מושל קנטקי

מושל קנטקי
Governor of Kentucky

איוש נוכחי	אנדי בישיר
תאריך כניסה לתפקיד	10 בדצמבר 2019
תחום שיפוט	קנטקי קנטקי
מעון	אחוזת מושל קנטקי
מושב המשרה	פרנקפורט, קנטקי
משך כהונה קצוב	4 שנים
ייסוד המשרה	1792
איוש ראשון	אייזיק שלבי
http://governor.ky.gov

מושל הקהילייה של קנטקי (באנגלית: Governor of the Commonwealth of Kentucky) הוא ראש הרשות המבצעת של הממשלה בקנטקי. חמישים ושבעה גברים ואישה אחת שימשו כמושלי קנטקי. תקופת המושל קצובה לארבע שנים; מאז 1992, כל המושלים המכהנים הצליחו להיבחר מחדש פעם אחת לפני שהפכו ללא כשירים לבחירה נוספת. לאורך ההיסטוריה של המדינה, ארבעה מושלים כיהנו במשך שתי כהונות לא רצופות, ושניים אחרים כיהנו בשתי כהונות רצופות. קנטקי היא אחת מחמש מדינות ארצות הברית, אשר מקיימות בחירות למושלות המדינה בבחירות חוץ-שנתיות – כלומר שנים בהן לא מתקיימות הבחירות לנשיאות ארצות הברית או בחירות לקונגרס האמריקאי – לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית. המושל הנוכחי הוא אנדי בישיר, שנבחר לראשונה בשנת 2019.

סמכויות המושל מפורטות בחוקת המדינה. לקנטקי היו ארבע חוקות – שאומצו ב-1792, ב-1799, ב-1850 וב-1891 – וכל אחת מהן הרחיבה את סמכויותיו של המושל. בין הסמכויות שהוקצו למושל בחוקה הן הענקת חנינה, הטלת וטו, וכינוס את האספה הכללית. המושל משמש כמפקד העליון של הכוחות הצבאיים של המדינה ומוסמך לאכוף את כל חוקי המדינה. לבעל המשרה יש סמכות סטטוטורית רחבה לקבוע מינויים לקבינט ולמחלקות השונות של הרשות המבצעת, המוגבלים במידת מה בידי אימוץ מערכת הכישורים לעובדי המדינה מ-1960. מאחר שמושל קנטקי שולט במספר כה גדול של מינויים לתפקידים, המשרה נחשבת מבחינה היסטורית לאחת המשרות הבכירות ביותר ברשות מבצעת כלשהי בכל ארצות הברית.

ההיסטוריה של משרד המושל מאופיינת בתקופות ארוכות של שליטה חד-מפלגתית, אם כי מפלגות שונות היו דומיננטיות בתקופות שונות. הפדרליסטים היו נדירים בקרב הקנטקים בתקופת מערכת המפלגות הראשונה, והדמוקרטים-רפובליקנים זכו בכל בחירות ארציות במדינה עד 1828. מערכת המפלגות השנייה החלה כאשר הדמוקרטים-רפובליקנים התפצלו לדמוקרטים-ג'קסונים (הגלגול הקודם של המפלגה הדמוקרטית המודרנית) ולמפלגה הרפובליקנית הלאומית (מאוחר הפכו למפלגה הוויגית). החל מבחירתו של תומאס מטקלף בשנת 1828, הוויגים שלטו במשרת המושל עד 1851, כאשר ג'ון בריטהיט היה לדמוקרט היחיד שנבחר באותה התקופה.

עם התמוטטות המפלגה הוויגית בשנות ה-50 של המאה ה-19, השתלטו הדמוקרטים על משרת המושל במשך תקופת מערכת המפלגות השלישית, אם כי צ'ארלס מורהד מתנועת שאינם יודעים דבר היה היוצא מן הכלל היחיד. בחירתו של ויליאם או'קונל ברדלי הרפובליקני בשנת 1895 החלה את התקופה היחידה בה שתי מפלגות עיקריות התחרו על משרת המושל; מבחירתו של ברדלי עד 1931, חמישה רפובליקנים ושישה דמוקרטים כיהנו כמושלי קנטקי. מאז 1931, רק ארבעה רפובליקנים כיהנו כמושלי קנטקי; המושל שכיהן עד 2019, מאט בווין, שהחל את כהונתו ב-2015, הוא האחרון מביניהם.

סמכויות ואחריות

בכל ארבע החוקות של קנטקי, הסמכות הראשונה המוטלת על המושל היא לשמש כמפקד של המיליציות הארציות ושל כוחות הצבא של המדינה^[1]. ב-1799 הוספה התניה כי המושל לא יוביל באופן אישי חיילים בשדה הקרב, אלא אם כן יעץ לעשות כן בהחלטה של האספה הכללית. מקרה כזה התרחש בשנת 1813, כאשר המושל אייזיק שלבי, ותיק מלחמת העצמאות של ארצות הברית, התבקש להוביל קבוצה של חיילים קנטקים כדי לסייע לוויליאם הנרי הריסון בקרב תיימז. על שירותו קיבל שלבי את תודת הקונגרס האמריקני ואת מדליית הזהב של הקונגרס.

בין שאר הסמכויות והאחריות של המושל המופיעות בכל ארבע החוקות הן הסמכות לאכוף את כל החוקים, הסמכות למלא משרות פנויות במשרדים נבחרים עד לכינוס הבא של האספה הכללית, והסמכות לשלוח קנסות ולהעניק חנינות. סמכות החנינה אינה תקפה במקרים של הדחה, ובמקרים של בגידה, חנינה של מושל תקפה רק בתום הישיבה הבאה של האספה הכללית, אשר יכולה להעניק חנינה מלאה לבוגד^[2]. חוקת 1891 דרשה עוד, שבכל בקשה לחנינה יגיש המושל "הצהרה על נימוקי החלטתו, אשר ... תמיד תהיה פתוחה לעיון הציבור". דרישה זו הוצעה לראשונה על ידי נציג בכינוס החוקתי משנת 1850, אך היא נדחתה באותה עת. מבחינה היסטורית, כוחה של הרשות המבצעת של קנטקי פוצל בין מגוון תפקידים נבחרים – סגן המושל, התובע הכללי, מנהל החשבונות הציבורי, גזבר ומספר ממונים – אך בסוף המאה ה-20, הכוח הפוליטי והביצועי רוכז בתפקידו של המושל.

כינוס ודחיית האספה המחוקקת

סמכותו של המושל לדחות את כינוס האספה הכללית לתקופה של עד ארבעה חודשים, אם שני הבתים אינם יכולים להסכים בזמן לפיזור. מופיע בכל ארבע החוקות כי המושל מוסמך גם לכנס את האספה הכללית "במקרים יוצאים מן הכלל". מאז חוקת 1799 רשאי המושל לכנס את הרשות המחוקקת במקום אחר שהוא לא בירת המדינה, אם בירתה, מאז ישיבת האספה הכללית האחרונה, "הופכת מסוכנת מאויב או ממחלות מידבקות"^[3]. לסמכות זו הייתה חשיבות בראשית ימי הקהילייה של קנטקי, כאשר מגפות כמו אבעבועות שחורות היוו סכנה לאוכלוסייה. דוגמה בולטת למימוש סמכות זו הייתה בשנת 1900, כאשר המושל הרפובליקני ויליאם טיילור ניסה לדחות את כינוס האספה ולכנס אותה מחדש בעיירה לונדון בעקבות הירי במושל ויליאם גובל. טיילור טען שקיימת התקוממות בבירת המדינה, אך הדמוקרטים שהתנגדו לו סירבו להיענות לקריאה לדחות את האספה או להתכנס בלונדון.

החוקה משנת 1891 הוסיפה הוראה כי על המושל לציין את הסיבה לכל מפגש חקיקה מיוחד, ושאף עניין אחר מלבד סיבה זו לא יוכל להיכלל בסדר היום של הדיון^[3]. בשנת 2007, המושל הרפובליקני ארני פלטשר כינס את האספה לפגישה לדיון ברשימה ארוכה של עניינים. בית הנבחרים של קנטקי, שנשלט בידי בדמוקרטים, טען כי אף אחד מעניינים אלו לא היו דחופים מספיק ברמה של כינוס מיוחד; הם טענו כי פלטשר כינס את האספה רק כדי לשפר את צניחתו בסקרים לפני הבחירות הקרובות שבהן התמודד מול סטיב בישיר.

וטו

חוקת 1799 כללה, לראשונה, את סמכותו של המושל להטיל וטו על חקיקה; סמכות זו הייתה דומה במידה רבה, וכנראה מבוססת על חוקת ניו המפשייר מ-1792 וחוקת ג'ורג'יה מ-1798. את זכות הוטו של המושל ניתן לעקוף ברוב קולות של שני בתי המחוקקים. חוקת 1891 הסמיכה את המושל להטיל וטו על סעיף, אך השימוש בו אסור בתיקונים חוקתיים ובחוקים הנוגעים בדבר סיווג קניין לצורכי מס.

שלא כמו נשיא ארצות הברית, למושל אין אפשרות של וטו כיס. אם המושל לא מקבל החלטה לחתום או להטיל וטו על חוק, הוא הופך לחוק באופן אוטומטי לאחר עשרה ימים. אם הרשות המחוקקת תדחה זאת על מנת למנוע החזרת הצעת חוק, הצעת החוק תהפוך לחוק שלושה ימים לאחר תחילת הדיון הבא, אלא אם כן המושל יבטל זאת במפורש.

תקציב

אף על פי שקביעת תקציב המדינה מוטלת על הרשות המחוקקת במדינות רבות, מושלי קנטקי נדרשים על פי חוק להציג את הצעת התקציב הדו-שנתי לאספה הכללית לאישור, זמן קצר לאחר תחילת כינוסי האספה. תקציב המושל אושר לעיתים קרובות עם מעט שינויים, אך מאז שהרפובליקנים השתלטו על הסנאט של המדינה בפעם הראשונה ב-1999, האישור הפך לתהליך הרבה יותר שנוי במחלוקת. האספה הכללית לא העבירה תקציב לפני תום ישיבתה בשנים 2002 ו-2004. בשני המקרים פעלה המדינה במסגרת תוכנית הוצאות הרשות המבצעת שהוכנה בידי המושל עד שהרשות המחוקקת תוכל להתכנס מחדש ולהעביר את התקציב. ב-2005 פסק בית המשפט העליון של קנטקי כי אין למושל סמכות לכלות כספים ללא היתר מהרשות המחוקקת, וכי אם המחוקקים לא יעבירו את התקציב בעתיד, יורשו הוצאות כספיות שהוסמכו במפורש בחוקת המדינה.

מינויים וממשל

אף כי חוקת קנטקי קובעת ומגדירה את המושל כראש הרשות המבצעת של ממשלת המדינה, היא אינה מפרטת את האמצעים ליישום תפקיד זה. כדי להעצים את כל פקידי הממשל החוקתיים לפי החוקה הראשונה של המדינה, כוחו של משרד המושל צומצם בחוקות הבאות, שכן יותר מפקידים אלו הפכו לנבחרים. מאחר שהמושל אינו מוסמך במפורש על ידי החוקה לנהל רבים מהתפקידים הדרושים לניהול הממשלה, על הממונה להסתמך על חקיקה שנתקבלה על ידי האספה הכללית.

ב-1934 לרשות המבצעת היו 69 מועצות וסוכנויות בנוסף לפקידי הממשל החוקתיים, אף כי חברי הוועדות הללו היו לעיתים קרובות הפקידים החוקתיים עצמם. המושל רובי לאפון הציע את "חוק הארגון מחדש" של 1934 כדי לארגן את ועדות וסוכנויות אלו לתוך 17 מחלקות ביצועיות ו-7 סוכנויות עצמאיות. האספה הכללית העבירה חוק זה, והעניקה לרשות המבצעת מראית עין של מבנה בפעם הראשונה.

ב-35 השנים שקדמו למועד הארגון מחדש של האפי צ'נדלר לבין בחירתו של ונדל פורד כמושל ב-1971, שוב נעשתה הרשות המבצעת מסורבלת. 60 מחלקות ו-210 מועצות דיווחו בפני המושל ב-1972, ושכפול השירותים בין המחלקות יצר חוסר יעילות. ב-1 בינואר 1973 נכנסה לתוקף תוכנית שהוציא פורד בסוף שנת 1972, תוך איחוד המחלקות שהתייצבו בפניו לשש מחלקות: הגנת הצרכן ואסדרה, פיתוח, חינוך ואמנות, משאבי אנוש, בטיחות וצדק ותחבורה. פורד המשיך למזג מחלקות ולארגן מחדש את הרשות המבצעת לאורך כל שנת 1973.

ב-2002, הרשות המבצעת שוב גדלה ל-14 לשכות, אך לא היו לה מחלקות נוספות. זמן קצר לאחר בחירתו בשנת 2003, המושל ארני פלטשר התחייב לארגון-מחדש נרחב של הרשות המבצעת, צמצום מספר המחלקות לתשע – משפטים ובטיחות הציבור, חינוך ופיתוח כוח העבודה, איכות הסביבה והגנה ציבורית, תחבורה, פיתוח כלכלי, בריאות ומשפחה, מימון ומנהל, תיירות, אמנות ומורשת, וסגל עובדים.

כיוון שהמושל שולט במינויים כה רבים לתפקידים, כ-2,000 על פי אומדנים משנת 1992, המשרה נחשבת מבחינה היסטורית לאחת המשרות הבכירות ביותר ברשות מבצעת בכל ארצות הברית. בנוסף, המושל מפעיל שיקול דעת רחב במתן חוזים מדינתיים, ובכך מגדיל עוד יותר את השפעתו. במחצית השנייה של המאה ה-20 נעשו ניסיונות לרסן את השימוש בכוח מינויו של המושל לפטרונות פוליטיים. ב-2005 הוגש כתב אישום נגד ארני פלטשר וכמה מחברי ממשלו על הפרת שיטת הכשירות בשיטות העסקתם; ההאשמות בוטלו מאוחר יותר במסגרת הסכם עם הקטגור, התובע הכללי גרג סטומבו.

סמכויות בלתי פורמליות

לעיתים קרובות, כמנהיגי מפלגותיהם ברמה המדינתית, מושלי קנטקי שולטים בדרך כלל במשלחות מפלגתם לוועידות הארציות והפדרליות. אף על פי שניתנו סמכויות לגבי בית המחוקקים, מושלי קנטקי יכולים להשפיע במידה רבה על האספה הכללית, ולעיתים קרובות הם בוחרים את הנהגת שני בתי הרשות המחוקקת. לקראת הרבע האחרון של המאה ה-20 החל המעבר לבית מחוקקים עצמאי יותר, בייחוד בתקופת שלטונו של המושל ג'ון בראון, מ-1979 עד 1983. בראון היה הרבה פחות מעורב בענייני חקיקה מאשר קודמיו; הוא לא ביקש להשפיע על בחירת ההנהגה של בית המחוקקים.

המושל הוא גם נבחר הציבור הבולט ביותר ומרכז תשומת הלב הפוליטית במדינת קנטקי. הוא משמש כמארח הרשמי של המדינה כאשר נכבדים מגיעים למדינה לבקר, ולעיתים קרובות מארח טקסים שונים, ומופיע בטלוויזיה הלאומית עם זוכה הדרבי של קנטקי. כלי התקשורת של המדינה מקדישים כיסוי משמעותי למעשיו ופועלו של המושל, והרבה מושלים השתמשו בתקשורת כדי לזכות בתמיכה בסדרי היום שהנהיגו ולביקורת כלפי יריביהם הפוליטיים.

דרישות לתפקיד וכהונה

המועמדים למשרת מושל קנטקי חייבים להיות בני שלושים שנה לפחות, ולהתגורר במדינה לפחות בשש השנים שקדמו לבחירות הכלליות. דרישת תושבות זו הוגדלה משנתיים לשש שנים בחוקת 1799 ובכל החוקות שלאחר מכן. חוקת 1792 – החוקה הראשונה – כללה גם חריג למועמדים שנעדרו מהמדינה "בשל העסקתם הציבורית על ידי ארצות הברית או על ידי מדינה זאת". דרישת הגיל הועלתה משלושים שנה לשלושים וחמש שנה בחוקת 1799 והוחזרה לשלושים שנה בחוקת 1891.

האיסור על ההתמודדות לתפקיד לאדם המחזיק בו זמנית בתפקיד מושל ובמשרה פדרלית מופיע בשלוש החוקות הראשונות של המדינה, אך הוא אינו קיים בחוקה הנוכחית של המדינה. בנוסף, חוקת 1799 אסרה על "כומר של כל חברה דתית" מלהחזיק במשרה. ייתכן שאיסור זה כוון אל המושל המכהן באותה עת, ג'יימס גררד, שהיה כומר בפטיסטי מוסמך, והתעמת לעיתים קרובות עם בית המחוקקים. האיסור על כמרים מכהנים נשאר בחוקת 1850, אך הוסר מחוקת 1891.

תקופת כהונת המושל נקצבה לארבע שנים בכל ארבע חוקות המדינה. מספר הפעמים שיכול היה להיבחר המושל לא היה מוגבל בחוקת 1792, אבל בחוקת 1799, המושל נפסל מלהיבחר מחדש שבע שנים לאחר תום כהונתו. הגבלה זו לא הייתה תקפה על המושל המכהן באותם ימים, ג'יימס גררד, שנבחר מחדש בשנת 1799.

בחירות

בחוקה משנת 1792 נבחרו המושל והסנאטורים של המדינה על ידי הבוחרים, באופן דומה לחבר האלקטורים. בבחירות למושלות המדינה ב-1795, בנג'מין לוגן קיבל 21 קולות אלקטורליים, ג'יימס גררד 17, תומאס טוד קיבל 14, והסנאטור ג'ון בראון קיבל קול אחד בלבד. החוקה לא ציינה האם הבחירות דורשות רוב יחסי או רוב כללי; בהיעדר כל הוראה, שלב ההכרעה בבחירות עבר לבוחרים, ורוב הבוחרים של טוד הצביעו בעד גררד והעניקו לו את מרב הקולות. מזכיר המדינה אישר את בחירתו של גררד, אם כי התובע הכללי, ג'ון ברקינרידג', הטיל ספק בחוקיות ההצבעה השנייה ולוגאן מחה עליה רשמית. בסופו של דבר קבע ברקינרידג' כי הוא אינו מוסמך על ידי חוקת המדינה להתערב בעניין זה, ולוגאן ויתר על ההתמודדות. חוקת 1799 שינתה את שיטת בחירת המושל להצבעה בבחירות ישירות, וקבעה כי במקרה של שוויון בקולות, המושל ייבחר בעל ידי האספה הכללית של קנטקי. קביעה זו נותרה במקומה מאז 1799.

לאחר התפתחותה של המערכת המפלגתית, נהוג היה שהמפלגות בחרו את מועמדיהן למשרת המושל באמצעות ועדת מינוי. תומאס מטקלף היה המועמד הראשון למשרת המושל שנבחר על ידי ועדת מינוי; הוא נבחר למועמד המפלגה הרפובליקנית הלאומית ב-1827. המושל רובי לאפון, שנבחר ב-1931, היה המושל האחרון של קנטקי שהועמד לתפקידו על ידי ועדה. סגן המושל של לאפון, האפי צ'נדלר, דחף את בית המחוקקים להנהיג את שיטת הפריימריז, בה נבחרים המועמדים בבחירות מקדימות, מה שנעשה ב-1935. שיטת הפריימריז המפלגתי תקפה כיום. ב-1992 תוקן חלק מחוקת המדינה כדי לדרוש ממועמדים למשרות המושל וסגן המושל להיות מועמדים ונבחרים כצמד^[4].

קנטקי היא אחת מחמש מדינות ארצות הברית המקיימות בחירות למושלות המדינה בבחירות חוץ-שנתיות^[5]. לואיזיאנה, מיסיסיפי, וירג'יניה, וניו ג'רזי גם הן מקיימות בחירות למושלות המדינה בבחירות חוץ-שנתיות. הבחירות הכלליות לתפקידי המושל וסגנו נערכות ביום שלישי הראשון אחרי יום שני הראשון בחודש נובמבר. המושל וסגנו נשבעים לתפקידם ביום שלישי החמישי לאחר בחירתם.

סדר הירושה

על פי החוקה הראשונה של קנטקי (1792), יושב ראש הסנאט של קנטקי יהיה המושל בפועל עם מותו, התפטרותו או הדחתו של המושל המכהן, עד לבחירות חדשות. חוקת 1799 יצרה את תפקידו של סגן המושל, ששימש כיושב ראש הסנאט. סגן המושל היה אמור להתמנות למושל במקרה שהמושל הלך לעולמו, התפטר או הודח, וכן למלא את תפקידי המושל כשזה נמצא מחוץ לגבולות קנטקי. בכל פעם שסגן המושל יהיה המושל בפועל, על הסנאט לבחור את אחד מחבריו לפעול כיושב ראש. חוקת 1850 הוסיפה, כי אם תקופת כהונתו של המושל תסתיים שנתיים לפני שהספיק לכהן, יערכו בחירות חדשות בשעה שסגן המושל יכהן בפועל בינתיים.

בחוקת 1891 הורחב סדר הירושה. היא קבעה כי אם הסנאט בפגרה ועקב כך לא יהיה לו יושב ראש נבחר, מזכיר המדינה יכהן כמושל בפועל. אם אין ביכולתו של מזכיר המדינה למלא את תפקידי המושל, התובע הכללי של קנטקי יחליף את מזכיר המדינה ויכהן כמושל בפועל. מזכיר המדינה או התובע הכללי יידרשו לאחר מכן לכנס את הסנאט בישיבה כדי לבחור יושב ראש, שיתמנה לאחר מכן למושל^[6]. תיקון משנת 1992 לחוקה ביטל את הפיכתו של סגן המושל למושל בפועל כאשר זה נמצא מחוץ לגבולות קנטקי. תיקון זה אף שחרר את סגן מושל מתפקידיו בסנאט ויצר את משרת "נשיא הסנאט של קנטקי", שנבחר מבין חברי הסנאט, ומנהל את הסנאט. התיקון גם שינה את סדר הירושה שוב – וכיום הוא כדלקמן:

1. המושל
2. סגן המושל
3. נשיא הסנאט (אם הסנאט אינו בפגרה)
4. התובע הכללי (אם הסנאט בפגרה)
5. מבקר המדינה (אם הסנאט אינו בפגרה והתובע הכללי אינו יכול למלא את תפקידי המושל)

אם העברת משרת המושל מגיעה אל התובע הכללי או אל מבקר המדינה, אותו אדם נדרש לכנס את הסנאט על מנת לבחור נשיא, אשר יהפוך בהמשך למושל^[7].

המקרה הראשון של ירושת המושל בהיסטוריה של קנטקי התרחש עם מותו של המושל ג'ורג' מדיסון בשנת 1816. מדיסון היה גיבור מלחמה פופולרי מאוד שנפצע פעמיים. הוא מת משחפת רק שלושה שבועות לאחר תחילת כהונתו. סגנו, גבריאל סלוטר, התמנה למושל ומיד הורה על שני מינויים לא פופולריים. מהלכים אלה יצרו איבה רבה כלפי סלוטר, ובבית הנבחרים עלתה דרישה לקיום בחירות חדשות למושלות המדינה. מנהיגי התנועה, בהם ג'ון ברקינרידג' הצעיר, טענו כי סלוטר היה רק "מושל בפועל" עד שמושל חדש יבחר. הקריאה לבחירות חדשות נכשלה בבית הנבחרים ב-1815, אך אושרה ב-1817. סלוטר מילא את המשך כהונתו של מדיסון, ובכך נקבע התקדים כי סגן המושל יהיה יורשו הקבוע של המושל לאחר מותו, התפטרותו או הדחתו.

מלבד מדיסון, ארבעה מושלים אחרים מתו במהלך כהונתם – ג'ון בריטהיט, ג'יימס קלארק, ג'ון הלם וויליאם גובל. כולם מתו מסיבות טבעיות מלבד גובל, שהוא המושל היחיד של מדינה אמריקאית שנרצח. גובל הפסיד בבחירות למושלות המדינה ב-1899 לוויליאם טיילור, אבל ערער על התוצאות. בעוד האספה הכללית דנה בערעור, נורה גובל. כעבור ימים אחדים החליטה העצרת הכללית לטובת גובל, הדיחה את טיילור מכהונתו ובכך הפכה את גובל למושל. גובל הושבע על ערש דווי ומת כעבור יומיים. סגנו, ג'ון בקהאם, החליפו בתפקיד.

שבעה מושלים התפטרו מתפקידם לפני תום תקופת כהונתם – ג'ון קריטנדן, בריה מגופין, ג'ון סטיבנסון, אוגוסטוס אוסלי סטנלי, האפי צ'נדלר, ארל קלמנטס, וונדל פורד. שישה התפטרו כדי לקבל על עצמם משרה גבוהה יותר: קריטנדן התמנה לתובע הכללי של ארצות הברית וחמשת האחרים נבחרו לסנאט של ארצות הברית. רק בריה מגופין התפטר תחת לחץ. כוחו של מגופין, שהיה אוהד קונפדרציית המדינות של אמריקה במלחמת האזרחים האמריקנית, רוסן לחלוטין על ידי מחוקק עוין, שתמך באיחוד.

כל הנבחרים בקנטקי, כולל המושל, כפופים להדחה בגין "כל עבירה קלה בתפקיד". סעיפי ההדחה חייבים להתפרסם על ידי בית הנבחרים, והמשפט מתנהל על ידי הסנאט. אם יורשע, המושל כפוף להדחתו מכהונתו, וייתכן שייאסר עליו למלא תפקיד נבחר במדינה לאחר מכן. מושלים מודחים עשויים גם לעמוד לדין בבית משפט פלילי במערכת המשפט האזרחי. אף אחד ממושלי קנטקי לא הודח^[8].

שכר ומגורים

אחוזת מושל קנטקי, 2007

כל גרסה של חוקת קנטקי סיפקה משכורת למושל. על פי שלוש החוקות הראשונות, לא ניתן היה להגדיל או להפחית את שכר המושל בעת כהונתו. קביעה זו הורחבה והיא תקפה בנוסף גם לכל פקידי הציבור על פי החוקה הנוכחית^[9]. משכורתו של המושל נקבעת על פי חוק, והיא נאמדת בשווי 60,000 דולר אמריקני מהעלייה במדד המחירים לצרכן מ-1 בינואר 1984 לתחילת השנה הקלנדרית הנוכחית^[10]. בשנת 2014, משכורתו של המושל נאמדה בשווי 186,730 דולר.

אחוזת מושל קנטקי משמשת כמעונו הרשמי של מושל קנטקי. אחוזת המושל הנוכחית, שנבנתה בשנת 1914 ונרשמה במרשם הלאומי של אתרים היסטוריים של ארצות הברית בשנת 1972, ממוקמת בשדרות הקפיטול 704, פרנקפורט, בירת המדינה. זה הבניין השני שמשמש כמעונו הרשמי של מושל קנטקי.

בית המושל הראשון של קנטקי נבנה בתקופת כהונתו של ג'יימס גררד. על פי המסורת, מושלים עתידיים תומאס מטקלף (סתת) ורוברט לטצ'ר (שעבד בבית הלבנים של אביו) השתתפו בבניית בית המושל הראשון. לאחר בניית בית המושל הנוכחי, הפך בית המושל הישן למעונו הרשמי של סגן המושל. סגן המושל סטיב הנרי פינה את האחוזה ב-2002, כדי שניתן יהיה לשפץ אותה. בעקבות השיפוץ, הוא הפך לבית הארחה ממלכתי ולמרחב האירוח הרשמי של המושל. במשך שנים רבות, האחוזה הייתה הבית הרשמי הישן ביותר שעדיין בשימוש בארצות הברית. בית זה ממוקם ברחוב היי 420 בפרנקפורט, ונרשם במרשם הלאומי של אתרים היסטוריים בשנת 1971.

היסטוריה

מפלגות פוליטיות התפתחו בארצות הברית לפני שקנטקי הפכה למדינה. כיוון שרוב הקנטקים הראשונים היו וירג'ינים, באופן טבעי כרתו ברית עם המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, המפלגה של תומאס ג'פרסון וג'יימס מדיסון; האחרון היה בן דודו של ג'ורג' מדיסון, המושל השישי של המדינה. ניצחונות פוליטיים של המפלגה הפדרליסטית היו מועטים מאוד בקנטקי, ואף אחד ממושלי קנטקי לא כיהן מטעמה. השירות הצבאי היה השיקול החשוב ביותר עבור הבוחרים בבחירות למושלות המדינה בקנטקי. ג'ון בירהיט, נבחר למושל האחד עשר של קנטקי ב-1832, והיה למושל קנטקי הראשון שלא שירת בצבא ארצות הברית.

המפלגה הפדרליסטית איבדה את כוחה ברמה הלאומית ב-1820, אך אגפים מפלגתיים חדשים התפתחו בקנטקי. המשבר הכלכלי של 1819 השאיר הרבה קנטקים תקועים בחובות ללא אמצעי להחזיר את חובות הנושים שלהם. שתי סיעות צמחו סביב נושא שמיטת הכספים. אלה אשר העדיפו חוקים לטובת לווים נקראו "מפלגת הסעד", ואלה שהעדיפו חוקי הגנת נושים נקראו "מפלגת האנטי-סיוע". אף על פי שלא היו מפלגות רשמיות – חברים משני הצדדים שעדיין נחשבו לעצמם דמוקרטים-רפובליקנים – הגדירו צדדים אלו את הדיאלוג הפוליטי של שנות ה-20 של המאה ה-19 בקנטקי. נושא שמיטת הכספים החל תחת כהונתו של גבריאל סלוטר, שזוהה עם מפלגת האנטי-סעד, אך שני יורשיו המידיים של סלוטר, ג'ון אדיר וג'וזף דשה, השתייכו למפלגת הסיוע. המחלוקת הסתיימה בשלהי 1826.

לאחר התמוטטות המפלגה הוויגית בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-19, רבים מהוויגים לשעבר הצטרפו לתנועת שאינם יודעים דבר, ולצ'ארלס מורהד שנבחר מטעמה למושל בשנת 1855. מתחים הקשורים לענייני דת אחזו את המדינה במלחמת האזרחים האמריקנית, ובעוד שרוב בני קנטקי העדיפו לשמור על האיחוד מעל כל דבר אחר, קבוצת אוהדים של הקונפדרציה התכנסה בראסלוויל והקימה ממשלת קונפדרציה למדינה. בעוד שהממשלה זמנית זאת מעולם לא התעלתה על הממשלה הנבחרת בפרנקפורט, שני אישים שימשו כמושלי הקונפדרציה של קנטקי.

מסוף מלחמת האזרחים עד 1895, בחרו הקנטקים בעיקר בחברי המפלגה הדמוקרטית. הדומיננטיות הדמוקרטית נשברה על ידי ויליאם או'קונל ברדלי, שנבחר למושל הרפובליקני הראשון ב-1895. בחירתו של ברדלי הייתה תחילתם של שלושים שנים של תחרות דו-מפלגתית על משרת מושל המדינה. בין 1895 ל-1931, חמישה רפובליקנים ושישה דמוקרטים החזיקו במשרת המושל. מאז 1931, הרפובליקנים לא הצליחו לשמור על רמת שוויון כמו זו, ובאותה תקופה רק ארבעה מתוך עשרים מושלים נבחרו מהמפלגה הרפובליקנית, בהם מאט בווין שכיהן עד 2019.

מושלי קנטקי לדורותיהם

     המפלגה הרפובליקנית (9)
     המפלגה הדמוקרטית (36)
     המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית (9)
     המפלגה הוויגית (6)
     שאינם יודעים דבר (1)
     המפלגה הלאומית הרפובליקנית (2)

מס'	תמונה	המושל (שנות חיים)	תחילת הכהונה	סיום הכהונה	מפלגה		בחירות	סגן המושל[א]
1		אייזק שלבי (1750–1826)	4 ביוני 1792	7 ביוני 1796		המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית	1792	התפקיד לא היה קיים
2		ג'יימס גררד (1749–1822)	7 ביוני 1796	5 בספטמבר 1804		המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית	1796 1800	אלכסנדר סקוט בולי (מ-1800)
3		כריסטופר גרינאפ (1750–1818)	5 בספטמבר 1804	1 בספטמבר 1808		המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית	1804	ג'ון קלדוול (נפטר ב-19 בנובמבר 1804) תומאס פוסי (מונה בינואר 1806)
4		צ'ארלס סקוט (1839–1813)	1 בספטמבר 1808	24 באוגוסט 1812		המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית	1808	גבריאל סלוטר
5		אייזק שלבי (1750–1826)	24 באוגוסט 1812	5 בספטמבר 1816		המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית	1812	ריצ'רד היקמן
6		ג'ורג' מדיסון (1773–1816)	5 בספטמבר 1816	14 באוקטובר 1816 (נפטר בעת כהונתו)		המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית	1816	גבריאל סלוטר
7		גבריאל סלוטר (שנה–שנה)	14 באוקטובר 1816	29 באוגוסט 1820		המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית
8		ג'ון אדייר (1757–1840)	29 באוגוסט 1820	24 באוגוסט 1824		המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית	1820	ויליאם ברי
9		ג'וזף דשה (1768–1842)	24 באוגוסט 1824	26 באוגוסט 1828		המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית	1824	רוברט מקאפי
10		תומאס מטקלף (1780–1855)	26 באוגוסט 1828	4 בספטמבר 1832		המפלגה הלאומית הרפובליקנית	1828	ג'ון בריטהיט (דמוקרט)
11		ג'ון בריטהיט (1786–1834)	4 בספטמבר 1832	21 בפברואר 1834 (נפטר בעת כהונתו)		המפלגה הדמוקרטית	1832	ג'יימס מורהד (לאומי-רפבובליקני)
12		ג'יימס טורנר מורהד (1797–1854)	21 בפברואר 1834	30 באוגוסט 1836		המפלגה הלאומית הרפובליקנית, אחר כך המפלגה הוויגית
13		ג'יימס קלארק (1779–1839)	30 באוגוסט 1836	27 באוגוסט 1839 (נפטר בעת כהונתו)		המפלגה הוויגית	1836	צ'ארלס ויקליף
14		צ'ארלס ויקליף (1788–1869)	27 באוגוסט 1839	2 בספטמבר 1840		המפלגה הוויגית
15		רוברט לטצ'ר (1788–1861)	2 בספטמבר 1840	4 בספטמבר 1844		המפלגה הוויגית	1840	מנלוס ולריוס תומסון
16		ויליאם אוסלי (1782–1862)	4 בספטמבר 1844	6 בספטמבר 1848		המפלגה הוויגית	1844	ארצ'יבלד דיקסון
17		ג'ון קריטנדן (1787–1863)	6 בספטמבר 1848	31 ביולי 1850 (התפטר)[ב]		המפלגה הוויגית	1848[ג]	ג'ון הלם
18		ג'ון הלם (1802–1867)	31 ביולי 1850	2 בספטמבר 1851		המפלגה הוויגית
19		לזרוס פאוול (1812–1867)	2 בספטמבר 1851	4 בספטמבר 1855		המפלגה הדמוקרטית	1851	ג'ון ברטון תומפסון (ויגי)
20		צ'ארלס מורהד (1802–1868)	4 בספטמבר 1855	30 באוגוסט 1859		שאינם יודעים דבר	1855	ג'יימס גרין הארדי
21		בריה מגופין (1815–1885)	30 באוגוסט 1859	18 באוגוסט 1862 (התפטר)[ד]		המפלגה הדמוקרטית	1859	לין בויד (נפטר ב-17 בדצמבר 1859)
22		ג'יימס פישר רובינסון (1800–1882)	18 באוגוסט 1862	1 בספטמבר 1863		המפלגה הדמוקרטית
23		תומאס א. בראמלט (1817–1875)	1 בספטמבר 1863	3 בספטמבר 1867		המפלגה הדמוקרטית	1863	ריצ'רד טיילור ג'ייקוב
24		ג'ון הלם (1802–1867)	3 בספטמבר 1867	8 בספטמבר 1867 (נפטר בעת כהונתו)		המפלגה הדמוקרטית	1867	ג'ון סטיבנסון
25		ג'ון סטיבנסון (1812–1886)	8 בספטמבר 1867	3 בפברואר 1871 (התפטר)[ה]		המפלגה הדמוקרטית	1868 (בחירות מיוחדות)
26		פרסטון לסלי (1819–1907)	3 בפברואר 1871	31 באוגוסט 1875		המפלגה הדמוקרטית	1871	ג'ון גריפין קרליסל
27		ג'יימס מק'קרירי (1838–1918)	31 באוגוסט 1875	2 בספטמבר 1879		המפלגה הדמוקרטית	1875	ג'ון אנדרווד
28		לוק בלקברן (1816–1887)	2 בספטמבר 1879	5 בספטמבר 1883		המפלגה הדמוקרטית	1879	ג'יימס קנטריל
29		פרוקטור נוט (1830–1911)	5 בספטמבר 1883	30 באוגוסט 1887		המפלגה הדמוקרטית	1883	ג'יימס הינדמן
30		סיימון בוליבר באקנר (1823–1914)	30 באוגוסט 1887	21 בספטמבר 1891		המפלגה הדמוקרטית	1887	ג'יימס ויליאם בריאן
31		ג'ון בראון (1835–1904)	21 בספטמבר 1891	10 בדצמבר 1895		המפלגה הדמוקרטית	1891	מיצ'ל קרי אלפורד
32		ויליאם או'קונל ברדלי (1847–1914)	10 בדצמבר 1895	12 בדצמבר 1899		המפלגה הרפובליקנית	1895	ויליאם ג'קסון וורתינגטון
33		ויליאם טיילור (1853–1928)	12 בדצמבר 1899	30 בינואר 1900 (הודח)[ו]		המפלגה הרפובליקנית	1899	ג'ון מרשל
34		ויליאם גובל (1856–1900)	30 בינואר 1900	3 בפברואר 1900 (נרצח בעת כהונתו)[ו]		המפלגה הדמוקרטית		ג'ון בקהאם
35		ג'ון בקהאם (1869–1940)	3 בפברואר 1900[ו]	10 בדצמבר 1907		המפלגה הדמוקרטית	1900 (בחירות מיוחדות) 1903	ויליאם תרון
36		אוגוסטוס וילסון (1846–1931)	10 בדצמבר 1907	12 בדצמבר 1911		המפלגה הרפובליקנית	1907	ויליאם הפקינסון קוקס
37		ג'יימס מק'קרירי (1838–1918)	12 בדצמבר 1911	7 בדצמבר 1915		המפלגה הדמוקרטית	1911	אדוארדד מקדרמוט
38		אוגוסטוס אוסלי סטנלי (1867–1958)	7 בדצמבר 1915	19 במאי 1919 (התפטר)[ה]		המפלגה הדמוקרטית	1915	ג'יימס בלאק
39		ג'יימס בלאק (1849–1938)	19 במאי 1919	9 בדצמבר 1919		המפלגה הדמוקרטית
40		אדווין מורו (1877–1935)	9 בדצמבר 1919	11 בדצמבר 1923		המפלגה הרפובליקנית	1919	ס. תרסטון באלרד
41		ויליאם פילדס (1874–1854)	11 בדצמבר 1923	13 בדצמבר 1927		המפלגה הדמוקרטית	1923	הנרי דנהרדט
42		פלם סמפסון (1875–1967)	13 בדצמבר 1927	8 בדצמבר 1931		המפלגה הרפובליקנית	1927	ג'יימס ברית'יט הבן (דמוקרט)
43		רובי לאפון (1869–1941)	8 בדצמבר 1931	10 בדצמבר 1935		המפלגה הדמוקרטית	1931	האפי צ'נדלר
44		האפי צ'נדלר (1898–1991)	10 בדצמבר 1935	9 באוקטובר 1939 (התפטר)[ז]		המפלגה הדמוקרטית	1935	קין ג'ונסון
45		קין ג'ונסון (1896–1970)	9 באוקטובר 1939	7 בדצמבר 1943		המפלגה הדמוקרטית	1939	רודס מאיירס
46		סימאון ויליס (1879–1965)	7 בדצמבר 1943	9 בדצמבר 1947		המפלגה הרפובליקנית	1943	קנת' טגל
47		ארל קלמנטס (1896–1985)	9 בדצמבר 1947	27 בדצמבר 1950 (התפטר)[ה]		המפלגה הדמוקרטית	1947	לורנס ות'רבי
48		לורנס ות'רבי (1908–1994)	27 בדצמבר 1950	13 בדצמבר 1955		המפלגה הדמוקרטית	1951	אמרסון בוצ'מפ
49		האפי צ'נדלר (1898–1991)	13 בדצמבר 1955	8 בדצמבר 1959		המפלגה הדמוקרטית	1955	הארי לי ווטרפילד
50		ברט קומבס (1911–1991)	8 בדצמבר 1959	10 בדצמבר 1963		המפלגה הדמוקרטית	1959	וילסון וייט
51		נד בריטהיט (1924–2003)	10 בדצמבר 1963	12 בדצמבר 1967		המפלגה הדמוקרטית	1963	הארי לי ווטרפילד
52		לואי נון (1924–2004)	12 בדצמבר 1967	7 בדצמבר 1971		המפלגה הרפובליקנית	1967	ונדל פורד (דמוקרט)
53		ונדל פורד (1924–2015)	7 בדצמבר 1971	28 בדצמבר 1974 (התפטר)[ה]		המפלגה הדמוקרטית	1971	ג'וליאן קרול
54		ג'וליאן קרול (1931–2023)	28 בדצמבר 1974	11 בדצמבר 1979		המפלגה הדמוקרטית	1975	תלמה סטובל
55		ג'ון י. בראון (1933–2022)	11 בדצמבר 1979	13 בדצמבר 1983		המפלגה הדמוקרטית	1979	מרתה ליין קולינס
56		מרתה ליין קולינס (נולדה ב-1936)	13 בדצמבר 1983	8 בדצמבר 1987		המפלגה הדמוקרטית	1983	סטיב בישיר
57		ולאס ויקינסון (1941–2002)	8 בדצמבר 1987	10 בדצמבר 1991		המפלגה הדמוקרטית	1987	בררטון ג'ונס
58		בררטון ג'ונס (1939–2023)	10 בדצמבר 1991	12 בדצמבר 1995		המפלגה הדמוקרטית	1991	פול פטון
59		פול פטון (נולד ב-1937)	12 בדצמבר 1995	9 בדצמבר 2003[ח]		המפלגה הדמוקרטית	1995 1999	סטיב הנרי
60		ארני פלטשר (נולד ב-1952)	9 בדצמבר 2003	11 בדצמבר 2007		המפלגה הרפובליקנית	2003	סטיב פנס
61		סטיב בישיר (נולד ב-1944)	11 בדצמבר 2007	8 בדצמבר 2015		המפלגה הדמוקרטית	2007 2011	דניאל מונגיארדו ג'רי אברמסון (התפטר ב-13 בנובמבר 2014) קריט לואלן
62		מאט בווין (נולד ב-1967)	8 בדצמבר 2015	10 בדצמבר 2019		המפלגה הרפובליקנית	2015	ג'נין האמפטון
63		אנדי בישיר (נולד ב-1977)	10 בדצמבר 2019	מכהן		המפלגה הדמוקרטית	2019	ג'קלין קולמן

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מושל קנטקי בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של מושל קנטקי (באנגלית)

ביאורים

1. סגן המושל הוא ממפלגתו של המושל, אלא אם כן צוין אחרת.
2. התפטר כדי לכהן כתובע הכללי של ארצות הברית.
3. על פי תיקון לחוקת קנטקי, שנועד לשנות את מועד הבחירות, קוצרה תקופת כהונה זו באופן חד פעמי לשלוש שנים.
4. התפטר על רקע מחלוקת עם בית המחוקקים של המדינה על שאלת הנייטרליות במלחמת האזרחים.
5. התפטר כדי לאייש מושב בסנאט של ארצות הברית.
6. טיילור ניצח בבחירות של 1899 והושבע לתפקידו. עם זאת, בית המחוקקים ערער על תוקף ניצחונו, בטענה לזיופים בהצבעה. יריבו בבחירות, ויליאם גובל, נורה ב-30 בינואר 1900, אך הוכרז כמושל על ידי בית המחוקקים והושבע ביום המחרת. הוא נפטר מפצעיו שלושה ימים לאחר מכן. בשל העובדה שבחירתו של סגנו הנבחר של טיילור, ג'ון מרשל, נפסלה אף היא, נקבע שג'ון בקהאם, שהיה סגנו הנבחר של גובל, יושבע כמושל במקומו.
7. התפטר כדי שיורשו ימנה אותו כחבר הסנאט של ארצות הברית.
8. המושל הראשון שנבחר לשתי תקופות כהונה רצופות.

הערות שוליים

1. Kentucky Constitution Section 75
2. Kentucky Constitution Section 77
3. Kentucky Constitution Section 80
4. Kentucky Constitution – Section 70
5. כלומר שנים בהן לא מתקיימות הבחירות לנשיאות ארצות הברית או בחירות לקונגרס האמריקאי – לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית
6. חוקת 1891, פרק 3, סעיף 87
7. Kentucky Constitution Section 87
8. Kentucky Constitution Section 68
9. Kentucky Constitution Section 235
10. Kentucky Revised Statutes 64.480