120] השיר נכתב בעקבות בקשתה של בריטניה לקלוט את פליטי האונייה בצרפת. השיר השני, "העם ושליחו", פורסם ב-5 בספטמבר,^[121] ונכתב על רקע ידיעה שעסקה במות תינוק על אחת האוניות שהיו בדרכן לנמל המבורג. השיר השלישי והאחרון, "מהו חג לאומי", פורסם ב-12 בספטמבר,^[122] לאחר שהוחלט ביישוב על "יום המבורג" ארבעה ימים קודם לכן. יום זה נועד להבעת הזדהות עם המעפילים שהיו על האקסודוס.^[123]

כ"ט בנובמבר, מלחמת העצמאות ו"אלטלנה" (1947–1948)

נתן אלתרמן (במרכז), ושלמה טנאי (מימין), בלטרון, אוגוסט 1948. צילום: בוריס כרמי

אלתרמן, כמרבית תושבי ארץ ישראל באותה תקופה, עקב אחרי דיוני האומות המאוחדות בסתיו 1947 בעניין תוכנית החלוקה שהציעה ועדת אונסקו"פ. ב-10 באוקטובר כתב על כך בטורו בשיר "מה שידוע לכל או על הסף":^[124][125]

מחשרת השמועות, מעמעום הרעמים,
מעצרת עמים, מצעקה על ימים,
מכרזות הפינוי האנגלי הנשקל,
מנבואות ליום־תוהו באפס־ממשל,
מרמזי המזרח המאותת איומיו.
[...]
בלי עמוד, בין ליל־נוגה וליל־מאדים,
מבקיעה,
מבקיעה,
עצמאות היהודים!

בכ"ט בנובמבר 1947 קיבל האו"ם את הצעת ועדת אונסקו"פ בדבר תוכנית החלוקה, ויום לפני כן, ב-28 בנובמבר, לא הופיע הטור השביעי של אלתרמן, כנראה בשל סערת נפשו ממאורעות הדמים שהיו אז בארץ.^[126] יום לאחר כ"ט בנובמבר פרצה מלחמת העצמאות. אלתרמן הגיב לראשונה להחלטת כ"ט בנובמבר ב-5 בדצמבר.^[127][128]

ב-19 בדצמבר 1947 פרסם בטור השביעי את אחד משיריו המפורסמים, "מגש הכסף",^[129] שבו התייחס לאירועי שנות המרי של ארגוני המגן העבריים בשלטון הבריטי, שהתגברו בעקבות רדיפות היהודים באירופה במהלך השואה ומלחמת העולם השנייה. בעת כתיבת השיר נאבקו כוחות המגן העבריים על משמר היישובים, ונערכו להתמודדות הצפויה עם יציאת הכוחות הבריטים מהארץ.

בסמוך להכרזת העצמאות פורסם הקובץ הראשון של הטור השביעי, שכלל טורים שהופיעו מהופעתו לראשונה עד שלהי 1947. הספר כלל גם מבחר מהשירים ב"רגעים".^[130]

בראשית יוני 1948 סייר אלתרמן במחנות המעצר שהקימו הבריטים בקפריסין, בביקור בן עשרה ימים שתוכנן בידי לוי שוורץ, מאנשי המוסד לעלייה ב'. כמה ימים לאחר שחזר לארץ ישראל, ב-22 ביוני, הופגזה האונייה אלטלנה בידי צה"ל.^[131] שלושה ימים אחר כך, ב-25 ביוני, פרסם ב"טור השביעי" את השיר "אהבת ישראל ושרפת הנשק".^[132] בשיר הוא תמך בדעתו של דוד בן-גוריון, לפיה כל ויתור לאצ"ל היה מוביל את מדינת ישראל לאנרכיה.^[133]

כאשר אלתרמן החליט להתייצב בלשכת הגיוס בתל אביב, הוצע לו לשרת כקצין תרבות במחלקת התרבות. הוא סירב לכך, ולאחר מאמץ רב והתערבות מצד יצחק שדה, אושר שישרת ביחידה קרבית, וב-29 באוגוסט 1948 הגיע למחנה תל ליטוינסקי והתגייס לצה"ל. עוד לפני המלחמה היה חבר בארגון "ההגנה".^[134] הדיווחים על גיוסו פורסמו ב"דבר" וב"מעריב". מספרו האישי היה 122609. יצחק שדה, שהיה אז מפקד חטיבה 8, הורה להציבו בחטיבה, ואלתרמן צורף לגדוד 88, גדוד מרגמות שבחטיבה.^[135] לאחר סיום אימוניו הועלה לדרגת טוראי ראשון, והוחלט כי תפקידו יהיה להגיש תחמושת לרגמים.^[136]

ביום השני של מבצע יואב, ב-16 באוקטובר 1948, תקפה חטיבה 8 את הכפר עיראק אל-מנשייה. על אלתרמן הוטל התפקיד להגיש את פגזי התקיפה לרגם. לבסוף כשל הקרב. בעת שאלתרמן התייצב בפני יצחק שדה, הודיע לו שדה כי הוא שולח אותו לביתו, עקב גילו ובריאותו. הוא סירב ודרש לחזור לגדוד. שדה סירב ודרש ממפקדת חטיבה 8 להורות לאלתרמן לארוז את ציודו ולחזור לביתו. כשבועיים לאחר תקיפת החטיבה, ב-31 באוקטובר, הגיע למחנה תל ליטוינסקי, שם קיבל את ההודעה הרשמית על סיום שירותו בחטיבה.^[137]

ב-31 בדצמבר, חודשיים לאחר סיום שירותו בחטיבה 8, צורף אלתרמן למחלקת התרבות בצה"ל. שלושה חודשים אחר כך, ב-20 במרץ 1949, שוחרר באופן רשמי מצה"ל.^[138]

על תחושותיו בעת המלחמה כתב בשיר "ליל חניה".^[139][ג]

"על זאת" והסכם השילומים (1948–1955)

נתן אלתרמן, ספטמבר 1950

אלתרמן בשנות ה-50 של המאה ה-20

לפי דוד בן-גוריון, הביע בפניו אלתרמן את התנגדותו לפירוק הפלמ"ח בנובמבר 1948, וטען כי הפירוק יגרום להיעלמות ערכיו של הפלמ"ח.^[140]

ב-19 בנובמבר אותה שנה, הורה בן-גוריון ליעקב שמשון שפירא לחקור את הטענה לפיה עשרות תושבים נרצחו במהלך הקרב על הכפר דווימה הסמוך לחברון.^[141] באותו יום פרסם אלתרמן את השיר "על זאת",^[142] העוסק בפשע מלחמה מצד חייל צה"ל. ב-21 בנובמבר פורסם השיר גם בעיתון "הארץ".^[143]

בן-גוריון, שהיה בקשרי ידידות עם אלתרמן,^[144][145] שיבח אותו על כתיבת השיר במכתב ששלח אליו. לדברי בן-גוריון, הוא אף הורה להדפיס את השיר ולחלקו לצבא.^[146] ימים ספורים אחר כך הודפס השיר בחוברת בהוצאת "אחדות", בצירוף מכתבו של בן-גוריון, והחוברת הופצה באלפי עותקים ליחידות צה"ל.^[147]

בשל קרבתו לבן-גוריון, ספג אלתרמן גם ביקורת, ולעיתים אף כונה "משורר החצר",^[148] ובהמשך תואר כמשתתף בפולחן אישיות של בן-גוריון (על רקע העסק הביש^[149]).

ב-27 במרץ 1949 נמנה אלתרמן עם 35 סופרים, משוררים, פוליטיקאים ואינטלקטואלים (בהם דוד רמז, יהודה לייב פישמן מימון, זלמן שזר ופנחס רוזן, אורי צבי גרינברג ס. יזהר, לאה גולדברג, יעקב פיכמן, בנימין גלאי, אשר ברש, גרשון שופמן, ש. שלום, משה שמיר, חיים גורי, מרטין בובר ושמואל הוגו ברגמן), שנפגשו עם ראש ממשלת ישראל בן-גוריון בקריה בתל אביב כדי לדון בשאלות הקשורות לעיצוב דמותה של מדינת ישראל.^[150] לפני הפגישה התייעץ בן-גוריון עם אלתרמן על מי ראוי שישתתף בה. פגישה דומה, בהרכב קטן יותר, התקיימה ב-11 באוקטובר, בנושא קליטת עלייה שהציע אלתרמן.^[151]

לאחר הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, העריך אלתרמן כי ארצות ערב טרם קיבלו את עובדת קיומה של מדינת ישראל. לקראת כינוסה של מועצת הליגה הערבית, הוא כתב שיר בשם "הסיבוב השני והליגה הערבית", בו תיאר את הדעה המדינית שרווחה אז בקרב המנהיגים הלאומיים.^[152]

אלתרמן העריץ את לוחמי צה"ל, אם כי מדי פעם התריע על מעשי עוולה שנעשו כלפי ערביי ישראל מצד צה"ל. ביולי 1949 נערך בכנסת דיון על הצעת חוק "הגנה וביטחון בשעת חירום". בעת הדיון סבר אלתרמן כי אמצעי הביטחון לא יקבעו את ביטחון ישראל.^[153]

מראשית ימיה של מדינת ישראל תמך אלתרמן במפא"י, אם כי לא היה חבר בה. זמן קצר לפני הבחירות לכנסת השנייה פרסם טור בשם "הסיסמה והרקע", בו מתח ביקורת על מפלגת הציונים הכלליים, וטען שניהלה תעמולה לוחמנית נגד מפא"י במערכת הבחירות.^[154]

ב-16 במרץ 1950 התייחס אלתרמן לראשונה להסכם השילומים, ופרסם שיר בשם "שלושה דברים בעניין התביעה מגרמניה". השיר נכתב בעקבות הודעתו של שר החוץ משה שרת יומיים קודם לכן על הגשת איגרות זהות לארבעת אזורי הכיבוש בגרמניה, ובהן "תביעה בסך מיליארד וחצי כשילומים מגרמניה לעם היהודי". אלתרמן טען כי יש להחליף את המילה "שילומים" במילה אחרת, והציע כחלופה את "החזרת השוד".^[155] אלתרמן גרס שיש לתבוע פיצוי כספי על גזל הרכוש בלבד, כי אין פיצוי הולם לדם שנשפך. אך בסוף השיר הוא בירך את נציגי המדינה שקיימו את המשא ומתן על ההסכם, וחשב כי הוא הכרחי.^[156] ב-18 בינואר 1951 הבהיר את עמדתו כלפי ההסכם בטור השביעי, ואמר כי הוא תומך בו, אך מתנגד לכך שיושג במשא ומתן ישיר.^[157] ב-10 בספטמבר 1952 נחתם ההסכם באופן רשמי בלוקסמבורג.^[158] יומיים אחר כך, ב-12 בספטמבר, פרסם בטור השביעי מאמר בשם "אחרי חתימת ההסכם",^[159] בו חזר על תמיכתו בהסכם.^[160]

לאחר חזרתו של שרת לישראל ב-14 בספטמבר, הוא נשא נאום במסיבת עיתונאים, שבו טען כי מרבית תומכי ההסכם החטיאו את מטרתו האמיתית. אלתרמן חשב כי דבריו של שרת כוונו גם אליו,^[161] וב-17 בספטמבר פרסם את תגובתו,^[162] בה תקף את שרת וטען כי פירש את עמדותיו באופן שגוי. שלא כמו בן-גוריון, לאלתרמן לא היה קשר אישי עם שרת, אך שרת קרא רבים מטוריו של אלתרמן, ואף תיעד ביומנו את רשמיו מהם לחיוב ולשלילה.^[163]

מלבד שרת, אלתרמן היה חלוק בעניין ההסכם גם עם בן-גוריון.^[164] בן-גוריון מצידו כינה את אלתרמן "נתן החכם".^[165]

יום לפני יום הולדתו ה-43, ב-13 באוגוסט 1953, הגיע משלוח השילומים הראשון מגרמניה באונייה "אתרוג".^[166] כבר בבוקר היום כתב אלתרמן שיר בשם "עם בוא האונייה הראשונה", המקדם את פניה.^[167] השיר פורסם למחרת בטור השביעי ב-14 באוגוסט,^[168] יום הולדתו.

אלתרמן תמך בצירופה של מפ"ם לממשלה, אך לעיתים היה ביקורתי ואף עוין כלפיה בשל תמיכתה הרבה בברית המועצות. לעומתו, אחותו לאה להב הייתה חברת קיבוץ השומר הצעיר תל-עמל וחברת מפלגת מפ"ם.^[169][170]

ב-8 בינואר 1954 פורסם בעיתונו, "דבר", כי בקרוב ייצא הקובץ השני של הטור השביעי. למנויי העיתון הובטח כי מי שישלם לשנה עבור "דבר", יקבל את הספר במהלך חודש פברואר.^[171][172] הספר זכה לתפוצה גדולה.^[173]

לצורך פרסום הקובץ לקח אלתרמן הפסקה מכתיבה ב"דבר", ובאפריל חזר לכתוב בעיתון.^[174]

שבוע לאחר הפרסום ב"דבר", ב-15 בינואר, פרשה אימו בלה מעבודתה במרפאת השיניים בבית הבריאות ברחוב שטראוס, שם עבדה במשך 15 שנה, החל ממות בעלה. חודש לפני פרישתה שלח לה ראש עיריית תל אביב חיים לבנון הודעה בה הודה לה על שירותה למען העירייה.^[175] שנה לאחר מכן, ב-1955, עברה מתל אביב לקיבוץ תל-עמל, בו התגוררה בתה.^[176]

1955–1960

אלתרמן נואם בקפה כסית, 1955. בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

לוחית זיכרון בפתח ביתם של נתן אלתרמן, רחל מרכוס ותרצה אתר, בשדרות נורדאו 30 בתל אביב, בו התגוררה המשפחה מאז 1955

אלתרמן ומרכוס התכוננו לעבור לדירה בשדרות נורדאו 30, לאחר 16 שנים שגרו ברחוב בן עמי 7. לראש הממשלה דוד בן-גוריון נודע כי סביבת דירתו של אלתרמן אינה שקטה דיה לצורכי כתיבתו, וביקש מעוזרו שמעון פרס להציע לו לרכוש דירה באזור שנבנה עבור חיילי קבע. אלתרמן סירב להצעה.^[177]

ב-7 בפברואר נחתם חוזה המאשר את פרסום מחזותיו של מולייר בשפה העברית, מה שהחל את הקשר בין אלתרמן להוצאת הקיבוץ המאוחד, שעתידה לפרסם את יצירתו המקורית.^[178]

בסוף ינואר 1955 הוצאו להורג שניים מ"נידוני קהיר": משה מרזוק ושמואל עזר. הוצאתם להורג נודעה למחרת, ב-1 בפברואר.^[179] לאחר מכן נפגש אלתרמן עם מזכירו הצבאי של ראש הממשלה נחמיה ארגוב, עמו היה ביחסים קרובים. ארגוב רמז לו על פרשת "העסק הביש".^[180] אלתרמן היה מהראשונים מבין אלה שלא נשאו במשרה ממשלתית שידעו על הפרשה.^[181]

לאחר השיחה כתב אלתרמן שיר על הנושא בשם "הדף הפתוח", שפורסם בטורו ב-11 בפברואר באישור הצנזורה.^[182] בשיר הוא שואל "אם היה זה ראוי ונחוץ" ו"אם אמנם עלינו ליתן את הדין על מידת קלות־יד ומידת קלות־ראש שצימחו את הסבך המופרך־המדהים", ומסיים בדרישה ל"מסקנה מעשית".^[183]

מספר שעות אחר כך, התייצב ראש המטה הכללי משה דיין בלשכת ראש הממשלה והגן על ראש אגף המודיעין בנימין גיבלי, האיש, שלפי שר הביטחון פנחס לבון, הורה לבצע את הפעולה במצרים. לפי יומנו של משה שרת, דיין ציטט לראשון חלק משירו של אלתרמן, ואמר כי אם ישמע שגיבלי יודח מתפקידו "ברור יהיה לכל כי הקולר תלוי בצווארו".^[184][185] במהלך ישיבת ממשלת ישראל החמישית ב-13 בפברואר, העלה בישיבה שר המשפטים, פנחס רוזן, את מה שאירע בקהיר בעקבות שירו של אלתרמן. למרות זאת, לא נערך דיון בנושא.^[185] שלושה ימים אחר כך, ב-16 בפברואר, במהלך ישיבת ועדת השרים לענייני ביטחון, אמר רוזן כי מעשיו של לבון נעשו בקלות דעת. בעקבות זאת נסעו גולדה מאיר ומרדכי נמיר לביתו של בן-גוריון בשדה בוקר, וניסו לשכנעו לחזור לתפקיד שר הביטחון. בן-גוריון הסכים, ויומיים אחר כך, ב-18 בפברואר, הודיע לבון על התפטרותו מהתפקיד.^[185]

שמונה ימים לאחר מתן פסק הדין במשפט קסטנר, פרסם אלתרמן את השיר "מסביב למשפט", בו פסל את הראייה המקוטבת של השואה, שמבדילה בין אלה שהתנגדו אקטיבית לנאצים לבין ההמון הפסיבי, ובינם לבין אלה שניהלו משא ומתן עם הנאצים.^[186][187] השיר חולל סערה ונכתבו נגדו מאמרי פולמוס מצד משה כרמל, מאיר בן גור ויצחק צוקרמן.^[188][189]

ב-19 בפברואר 1956 שמע אלתרמן על מותו של נתן אלבז שקפץ על רימון.^[190] שבוע לאחר מכן, ב-26 בפברואר, פרסם שיר לזכרו ב"טור השביעי", בו העלה על נס את מעשיו של אלבז.^[191]

ב-24 ביולי 1956 הזמין משה דיין את אלתרמן להיות עד ל"מבצע גאות", שבמסגרתו פורקו בנמל קישון משאיות, זחל"מים, תותחים ללא רתע ואמצעי לחימה נוספים.^[192] למבצע זה היו עדים גם דוד בן-גוריון ושמעון פרס.^[193] בעקבות המבצע הסודי חיבר אלתרמן את השיר "עוד יסופר".^[194] הוא הביא את השיר לבן-גוריון, שהקריא אותו בישיבת הממשלה.^[195] השיר הותר לפרסום יום לאחר מכן, והקלטה של בן-גוריון קורא את השיר הושמעה ב"קול ישראל".^[196] באמצע אוקטובר אותה שנה הקריא בן-גוריון את השיר גם בפני מליאת הכנסת.^[197]

שלושה ימים לאחר סיום מלחמת סיני, ב-8 בנובמבר 1956, פרסם אלתרמן את השיר "מנגד להר",^[198] שהתרכז במפגש בהר סיני, שנחשב לרגע של שיא במלחמה.^[199] בעיתונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית "קול העם" כתב על כך ההיסטוריון לימים מיכאל הרסגור: ”הכיצד אפשר באותו בית שירה עצמו להכריז על דבר והיפוכו, להכריז על כך ש'לא שואפי שטחים אנחנו' ועל כך שיש לנו זכות קנין על הר סיני?”.^[200]

ב-7 בדצמבר הקדיש אלתרמן את "הטור השביעי" לטבח כפר קאסם, ונמנה עם הראשונים לגנותו בשירו "תחום המשולש".^[201][202] מיד לאחר מתן פסק הדין של הנאשמים בטבח, ב-17 באוקטובר 1958, פרסם בטורו את השיר "עם פסק-הדין".^[203] שבוע לאחר מכן פרסם בטורו שיר נוסף בנושא בשם "הדין וסביביו".^[204] לאחר ערעור הנאשמים, חנינתם, ומאוחר יותר שחרורם מהכלא, פרסם ב-13 בנובמבר 1959 את השיר "החנינה".^[205] לדברי חיה שחם, הוא לא ראה בחנינת הנאשמים כ"תיקון המעוות", אלא "הפעלה בלתי-ראויה של מידת הרחמים כלפי אלה שמנעו רחמים וחנינה מאותם אנשים שביקשו אותם מידיהם".^[206]

אלתרמן היה מכותבי הטקסטים והמתרגמים של "רביעיית מועדון התיאטרון", שפעלה מאמצע שנות ה-50.

לאחר מלחמת סיני נסוג צה"ל מסיני ומעזה, נסיגה שנמשכה עד מרץ 1957. ביום בו הסתיימה הנסיגה, ב-8 במרץ, פרסם אלתרמן את השיר "דינה של החלטה",^[207] בו, בין היתר, תקף את אלה שלא תמכו בנסיגה (מפ"ם, אחדות העבודה והציונים הכלליים) ותמך באישור הנסיגה על ידי הממשלה.^[208]

ב-14 ביוני 1957 התראיין ישראל זמורה לעיתון "הארץ", והודיע כי ספר נוסף של אלתרמן, "עיר היונה", עתיד לצאת לאור,^[209] שיכלול שירים שלו שטרם פורסמו.^[210] השם "עיר היונה" נלקח מהפסוק בספר צפניה: ”הוֹי מֹרְאָה, וְנִגְאָלָה--הָעִיר, הַיּוֹנָה” (ספר צפניה, פרק ג', פסוק א') ומהפסוק בספר ירמיהו: ”וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל-עַמֵּנוּ וְאֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ, מִפְּנֵי, חֶרֶב הַיּוֹנָה” (ספר ירמיהו, פרק מ"ו, פסוק ט"ז), אליו מתייחס אלתרמן במישרין בגוף השיר. המילה "יונה" מתפרשת הן כשם הציפור יונה המבשרת שלום, והן כפועל מהשורש י.נ.ה (הציק, לחץ).^[211] חלק מהשירים בספר עוסקים במאבק למען הקמת מדינת ישראל, דוגמת ההעפלה^[212] ומלחמת העצמאות.^[213] הספר עורר סקרנות רבה, וזכה לסיקור בעיתונים "למרחב"^[214] ו"דבר השבוע".^[215] באמצע דצמבר נודע לאלתרמן כי זכה בפרס ביאליק על ספרו "עיר היונה". את הפרס קיבל ב-2 בינואר 1958.^[216][217]

בקיץ 1958 יצא ספר הילדים שלו "ספר התיבה המזמרת".^[218] נעמי שמר הלחינה שניים מהשירים שבספר: "מסעות בנימין מטודלה" ו"ספני שלמה המלך".^[219]

באוקטובר אותה שנה התגייסה לצה"ל בתו תרצה, ושירתה בלהקת גייסות השריון.^[220] אלתרמן הקדיש עבורה את שירו "אליפלט", שהושר באחד ממופעי הלהקה. המופע זכה לביקורות חיוביות, והשיר "אליפלט" התחיל את שיתוף הפעולה בינו לסשה ארגוב, שהלחין את השיר.^[221]

כעבור שנה, ב-1959, יצא ספרו המתורגם "בלדות ושירי זמר של אנגליה וסקוטלנד",^[219] שזכה לאהדה רבה בישראל.^[222]

באביב אותה שנה^[223] פרסם נתן זך את מאמרו "הרהורים על שירת אלתרמן", שבו תקף את סגנונו השירי, והאשימו במלאכותיות ובחוסר-רגש. המאמר הופנה נגד אלתרמן, אך למעשה כוון נגד כל חבורת "יחדיו", ועודד שירה עברית צעירה, ללא חרוז ומשקל, על נושאי יומיום, וזאת בניגוד למגמה שהובילו אלתרמן ובני דורו. המאמר הכה בהלם את ציבור הקוראים,^[224] את חובבי אלתרמן, ואת הקהילה הספרותית שהוא היה מרכזה. רבים ראו במאמר תקיפה מצד משורר השואף להתפרסם באמצעות בעיטה בדמות האב, ובשל כך ראו בזך דמות נלעגת ובזויה. לפי ספר שירים שכתב יעקב אורלנד על אלתרמן,^[225] הוא עצמו ביקש מאורלנד להיות עד לפגישה אישית בינו ובין זך בקפה "כסית". הפגישה בין השניים התנהלה בנימה שקטה. בפנותו לזך שאל אלתרמן, שנפגע אישית, "עד כדי כך אלתרמן כלום? כלום כלום כלום? שום נקודת זכות?".^[226] על פי התיאור השירי של אורלנד ותיאור נוסף של דן לאור, במהלך השיחה נכנס לבית הקפה זאב יוסיפון, ידידו ומעריצו של אלתרמן. לאחר זמן מה הבין יוסיפון עם מי יושב ידידו הנערץ. יוסיפון זינק ממקומו בזעם ופנה באופן מאיים אל זך, תוך שהוא זועק לעברו: "אתה אידיוט!".^[ד] בתגובה, היסה אותו אלתרמן במילים שקטות "הלוואי זה היה אידיוט".^[226] לאחר מכן נפרד זך מאלתרמן ועזב את המקום. אלתרמן לא סלח לזך. זך, מצידו, ידע עד כמה אלתרמן נפגע וגילה כלפיו במפגשים חברתיים יחס רחום ומעולם לא התבטא נגדו בפומבי.^[227] בהמשך התנהלו בין שני המשוררים יחסים מיוחדים במינם.

במאי 1960 נלכד אדולף אייכמן בארגנטינה. ארבעה ימים לאחר שהדבר הותר לפרסום, פרסם אלתרמן את הטור "מאזני משפט", בו אמר, בין היתר כי הוא מתנגד להטלת צו איסור הפרסום שניתן על המשפט העומד להתקיים בעילת סוב יודיצה. באותו טור סיפר שראה ידיעה על אישה שהתעלפה כשראתה את הדיווח על לכידתו של אייכמן, והובלה לחנות צעצועים שהייתה במקום. הוא כתב לאותה אישה: "קומי על רגליך אישה יהודיה, את פה, בין החיים. והערב הוא ערב ואדולף אייכמן נתפס בידי שלוחיה של המדינה היהודית".^[228][229] אלתרמן לא סיקר את דיוני משפט אייכמן מירושלים, נהג להקשיב להם מביתו שבתל אביב, קרא את הידיעות עליהם בעיתונים, ולעיתים הגיב עליהן. מתחילת המשפט עד אוגוסט נהג להעלות בטוריו הרהורים על עניינים שונים שעלו במשפט, ולדון בעדויות שנשמעו בו.^[230]

1960–1966

באוגוסט 1960 חגג אלתרמן את יום הולדתו ה-50. יום הולדתו צוין לא רק בעיתונו "דבר", אלא גם בעיתונים "הארץ", "ידיעות אחרונות", "למרחב" ואחרים. המוספים לספרות היו גדושים במאמרי ביקורת על יצירתו. כמה מכותבי מאמרי הביקורת היו א.ב. יפה, יעקב בהט, מתי מגד ועוד.^[231] דוד בן-גוריון, שבירך גם הוא את אלתרמן, טען כי התבקש על ידי חיים שורר, עורך "דבר" דאז, לכתוב כמה דברי שירה לרגל הופעת המוסף, אך סירב. בברכתו לאלתרמן, כתב בן-גוריון כי לשיריו יש "חשיבות אזרחית עליונה".^[232]

זמן קצר לאחר יום הולדתו ה-50 של אלתרמן, נודע לו ולאשתו על חתונתם הקרובה של בתם תרצה ועודד קוטלר, ששיחק בקומדיה "רוזנים ואביונים", אותה הוא תרגם. אתר וקוטלר נישאו בנובמבר 1960.^[233] כעבור חצי שנה עברו השניים לארצות הברית על מנת ללמוד משחק,^[234] אך לאחר שנה הוחזרה תרצה על ידי אביה בטרם סיימה את לימודיה, בעקבות משבר אישי וניסיון התאבדות. במכתביו של אלתרמן מניו יורק לרחל מרכוס תיאר שיפור במצבה, וכתב שהיא במצב רוח טוב ונמרץ וכי אינה במתח. עם זאת, מצבה הידרדר שוב, וב-1962 חזרה ארצה עם אביה,^[94] בעוד קוטלר נשאר בניו יורק.^[235]

מאז 21 באוקטובר 1960 החל אלתרמן להתייחס בטוריו שוב ל"עסק הביש" כאשר פרסם את הטור "כשהדברים על חודם",^[236][237] יום לאחר שפנחס לבון הופיע בפעם האחרונה בוועדת החוץ והביטחון.^[238] עד מרץ 1961 הוא פרסם שישה טורים בנושא.^[239] עם פתיחת משפט אייכמן באפריל, הוא הפסיק לעסוק בעסק הביש, אך בספטמבר פרסם שני מאמרים נוספים בנושא.^[240][241] הדי הפרשה נשמעו גם בטורים שכתב בעניין הבחירות לכנסת החמישית.^[242]

בסוף מאי 1962 נודע כי ייצא לאור הקובץ השלישי של "הטור השביעי": כתבים בארבעה כרכים, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.^[243]

בשלהי 1961 הוצג לראשונה מחזהו החדש של אלתרמן, "כנרת כנרת". במחזה הוא שילב יצירה בדיונית עם תיאור היסטורי של הנוף, וההווי המקומי, תוך שהוא מתייחס לתפיסת המקום והזמן על ידי הקהל העכשווי כמקום אוטופי חדור אידיאליזם. זהו הראשון במחזותיו של אלתרמן שהועלה על הבמה. הוא הגיש אותו לתיאטרון הקאמרי באביב 1961 עם איוריו של דני קרוון.^[244] על אף שמחזהו הראשון, "פונדק הרוחות", נכתב בשלהי 1959, הוא התבקש לכתוב מחזה נוסף על נושא ישראלי מקומי, ולכן המחזה הוצג קודם לכן בהצגת בכורה מיוחדת לחנוכת בית התיאטרון החדש ב-30 בדצמבר 1961.^[245] המחזה זכה לביקורות שליליות מצד חיים גמזו ונחמן בן-עמי.^[246]

ב-29 בדצמבר 1962 החל לעלות מחזה נוסף של אלתרמן, "פונדק הרוחות",^[246] כשנה לאחר הצגת הבכורה של "כנרת כנרת".^[247] "פונדק הרוחות" היה המחזה הראשון באורך מלא שכתב.^[248] המחזה זכה לביקורות חיוביות מצד יורם קניוק, יוסף ימבור ועוד, וגם לביקורות מעורבות דוגמת זו של עזרא זוסמן. זוסמן שיבח אותו, ומנגד היה ביקורתי ביחס לאופן הביצוע.^[249]

בין 1948–1963 הפסיק אלתרמן לכתוב פזמונים, וכתב שירה לעיתים מזדמנות בלבד, לאור עלייתם של משוררי דור תש"ח. הוא שב לכתוב ב-1965 רק כאשר התבקש על ידי שמואל בונים להפוך למחזמר את מחזהו של סמי גרונמן, "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", אותו תרגם שנים קודם לכן. ב-12 בספטמבר 1964 הוצג המחזמר בקאמרי לראשונה בעיבודו החדש,^[104] 21 שנה לאחר שהוצג בתיאטרון האהל. העיבוד זכה לביקורות אוהדות, גם מצד חיים גמזו, שנודע בביקורותיו השליליות על "כנרת כנרת" ועל "פונדק הרוחות".^[250] באוגוסט 1966 הועלה שוב המחזה בתיאטרון הקאמרי לאחר שהתיאטרון הפסיד כסף רב.^[251]

לאחר הצלחת המחזמר, העלו יונה עטרי ואילי גורליצקי את המופע "שוק המציאות" כהמשך שיתוף הפעולה ביניהם. המופע ארך כ-90 דקות, וקטעי הקישור בין הפזמונים בוצעו בפנטומימה. תחת הכותרת "חרוזים ישנים וגם חדשים", כתב אלתרמן שמונה שירים חדשים ("שוק המציאות", "בלדה סקוטית", "הצלם", "קונצרטינה וגיטרה", "רגע של בידור", "בובות שעווה", "הבלדה על חמוריקו" ו"זמר מפוחית"), וחידש חמישה שירים ישנים: "אלימלך" (מ'חגיגת פורים' של "המטאטא", 1939),^[252] "מי לימון ואדון צלחת" (מילים חדשות למנגינת השיר "על הטיילת" מהתוכנית 'בבקשה לשבת' של 'לי-לה-לו' מ-1946, שלא פורסם בדפוס), "בכל זאת יש בה משהו" (מהתוכנית 'בבקשה לשבת' של 'לי-לה-לו' מ-1946), "צריך לצלצל פעמיים" (מהתיאטרון 'כל הרוחות') ו"גדליה רבע איש", והוסיף שיר אחד של בתו, תרצה אתר, "לו הייתי דג".

ב-1965 פרסם את ספרו החדש "חגיגת קיץ".^[253] עם צאתו לאור טלפן אליו שמואל בונים וביקש להעלותו על הבמה. הוא סירב להצעה וניתק את השיחה, אך למחרת התנצל על כך ונתן לבונים את ברכתו להעלאה עתידית של מחזה על פי היצירה.^[254] באותה תקופה סבל אלתרמן מכיב עיכולי, מנטייה לסוכרת ומכאבי בטן, זאת על אף שהמעיט לעשן ונגמל מאלכוהול.^[255]

לאחר פרסום תוצאות הבחירות להסתדרות, בהן מפא"י איבדה את הרוב המוחלט שלה בארגון, כתב אלתרמן את המאמר "הכלי שנשבר", בו טען שהמפלגה הגיעה לקיצה. בהמשך טען ש"אלה שקמו ופרשו ממנה כיום עשו את המעשה הנכון שחובה לעשותו".^[256] המאמר ספג ביקורת מצד זלמן ארן, אז שר החינוך והתרבות מטעם המפלגה, וממרדכי בנטוב ממפ"ם.^[257]

ב-2 באוקטובר 1965 הועלה בתיאטרון הבימה מחזהו החדש משפט פיתגורס. אלתרמן, שעבד בדרך-כלל עם התיאטרון הקאמרי, מסר הפעם את המחזה לתיאטרון הבימה. המחזה התקבל בחום, ולהפקתו צוותו שרגא פרידמן כבמאי, אריה נבון כמעצב התפאורה, אהרן מסקין כמנהל, ובנו אמנון מסקין כקולו של פית מאחורי הקלעים, וכן שמואל רודנסקי, רפאל קלצ'קין, שלמה בר-שביט, תרצה אתר, שולמית ירון ואלישבע מיכאלי. המחזה היה אמור לפתוח את פסטיבל ישראל בקיץ 1965. אולם אלתרמן שב ושינה את המחזה תוך כדי החזרות, והצוות לא הספיק לערוך חזרות מספקות,^[258] כך שלבסוף בוטלה השתתפות המחזה בפסטיבל ישראל, ובכורתו נדחתה. בן-גוריון ביקש להיות אורח כבוד בהצגת הבכורה, אך כשנשאל אלתרמן אם יש מישהו שהיה מעוניין לראות בהצגת הבכורה, אמר שהיה מעוניין להזמין את "ויצַק" (WEIZAC: Weizmann Automatic Calculator), המחשב הראשון במדינת ישראל שפעל במכון ויצמן.^[259] הבימה ייחס למחזה חשיבות רבה, ואף הציע לכלול אותו בפסטיבל ישראל החמישי, אך ההצגות שנועדו לפסטיבל בוטלו בשל אי הכנה מספקת של הצוות. ב-18 באוקטובר הוצג המחזה בפעם האחרונה.^[260]

ב-10 באוקטובר פרסם אלתרמן בטור השביעי את המאמר "ההיסטוריה של העת החדשה". מאז לא פרסם שוב ב"דבר" במשך יותר משנה.^[261]

חודש אחר כך, ב-2 בנובמבר, נערכו הבחירות לכנסת השישית, שעמדו בסימן העימות בין המערך, רשימה משותפת של מפא"י ואחדות העבודה בראשות לוי אשכול, ורפ"י בראשות דוד בן-גוריון. אלתרמן הצטרף לרפ"י.^[262] הרקע לכך היה חילוקי דעות בנוגע ל"פרשה", וכן העימות סביב הדחתו של בן-גוריון מהנהגת מפא"י על–ידי "דור הביניים" של המפלגה. בתום מערכת הבחירות התברר כי למרות המאמצים הניכרים שהשקיע בן-גוריון והשקיעו "הצעירים" במפלגה, הצליח דור הביניים להדיח את המנהיג הקשיש בלי שייפגע כוחה של המפלגה. רפ"י זכתה בבחירות בעשרה מנדטים בלבד, וניצחונו של לוי אשכול היה שלם. כישלון זה הביא לקיצו הפוליטי של בן-גוריון, שמעתה ואילך חדל להוות דמות פוליטית בעלת חשיבות.

באכזבתו מתוצאות הבחירות ומהמצב הפוליטי החדש, לא פרסם אלתרמן את "הטור השביעי" במשך תקופה ארוכה. חודש לאחר הבחירות, בדצמבר 1965, פרסם אלתרמן ב"הארץ" את המאמר "התג המבדיל". בחלוף כמעט שנה מהבחירות פרסם בעיתון מאמר נוסף שכתב לכבוד בן-גוריון.^[263]

בסביבות מאי-יוני 1965 השלים אלתרמן את כתיבת מחזהו האחרון, אסתר המלכה, שהוצג לראשונה בתיאטרון הקאמרי בפברואר 1966.^[264] את המחזה ביים גרשון פלוטקין,^[265] שביים קודם לכן את "פונדק הרוחות", והפזמונים הולחנו בידי סשה ארגוב. עלילת המחזה התבססה באופן רופף על עלילת מגילת אסתר, ושאבה ממסורת ה"פורים שפיל" היהודי-אירופי ומעלילות "אלף לילה ולילה". המחזה היה כישלון חרוץ, והועלה 38 פעמים בלבד. בזיכרון הציבורי-תרבותי נותר מהמחזמר שיר אחד, "שיר ערש" ("היכל ועיר נדמו פתע..."), שזכה לביצועים רבים.

שנותיו האחרונות (1966–1970)

החל מאפריל 1966 אושפזה אחותו של אלתרמן, לאה, במרכז הרפואי העמק שבעפולה.^[266] מאוחר יותר התברר שלאה חלתה בלימפומת הודג'קין, ולאחר מכן הועברה לתל השומר. באמצע אוגוסט עברה ניתוח, אולם מצבה החמיר, והיא נפטרה ב-12 בספטמבר.^[8] למחרת נקברה בקיבוצה, תל עמל.^[267] ב-21 במרץ 1967, חצי שנה לאחר מכן, נפטרה אימו, בלה, ששהתה במוסד סיעודי ברמתיים (כיום הוד השרון). ביום מותה תכנן אלתרמן לבקרה, אך התבשר קודם לכן על מותה.

ימים ספורים לאחר מות אחותו, ב-17 בספטמבר 1966, הועלה לראשונה בתיאטרון "הבימה" המחזה "אותלו" של ויליאם שייקספיר, שאלתרמן תרגם לעברית, אולם הוא נעדר מן האירוע.^[268]

ב-6 בפברואר 1967 ילדה תרצה אתר את בתה הבכורה, יעל-לאה, נכדתו של אלתרמן.^[269]

ב-17 בפברואר, לאחר שלא פרסם את "הטור השביעי" מאז אוקטובר 1965, פרסם אלתרמן ב"דבר" את הטור "אשדוד ומוכיחיה".^[270][261] זאת הייתה הפעם האחרונה שפרסם ב"דבר". חודשיים אחר כך, ב-7 באפריל, פורסם טורו הראשון בעיתון "מעריב". הטור עסק בביקורו של הסופר הגרמני גינטר גראס בישראל ובהחלטת אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל שלא לערוך לו קבלת פנים.^[271][272] מאמריו בעיתון כונסו לאחר מותו בספר "החוט המשולש".

בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, קרא אלתרמן להקמת ממשלת חירום לאומית, וב-26 במאי פרסם מאמר ב"מעריב" התומך בממשלה שכזו.^[273] במאמר גם טען כי מדיניותו של אשכול היא הססנית.^[274] ב-2 ביוני הצטרפה רפ"י לממשלת אשכול, ולאחר שמפלגות הפועלים הסתייגו מהמהלך, תקף אותן אלתרמן על כך, אם כי טען שההתנגדות תהיה זמנית.^[275]

ב-5 ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. ביומה השני של המלחמה, ב-6 ביוני, נפל יואב צרי, בעלה של אחייניתו של אלתרמן גלי להב, בקרב על גבעת התחמושת.^[276]

לאחר הניצחון במלחמה, ב-16 ביוני, פרסם אלתרמן מאמר שכותרתו "מול מציאות שאין לה אח", ובו כתב:

ענינו של ניצחון זה הוא בכך שהוא מחק למעשה את ההבדל בין מדינת ישראל ובין ארץ ישראל. זו הפעם הראשונה מאז חורבן בית שני נמצאת ארץ ישראל בידינו. המדינה והארץ הן מעתה מהות אחת.^[277]

בעקבות מאמר זה יזם צבי שילוח, איש מפלגת רפ"י, פגישה עם אלתרמן ועם הסופר משה שמיר, ובה הציע הקמתה של תנועה שתפעל למען שמירתה של ארץ ישראל השלמה. על פי משה שמיר, בעקבות פרסום מאמרו "אין דרך בחזרה" על עמוד שלם בעיתון "מעריב",^[278] שבו היה אז חבר מערכת, התקשר אליו אלתרמן, וביחד הם ייסדו את התנועה למען ארץ ישראל השלמה.^[279] משה שמיר טען כי אלתרמן עמד בראש התנועה, אם כי לא נבחר לתפקיד זה מעולם.^[280] את נכונותו של בן-גוריון לוותר על מרבית השטחים תמורת שלום אמת, תיאר אלתרמן כ"היפותטית - אפילו אוטופית".^[281] למרות חילוקי הדעות שנוצרו ביניהם, הוא המשיך להעריץ את בן-גוריון,^[282] ואף הגיע לברכו ביום הולדתו בשדה בוקר.^[283]

ב-19 ביוני אותה שנה התקיימה הצגת הבכורה של המחזה "טורנדוט" שאלתרמן תרגם מרוסית.^[284]

ב-22 באוקטובר זכה בשנית בפרס טשרניחובסקי על תרגום יצירות של מולייר.^[285]

ביום העצמאות 1968 זכה אלתרמן בפרס ישראל לספרות. כמו בן-גוריון, שוויתר על הפרס בשנה זו, טען אלתרמן כי הוא מילא את חובתו ועל כן הפרס איננו מגיע לו, אך בסופו של דבר קיבל אותו בערב יום העצמאות.^[286]

ב-1969 כתב אלתרמן מחזה חדש, שלבסוף נגנז לבקשת שמואל בונים. במקומו ליקטו השניים שירים שכתב למחזה, הוסיפו שירים ותיקים שכתב אלתרמן, ויצרו מופע שנקרא תחילה "ערב פזמוני אלתרמן" שהוצג לראשונה ב-11 ביולי אותה שנה.^[287] שם המחזה שונה בהמשך ל"צץ וצצה" בעקבות גיבורו, הספרן "דפדפת", המדפדף בספרים שדמויות שונות צצות מהן.^[288]

מותו (1970)

קברו של אלתרמן בבית העלמין קריית שאול, ליד קברו של אברהם שלונסקי.

בשנת 1970 חלה במחלת מעיים. ב-16 במרץ, בשעה 05:25 בבוקר, הובהל לבית החולים איכילוב לאחר שהתלונן על כאבים חזקים בבטנו.^[289] למחרת עבר ניתוח מעיים, ובמהלכו לקה בהתקף לב ואיבד את הכרתו.^[290][291] מבין מבקריו בבית החולים היו ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר, השרים משה דיין ויגאל אלון, יצחק טבנקין וחיים גורי.^[292]

בסופו של דבר הוא לא חזר להכרתו, ונפטר ב-28 במרץ,^[293] בשעה 04:15 בבוקר,^[294] בגיל 59. עוד כשהובל באמבולנס לבית החולים כתב את צוואתו, בה ביקש שלא להספידו.^[295] הלווייתו הייתה ב-30 במרץ 1970, ובשל בקשתו "להיקבר כאחד האדם" הוא נקבר בבית הקברות קריית שאול,^[296] ולא בחלקת הסופרים בבית הקברות טרומפלדור. טקס האשכבה נוהל בידי אנשי צבא, ככל הנראה עקב הוראה של משה דיין.^[295]

במהלך החודש שלאחר פטירתו התנוסס שמו של אלתרמן בכותרות של עשרות כתבות, בעמודי השער של העיתונים הישראלים, במאמרים, בטורי דעה, בדפים פנימיים ובמוספים שמותגו כמדורי ספרות.^[297] ספדו לו בכירי המערכת הביטחונית והפוליטית, יצירותיו נותחו, הוקדשו לו שירים של משוררים ישראלים ידועים, ואף נשלח מכתב למערכת "דבר" שמתח ביקורת על אי־נכונותה של הממשלה לקבור אותו בין גדולי האומה בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב, בהתעלמות מהוראתו לקבור אותו בטקס צנוע וסמלי, כפי שביקש בצוואתו.^[298] ההספד הצנוע שנכתב עליו בעיתון "הארץ" פורסם ללא חתימה, אולם כיום ידוע כי כתב אותו עובד העיתון הסופר יהושע קנז.^[299]

לאחר מותו החלה הוצאת הקיבוץ המאוחד בכינוס והוצאה לאור של כל כתביו בעריכת מנחם דורמן, מפעל שארך שנים רבות (1971–2005).

אלתרמן והדת היהודית

אלתרמן היה חילוני, אך סבתו הייתה דתייה, ובמגורי הוריו בתל אביב נהגו לשמור כשרות. בנוסף, הוא למד בגימנסיה "מגן דוד" בה חונכו התלמידים חינוך דתי וציוני. הוא צם ביום הכיפורים, ובימים נוראים היה הולך לבית כנסת. לאחר שאביו נפטר גידל זקן והיה נוכח בבית הכנסת בזמן אמירת קדיש. הוא נהג ללכת עם כמה מחבריו לחגיגת חג הגאולה של רבי שניאור זלמן מלאדי בכפר חב"ד.^[300]

יצירתו

יצירתו העשירה של נתן אלתרמן כוללת שירה לירית, פזמונים, שירי ילדים, מחזות, וכתיבה אקטואלית בשירה, בפרוזה ובמאמרים. אלתרמן גם הרבה בתרגום יצירות מופת מספרות העולם.

שירה

ספרו הראשון, "כוכבים בחוץ", הוא הידוע והמוערך ביותר. הוא מתבונן בהתפעלות בבריאה, ומתאר בספר את חוויותיו ממפגשים רבי-היבטים עם אובייקטים שונים בעולם. הספר נפתח בשיר "עוד חוזר הניגון" – מהידועים בשיריו, שאף זכה לכמה לחנים. בשיר מופיעות כמה מהדמויות המלוות את הספר לכל אורכו: ההֶלֶך עובר־האורח והדרך הארוכה שהוא הולך בה, העיר, העצים, הרוח, הגשם והברקים. ברבים משירי הספר שב ההלך ומופיע, ויחסו אל "הדרך" והנופים שסביבה מביע את חוויית העולם של המשורר – התפעמות מהעולם ומעוצמת איתני הטבע, ותחושת החידלון לעומתם.

עם צאתו לאור ב-1938 התקבל הספר בהשתאות מהחדשנות שבו, משפתו העשירה, מהאמצעים הפיגורטיביים שבו – מטפורות, אוקסימורונים וסינסתזיה – ומהמסתורין וריבוי המשמעויות שבשיריו:

דּוּמִיָּה בַּמֶּרְחָבִים שׁוֹרֶקֶת.
בֹּהַק הַסַּכִּין בְּעֵין הַחֲתוּלִים.
לַיְלָה. כַּמָּה לַיְלָה! בַּשָּׁמַיִם שֶׁקֶט.
כּוֹכָבִים בְּחִתּוּלִים.
- - -
בְּמַגְלֵב זָהָב פַּנָס מַפִּיל אַפַּיִם
עֲבָדִים שְׁחוֹרִים לְרֹחַב הָרָצִיף.
- - -
רֹעַ יְרַקְרַק. תְּסִיסַת אוֹרוֹת וָחֶשֶׁד.
רְתִיחַת מַטְמוֹן בַּקֶּצֶף הַשָּׁחֹר.

— "ליל קיץ", כוכבים בחוץ

השיר גם קיבל ביקורות מעורבות, כמו זו של משה סמילנסקי, שהיה באותה עת עורך כתב העת בוסתנאי, כתב על הדברים המופיעים בספר: שירה לירית רגישה, שלל צירופי מילים, מודרניזציה של פסוקים בתנ"ך וגמישותו של אלתרמן בשימוש בשפה העברית. מנגד טען סמילנסקי כי אלתרמן פוחד להביע את רגשותיו האמיתיים בספר, ובמקום זאת בוחר לברוח מהפשטות, ומייצר, לדבריו, "סממנים מסמאים ולהטי פיוט, כתחליף לרגש חי ותוסס". סמילנסקי טען כי שירתו של אלתרמן היא חנחונית, מפולספת, קופצנית, מצורפת באסוציאציות, פרדוקסלית, ציורית ומרוחקת:^[301]

המשורר נחבא אל כלי השירה, את קלסתרו אין אנו רואים, אם כי כבר מורגש שעור קומתו. דומה, שהוא מתפרנס מריבית השירה, והקרן עצמה עודנה שמורה לפיקדון. המוטיבים וצורותיהם, כפי שניתנו בספר שלפנינו, אינם אלא מרגלים, שיצאו לתור את ארץ הפיוט ולסמן גבולותיה, והמשורר עצמו עודנו מהסס ומתמהמה, אך אנו מחכים לו.

השיר "פגישה לאין קץ", למשל, זכה לפרשנויות רבות בשל העמימות שבו: האם נושא השיר הוא אהובה בלתי מושגת, או שמא השיר הוא פנייה אל העולם או אל הבריאה בגוף שני יחיד, כאל נקבה, פנייה החוזרת גם בשירים נוספים בספר:

כִּי סָעַרְתְּ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְּנֵךְ.
שָׁוְא חוֹמָה אָצוּר לָךְ, שָׁוְא אַצִּיב דְּלָתַיִם!
תְּשׁוּקָתִי אֵלַיִךְ וְאֵלַי גַּנֵּךְ
וְאֵלַי גּוּפִי סְחַרְחַר, אוֹבֵד יָדַיִם!

— "פגישה לאין קץ", כוכבים בחוץ

את הזדהותו עם גורלם של היהודים הביע בספרו "שירי מכות מצרים", שיצא בתקופת מלחמת העולם השנייה, ותיאר לפרטים את סבלם של אב ובנו הבכור תחת עשר המכות. סמוך לפרוץ המלחמה פרסם את ספרו "שמחת עניים", קובץ שירים מלנכולי וקשה שגיבורו הוא מת הבוחן את עולם החיים שעזב, כולל את רעייתו ואת חבריו. אלתרמן מעולם לא פירש ספר זה. לדבריו, הספר ביטא את יחסו למלחמה: "ראיתי שהעולם הולך לאבדון, ושאלתי את עצמי: מה יישאר ממנו לאחר מכן?".

לאחר קום המדינה התמקד בשירים בעלי נושאים חברתיים ואישיים. שיריו מתקופה זו מאופיינים בהתנגשות ובהתנצחות בלתי פוסקת בין עולם "קדוש" לבין עולם "טמא" (הדבר ניכר במיוחד בתארו נשים טהורות או, לחלופין, שפלות). בספרו "עיר היונה", שיצא לאור ב-1957, מתערב הפן האישי שלו עם הפן החברתי והלאומי.

בשנותיו האחרונות נאחז חרדה לגורל בתו, המשוררת תרצה אתר, בעלת הסגנון הייחודי והדיכאוני. לאחר שניצלה מניסיון אובדני, אחד מני אחדים, כתב עבורה את "שיר משמר" ("שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ"), שלימים הולחן בידי סשה ארגוב; בתגובה היא כתבה לו את "שיר הנשמרת".

מחזות

אלתרמן כתב מספר מחזות תיאטרון. ארבעה מהם הוצגו על במות תיאטראות הקאמרי והבימה במהלך שנות השישים: "כנרת כנרת" עסק בימי ההקמה של קבוצת דגניה; "פונדק הרוחות" מספר על אמן המגלה כי שועבד להצלחה על חשבון זוגתו וחייו הפרטיים; "משפט פיתגורס" הוא מחזה דרמטי פילוסופי על היחס בין ידע אנושי לבין ידע מתוכנת; "אסתר המלכה" עסק במגילת אסתר.

נוסף על אלה עלה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" שאותו אלתרמן תרגם ועיבד למחזמר על פי מחזהו של סמי גרונמן. המחזמר, המספר על חילופי תפקידים בין שלמה המלך לסנדלר פשוט, זכה להצלחה גדולה. שני מחזות נוספים מאת אלתרמן היו "חוף המדוזה" ו"ימי אור האחרונים" - שניהם נגנזו, לא הוצגו, ונמצאו בעזבונו.

עת נכנס אלתרמן לזירת המחזאות המקורית בשלהי שנת 1961, הוא כבר היה ידוע כמתרגם של מחזות קלאסיים ומודרניים, כמשורר וכפזמונאי מחונן, שתרם רבות לזמר הארץ-ישראלי ולתיאטרונים הסאטיריים "המטאטא" ו"לי-לה-לו". עם "כנרת כנרת" פתח אלתרמן דף חדש כמחזאי מקורי. הן מחזותיו שהוצגו והן המחזות הגנוזים שפורסמו לאחר מותו הם מחזות רעיוניים, חלקם היסטוריים וחלקם פיוטיים, המשלבים הגות, שירה, הומור וגרוטסקה. לעומת מחזאים ישראלים אחרים בני התקופה, חתר אלתרמן לאמירה גלויה וישירה, מבחינה ציבורית ורעיונית, לגבי הסוגיות השונות שבהן עסק. מחזותיו הם ברובם אידיאיים-דידקטיים מבחינת המסר המובלע או הגלוי שהם מבקשים לבטא, ובכל אחד מהם ניכר ניסיון לבחינה אנליטית של סוגיות במישור הלאומי או האוניברסלי. על אף שארבעת מחזותיו המקוריים של אלתרמן שהוצגו על הבמות לא זכו להצלחה מבחינת היענות הקהל ותגובות הביקורת, הם מהווים פרק חשוב בתולדות המחזה הישראלי המקורי: הם ביטאו ניסיון לעצב נוסח חדש ושונה של דרמה ישראלית, אשר ביקש לפרוץ את מגבלות נוסח תש"ח ואת המקובל בדרמה הישראלית של שנות החמישים.^[302]

תרגומים

אלתרמן תרגם לעברית מחזות ויצירות מאנגלית, מצרפתית, מגרמנית ומיידיש, לילדים ולמבוגרים. תרגומיו כללו מחזות של ויליאם שייקספיר, בהם "אותלו", "יוליוס קיסר" ו"נשי וינדזור העליזות", מחזות של מולייר "הקמצן", "דון ז'ואן", "תעלולי סקפן" ו"החולה המדומה", המחזה "אנטיגונה" של ז'אן אנוי, המחזה "גם הוא באצילים" של ז'אן-בטיסט לולי,^[93] והמחזה "פדרה" מאת ז'אן רסין, תרגום שישראל זמורה השווה לשניים מספריו של אלתרמן, "שמחת עניים" ו"שירי מכות מצרים".^[303] הצלחותיו של אלתרמן הובילו לזכייתו בשנת 1946 בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת.^[304] כמו כן תרגם בלדות ושירים אנגליים וסקוטיים, בהם הבלדות הסקוטיות "לורד רנדל", "שלושה בני עורב" ו"אדוארד אדוארד".

כתיבה אקטואלית

בטור "רגעים" שכתב אלתרמן ב"הארץ" מסוף 1934 ועד תחילת 1943, עסקו רבים משיריו בעיר תל אביב. אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עסק בעיקר במלחמה ובשואה, ונימתם הייתה של עידוד ונחמה. לאחר מותו קובצו שירי המדור בספר "רגעים" (שני כרכים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד).

את השיר "אל תיתנו להם רובים" חיבר אלתרמן בעקבות מותו של החייל האחרון שהשתתף במלחמת העולם הראשונה שהיה קורבן להתקפת גזים. בשיר זה החייל מספר לאחות בבית החולים את חוויותיו מהמלחמה:^[61]

בּוֹאִי נָא אָחוֹת וּשְׁבִי לָךְ כָּאן מִנֶּגֶד,
פֶּן אֶחְדַּל לִנְשֹׁם וְאַתְּ גַּם לֹא תֵּדְעִי.
פֹּה, בְּבַיִת זֶה, מֵתִים כָּל כָּךְ בְּשֶׁקֶט...
קַר לִי לְבַדִּי.
[...]
זֶה הָיָה מִכְּבָר, הָעֵת אָמְנָם חוֹלֶפֶת.
אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד אֵינִי לוֹבֵשׁ מֵאָז.
לִי הִשְׁאִירוּ רַק מֶדַלְיָה וְשַׁחֶפֶת...
אַתְּ יוֹדַעַת מַה זֹּאת הַתְקָפָה שֶׁל גָּז?

בשני בתים אלה החייל משחזר אירוע בקרב: הקרב התרחש באביב, השדות היו בשיא פריחתם, מצב רוחם של החיילים היו טוב, וכמה מהם הורידו את קסדותיהם. אך פתאום שרר באוויר ריח גז, החיילים לבשו מסכות גז וירו לכל עבר ולעיתים אף הרגו את חבריהם מפחד ומתמימות. החייל טוען שהמוות בבית החולים הוא מהוגן ושקט, אך בשדה הקרב זכר החייל את הרצח, את השנאה ואת ריח הגז, ואף מודה כי רצח שלושה חיילים ופצע אחד, ואמר כי אם לא היה להם נשק הקרב לא היה מתרחש. בבית האחרון אומר החייל לאחות את בקשתו האחרונה:^[61]

אֲחוֹתִי, עוֹד רֶגַע. שְׁנֵי בָּנִים לִי. שְׁנַיִם...
אֲהַבְתִּים מְאֹד. לִבּוֹתֵיהֶם טוֹבִים.
אַךְ בְּבוֹא הַיּוֹם... לְמַעַן הַשָּׁמַיִם,
אַל תִּתְּנוּ לָהֶם רוֹבִים!

בשירו "היינו כחולמים", שפורסם ב"דבר" ב-31 באוגוסט, התייחס אלתרמן לספינת המעפילים ולוס, שהפליגה מיוון ביולי 1934, ובכך התחילה את ההעפלה.^[305] בשיר מתאר אלתרמן את ההתרגשות ואת הסודיות הגדולה בליל הורדת המעפילים, את המצוקה שאליה נקלעו נוסעי הספינה, ואת הפחד מפני איום הבריטים.^[63]

בשיר הראשון שחיבר בתום 30 ימי האבל על מות אביו, "שתי התחייבויות", התייחס אלתרמן מצד אחד להתחייבותו של היישוב, וטען שלא יפר אותה, ומצד שני להתחייבות הבריטים ליהודים בהצהרת בלפור, שממשלת בריטניה התכוננה להפר:

אנו מתחייבים לבנות ולסלול!
אנו מתחייבים פה גב לא להרכין!
אנו מתחייבים להיות בני־חורין!
אנו מתחייבים לסלע הניחר
לטעת בו עץ ולהוריד בו מטר!
אנו מתחייבים לחרוש בציות!
אנו מתחייבים לחיות!

לאחר הפצת הספר הלבן ב-19 במאי 1939 כתב אלתרמן:

ישראל מצפה וקשוב
ומבשרים לו יום יום חגיגית,
על הספר ההוא, החשוב,
בספרות היפה
האנגלית.

המסר שביקש להעביר אלתרמן אפיין את השיח אז: המעשה הציוני לחוד, והפוליטיקה של בריטניה לחוד, וטען כי המעשה הציוני הוא זה שיקבע בסופו של דבר.^[306]

לאחר שעזב את "הארץ" וחזר לכתוב ב"דבר", הופיעו שיריו האקטואליים במדורו "הטור השביעי", שהתפרסם אחת לשבוע במשך 24 שנים. במהלך השנים קובצו שירי הטור בכמה מהדורות של ספרים הנקראים "הטור השביעי".

רבים משירים אלו הביעו מחאה נגד הבריטים ותמיכה בפלמ"ח וב"הגנה" שלחמו בהם, ובהם השירים "נאום תשובה לרב חובל איטלקי" ו"מסביב למדורה". אלתרמן נמנה עם המתנגדים לדרכם של האצ"ל והלח"י,^[119] ובחלק משיריו הוקיע את מעשיהם.^[ה]

אחד משירי "הטור השביעי" הידועים ביותר הוא "מגש הכסף", שפורסם ב"דבר" ב-19 בדצמבר 1947, עם פרוץ קרבות מלחמת העצמאות, המתאר את הקרבתם של הלוחמים להקמת המדינה ואת מחיר הדמים שנדרשה המדינה לשלם.^[307]

גם לאחר הקמת המדינה המשיך בפרסום הטור ועסק גם בשאלות מוסר, כבשיר "אלמנת הבוגד", שפורסם בעקבות הוצאתו להורג של מאיר טוביאנסקי, והשיר "על זאת" שבו ביקורת על פשע מלחמה שביצעו לוחמים ישראלים במהלך מלחמת העצמאות, ובן-גוריון הורה להפיצו לקציני צה"ל. אחד הפרסומים, "יום הזיכרון והמורדים", עורר פולמוס רב כשתבע בו כי לא יבדילו בין גבורת מורדי הגטאות לבין תגובתם של שאר היהודים בשואה, כולל זו של היודנראט.^[308][309]

טור אקטואלי שלו, "שתי שיבולים וחנית", שנועד להתפרסם ב-13 במאי 1949 והביע מחאה על פירוק הפלמ"ח, נפסל לפרסום על ידי הצנזורה הצבאית. במחאה על הפסילה הקריא חבר הכנסת יצחק בן-אהרן את הטור במליאת הכנסת.^[310]

ב-28 ביולי 1950 פרסם אלתרמן את השיר "ניו פומבדיתא",^[311] בו תקף את יהדות ארצות הברית, שלטענתו העדיפה את המשך הגלות על פני מימוש הציונות והעלייה לארץ ישראל.^[312]

בשירו האחרון, "אז אמר השטן", שנמצא בעזבונו על ידי בתו, מזהיר אלתרמן את העם מפני קטרוגו של השטן על צדקת דרכה המוסרית של המדינה, ובכך יעורר בו רגשות אשם וישכיח את ההיסטוריה: ”אכהה את מוחו ושכח שאיתו הצדק”. בשיר אחר, "ארץ ערבית", יוצא אלתרמן נגד טענת ערביי ארץ ישראל, שהם העם הילידי בארץ ישראל: ”נוצצים כוכבי-ליל במצמוץ וזורעים את אורם הרעוד על העיר השוקטת אל-קודס שחנה בה המלך דאוד”.^[313]

פזמונים

אלתרמן היה יוצר פורה גם בתחום הזמר העברי. את פזמוניו, שהיו פופולריים מאוד, כתב לתיאטראות "המטאטא" ו"לי-לה-לו" בשנות השלושים, הארבעים והחמישים (שנודעו במיוחד בביצוע שושנה דמארי), ולאחר מכן למופעי הזמר משיריו בשנות השישים, "צץ וצצה" ו"שוק המציאות" (מופע אותו ביצעו אילי גורליצקי ויונה עטרי). את פזמוניו ניתן לחלק למספר תחומים:

• שירי אהבת המולדת ("שיר בוקר", "שיר העמק", "שיר העבודה" (כחול ים המים)).
• שירי המאבק הלאומי לעצמאות ("על אם הדרך", "זמר הפלוגות", "מסביב למדורה", "אליפלט").
• שירים "תימניים" ("בכרמי תימן", "שולמית", "גדליה רבע איש", "אני מצפת", "מרים בת ניסים").
• שירים רומנטיים ("כלניות", "זמר שלוש התשובות", "רינה", "אוריאנה").
• שירי הומור ("פורים פורימאטו", "חנה'לה התבלבלה", "לימון וצלחת").
• שירי תל אביב ("בכל זאת יש בה משהו", "צריך לצלצל פעמיים", "אלימלך", "תיבת הזמרה נפרדת").^[314]

את פזמוניו הלחינו משה וילנסקי, נחום נרדי, סשה ארגוב, נעמי שמר, יאיר רוזנבלום ומלחינים נוספים.

מספר אלבומים הוקדשו לשיריו של אלתרמן, בהם אלבומי אוסף בביצועם של אמנים שונים, וכן אלבומי אולפן של זמרים, בהם האלבום "תוצרת הארץ" של אריק איינשטיין מ-1985, והאלבום "פגישה לאין קץ - יוסי בנאי מגיש נתן אלתרמן" מ-1999, בו יוסי בנאי הגיש משיריו על רקע מוזיקה.

שירה מולחנת

חלק משיריו הליריים של אלתרמן הולחנו ובוצעו בידי זמרים, אף שלא נועדו להלחנה, בהם "פגישה לאין קץ", "ליל חניה", "נאום תשובה לרב חובל איטלקי" ועוד.

ליל חניה^[315] הוא שיר שכתב אלתרמן בעקבות מלחמת העצמאות, שבה התנדב להשתתף כלוחם, למרות גילו המבוגר (38), מתוך רצון לתרום למאמץ המלחמתי ולהבין אותו במלואו. באוקטובר 1948, בעקבות מבצע יואב בנגב הצפוני, הוא חווה על בשרו את אימת המלחמה. באותו יום היה קרב קשה, המטרות לא הושגו, והמצרים החזירו אש שפגעה גם בגדוד המרגמות שבו לחם אלתרמן.

השיר מתאר את חיי היום-יום של החייל והמלחמה, המורכבים משילובים של מצבים קיצוניים ותחושות מנוגדות. אלתרמן מדגיש בפנינו שבמלחמת העצמאות של ישראל הייתה המלחמה נשגבת שבעתיים – "לֵיל שֶׁמּוֹסֵךְ אֶת כִּשּׁוּפָהּ שֶׁל רְעוּת רוּחַ בְּבִנְיָנָהּ שֶׁל מַמְלָכָה". תיאור זה הוא עדין ומדויק, רחוק ממה שבדרך כלל מוצאים בתיאורים של מלחמות – אידיאליזציה ורהב מצד אחד, ומבט צר של החייל הפשוט מצד שני.^[139]

תשע שנים לאחר מלחמת העצמאות פרסם אלתרמן את השיר בספר "עיר היונה". הספר הוא תיאורו של אלתרמן את הקמת המדינה. שיר אחר שיר הוא מתאר פרקים בתקומת המדינה, ההעפלה, הגליית ספינות המעפילים לקפריסין, המאבק בבריטים סביב ספינות המעפילים, ומלחמת העצמאות. ליל חניה מתאר את הלילה שלפני הקרב. הוא רואה בכל פרטי ההכנה למלחמה מרכיבים בסיפור הגדול של מהי מלחמה, ומהו עם שיוצא למלחמה על חייו.

השיר לא נכתב למטרת הלחנה, ומבנהו אף הקשה מאוד על מלאכת ההלחנה. למרות זאת, המלחין יאיר רוזנבלום הלחין אותו באפריל 1973, לקראת פסטיבל הזמר והפזמון. ההרכב שנבחר לבצע את השיר היו הזמרים חנן יובל, ירדנה ארזי ואפרים שמיר. השלושה התקשו בתחילה בביצוע המילים המורכבות והנמלצות, שחלקן אף היו בלתי מובנות ובלתי נגישות עבורם. בעקבות זאת, התקיימה פנייה מהפקת הפסטיבל לפזמונאי דן אלמגור בבקשה שיכתוב מילים פשוטות ונגישות יותר ללחן של רוזנבלום. בסופו של דבר הצליחו הזמרים להתמודד עם אתגר מילות השיר של אלתרמן, והביצוע שלהם, בעיבודו התזמורתי של ירון גרשובסקי, היה מורכב ומדויק, והעניק ממד נוסף של עומק לשיר.

אף שהשיר לא זכה להצלחה מיידית, הוא הפך לאחר הפסטיבל ללהיט רדיו במצעדי הפזמונים. השירה של אלתרמן הפכה בזכות הלחן והביצוע לזמר נפוץ. "ליל חניה" סגר מעגל כאשר באוקטובר 1973 כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הפך השיר למבוקש מאוד בהופעות אמנים במעוזי צה"ל. וכך, שיר שנכתב על מלחמה אחת, הולחן במקרה חצי שנה לפני מלחמה אחרת, קיבל משמעות מחודשת כשהמלחמה השנייה פרצה, והפך לשיר אהוב ומוכר. הסוד שלו הוא בישראליות שעוברת מהמילים של אלתרמן דרך הלחן של רוזנבלום ועד הביצוע של שלושת הזמרים. החיבור בין הטרגיות של הטקסט המלחמתי ללחן ולעיבוד הפסטיבליים, הפכו אותו לשיר פופ שיכול היה להיכתב רק כאן, ורק בנסיבות המאוד ספציפיות שבהן נכתב.^[316]

בשנת 2024 התגלתה הקלטה מוקדמת וגנוזה של השיר. זוהי גרסה נדירה שלא פורסמה מעולם של השיר האייקוני, שהתגלתה אחרי 52 שנה, והועלתה ליוטיוב ללא ידיעתם של בעלי הזכויות. ביצוע זה הוקלט על ידי להקת גייסות השריון עם הסולנית רבקה מרקוביץ' ב-1972, חודשים אחדים לפני שהשיר הושמע בפסטיבל הזמר 1973, והוא כנראה הגרסה הראשונה של השיר.^[317][318]

נאום תשובה לרב חובל איטלקי הוא שיר העוסק בהעפלה, שפרסם אלתרמן במסגרת "הטור השביעי" בעיתון "דבר" ב-15 בינואר 1946. השיר נכתב בעקבות הגעתה של ספינת המעפילים "חנה סנש" לחוף נהריה ב-25 בדצמבר 1945. 252 מעפילי האונייה הורדו לחוף בעזרתם של אנשי פלי"ם ופלמ"ח, ופוזרו ביישובי הסביבה, כדי למנוע את לכידתם בידי הבריטים. אלתרמן משבח בשיר את רב החובל ואת המסייעים למבצע ההעפלה על תרומתם להצלחת הפעולה. על פי המשתמע משם השיר, הוא נכתב בעקבות נאום שנשא רב החובל האיטלקי בעקבות הצלחת המבצע, ועל פי אחת הסברות היה זה נאום ציוני על זכותו של העם היהודי למדינה משלו.^[319] אך יש הסוברים כי הוא נכתב בעקבות נאום דמיוני שיכול היה רב החובל לשאת. בדרכו שלו, מפרט אלתרמן את הפרטים היומיומיים שהרכיבו את מעשי הגבורה של בניית האומה, ומרומם אותם מן היומיומי אל הנשגב: "אֵיךְ נִרְטַבְתִּי בַּחשֶׁךְ כְּמוֹ תַרְנְגֹל, אוֹתוֹ לַיְלָה עַל חוֹף נַהֲרִיָּה", ואז: "אַלְמוֹנִית, קַפִּיטַן, הִיא הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת, וּבַלּוֹיְדִים אֵינָה מְפֻרְסֶמֶת. אַךְ אִם אֵין הִיא כַּיּוֹם רְשׁוּמָה בַּמַּפּוֹת, בַּהִיסְטוֹרְיָה אוּלַי הִיא נִרְשֶׁמֶת".

השיר הולחן מספר פעמים. גרסה אחת מאת נחום נרדי בביצוע שרה יערי, שנייה מאת מחבר לא ידוע בביצוע רבקה יבין, ושלישית מאת נחום היימן. בשנת 1972 הלחין יאיר רוזנבלום את השיר, והוא בוצע על ידי חברי להקת הנח"ל עם גידי גוב, אפרים שמיר וראובן גבירץ, בתוכניתה של הלהקה "הפלנ"חניק".^[320]

שירים ותרגומים לילדים

החל משנת 1932, פרסם אלתרמן שירים וסיפורים לילדים במוסף "לילדים" שצורף לעיתון "דבר" ובעיתון "כלנוע". אחד המפורסמים שבהם הוא "זה היה בחנוכה" שהומחז לרוב בגני ילדים ובבתי ספר.

הוא תרגם קלאסיקות מספרות הילדים העולמית, בהם: "המלחמה לאש" מאת ז"ה רוני, "רדי הזקן", של פרדריק מריאט, שירי הילדים הכלולים בספר פו הדב, "לימפופו" של קורניי צ'וקובסקי, הזמיר של אנדרסן ושירי הילדים ביידיש של קדיה מולודובסקי שיצאו בספר "פתחו את השער".

בשנת 1958 הוציא ספר שירי ילדים בשם "ספר התיבה המזמרת". השירים בספר עסקו בנושאים ציוניים (כמו בשיר "אנשי העלייה השנייה" העוסק באידיאל ההתיישבות והעבודה) ובסיפורים תנ"כיים והיסטוריים (כמו בשיר "ספני שלמה המלך" העוסק בספנים העבריים בעציון גבר בתקופת המלך שלמה, והשיר "מסעות בנימין מטודלה" העוסק בנווד היהודי המפורסם). לדברי חוקרת הספרות זיוה שמיר, אלתרמן הרבה לכלול בשירים בספר זה דיונים ספרותיים מתוחכמים שספק אם ילדים יכלו לקלוט את משמעותם המלאה, וכן אקרובטיות לשונית שבאה "לרמוז לקוראים הצעירים (והמבוגרים) על החשיבות של כל מילה וכל אות וכל תג ניקוד, שכל שינוי בהם יכול לברוא עולם ולהחריבו".^[321]

הערכה וביקורת

נהוג לחשוב שהביקורת נגד אלתרמן החלה עם פרסום מאמרו של זך,^[322] אך למעשה היא החלה כעשר שנים קודם לכן. בשנת 1945 פרסם אלתרמן בעיתון "מחברות לספרות" את השיר "מריבת קיץ". המשורר יונתן רטוש, שכתב גם הוא בעיתון, פרסם ניתוח של השיר, שבסופו לעג לאלתרמן וכתב: "יודעי שירתה של רוסיה יודעים למצוא השפעות רוסיות גם בשירתו". לדברי זיוה שמיר, דבריו של רטוש הם לא טיעונים, אלא "מניפולציה רטורית".^[323]

שנה לפני כן פרסם אלתרמן את השיר "על זאת", שהיו שראו בו שיר תוכחה. כחמישים שנה אחר כך פורסמה פרשנות שלפיה היו מניעים פוליטיים מאחורי כתיבת השיר, פרשנות הנובעת מאימוצו על ידי בן-גוריון, ותגובתו של אלתרמן, שהוסיף בפתח השיר בית על צעדו של בן-גוריון.

יצחק לאור העלה את ההשערה כי "אין להוציא מכלל אפשרות שהשיר הוזמן. מאז ומתמיד חילק השלטון, כל שלטון, את הפשעים לשניים: אלה שנעשו משמו - והם אינם פשעים, ומוטב, ליתר ביטחון, לא לדבר עליהם - ואלה שאינם נעשים משמו ואשר על כן יש להעמיד לדין את מבצעיהם, או לפחות לדרוש כזאת."^[324] אל לאור הצטרפו אלי הירש וחנן חבר. זיוה שמיר שללה בתוקף את הפרשנויות של השלושה.^[325]

שיריו של אלתרמן זכו לאהדה רבה גם בחייו וגם לאחר מותו. יש הרואים בו את המשורר הלאומי של ישראל, אלא שתואר זה יוחד בעיקר לחיים נחמן ביאליק.

מבקר הספרות מנחם בן נימק את העדפתו את אלתרמן כמשורר הלאומי כך: "ראשית, הוא פשוט הגדול מכולם. בכישרון המשוררי שלו. בשיאים שאליהם הגיעה שירתו. שנית, לאורך כל שנות כתיבתו הוא היה אחוז כולו בגורל הלאומי שלנו והזדהה עם הכיוון המרכזי שלו. אין אירוע לאומי בחיינו שלא מצא הד מרעיד בשירתו של אלתרמן. מהתקומה עד השואה, מהתנכלות המנדט עד התנכלות הערבים, ממלחמת השחרור עד מלחמת ששת הימים, מבן-יהודה עד בן-גוריון, ותמיד תוך שמירה על טוהר מוסרי גדול וגינוי לכל מי שלכלך אותו, מהפוגעים בערבים חפים מפשע ועד לפוגעים בעולים ממרוקו ומתימן. הוא הבין ושימר את הצדק הישראלי מבפנים - צדק ההיאחזות בארץ, צדק הקמת המדינה, צדק מלחמת השחרור, צדק ששת הימים - וניסח אותו טוב יותר משניסח כל משורר אחר."^[313]

פרסים

במהלך חייו זכה אלתרמן בפרסים רבים, בהם: פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת ב-1946 על תרגומיו למחזות "פדרה" מאת ז'אן רסין ו"נשות וינדזור העליזות" מאת שייקספיר, וב-1967 על תרגומיו למחזותיו של מולייר. הוא זכה בפרס רופין ב-1947 על "כוכבים בחוץ", "שירי מכות מצרים" ו"שמחת עניים", ובפרס ביאליק לספרות יפה ב-1957 על ספרו עיר היונה.^[326]

ב-1968 זכה בפרס ישראל לספרות על מכלול יצירתו.

הנצחתו

דיוקנו של אלתרמן על שטר 200 ש"ח

רחוב נתן אלתרמן, כפר סבא

• על שמו של אלתרמן קרויים רחובות ברבות מערי ישראל: חיפה, הרצליה, רחובות, ראש העין, כפר סבא, הוד השרון, שדרות, גן יבנה, ובעירו תל אביב.
• דמותו של אלתרמן מעטרת שטר כסף בערך 200 ש"ח, במסגרת סדרת השטרות שהנפיק בנק ישראל החל מ-2014 ומנציחה משוררים. השטר הנושא את דיוקנו של אלתרמן יצא בדצמבר 2015.^[327]
• על שמו בית הספר העל-יסודי "תיכונט ע"ש אלתרמן" הנמצא בצפון תל אביב, וכן חטיבת הביניים "אורט ע"ש נתן אלתרמן" בקריית השרון שבנתניה.
• בשנת 2021 עלה בתיאטרון הבימה המחזה המוזיקלי "עוד חוזר הניגון" על שם שירו, העוסק בחייו של אלתרמן. את המחזה כתב מוטי לרנר, ביים משה קפטן, ומשתתפים בו שלומית אהרון, ריקי גל, מירי מסיקה, רוני דלומי, מאיה מעוז ואחרים.^[328]
• ערבי מחווה לו וליצירתו מתקיימים מדי פעם, בעיקר בתל אביב.^[329]
• ב-17 באפריל 1996 הנפיק השירות הבולאי סדרה של 14 בולי דואר שנקראה "סופרים עברים בדורות האחרונים", שעליהם דיוקנאות של 11 סופרים, ביניהם אלתרמן, ו-2 סופרות. כל בול בסדרה שויך לאישיות אחת. האמנית גליה לרך עיצבה את הבול שהוקדש לו ושמה הופיע גם על הבול עצמו.^[330]

ספריו

• כוכבים בחוץ הוצאת "יחדיו", 1938; הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995
• שמחת עניים, הוצאת "מחברות לספרות", 1941
• האפרוח העשירי, הוצאת "מחברות לספרות", 1943
• שירי מכות מצרים, הוצאת "מחברות לספרות", 1944
• הטור השביעי: חלק א', הוצאת "עם עובד" ו"דבר", 1948
• הטור השביעי: חלק ב', הוצאת "דבר", 1954
• עיר היונה, הוצאת "מחברות לספרות", 1957
• ספר התיבה המזמרת, הוצאת "מחברות לספרות", 1958
• שיר עשרה אחים, הוצאת "מחברות לספרות", 1960
• כנרת כנרת, מחזה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1962
• כתבים בארבעה כרכים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1962
• ערדל הפלא, הוצאת "מחברות לספרות", 1962
• פונדק הרוחות, מחזה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1963
• משפט פיתגורס, מחזה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1965
• חגיגת קיץ, הוצאת "מחברות לספרות", 1965
• אסתר המלכה, מחזה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1966
• המסכה האחרונה, הוצאת ספריית מעריב, 1968
• החוט המשולש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1971
• ספר החידות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1971
• לילדים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1972
• רגעים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1974
• פזמונים ושירי זמר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1976
• שירים 1931–1935, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984
• איזה פלא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983
• על שתי דרכים - דפים מן הפנקס, ההדיר, ביאר והוסיף אחרית-דבר דן לאור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1989, 160 עמ'^[331]
• למה צריכות החיות זנב? (על פי ו. ביאנקי), איורים: דני קרמן, 2011
• הטור השביעי 1 1945-1943, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010
• הטור השביעי 2 1948-1945, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010
• הטור השביעי 3 1952-1948, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012
• הטור השביעי 4 1954-1952, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013
• הטור השביעי 5 1959-1955, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016
• הטור השביעי 6 1965-1959, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017
• רגעים 1 1935-1934, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012
• עוד חוזר הניגון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017

לקריאה נוספת

נתן אלתרמן הוא אחד המשוררים המוערכים מבין משוררי השירה העברית החדשה. באינדקס רמב"י של הספרייה הלאומית, רשומים יותר מ-300 מאמרים על יצירתו. עם החוקרים, המבקרים, המסאים ואנשי הספרות שכתבו על יצירתו נמנים: מנוחה גלבוע, חדוה דגן, זיוה שמיר, מרדכי נאור, נסים קלדרון, נורית גוברין, דבורה גילולה, שלמה יניב, סבינה שבייד, ראובן שהם, אריאל הירשפלד, רות קרטון-בלום, חנן חבר, דן לאור, ידידיה פלס, אהוד לוז, חיה שחם, יוחאי אופנהיימר, דן אלמגור, דן מירון, חיים גורי, אהרן מגד, אהרון קומם, עוזי שביט, בועז ערפלי, הלל ברזל, מנחם דורמן, מרדכי שלו, עוזי אורנן, גרשון שקד, חמוטל בר-יוסף, הרי גולומב, דב סדן, אלכס זהבי, יוסף האפרתי, יריב בן-אהרן, דינה פורת, יחיעם ויץ, אבידב ליפסקר, ישראל זמורה, שמואל טרטנר, אורציון ברתנא, אברהם בלבן, עמנואל סיון, מנחם רגב, דוד אבידן, נתן זך, ראובן קריץ, רויאל נץ, אמנון נבות, אידה צורית, יאיר צורן, צור ארליך, דרור אידר, אסתר אזולאי ואלישע פורת.

• גצל קרסל, לכסיקון הספרות העברית, הוצאת הקיבוץ הארצי, תשכ"ה, עמ' 121–122
• דן לאור, השופר והחרב – מסות על נתן אלתרמן, 1983
• מנחם דורמן, נתן אלתרמן – פרקי ביוגרפיה, 1991
• זיוה שמיר, עוד חוזר הניגון: שירת אלתרמן בראי המודרניזם, 1989
• זיוה שמיר, 'מריבת קיץ': על תחילת המרד בסמכותו של אלתרמן, 1991.
• משה שמיר, נתן אלתרמן – המשורר כמנהיג, תל אביב: הוצאת דביר, 1998
• זיוה שמיר, על עת ועל אתר: פואטיקה ופוליטיקה בשירת אלתרמן, 1999
• חנן חבר, פתאום מראה המלחמה – לאומיות ואלימות בשירה העברית בשנות ה-40, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2001
• עוזי שביט, שירה מול טוטליטריות – אלתרמן ו'שירי מכות מצרים', אוניברסיטת חיפה/זמורה ביתן, תשס"ג
• דרור אידר, אלתרמן-בודלר; פריס-תל אביב: אורבניות ומיתוס בשירי 'פרחי הרע' ו'כוכבים בחוץ', ירושלים: הוצאת כרמל, תשס"ד
• זיוה שמיר, תיבת הזמרה חוזרת – על שירי הילדים של נתן אלתרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005
• מרדכי נאור, הטור השמיני – מסע היסטורי בעקבות הטורים האקטואליים של נתן אלתרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל אביב, 2006
• עוזי שביט, לא הכל הבלים והבל – החיים על קו הקץ על פי אלתרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ח
• שמואל טרטנר, מכל העמים: עיונים בשירה הלאומית של ח"נ ביאליק ונתן אלתרמן, ספריית "הילל בן חיים", הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף יד יצחק בן-צבי, תשע"א 2010
• זיוה שמיר, הלך ומלך, אלתרמן – בוהמיין ומשורר לאומי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010
• מנחם פינקלשטיין, 'הטור השביעי' ו'טוהר הנשק' – נתן אלתרמן על ביטחון, מוסר ומשפט, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשע"א 2011

מנחם פינקלשטיין, ‏"הטור השביעי" ו"טוהר הנשק" - נתן אלתרמן על ביטחון מוסר ומשפט, משפט וצבא 20, 2009, עמ' 229-1 (גרסה מוקדמת של הספר)

• פייר בומרשה: 'הספר מסביליה', מערכה ראשונה, תמונות א-ב בתרגום נתן אלתרמן, בתוך: דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך א, 2011
• זיוה שמיר. רוצי, נוצה: יצירת אלתרמן בעקבות אירועי הזמן, תל אביב: ספרא, 2013
• דן לאור, אלתרמן, הוצאת עם עובד, 2013 תשע"ד (ביוגרפיה מקיפה)^[332]
• אורציון ברתנא, החידה הרומנטית של "כוכבים בחוץ"', הוצאת כתר, 2014
• זיוה שמיר, המוזה בארץ המראות: הדים ממסורות המערב בשירת ביאליק ואלתרמן - מסות ותרגומים, הוצאת אבן-חושן, 2015
• זיוה שמיר, בעיר וביער: טבע ואמנות ביצירת אלתרמן, הוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד, 2017
• מרדכי נאור, הטור התשיעי: אקטואליה ופוליטיקה בטורי העיתונות, השירים הליריים ושירי הזמר של נתן אלתרמן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2018
• אסתר אזולאי, והירח על קידון הברוש: שירת אלתרמן מציירת, תל אביב: רסלינג, 2021
• זיוה שמיר, עד קצווי העברית: לשון וסגנון ביצירת אלתרמן, תל אביב: ספרא, 2021
• זיוה שמיר, כלניות: על פזמוניו של נתן אלתרמן, תל אביב, ספרא והוצ. הקיבוץ המאוחד ספרית הפועלים, 2022^[333]
• דן מירון, במבחן מבטם של האבות: פרקים מתוך אוטוביוגרפיה ספרותית, הוצאת בלימה, 2024^[334]
• אורי ש. כהן וגדעון טיקוצקי (עורכים), נתן אלתרמן, סער ופרץ, פרוזה ומאמרים 1931 - 1940, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019^[335]

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: נתן אלתרמן
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: נתן אלתרמן

• שירות הסרטים הישראלי, אלתרמניה, סרטון באתר יוטיוב
• ראיונות וידאו על אלתרמן באתר "העברים"
• הספרים של נתן אלתרמן, באתר "סימניה"
• מידע על נתן אלתרמן בקטלוג הספרייה הלאומית
• נתן אלתרמן, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
• נתן אלתרמן, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
• הצצה לארכיון של נתן אלתרמן, באתר מכון גנזים של אגודת הסופרים
• נתן אלתרמן באתר חברה קדישא ת"א–יפו
• פרויקט יומולדת 100 לאלתרמן, באתר "במחשבה שנייה"
• נתן אלתרמן - משורר ההעפלה, באתר ההעפלה והרכש
• שלושה לחנים לשירי נתן אלתרמן מאת חגי יודן, סרטון באתר יוטיוב
• דן לאור, נתן אלתרמן: הכתיבה והחיים, סדרת הרצאות על חייו ופועלו, באתר אוניברסיטה מצולמת
• נתן אלתרמן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• נתן אלתרמן, באתר זמרשת
• נתן אלתרמן, באתר שירונט
• נתן אלתרמן, באתר ספוטיפיי
• נתן אלתרמן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• נתן אלתרמן, דף שער בספרייה הלאומית
• נתן אלתרמן, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
• נתן אלתרמן, בארכיון הבימה
• נתן אלתרמן, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• נתן אלתרמן, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
• שיר של אלתרמן וזעירא במלאת 3 שנים להתיישבות החדשה ניר דוד (תל-עמל), 1940, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• עודד כרמלי, "אהבה איננה פשע": הנשים בחייו של המשורר נתן אלתרמן, באתר הארץ, 13 בינואר 2020
• גילוי המצבה מעל קברו של נתן אלתרמן במלאת שנה למותו, 1971, יומני גבע, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• זיוה שמיר, נתן אלתרמן, באתר מב"ע - מחקרים בספרות עברית
• אביבה קרינסקי, אלוהים אדירים! איכה נערם פה פאר שכזה?!, באתר הארץ, 8 במאי 2019

כתבות

• חיים גורי, בקפה הנרגילות, בין נתן אלתרמן לססיל חוראני, באתר הארץ, 22 בינואר 2010
• מנחם פרי, סחרחר כשגיאה בין מלים: האם נתן אלתרמן הוא באמת גדול המשוררים?, באתר nrg‏, 13 באפריל 2010
• אידה צורית, "אדוני המשורר", על נתן אלתרמן והפער שבין המשורר למחזאי, מגזין ארץ אחרת, גיליון 5
• ראובן לייב, 100 שנים לגדול מכולם, באתר News1 מחלקה ראשונה, 18 בפברואר 2010
• יהודה ויזן‏, כוכבים בחוץ: במלאת 100 שנים להולדתו של נתן אלתרמן, באתר וואלה, 13 באוגוסט 2010
• מנחם בן, ואמות ואוסיף ללכת: 100 שנה להולדתו של נתן אלתרמן, באתר nrg‏, 9 בספטמבר 2010
• טלי פרקש, סיפורי סבתא: אלתרמן שלא הכרתם, באתר ynet, 14 ביוני 2012
• כרמית ספיר ויץ, ‏50 שנה אחרי מותו, נתן אלתרמן נותר גיבור התרבות הגדול בישראל, באתר מעריב אונליין, 29 במרץ 2020

מיצירתו

• כתבי נתן אלתרמן בפרויקט בן-יהודה
• האזנה למספר שירי זמר של אלתרמן, באתר המוזיקה של הספרייה הלאומית
• הקלטות של שיריו, באתר הארכיון
• רשימת הפרסומים של נתן אלתרמן, בקטלוג הספרייה הלאומית
• סקיצות תל אביביות, דבר, 29 באוגוסט 1934
• נתן אלתרמן - התוכנית "כוכבים בחוץ" עם מבחר משיריו, באתר הטלוויזיה החינוכית הישראלית
• רשימות נשכחות (1933): הצטלמנו!; מן הקצה אל הקצה, באתר הארץ, 29 באוקטובר 2019
• שירים גנוזים: כדי השחור ולבן; אני אלך למקום הסוף, באתר הארץ, 15 בדצמבר 2020

מאמרים על יצירתו

• א. קריב ומרדכי עובדיהו, על שירי אלתרמן, מאזנים, 1938, עמ' 142–144
• מרדכי נאור, אלתרמן והתקשורת, קשר, 2006, עמ' 47–60
• מרדכי שלו, מאבק וסינתזה בין פוסט־ציונות יהודית לבין פוסט־יהדות ציונית ביצירת אלתרמן, עיונים בתקומת ישראל, 1996
• יצחק לאור, שוב ושוב חוזר הניגון, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2010
• אליהו הכהן, "רומאנס" ו"כשאת מצטחקת ימימה", באתר הארץ, 18 במאי 2010
• רן יגיל, שיכורים ולא מיין: על "פגישה לאין קץ", באתר nrg‏, 26 במאי 2010
• אלי אשד, על שירי הילדים של נתן אלתרמן, באתר "היקום של אלי אשד"
• צור ארליך, ‏אלתרמן כשמרן, תכלת 27, אביב התשס"ז, 2007
• צור ארליך, גאולה וחורבן, אסון וששון: פסח של אלתרמן ומרד הגטאות, באתר מידה, 27 במרץ 2015
• סדרת מאמרים מאת דן מירון:
  • העוד ישנם כל אלה: פואטיקה של עבר מתמשך, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2011
  • הוא פורץ מתוכנו בקריאת אהבה קדמונית, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2011
  • שירה מול פאשיזם, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2011
  • גם לברזל, אחי, עוד יש כינור עתיק, באתר הארץ, 14 באוקטובר 2011
  • נפלאים הם חיינו, המלאים מחשבות של מתים, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2011
• אורציון ברתנא, עד כמה אלתרמן משורר לאומי? פרופ' אורציון ברתנא, חלק א', חלק ב', חלק ג', חלק ד', חלק ה', חלק ו' ואחרון, בבלוג של רן יגיל, באתר בננות
• עיונים בספרות ילדים גיליון 21 – תשע"ב, גיליון בנושא "אלתרמן – במחזות, בספרות, בספרות ילדים ובמכתבים"
• דן מירון, קריאה בארבעה שירי זמר של אלתרמן - "דרך, דרך, נתיבה"; "כלניות"; "זה יעבור"; "לילה לילה" | חלק א' | חלק ב' | חלק ג' | באתר הארץ, ספטמבר-אוקטובר 2022

ביאורים

1. בדיפלומה שקיבל בתום לימודי בנאנסי נכתב כי נולד ב-3 באוגוסט 1911, תאריך זה הומצא על ידי הוריו בעת רישום לידתו באוטבוצק כשנתן היה תינוק.^[2][3][4]
2. מספר ימים אחר כך, ב-2 באפריל 1932, שלח אלתרמן מכתב זועם אל מערכת "כתובים", בו הוא מייסר אותם כי שירו "ליל קרנבל" שהתפרסם בו, שינה את פניו אחרי שכתוב רציני. לעיון במכתב זה, בכתב ידו המקורי, שהתפרסם בבלוג של מכון גנזים (שם גם מופקד ארכיונו האישי של המשורר), ראו כאן.
3. לימים הולחן השיר בידי יאיר רוזנבלום לפסטיבל הזמר והפזמון 1973, בוצע בידי חנן יובל, ירדנה ארזי ואפרים שמיר, והפך לנכס צאן ברזל בזמר הישראלי.
4. כך לפי לאור. אורלנד טוען שיוסיפון רק סינן בזעם "הייתי משבר את עצמותיו" והוא ויעקב הורוביץ הניאוהו מלקום בפועל.
5. לדוגמה: בשירו "יום ירושלים", שפורסם ארבעה ימים לאחר פיצוץ מלון המלך דוד (יום ירושלים, הטור השביעי, דבר, 26 ביולי 1946), גינה בחריפות את האצ"ל שביצע את הפעולה.

הערות שוליים

1. לאור, עמ' 15.
2. צילום של הדיפלומה
3. דן לאור, האומנם נולד אלתרמן היום לפני מאה שנה?, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2010
4. לאור, עמ' 99.
5. אלתרמן, נתן, מס. בעל ארכיון 299, באתר מכון גנזים ע"ש אשר ברש
6. לאור, עמ' 15–16.
7. מנחם דורמן, אובארוביצי – הומל – וארשה (מתוך "נתן אלתרמן – פרקי ביוגרפיה")
8. נתן אלתרמן - נקודות ציון, באתר נתן אלתרמן
9. לאור, עמ' 20.
10. לאור, עמ' 23–24.
11. לאור, עמ' 26.
12. מנחם דורמן, מוסקבה – קייב – קישינוב (מתוך "נתן אלתרמן – פרקי ביוגרפיה")
13. לאור, עמ' 29–31.
14. לאור, עמ' 32.
15. לאור, עמ' 39.
16. לאור, עמ' 35–36.
17. לאור, עמ' 45–47.
18. לאור, עמ' 48.
19. לאור, עמ' 49–50.
20. לאור, עמ' 57.
21. לאור, עמ' 58.
22. לאור, עמ' 59–60.
23. לאור, עמ' 67.
24. לאור, עמ' 70.
25. מנחם דורמן, פאריס ונאנסי (מתוך "נתן אלתרמן – פרקי ביוגרפיה")
26. לאור, עמ' 71.
27. לאור, עמ' 72.
28. לאור, עמ' 73.
29. לאור, עמ' 75.
30. אביבה קרינסקי, אלוהים אדירים! איכה נערם פה פאר שכזה?!, באתר הארץ, 8 במאי 2019
31. לאור, עמ' 76.
32. לאור, עמ' 77.
33. לאור, עמ' 79–80.
34. בשטף עיר, כתובים, 12 במרץ 1931
35. לאור, עמ' 81.
36. בגן בדצמבר, כתובים, 16 באפריל 1931
37. לאור, עמ' 82.
38. יתד, כתובים, 21 במאי 1931; יתד, כתובים, 28 במאי 1931
39. לאור, עמ' 83.
40. חגית הלפרין, השלולית הקטנה והחברות הגדולה, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2018; גרסה חופשית, באתר shlonsky.org.il
41. טיול (בתערוכה הקולוניאלית הבינלאומית – פאריס 1931), הארץ, 22 בספטמבר 1931; טיול (בתערוכה הקולוניאלית הבינלאומית – פאריס 1931) (הסוף), הארץ, 23 בספטמבר 1931
42. לאור, עמ' 84–85.
43. לאור, עמ' 94.
44. לאור, עמ' 95–96.
45. במעגל, כתובים, 30 במרץ 1932
46. לאור, עמ' 98.
47. לאור, עמ' 99–100.
48. לאור, עמ' 101.
49. לאור, עמ' 103–104.
50. לאור, עמ' 109.
51. לאור, עמ' 115–116.
52. לאור, עמ' 105.
53. לאור, עמ' 106–107.
54. עבריה עופר, באתר לקסיקון הספרות העברית החדשה
55. לאור, עמ' 117.
56. לאור, עמ' 122.
57. לאור, עמ' 124–125.
58. עיר ואם, הארץ, 15 בפברואר 1934
59. אלף נון, סקיצות תל-אביביות – א: ערב, דבר, 20 ביולי 1934
60. לאור, עמ' 137–138.
61. לאור, עמ' 129–131.
62. אלף נון, סקיצות–תל אביביות – כ"ב: מותר לומר, דבר, 20 בספטמבר 1934
63. לאור, עמ' 139.
64. פרוזדורים, הארץ, 22 בנובמבר 1934
65. לאור, עמ' 140–141.
66. לאור, עמ' 150.
67. לאור, עמ' 152–153.
68. לאור, עמ' 159–160.
69. רגעים – הדרך להיסטוריה, הארץ, 10 במאי 1935
70. לאור, עמ' 162.
71. לאור, עמ' 170–171.
72. רגעים – השביתה, הארץ, 28 באוקטובר 1935
73. לאור, עמ' 163.
74. לאור, עמ' 164.
75. לאור, עמ' 179.
76. לאור, עמ' 557.
77. לאור, עמ' 182.
78. לאור, עמ' 196.
79. ספר תולדות ההגנה, חלק ב', עמ' 954.
80. לאור, עמ' 177.
81. מרדכי נאור, סיפורה של הידידות בין נתן אלתרמן ליצחק שדה, באתר הארץ, 15 באפריל 2013
82. תוצרת הארץ, באתר נתן אלתרמן
83. לאור, עמ' 212–213.
84. לאור, עמ' 216.
85. לאור, עמ' 228–229.
86. רגעים – שלום גרמני, הארץ, 17 באוקטובר 1939
87. לאור, עמ' 231–232.
88. רגעים – לובלין, הארץ, 27 בנובמבר 1939
89. מכלאת־היהודים בלובלין בביצועה, הארץ, 27 בנובמבר 1939
90. לאור, עמ' 257.
91. לאור, עמ' 259.
92. לאור, עמ' 264.
93. לאור, עמ' 235–236.
94. הצל של צילה: נתן אלתרמן, באתר על החתום
95. לאור, עמ' 238.
96. לאור, עמ' 249.
97. לאור, עמ' 252.
98. רגעים – מכל העמים, הארץ, 27 בנובמבר 1942
99. לאור, עמ' 269–270.
100. לאור, עמ' 272.
101. הטור השביעי – נקודת ארכימדס, דבר, 5 בפברואר 1943
102. לאור, עמ' 274.
103. לאור, עמ' 284.
104. לאור, עמ' 651–652.
105. לאור, עמ' 291.
106. הטור השביעי – בזרוח הירח, דבר, 9 ביוני 1944
107. לאור, עמ' 277–278.
108. הטור השביעי – על מות, דבר, 18 באוגוסט 1944
109. לאור, עמ' 283.
110. אניטה שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 735–736.
111. הטור השביעי – ואם יהיה צורך – לבדנו!, דבר, 11 במאי 1945
112. לאור, עמ' 309.
113. שמעון סאמט, ילדי ישראל בפולין של היום, הארץ, 19 באפריל 1946
114. לאור, עמ' 311–312.
115. לאור, עמ' 315.
116. לאור, עמ' 316–317.
117. חלוקת פרס טשרניחובסקי, הארץ, 14 באוקטובר 1946
118. הטור השביעי – בליל ההתאבדות, דבר, 25 באפריל 1947
119. לאור, עמ' 326–327.
     דוד טברסקי, ‏היסטוריה במחתרת, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 15 בספטמבר 2017
120. הטור השביעי – מפלת אירופה תש"ז, דבר, 25 ביולי 1947
121. הטור השביעי – העם ושליחו, דבר, 5 בספטמבר 1947
122. הטור השביעי – מהו חג לאומי, דבר, 12 בספטמבר 1947
123. לאור, עמ' 323–324.
124. הטור השביעי – מה שידוע לכל או על הסף, דבר, 10 באוקטובר 1947
125. לאור, עמ' 345.
126. תמר וולף-מונזון, כ"ט בנובמבר: נתן אלתרמן נערך לגרוע מכל, באתר הספרנים, ‏29 בנובמבר 2022
127. הטור השביעי – ויהי ערב, דבר, 5 בדצמבר 1947
128. לאור, עמ' 346.
129. הטור השביעי – מגש הכסף, דבר, 19 בדצמבר 1947
130. לאור, עמ' 424.
131. לאור, עמ' 356–357.
132. הטור השביעי – אהבת ישראל ושרפת הנשק, דבר, 25 ביוני 1948
133. לאור, עמ' 358–359.
134. נתן אלתרמן איננו, דבר, 29 במרץ 1970
135. לאור, עמ' 360.
136. לאור, עמ' 362.
137. לאור, עמ' 362–363.
138. לאור, עמ' 363.
139. חזי עמיאור, "ליל חניה": נתן אלתרמן חוזר אל ימי שירותו במלחמת השחרור, באתר הספרנים, בלוג הספריה הלאומית, ‏27 במרץ 2018
140. לאור, עמ' 364–365.
141. לאור, עמ' 366–367.
142. הטור השביעי – על זאת, דבר, 19 בנובמבר 1948
143. ראיתי שמעתי, הארץ, 21 בנובמבר 1948
144. נתי גבאי, "על זאת": דוד בן גוריון ונתן אלתרמן לא מפחדים להסתכל במראה, באתר הספרנים, ‏27 במרץ 2023
145. מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג, פרק יג, עמ' 1431.
146. מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק יא, עמ' 873–874.
147. לאור, עמ' 369.
148. לאור, עמ' 534–535.
149. דן לאור, נתן אלתרמן בימי פרשת לבון, באתר נתן אלתרמן
150. ראש הממשלה לאנשי הרוח, הארץ, 28 במרץ 1949
151. לאור, עמ' 379–380.
152. לאור, עמ' 387.
153. לאור, עמ' 389.
154. לאור, עמ' 391.
155. תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ז, 3, עמ' 385; עמ' 527, הערה 30.
156. לאור, עמ' 402.
157. לאור, עמ' 404.
158. היום ייחתם הסכם השילומים בלוכסמבורג, דבר, 10 בספטמבר 1952
159. הטור השביעי – אחרי חתימת ההסכם, דבר, 12 בספטמבר 1952
160. לאור, עמ' 408.
161. לאור, עמ' 409.
162. תשובה לשר החוץ, דבר, 17 בספטמבר 1952
163. לאור, עמ' 410.
164. יחיעם ויץ, "נתן אלתרמן וגרמניה: עמדתו כלפי המגעים עמה על רקע יחסיו עם משה שרת", 2004
165. נדב שרגאי, נתן החכם: 40 שנה למותו של אלתרמן, באתר נתן אלתרמן
166. משלוח השילומים הראשון עומד להגיע היום, דבר, 13 באוגוסט 1953
167. לאור, עמ' 411.
168. הטור השביעי – עם בוא האונייה הראשונה, דבר, 14 באוגוסט 1953
169. לאה אלתרמן להב, באתר קיבוץ ניר דוד - תל עמל, ‏19 במאי 2021
170. לאור, עמ' 413.
171. למנויי "דבר", דבר, 8 בינואר 1954
172. לאור, עמ' 423.
173. לאור, עמ' 425.
174. לאור, עמ' 437.
175. לאור, עמ' 430.
176. רות בונדי, אלתרמן, דבר, 12 באוגוסט 1960
177. לאור, עמ' 431.
178. לאור, עמ' 499.
179. לאור, עמ' 474.
180. מיכאל בר-זוהר, כעוף החול: שמעון פרס - הביוגרפיה, עמ' 142–143.
181. לאור, עמ' 475.
182. הטור השביעי – הדף הפתוח, דבר, 11 בפברואר 1955
183. מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק כא, עמ' 1050–1051.
184. משה שרת, יום ו', 11/2/1955, יומן אישי
185. לאור, עמ' 476.
186. לאור, עמ' 447.
187. דן לאור ורחל סטפק, "הפנקס הרביעי: נתן אלתרמן כותב על משפט גרינוולד-קסטנר", מתוך: שואה ואנטישמיות במחקר ובשיח הציבורי: ספר יובל לדינה פורת (עורכים: רוני שטאובר, אביבה חלמיש, אסתר ובמן), יד ושם ואוניברסיטת תל אביב, 2015
188. לאור, עמ' 448–449.
189. עופר אדרת, אלתרמן ומלחמתו בביזוי "ההולכים כצאן לטבח", באתר הארץ, 4 במאי 2016
190. לאור, עמ' 458.
191. הטור השביעי – על החייל אלבז, דבר, 26 בפברואר 1954
192. מלחמת סיני - מבצע קדש 1956, באתר חטיבה 202
193. לאור, עמ' 482–483.
194. לאור, עמ' 483.
195. לאור, עמ' 484.
196. לאור, עמ' 484–485.
197. מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק כא, עמ' 1202.
198. הטור השביעי – מנגד להר, דבר, 9 בנובמבר 1956
199. לאור, עמ' 486.
200. לאור, עמ' 488.
201. לאור, עמ' 489–490.
202. הטור השביעי – תחום המשולש, דבר, 7 בדצמבר 1956
203. הטור השביעי – עם פסק־הדין, דבר, 17 באוקטובר 1958
204. הטור השביעי – הדין וסביביו, דבר, 24 באוקטובר 1958
205. הטור השביעי – החנינה, דבר, 13 בנובמבר 1959
206. חיה שחם, בין דין לחשבון נפש - אלתרמן על פרשת הטבח בכפר קאסם
207. הטור השביעי – דינה של החלטה, דבר, 8 במרץ 1957
208. לאור, עמ' 493.
209. ורה לוין, לקראת הופעת ספר שירים חדש של נתן אלתרמן, הארץ, 14 ביוני 1957
210. לאור, עמ' 507–508.
211. לאור, עמ' 510.
212. לאור, עמ' 512.
213. לאור, עמ' 516.
214. לאור, עמ' 525.
215. לאור, עמ' 527.
216. "פרס ביאליק" הוענק לנ. אלתרמן וש. ליברמן, דבר, 3 בינואר 1958
217. לאור, עמ' 535–536.
218. לאור, עמ' 540.
219. לאור, עמ' 549.
220. לאור, עמ' 568.
221. לאור, עמ' 572–573.
222. בלדות ישנות ושירי זמר של אנגליה וסקוטלנד, באתר נתן אלתרמן
223. לאור, עמ' 558.
224. לאור, עמ' 563.
225. יעקב אורלנד "מפגש ב"כסית"", בתוך: כז שירים: נתן היה אומר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985 עמ' 71–74.
226. לאור, עמ' 564.
227. לאור, עמ' 565–566.
228. נתן אלתרמן על משפט אייכמן, ”דבר”, 1960, באתר הספרייה הלאומית
229. לאור, עמ' 577.
230. לאור, עמ' 578.
231. לאור, עמ' 583–584.
232. לאור, עמ' 585.
233. לאור, עמ' 586–588.
234. לאור, עמ' 613.
235. לאור, עמ' 621–622.
236. הטור השביעי – כשהדברים על חוּדם, דבר, 21 באוקטובר 1960
237. לאור, עמ' 589.
238. לבון סיים דבריו בועדת החוץ והבטחון; השיב לשאלות בן־גוריון, דבר, 21 באוקטובר 1960
239. הטורים:
     • הטור השביעי – הבהלה לא תתקן דבר, דבר, 23 בדצמבר 1960
     • הטור השביעי – כיצד "להתגבר"?, דבר, 6 בינואר 1961
     • הטור השביעי – מפגן הרוח, דבר, 27 בינואר 1961
     • הטור השביעי – לפני סיום, דבר, 10 בפברואר 1961
     • הטור השביעי – על בירור מדומה, דבר, 24 בפברואר 1961
     • הטור השביעי – הקלפי – מוצא או מחבוא?, דבר, 24 במרץ 1961
240. הטור השביעי – פחדי־שווא, דבר, 1 בספטמבר 1961
241. הטור השביעי – השנה השבעים וחמש, דבר, 29 בספטמבר 1961
242. לאור, עמ' 590.
243. לאור, עמ' 623.
244. לאור, עמ' 604.
245. לאור, עמ' 603.
246. לאור, עמ' 610–612.
247. לאור, עמ' 633.
248. "פונדק הרוחות" באתר אלתרמן
249. לאור, עמ' 640.
250. לאור, עמ' 653.
251. לאור, עמ' 701.
252. לאור, עמ' 655.
253. לאור, עמ' 660.
254. לאור, עמ' 756.
255. לאור, עמ' 670.
256. לאור, עמ' 678–679.
257. לאור, עמ' 679–680.
258. שרגא הרגיל, שינויים ב"משפט פיתגורס" – ברגע האחרון, מעריב, 25 באוגוסט 1965
259. לאור, עמ' 686.
260. לאור, עמ' 690–691.
261. לאור, עמ' 711.
262. מיכאל בר-זוהר, כעוף החול: שמעון פרס - הביוגרפיה, עמ' 389.
263. לאור, עמ' 684–685.
264. לאור, עמ' 695.
265. לאור, עמ' 696.
266. לאור, עמ' 704.
267. לאור, עמ' 705–706.
268. לאור, עמ' 707–708.
269. לאור, עמ' 709–710.
270. הטור השביעי – אשדוד ומוכיחיה, דבר, 17 בפברואר 1967
271. "תוף הפח" וכלי הרוח, מעריב, 7 באפריל 1967
272. לאור, עמ' 712.
273. ממשלת חירום כהכרח עליון, מעריב, 26 במאי 1967
274. לאור, עמ' 713–714.
275. לאור, עמ' 714–715.
276. לאור, עמ' 716–717.
277. מול מציאות שאין לה אח, מעריב, 16 ביוני 1967
278. משה שמיר, אין דברך בחזרה, מעריב, 30 ביוני 1967
279. שיחה עם משה שמיר, באתר אימגו
280. לאור, עמ' 722.
281. האמנם ויכוח סרק?, מעריב, 22 בנובמבר 1968
282. לאור, עמ' 737.
283. לאור, עמ' 746–747.
284. לאור, עמ' 719.
285. לאור, עמ' 728.
286. לאור, עמ' 737–738.
287. לאור, עמ' 761.
288. לאור, עמ' 763–764.
289. לאור, עמ' 765–766.
290. נתן אלתרמן לקה בהתקף לב בעת ניתוח; מצבו חמור, דבר, 18 במרץ 1970
291. לאור, עמ' 767–768.
292. לאור, עמ' 769.
293. טל לוי, היום לפני 40 שנה: המשורר נתן אלתרמן הלך לעולמו מהתקף לב, באתר הארץ, 28 במרץ 2010
294. לאור, עמ' 771.
295. לאור, עמ' 774.
296. לאור, עמ' 773.
297. לאור, עמ' 776.
298. ברק בר-זוהר, השיר לא תם: סיקור מותם של חיים נחמן ביאליק, ש"י עגנון ונתן אלתרמן בעיתונות העברית, קשר, 53, 2019, עמ' 46.
299. זיוה שמיר, על האריה המת, 2023
300. לאור, עמ' 466.
301. לאור, עמ' 204
302. בן-עמי פיינגולד, "שנות ה-60 בתיאטרון הישראלי", העשור השני: תשי"ח-תשכ"ח, יד יצחק בן צבי, 2000, עמ' 260-241
303. לאור, עמ' 306.
304. לאור, עמ' 334.
305. אלף נון, סקיצות תל–אביביות – י"ט: היינו כחולמים, דבר, 31 באוגוסט 1934
306. לאור, עמ' 225–226.
307. דיוויד סלע, 70 שנים אחרי, באתר ישראל היום, 12 בדצמבר 2017
308. אבנר הולצמן, נתן אלתרמן ופולמוס ״שתי הדרכים״, בצרון 359–360, אפריל 1986, עמ' 6–15
309. אורי הייטנר, בין שתי דרכים - אלתרמן במחלוקת ההיסטורית על תפקיד היודנראט, באתר נתן אלתרמן, אוגוסט 2010
310. הישיבה השלושים ­ואחת של הכנסת הראשונה, דברי הכנסת, 17 במאי 1949
     לאור, עמ' 393.
     רינת סופר, 1949 - שירת אלתרמן בכנסת - משלטון מנדטורי ו"תרבות מחתרות" למדינה דמוקרטית, "שורשים במשפט", באתר משרד המשפטים, 8 באפריל 2019
311. הטור השביעי – ניו־פומבדיתא, דבר, 28 ביולי 1950
312. לאור, עמ' 383–384.
313. מנחם בן, המשורר הלאומי: אלתרמן תופס את ההוויה הישראלית טוב יותר מביאליק, באתר nrg‏, 26 באפריל 2012
314. קטגוריית הבמה הקלה באתר נתן אלתרמן; מרדכי נאור, אקטואליה ופוליטיקה בשירי הזמר של אלתרמן.
315. חנן יובל - ליל חניה, סרטון בערוץ "מוזיקה ישראלית", באתר יוטיוב (אורך: 05:24)
316. ניר גורלי ומאיה קוסובר, ליל חניה | חנן יובל, ירדנה ארזי ואפרים שמיר, באתר שיר אחד, כאן 11, ‏15 בפברואר 2021
317. יובל ניב, אחרי 52 שנה: נחשפה גרסה נדירה של "ליל חניה", באתר ynet, 16 בינואר 2024
318. אוצרות ארכיון שיר ישראלי - רון בכר - נדיר - ליל חניה - סולנית רבקה מרקוביץ פוקס ולהקת גייסות שריון, באתר youtube
319. עפר גביש, נאום תשובה לרב-חובלים איטלקי אחר ליל הורדה
320. להקת הנח"ל - נאום תשובה לרב חובל איטלקי, באתר youtube
321. "בכל זאת יש בהם משהו: זיוה שמיר ושירי הילדים של נתן אלתרמן" באתר היקום של אלי אשד
322. שמיר, עמ' 59.
323. שמיר, עמ' 62.
324. יצחק לאור, אנו כותבים אותך מולדת – מסות על ספרות ישראלית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995, עמ' 124
325. זיוה שמיר, משא התוכחה של נתן אלתרמן מנקודת תצפיתו של שופט, באתר נתן אלתרמן (פורסם לראשונה בכתב העת גג 25, חורף 2011)
326. לאור, עמ' 535.
327. ‏200 שקלים חדשים, באתר בנק ישראל
328. יונתן ריגר, ‏החיים הכפולים של נתן אלתרמן, באתר ‏מאקו‏, 17 באפריל 2022
329. מחווה לנתן אלתרמן: הקוורטט ונתן סלור, באתר עיריית תל-אביב-יפו
330. סופרים עברים בדורות האחרונים, באתר התאחדות בולאי ישראל
331. ביקורת: יחיעם ויץ, שני הסברים לשתי הדרכים, קתדרה 53, ספטמבר 1989
332. פרופ' דן לאור כתב ביוגרפיה חדשה על נתן אלתרמן, סרטון בערוץ "כאן חינוכית", באתר יוטיוב (אורך: 07:51)
333. עופרה עופר, זיוה שמיר, "כלניות – על פזמוניו של נתן אלתרמן": "עם שחי – שר. עם ששר – חי", באתר של עופרה עופר אורן, ‏12 בינואר 2023
334. דרור בורשטיין, דן מירון ויתר על קול המשורר שלו כדי לגעת בכל הספרות ובכל המשוררים, באתר ynet, 12 בספטמבר 2024
335. אורין מוריס, איש הדיאלקטיקות המשוכללות, באתר הארץ, 29 באוקטובר 2019

ערך מומלץ

הקודם: צבי וויסלבסקי

פרס ביאליק לספרות יפה 1957

הבא: אליעזר שטיינמן, אברהם שלונסקי